הי. אני במצב דומה. גם בגלל הסיבה לחדוריות (אלמנה שנה)
גם בגלל הקושי להשאיר עם בייביסיטר.
לא בגלל שאני קונטרול פריק (אני כן בבסיס, אבל האלמנות "מרפאת" אותי מזה :-\)
אלא כי הקטן בחרדה.
קשה...

מעניין אותי אם יש פה כמוני.... קצת עוף מוזר:)
אלמנה כבר 3.5 שנים.
אמא לשלושה מתוקים.
לי מה שהכי מפריע זה העומס. במיוחד בחופשות ובחגים...
גם לי אין כמעט עזרה ואני מוצאת את עצמי מעגלת פינות נון סטופ.
הדבר הכי מאתגר מבחינתי הוא להשאיר אותם ( 10.8. 3.5 ) עם מישהו זר.
אפילו עוזרת בית אין לי.
קונטרול פריק ברמה קשה ביותר..
עד עכשיו היה בסדר.
לא עבדתי.
עכשיו מתחילה לעבוד ומבינה שאי אפשר. חייבים עזרה.

אמ אני ילד מבחנה ובא לי למצא אחאים
איך?

נזכרת בשיחה רחוקה עם חברה שגם היא אמא יחידה מבחירה.
הגענו למסקנה,שאמהות לבד לרוב זוכות לילדים יוצאי דופן ומדהימים.
הלואי שגם אצלכן זה ככה.
וכמו שאומרים,לומדים לחיות עם זה ככה...
באהבה.

הי, התפנתה דירה ברמת גן ליד מרום נווה, 2 חדרים, חמודה, במחיר מציאה של 2200 ש"ח לחודש. עדיפות לחד הורית ואם בכלל יש ילד\ה בסביבות גיל 4 אז בכלל מצוין! די במיידי! שלחו לי מייל ל [email protected] תשאירו מספר ואחזור אליכן.
המשך שבוע מצוין
אורל

כתבתי גם בככר השוק:
ראיתי באתר 'גיליסט' לא מזמן:

[b]מתגבשת קהילה של אמהות יחידניות (וכאלה המתכננות להיות כאלה) המעוניינות לגור בסמיכות או בשותפות[/b] בקו-משפחות ברמה זו או אחרת של שותפות בניהול משק בית, בחינוך, בפעילות פוליטית, ביוזמות משותפות, עם או בלי שותפות כלכלית, בעיר או בכפר. [email protected]

(ראיתי שיש די הרבה שם שהתעניינו. לדעתי הגולשות של גיליסט זה קהל איכותי, אז למי שבאופן כללי בעניין - שווה להתעניין שם.
[url=http://www.gilist.net/ad.asp?id=40462]כתובת המודעה[/url] למי שיש לה מנוי לגיליסט ורוצה לראות ישירות.)

צ

_תחשבי על זה, שבהעדרו הוא הכניס הביתה משכורת.
זה הרבה יותר קשה ממה שהבנת_

זה קשה רק כלכלית. מכל שאר הבחינות זה ממש לא קשה. כלומר, אם יש ילד שכייף לגדל אותו...

מסכימה עם אלה שאמרו כאן שיש הבדל גדול בין גרושות לחד הוריות אמיתיות, שלא מקבלות מזונות מהאבא או מהמדינה.

אתן מוזמנות להצטרף ל "אחים גנטיים - הזכות לזהות"www.gene-related.co.il האתר הישראלי לחיפוש אחאים

תודה לך, רוקדת.

[u]כשאני מגששת אני משתדלת לעשות את זה בעדינות ובלי להכניס לה רעיונות משלי לראש[/u]
זו בדיוק השאלה. איך לעשות זאת?

ועוד דבר, את בטוחה ב-100% שלא קורה לה שם שום דבר רע?

כי אני בטוחה, אבל לא ב-100% /-:

גם אצלי זה קורה פה ושם, אותו מצב, הילדה בת 4 (כן ישנה אצלו מספר פעמים ספורות מאז גיל 3.3 בערך).
בדרך כלל אני מנסה לפתות במשהו שאוהבת לעשות איתו. בו זמנית אני גם מנסה לגשש מה עומד מאחורי זה- האם זה מפני שהיא רוצה קצת להיות בבית, האם זה מפני שקשה לה להיפרד ממני, האם יש משהו שם/איתו שלא מתאים לה. למשל באחת הפעמים עלה מדבריה שנמאס לה להיסחב איתו באוטובוסים. מי היה מאמין, לפני שנה הילדה הזו התרגשה כולה מהרעיון לנסוע באוטובוס ועכשיו היא הבינה את האמת הלא נוחה. כשאני מגששת אני משתדלת לעשות את זה בעדינות ובלי להכניס לה רעיונות משלי לראש.
מכיון שהיא חוזרת שמחה ומלאת חוויות בדרך כלל אני לא מקבלת את הבקשה שלה ומוצאת דרך לכך שתלך ברצון.

שאלה למנוסות:
בתי (3) פתאום אומרת שהיא לא רוצה ללכת אל אבא (לא ישנה אצלו, לא גרה איתו מעולם, כלומר לא היינו זוג), וצריך לשכנע. חוזרת שמחה מהביקור.
איך כדאי לנהוג? תודה.

לגבי עזרה מבן הזוג. אצלי הכל התחיל ללכת הרבה יותר טוב דווקא אחרי הפרידה. סוף סוף לא היו ויכוחים על ענייני חינוך, ולא רק זה, כשהייתי נשואה, הכל היה עלי, הוא היה מגיע מאוחר מאוד הביתה והטיפול היה רק עלי. אחרי הפרידה, לפחות פעם בשבוע, וכל סופשבוע שני, יש לי סוף סוף זמן פנוי לעצמי. לא היה לי את זה כאישה נשואה בכלל ויש לי חברות נשואות שאין להן טיפה של עזרה מהבעל, שלא לדבר על זמן לעצמן ככה סתם באמצע שבוע, או בשישבת.
כך שזה כל כך אינדווידואלי בעיני. :-)

[u]אבל כדאי לשים טוב לב אם ההנקה ממשיכה כדי להרגיש בינך לבין עצמך את החשיבות הגדולה יותר שלך כאמא.[/u]
מה זה פה, עמדה של שופטים שפוסקים שבן 3 חודשים צריך להיות בגן לטובתו? אני לא מכירה אף אמא שבגיל שנה וחצי רודפת אחרי הילד שלה כדי להניק, הנקה נמשכת בגיל כזה כי בגיל כזה תינוקות אמורים מטבע בריאתם לינוק. זה שהנורמה היא אחרת, או שלמישהי זה לא מתאים, או אפילו אולי לתינוק ספציפי לא מתאים (לא מכירה כאלה, אבל מניחה שיש) לא אומר שרוב התינוקות לא ימשיכו אם יאפשרו להם. להטיל בזה ספק זה ... אני לא יודעת, מגוחך עד עצוב בעיני.

אבאשלו ואני ניפרדנו כשהיה בן שנה וחצי, וכבר לא ינק.
אחרי כמה שבועות הוא כבר התחיל לישון אצלו באופן סדיר.
בהתחלה הרגיש לי די ריק, מהר מאוד הזמנים הפנויים הפכו לחשובים לי כמו אוויר לנשימה, בין אם כדי לקרוס קצת, ובין אם כדי לצאת.
במקרה הספציפי שלנו האבא שלא ממש תיפקד בבית הפך לאבא מצוין מהרגע שיצא מהבית.
נראה לי שאם הילד עדיין יונק הרבה, אז עדיף לוותר על הלינה, אבל כדאי לשים טוב לב אם ההנקה ממשיכה כדי להרגיש בינך לבין עצמך את החשיבות הגדולה יותר שלך כאמא.
אם הוא יונק מעט, והאבא מכיר בחשיבות ההנקה, אפשר לשאוב ולהקפיא חלב כשהוא אצל האבא, ולשלוח איתו את החלב הקפוא לפעם הבאה.
באופן אישי, למרות האהבה הגדולה לילד, אני מאוד שמחה שיש לי את הזמנים החופשיים ממנו, ומעריכה את זמן האיכות שלו עם אבאשלו, אפילו שהגישות שלנו לגידול הילד לא לגמרי חופפות.
בהצלחה

תודה רבה, זה עוזר לי לשמוע, גם אם לא הופך לפשוט יותר.

[u]שגיל שנתיים נחשב בבית המשפט כגיל די מינימלי שבו הילד יכול להתחיל לבוא לישון אצל האבא.[/u]
זה סוג של נורמה לא כתובה, אבל היא ממש לא מחייבת. יש שופטים שמאשרים גם לינה מגיל כמה חודשים (אני כן מכירה באופן אישי לצערי). הנקה בגיל כזה נחשבת ללא נורמטיבית וגורמת לתפיסה של האם כדמות לא נורמטיבית. כולל עוויי פרצוף ואמירות של "נו באמת, בגיל כזה לינוק". לא כדאי להגיע לבתי משפט ובטח לא לבנות עליהם.
מסכימה עם רוקדת -
[u]בגיל שנה וחצי היא עוד ינקה 10 פעמים ביום ומעלה ולא הייתי מעלה על דעתי להשאיר אותה לילה בלעדיי,[/u], אבל זו אני. השאלה הגדולה היא איך את תופסת את זה.

[u]בשורה התחתונה זה מאד תלוי תינוק ספציפי והורים ספציפיים, הכי חשוב זה להיות קשובים[/u]

אצלי הפעם הראשונה שהיא ישנה אצל אבא שלה בלעדיי היתה קצת אחרי גיל 3 (זה קורה לעיתים נדירות, לא סידור קבוע). זה היה אחרי שהיא כבר נגמלה מהנקה איזה חודשיים-שלושה קודם. יצא לי להשאיר אותה לילה בלעדיי עם הוריי כשהיא עוד ינקה, כשהיא ינקה 2 הנקות ביום, סביב גיל 2.5 , יצא לי שישנה בלעדי אצלם, כנראה שהנקתי בערב לפרידה ואולי היא דילגה על הנקת בוקר, אבל היא באמת כבר היתה יותר גדולה מהגיל שאת מתארת. בגיל שנה וחצי היא עוד ינקה 10 פעמים ביום ומעלה ולא הייתי מעלה על דעתי להשאיר אותה לילה בלעדיי, למרות שכן יצא לי ביום להיות בלעדיה וזה היה לא פשוט.
בשורה התחתונה זה מאד תלוי תינוק ספציפי והורים ספציפיים, הכי חשוב זה להיות קשובים.

אצלי זה היה בגיל שנתיים וקצת, שהקטנה התחילה לישון אצל אבא שלה, והיא גם ינקה מלא. היה קשה גם בגיל הזה. בעיקר לי, אבל גם לה.
ממש ממש לא גמלתי בגלל זה. רציתי להמשיך להניק, ומאוד קיוויתי שזה לא יפגע בהנקה - וזה אכן לא פגע. היא פשוט חיכתה.
אבל גיל שנתיים וחצי זה אחרת מגיל שנה וחצי. אם את לא רוצה להפסיק להניק הייתי שוקלת שוב את עניין המעבר רחוק. או שאולי יש אפשרות לדבר עם האבא שיסכים לחכות עם הלינה ויתחשב בילד בך? אפילו אם זה על חשבון עוד שעות איתו במשך היום.
אם הוא היה שותה מבקבוק אפשר היה לשאוב, אבל לפי מה שאת מתארת זו לא אופציה.

יש לי שאלה לחד הוריות עם אבא בתמונת חייהן.
באיזה גיל התינוק/ת התחיל/ה לישון לילה אצל האבא?
האם גמלתן מהנקה עבור זה?
אשמח לשמוע מנסיונכן בכל מה שקשור לזה.

(כמובן לא שאלות תאורטיות, אלא קשורות להתמודדות שלי כיום. תינוק בן שנה, יונק, לא שותה מבקבוק,
ואני חושבת לעבור לגור רחוק יותר מהאבא עוד חצי שנה בערך, ואני מניחה שהוא ירצה שהוא יישן גם אצלו)

שלום לכולכם, נתקלתי בבעיה שלא צפיתי אותה, אני כבר אמא לתינוק בן חצי שנה מתוק ויפה מגדלת אותו ביחד עם משפחתי שהיא די גדולה ומספקת לו מעל ומעבר למה שתינוק צריך ואני מרוצה מהמצב. ומלפני כחודש האבא של הילד יצר קשר. בינתים הכל כרגיל הוא רואה את הילד פעם לפעמים פעמים בשבוע והכל נראה תמים אבל עדין מלחיץ אותי שיום אחד הוא ירצה לקחת לי את הילד אפילו אם זה לשעה בלעדי . כרגע הנושא לא עלה לכן אני רוצה לדעת אם מישהו פה יכול לעזור לי לדעת כמה זכויות יש לאבא כשהוא נעדר כל חודשי ההריון ו5 חודשי חייו הראשונים ולא רשום בתעודת לידה

משברים לא קשורים דוקא לחד-הוריות. לא חסר משברים בתוך המסגרת הזוגית

אני חושבת שעם הכל אפשר להתמודד כשזה רלוונטי, אם הבן שלך ואני מקווה שזה לא יקרה יסבול מהצקות כאלו ואחרות זה לא נעים, אבל באמצעות שיחה ותמיכה הוא יצליח להתגבר. מה שחשוב בעיניי זה הבית כי החיים מלאים באתגרים כאלו ואחרים ואם הבן שלך ירגיש בטוח ונעים בבית שלו, יהיה לו בסיס. כוונתי בבית גם לקשר איתך.
שיהיה בהצלחה!!

נחמד לשמוע בדף הזה סיפורי הצלחה שהילד יצא בסדר, אבל בתור אם חד הורית טריה מאד מפחיד אותי שהסביבה במיוחד ילדים אחרים יקשו עליו ויפגמו על ידי כך על התפתחותו התקינה, אז אם תוכלו ליעץ לי איך לדאוג לכך שהילד יצא ללא משברים אני אשמח לשמוע

חבל לעשות הכללות על כל קבוצת אוכלוסיה באשר היא. את לא יודעת איך חד הורית יכולה להתמודד אולי את לא בנויה להעניק ליד מה שחד הורית אכן יכולה. יש המון חד הוריות שעושות עבודת קודש עם ילדיהן והילדים יוצאים מסימים לתפארת. אני ילדתי את בני לבד ושלוש שנים שאני גם אמא וגם אבא ואני מעולם לא התלוננתי. אני עושה זאת בהנאה ובכיף ומשקיעה מה שהמון הורים נשואים לא משקיעים. ויש לי ילד נבון ולבבי ומיוחד שלא נופל משום ילד אחר. בדור שלנו קיימים המון סוגי משפחות וכל דבר הוא בסדר.

[u]לא מעט אנשים יעצו לי פשוט לרשום את הרכב על שם מישהו אחר[/u]
ההוראה היא לא "אין בבעלותך רכב"
אלא "מי שברשותו רכב, אלא אם כן הוא נכה ברגליו או חולה שאינו מסוגל לעבוד, או אם הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי, או שיש לו ילד נכה"
אין זה חשוב מי הבעלים - אני נוהגת כבר 7 שנים ברכב שרשום על שם אבי. כשקיבלתי את הרכב נאלצתי לוותר על הבטחת הכנסה,
וכשביקשתי שוב למרות הרכב (על רקע רפואי) סירבו כי אני לא משתמשת בו כדי להגיע לטיפולים רפואיים.

למשל כשאני מבשלת הייתי שמחה אם מישהו היה מוציא אותה מבין הרגליים שלי ומעסיק אותה באיזה סיבוב בחוץ, או משחק, או סיפור, או לא יודעת.
אם אנחנו עוסקים כבר במדע בדיוני, הנ"ל לא מאד בדיוני- קורה לפעמים שההורים שלי מעסיקים אותה כשאני מכינה ארוחת ערב, אבל ממש מד"ב בשבילי זה שבבוקר היא תקום פעם אחת ואני אוכל להמשיך לישון. היתה תקופה שהיה לי ממש קשה לקום והיא היתה צועקת עלי כל בוקר "אמא לקום!" . לא פינטזתי על משהו אחר, אבל אין ספק שאם היה שם מישהו אחר שהיה קם חלק מהפעמים היה יותר קל.

גם [u]אני נעזרת המון. בעיקר בהורים שלי_ ו _בחרתי לגור בסמיכות אליהם[/u] . זה מאפשר לי לצאת לעבודה בערב (מורה ליוגה) פעמיים בשבוע. על בילויים אין מה לדבר, לעתים נדירות סרט. אצלי מדובר בשלושה ילדים כשהקטנה רק בת שנתיים ורבע ועדיין יונקת. אבא שלהם חולה נפש ולכן רואה אותם באופן לא מסודר בתקופות בהן מצבו טוב. לעתים הם הולכים לבקר אותו, על פי רוב יחד איתי (כך שזו לא מנוחה בשבילי, זה אפילו ההפך...) ורק בתקופות ממש טובות הגדולים הולכים אליו לבד לפרק זמן של גג שעתיים.
כמו שכתבה נאוה, קל זה לא. יש ימים של עומס וקוצר רוח כתוצאה מהעומס. אבל הבלעדיות על קבלת החלטות, הפתור מ [po]תחזוקת בעל[/po] (שלי היה לא פשוט בכלל לתחזוקה) והאהבה העצומה לילדים מהוים פיצוי הולם.
הייתי רוצה בהזדמנות לחדש את המאבק על הביטוי חד-הורית. כפי שכתבה לפני כמה שנים במעלה הדף [po]אמא של יונת[/po] : [u]משפחה שיש בה הורה אחד (אב או אם) היא משפחה חד-הורית (לעומת משפחה קונוונציונלית שיש בה שני הורים).[/u]
אני משתמשת בביטוי הורה יחידה או אמא יחידה.
הרבה בריאות , כוח ואושר לכולנו.

אני לא הייתי יכולה להתרווח בלי עזרה מסיבית מאמא שלי, שלמעשה מתפקדת כמטפלת של בני וחוסכת הון תועפות (וגם חוסכת לי את הברירה הקשה לשלוח אותו לגן מסובסד...). זה מאפשר לי לברור עבודות ולא לחיות מהיד לפה, וגם להיות במעין חינוך ביתי (אצלנו זה למעשה [po]חינוך משפחתי[/po] ).
אני עצמאית שעובדת מהבית, בשעות שלי ובתנאים שלי, ו(כיוון שזה אפשרי) זה נותן שקט נפשי.
מצד שני, לאחרונה התבשרתי שמקום עבודה שהייתי בקשר מסיבי איתו, אפשר לומר שמהם קיבלתי סכום של משכורת חודשית ממש, משנה את פניו ולא יצטרכו יותר את שירותיי. זה בעצם מעמיד אותי במצב שהחל מהחודש הבא, אני לא מרוויחה כמעט כלום וצריכה לחפש עוד עבודות מהתחלה.
לא מודאגת - יש לי חסכונות מקודם (נו, שנים של תפקוד כרווקה קרייריסטית) ומניסיון העבר, לא דואגים, ממשיכים לחיות כמעט כרגיל, רק בלי להתפרע במסעות קניות, ופתאום מגיע איזה טלפון עם עבודה חדשה והכל מסתדר שוב (אצלי זה כך. לו רק אצליח להגיע להתנהלות נפשית כזו לגבי מציאת חבר :-P )
אבל אולי לא שאלת בכלל על הנושא הכלכלי?
מבחינה נפשית וטכנית, כייף לי, קל לי - וגם קשה לי מאוד. קשה לי שכל פיפס ששני הורים עוברים אותו יחד ומתקתקים בכלל בלי לחשוב על זה, כמו ילד מקטר בזמן בילוי שיצאנו אליו, או ילד מנג'ס וגם ארוחת ערב שצריך להכין מהר, או לסחוב המון דברים לנסיעה שלוש קומות עם ילד שרוצה על הידיים, או כל מיני התקלות טכניות כאלה, אני צריכה להנדס בעצמי וגם לשמור על חיים נעימים לי ולו. זה קשה.

הכי קשה היה בשנה וקצת הראשונה.
אני נעזרת המון. בעיקר בהורים שלי- פה שעה, שם שעה שנותנים לי לנשום קצת, לנוח, עושה את ההבדל. גם כלכלית בחרתי לגור בסמיכות אליהם בדירה שלהם. לא חושבת שהייתי בוחרת לחיות כאן אחרת.
למרות שמאד רציתי להישאר איתה בבית הרבה יותר מכמה חודשים יש לי מקום עבודה יחסית מסודר עם קרנות השתלמות, קרן פנסיה וכו' ומבחינתי לשמור על מקום העבודה היה שיקול. צמצמתי עבודה למינימום , בשנה הראשונה עבדתי מעט ובשנה השניה שזה עכשיו עוד פחות, עכשיו אנייכולה להגיד שזה כבר ממש לא מספיק- בשנה שעברה זה עוד הספיק. מצאתי סידורים חלקיים כדי שאהיה איתה רובהזמן והזמן שהיא מטופלת על ידי אחרים יהיה מועט ככל האפשר כי נראה לי חשוב להיות איתה הרבה ולא שגננות ומטפלות יגדלו אותה, בטח לא בשנותיה הראשונות.

אבא שלה מגיע פעם בשבוע ואני די מקפידה שיצא ככה שלפחות איזה שעתיים-שלוש מתוך זה יהיו זמן של שניהם לבד בלעדיי. זה עשה טוב ליחסים ביניהם, אני כבר לא שם לתווך ביניהם, וזה עשה טוב גם לי. נותן לי זמן להתאוורר,לעבוד מהבית אם צריכה, סידורים. זה כמובן טוב רק למי שקיים אבא ואחד כזה שרוצה לבוא. אני לא מקבלת ממנו אגורה, מאחר ומאז שהיא נולדה הוא התרגל לכל מיני דברים כמובן מאליו לאחרונה החלטתי שאם למשל הוא רוצה שנבקר את המשפחה שלו הוא צריך לפחות לשלם לי את הדלק, כי אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי לא לדפוק חשבון על נסיעות.
חיים די בצמצום מבחינת בגדים וצעצועים אני כמעט לא קונה, משיגה, מקבלת, מסתפקת במה שיש. היתה תקופה שלא ויתרתי על אוכל אורגני, אבל בזמן האחרון התחלתי לוותר על זה, כי קשה לשלם.

בביטח לאומי ביררתי לא מזמן ויכולתי לקבל תוספת יפה של השלמת הכנסה מהם, אם רק לא היה לי רכב על שמי. העניין הוא שבלי רכב לא אוכל לתפקד במקום בו אני גרה וגם אם כן, נניח, אין שום דרך שאוכל להגיע לעבודה בלי רכב. לא מעט אנשים יעצו לי פשוט לרשום את הרכב על שם מישהו אחר, אבל לא בא לי שיתחילו להיכנס לי לחיים ולבדוק אותי ולבלוש אחרי ואני אצטרך להסתיר, פשוט לא מתאים.

פלונית, לא ממש ברור לי מה את רוצה לשמוע,
שקל? - זה לא!
לוקחים כל יום כמו שהוא בא, עושים את הכי טוב שאפשר או שיודעים (כל אחד/ת לפי יכולתו/ה)

אני עושה הכי טוב שיכולה ובכל זאת לא מצליחה להתרווח,הייתי רוצה לקרוא מאימהות(אבות?) חד הורים אחרים,בעיקר לילדים צעירים, איך אתן עושות את החיים האלה, מכל כיוון שתירצו, קצת לדבר על זה

אם אין אבא בסביבה, אפשר לקבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי (אם את עומדת בקריטריונים שלהם) עד גיל שנתיים. אחר כך צריך לחתום בלשכה.

בשתי מלים על הבחירה שלי:
אני בחרתי שלא לתבוע מזונות, כיוון שלאבא לא היתה אפשרות לשלם.
הבחירה הזאת גרמה לכך שהוא לקח אחריות מלאה על ההורות שלו, פחות או יותר מגיל שנה.
המצב הכלכלי לא משהו ויש לבת שלי אבא. בחרתי במשפחה. לשמחתי טיפחתי את היחסים שלי עם האבא עוד לפני הלידה על בסיס של חברות ושותפות בהורות ולא על בסיס מחוייבות כלשהי. כאשר הקשר בינינו טוב, גם לבת ולו טוב ביחד. כאשר הקשר חורק, גם להם חורק.

אם הוא יקח אחריות וגם ישלם, הרווחתם כולכם.
בהצלחה.

[u], ובפועל לא ראו שקל[/u]
כדי להבטיח את קבלת הכסף, ניגשים עם הפסק דין לביטוח לאומי ומבקשים מהם לקבל את המזונות
דרכם, ככה את מקבלת כל חודש את הכסף וביטוח לאומי שובר את הראש עם האבא.
(אבל אני גם חושבת שהם מורידים לך כמה אחוזים מהמזונות).

ורוצה גם להוסיף:
[u]מה הייתן מייעצות לי לעשות כדי להבטיח את עתידו הכלכלי של הילד. יש לציין שללא עזרתו אין באפשרותי להחזיק את הילד[/u]
אסור לשכוח שאבהות היא לא רק חובות. לאב יש גם זכויות: הסדרי ראייה, זכות החלטה באשר לחיי הילד: צורת החינוך שלו, הטיפול הבריאותי בו, היחס הכללי אליו, מקום מגוריו (ומגורייך), יציאה לחו"ל (אם האב לא מסכים, לא תוכלו לנסוע) ועוד ועוד. זה נשמע ערטילאי עכשיו, אבל תחשבי שאת צריכה להיפרד מתינוקך החל מגיל רך, כל סוף שבוע שני, לילה אחד בשבוע ובכל חג שני לסירוגין.
במקרים קיצוניים של אי הסכמה בין ההורים המצב הופך לשדה קרב. שימי לב למצב שנוצר למשל ב [po]בלוג הגרושים שלי[/po] (שם ההורים היו נשואים קודם לכן, אבל זה לא משנה למצב המשפטי).

את שואפת לחייב את האב להיצמד לאבהותו, אבל בפועל ייתכן מצב עגום שבו הושגה הכרה באבהות, ואז הוא מקבל רק את זכויותיו ומתחמק מחובותיו (קרי, לא משלם מזונות אבל מתמיד בהסדרי הראייה). דובשו ועוקצו באים יחד.

[u]יש לציין שללא עזרתו אין באפשרותי להחזיק את הילד[/u]
כמה באמת עולה לגדל ילד? ההוצאות יכולות לנוע בין מאות מעטות של שקלים לחודש (מעמסה לא קלה אבל אפשרית) לבין כמה אלפי שקלים (שדורשים עבודה מאומצת שעות ארוכות כדי להרוויח אותם). הכל תלוי ברשת החברתית והמשפחתית שלך. אם יש לך רשת חברתית/משפחתית מסועפת, תוכלי לחסוך המון הוצאות: לקבל עזרה ללא תשלום (חברות, סבתא, אמהות אחרות ב"החלפה"), לקיים מפגשים קבועים עם אמהות אחרות לילדים באותו גיל (במקום לשלם למשחקיות/דיאדה), לקבל תמיכה בהנקה (שחוסכת כסף יקר על תמ"ל), לקבל בגדי תינוק וחפצי תינוק בהשאלה/החלפה או יד שנייה, לתמרן בעבודה ולהשאיר את התינוק לפחות חלק מהזמן בבית (לעומת בחירה במשפחתון/מטפלת/מעון, וכולי). דרך האתר הזה אפשר לחפש/למצוא חלק גדול מאלה, ולהקל על חלק מהקושי.
בכל מקרה, ולא רק לשם צמצום הוצאות כספיות :-) אני מציעה לך להכין ולחשוב את כל אלה עוד לפני הלידה. להכין את הקרקע. תוכלי לקרוא בדף [po]קניות לקראת לידה[/po] וכן בדפים-אחים:
[po]האם ילדים צריכים צעצועים[/po]
[po]חילופי אמהות או אמטפלת[/po]
[po]חינוך ביתי לעניים[/po]
[po]חינוך ביתי ועבודה מהבית[/po]

[u]והאם לא ניתן לבצע איזשהוא הליך משפטי כמו החתמה על מסמך כלשהוא וכד' לפני כן כדי להבטיח את העניין?[/u]

המזונות נתבעים בשם הילד ולטובתו, כלומר אינם קשורים ליחסים בין ההורים (ולכן לא משנה על מה ההורים חתמו). אתם יכולים לחתום גם על מסמך שפוטר את שניכם מהתחייבויות, הוא לא יהיה תקף ברגע שתתבעי.
אבל כמובן, כמו שחגית כתבה : [u]מעולם לא תבעתי מזונות אבל מכירה כאלה שכן, ובפועל לא ראו שקל (האב הביולוגי טען שאינו עובד או ביקש דחיות או ביקש בדיקת רקמות וזה לקח זמן או נעלם וכו וכו).[/u] כך שזו לא אסטרטגיה שאפשר לסמוך עליה.

_האב יצטרך להצהיר רשמית על אבהותו
ואם יחליט לא לעשות כן?_
אם האב מכחיש אבהות, אז באמת נכנסים ל"סרטים" של פנייה לבי"מ שיוציא חיוב לבדיקת רקמות. נדמה לי שבמקרים האחרונים שפורסמו בתקשורת, הוחלט לא לחייב את האב לעבור בדיקה כזו כי היא פולשנית (לקיחת רקמות מהפה).

[u]האב יצטרך להצהיר רשמית על אבהותו[/u]

ואם יחליט לא לעשות כן?
וגם אם יעשה, עדיין יכולים להיות אינספור עיכובים ובעיות כמו שכתבתי למעלה.

פלונית, אין לי המלצה כי כמו שכתבתי, לא עברתי את כל זה.
אולי תנסי לשאול ב [po]ככר השוק[/po] או בפורומים של חד הוריות.

היינו יחד תקופה קצרה ונפרדנו. כששאלתי אותו אם להחזיק או להפיל מבחינתו תשובתו היתה להחזיק. זה היה קצת מרגיע לשמוע זאת. אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. ייתכן שיפגוש בחורה אחרת ופשוט עוד יתחרט על דבריו. במידה ויש לך המלצה על עו"ד מסויים אשמח לקבל פרטים.

[u]האם קיימת בפניי אופציה משפטית לאכוף זאת עליו[/u]
כשיוולד התינוק, האב יצטרך להצהיר רשמית על אבהותו (יש לזה נוהל במשרד הפנים), ומתוקף זה הוא יהיה מחויב במזונות לילד.

נדמה לי שהצהרת האבהות צריכה להיעשות תוך שנה אחת מהלידה. ניתן לבדוק זאת במשרד הפנים.

[u]ללא עזרתו אין באפשרותי להחזיק את הילד[/u]

זה מיד קפץ לי לעיניים.
אני אמנם מעולם לא תבעתי מזונות אבל מכירה כאלה שכן, ובפועל לא ראו שקל (האב הביולוגי טען שאינו עובד או ביקש דחיות או ביקש בדיקת רקמות וזה לקח זמן או נעלם וכו וכו).

[u]יסייע ככל יכולתו[/u]
האם יש לו יכולת? בית המשפט יכול לפסוק סכום נמוך מאוד, והיו המון סיפורים כאלה. לא סכום שיכלכל אתכם.

[b]אין[/b] לסמוך על אדם אחר לתמוך כלכלית בילדך, סמכי רק על עצמך או על מקורות קרובים לך (כמו משפחה קרובה).

האם אתם יחד? מה מהות הקשר ביניכם? האם הוא מעונין בילד או נדחק אל הפינה?
אני הייתי מתייעצת בהקדם עם עו"ד לעניני משפחה.

האם את יכולה לפרט? והאם לא ניתן לבצע איזשהוא הליך משפטי כמו החתמה על מסמך כלשהוא וכד' לפני כן כדי להבטיח את העניין?

את יכולה לתבוע מזונות.

שלום לכולן! אני בהריון מחוץ לנישואין והאב הביולוגי טוען שיכיר בילד ויסייע ככל יכולתו מבחינה כלכלית. מכיוון שמילים הם לא מעשים בפועל ומי יודע מה יהיה מחר, האם ידוע לכן האם קיימת בפניי אופציה משפטית לאכוף זאת עליו או מה הייתן מייעצות לי לעשות כדי להבטיח את עתידו הכלכלי של הילד. יש לציין שללא עזרתו אין באפשרותי להחזיק את הילד. אודה לכן על תשובות בהקדם ותודה מראש.

היי שקט חם

הבית שלי להשכרה עכשיו כי מצאתי אתמול בית בזכרון... הוא פצפון ונעים עם גינה ב -$400 - אשמח אם תקפצי לבקר ונפגש (בלי קשר).
עוד לא הלכתי לדף הבית שלך - כשהילדה תישן אולי,
שבת שלום!

שלום חצי, מוזמנת לדף הבית שלי. בזמן האחרון אני מגיעה הרבה לאזור עמק חפר\פרדס חנה. עוד לא מצאתי בית ושותפות.

שלום לכן
פתאום נזכרתי באתר באוםן ועשיתי חיפוש על חד-הוריות. שמחתי לגלות שיש - ושאני מבינה את כולן +-
אולי אפשר להפגש? אני גרה עכשיו במושב דרומית לפרדס חנה (בצפון עמק חפר) ורוצה לעבור לזכרון. לגור קרוב או באותו בית עם משפחה חד הורית - או דו הורית - נשמע רלוונטי. בכלל אני מאד מאמינה ושואפת לחיי קהילה - לוא דווקא של חד הוריות או משפחות, אלא אנשים בעלי אהבה לדברים דומים שרוצים ליצור ביחד ולתמוך ולהינות.
אני ממש לא בקטע של חיפוש זוגיות, ההיפך, אני בצורך לבנות חיים מחדש אחרי חזרה משהיה בקהילה רוחנית בחו"ל, וזוגיות נראית לי לא מתאימה למצב כזה, ואולי אני טועה - אלהים יודעת...

יש משהו קצת מוזר ב [po]שושו שחר[/po] הזה, למה הם פנו פתאום לכל כך הרבה חד הוריות? למה הם רוצים להכיר? מטבעי אני לא חשדנית, אבל הפעם משהו מרגיש לי מוזר ולא בסדר. הלוואי שאני טועה וסליחה אם פגעתי.

מחפשות בית קרקע להשכרה בפרדס חנה או האיזור, בית שיוכל להכיל אותנו: אמא ובת (שנה ותשע),

ומחפשות עוד: חד הורית או שותפה או חד הורי (יש דבר כזה?) או שותף. בקיצור, ליצור משפחה לא קונבנציונאלית...

כל מי שרוצה או מכיר (גם בית וגם אנשים) אשמח לשמוע בהקדם

בעיקרון גרושה שמקבלת מזונות לא זכאית להבטחה מלאה, אם בכלל (לא יודעת), אבל נראה לי שבמקרה שלך עדיף ללכת על דמי הבטלה, שמגיעים לפי חוק לשכיר שמפסיק לעבוד. כדאי לך לפנות לסניף ביטוח לאומי ארצי, בירורים ,בטל 08-9369696 והם יענו לך על הכל.

האם יש כאן מישהי שמוכנה לומר כמה מקבלים היום הבטחת הכנסה? אני שאם גרושה עם ילד בן 4 ושוקלת להפסיק לזמן מה את עבודתי. יש מישהי שיכולה לעזור בפרטים? ברצוני לציין שכל חיי עד עכשיו אני עובדת כשכירה ואין לי טיפת ידע לגבי מצב שבו לא עובדים..

לא יודעת אם אתן יודעות, אבל יש מפגש רווקי באופן, חדהוריות בהחלט מוזמנות. פרטים ב [po]רווקים רווקות[/po]
|עץ|

נכון.
כשאני נפרדתי מהחבר שלי לפני חצי שנה הרגשתי שעולמי חרב עלי, אבל כשזה לא זה, זה לא זה, ובעיקר בשביל הילדים כדאי מאוד שזה יהיה "זה"...אני מוצאת שלחייך אפשר רק כשמספיק בסדר, אבל כשממש גרוע אי אפשר. כל אחת והגרוע שלה. בשבילי, זה להיות לבד הרבה זמן.

הי, לא לכל החד הוריות יש תמיכה. אני מכירה רבות שאין להן.. ביניהן אני. פשוט צריך לקחת הכל ברוח טובה, לנסות למצוא את הדברים הטובים, לראות את חצי הכוס המלאה.. והכי חשוב - לחייך אפילו אם לא טוב כל כך בלב. תנסו ותראו שאם רוצים ומתאמצים לחייך זה עושה טוב.. אני לא תמיד מצליחה, אבל מאוד משתדלת.. אני גם בזמן האחרון מדוכדכת כי החבר שלי החליט להתנתק מחיי, אבל אני מאמינה שהכל לטובה, ואם אשתדל אוכל להנות מחיי גם במצב כלכלי גרוע וללא חבר...

היי, נשמע מאוד דומה למצב שלי!
רק שלי אין שום כוחות להקים גן הורים או משהו אחר...
מוזמנת להחליף רשמים וחוויות, מאשא שמזמן השתגעה ובכל זאת החיים ממשיכים קדימה.
אני קוראת לזה "אפקט היאללה"
ותדעי שכמונו כמעט אין בכלל, כי לחד הוריות תמיד יש איזושהיא תמיכה. את רואה כל מה שצריך לראות, כל הכבוד לך.

בלי בן זוג, בלי אמא, בלי אוטו, בלי טלביזיה, עיתונים, רדיו, מחשב ועם מעט מאד כסף, לבד בעולם. עזבנו את פרדס חנה ומחפשות מקום שיהיה לנו טוב בו עם החיות וחברתית. בתכנית לקחת ילד לטפל בו- שיהיה חבר לפולפולית, לקנות אוטו, ולהכיר בן זוג. אם ישארו כוחות- להקים גן הורים גם במקום שאליו נעבור (יש ברזומה הצלחות בתחום הזה) ולהתחיל לעבוד בהנחיית קבוצות. [po]בם בי[/po] = מעצמה של אשה אחת. אם למישהו יש איזושהי תובנה או ניסיון שיראו לי מה שאני לא מצליחה לראות או שפשוט כבר הייתם בסרט הזה- אהיה אסירת תודה כי סתם לא מגיעים למצב משונה כזה. שנה טובה

קריאה שגרתית לעזרה, יש ימים שכל דבר קטן היה עוזר לי, אפילו רק לכתוב את המצוקה.
כבר שלחתי כמה קריאות לתקשורת והצעות לביקורים, עכשיו ששי אתי 100% מהזמן שוב עולה בי בדידות איומה והעדר חברה. מחפשת מחפשת מחפשת, מה גם שצריכה להחליט בקרוב לאן נמשיך מכאן ואיך להתחיל את החיים. מקווה להתראות בקרוב עם חלק מכן ולקבל השראה וכיוון.

[u]שנה טובה לכולם. 99% שאנחנו עוברות די בקרוב דרומה[/u]
מאחלת לכן שיהיה לכן טוב שם.
עד אז, אתן עדיין מוזמנות לבקר...

שנה טובה לכולם. 99% שאנחנו עוברות די בקרוב דרומה. אולי אני בעצמי קיבלתי השראה מהיי דרומה...

ממליצה להעיף מבט בדף של [po]היי דרומה[/po]

(())

מזדהה.

שלום לכולן
הסתובבתי לי באתר וראיתי את הדף וכל כך שמחתי לראות אותו , והזדהיתי כמעט עם כל מילה,
הרי הקשיים של כולנו הם אותם קשיים, וזה נעים לדעת שאת לא לבד בעולם.

נכון! הרבה... אהבתי לראות אותו :-D

כן, אני מאשדוד. עשית מעבר ממש חד. לא הייתי מאמינה, זה תהליך לא קל לעבור מרחקים כאלו.
ביקרת במכון מור בזמן ההריון באשדוד, נכון?

גרתי באשדוד - זה בכיוון?

לפני הילד גרתי גם בב"ש ובאילת :-D

נאוה, כרגע צפיתי בדף שלך, אז כנראה שטעיתי כשחשבתי שאני מכירה אותך. אני מעיר בדרום ולא מהצפון כמוך.
מוזר אבל הייתי בטוחה שאני זוכרת מישהי ששמה נאוה פרנס שגרה בדרום, עם בן בשם יהונתן, והם משפחה חד הורית.
סליחה על הבילבול.

נאוה, לא צריך להודות לי, רק המשיכי להיות כמו שאת. את באמת אחלה!

טלטל, תודה! [-:

למה שזה יביך אותי?
גם אני חושבת שאני אחלה! :-D
זה כל כך כייף שעוד אנשים אוהבים את מי שאני אוהבת (())

תודה!

לנאוה פרנס: אני לרוב רק קוראת כאן (כבר מס' שבועות) ורציתי לומר לך שאני מאוד מעריכה את דבריך ואת רצונך הכן לעזור. כל הכבוד לך. אגב, אני גרה בעירך ובזמן הריונך עם יהונתן ראיתי אותך מס' פעמים (סתם אמירה כללית-לא קשורה לכלום). את מקור לגאווה בעיני. אם במקרה זה מביך אותך את מוזמנת למחוק הודעתי..

[po]שלווה ב[/po], לא קרה כלום.
לכולנו יש רגישויות.
כשמישהו נפגע, אנחנו יכולים ללמוד לחדד את הרגישות שלנו לפגיעותו של האחר.

לדעתי לא כדאי למחוק - תמיד יש מישהו שיכול לגדול ולהחכים מקריאת הדיאלוג הזה.
כן אפשר לייחד לדברים דף ולאפשר לדיון בפגיעויות והרגישות שלנו אליהן (לפני ואחרי שאנחנו מדברים) להעמיק.

גם אני לא פטורה מלפגוע לפעמים כשאני מנסה לעזור.

אני עדיין לומדת....
וזה מה שמאפשר לי [b]לפעמים[/b] לתת את התמיכה הכי מתאימה.

[u]אין אושר בעולם יותר מילד[/u]
זה שילד זה המון אושר לא אומר שאין קשיים בדרך ושאסור להיעזר, או לקטר ולהתלונן מדי פעם ולו רק כדי למצוא אוזן קשבת.
גם אני ילדתי בגיל 37, ויש לי המון תנאים מקלים: הורים שגרים קרוב, אבא שנמצא בקשר עם ילדתו ומגיע לעזור.
ברור שהתינוקת שלי היא האושר הגדול בעולם עבורי. עדיין זה לא אומר שאין קשיים ושאסור לי או למישהי אחרת לקטר על מה שקשה לה או להתייעץ, או לנסות למצוא פתרונות דרך הדף.
לי למשל קשה שעכשיו בשעות האלה היא קוראת לי בכל עשרים דקות ואני לא יכולה באף אחת מהפעמים לשלוח מישהו אחר שילך לחבק אותה.

מצטערת שהעובדה שהבעתי את דעתי האישית כל כך העליבה את שקט חם. מציעה למחוק את ההודעה שלי ואת כל הדיון אודותיה. זה באמת לא נושא הדף.

נאוה, את באמת מבינה.

הי ליאת,
כן, הלוואי עלי חברה שתבוא בערב ...או אבא של שי מתישהוא...או שכנה...
לאחרים קשה להאמין, אבל אם אני באמת לא רוצה להיות עם שי לבד, אני חייבת "לקבץ נדבות"- לטלפן, להכנס לאוטו ולנסוע לאנשהוא. למישהם.(שגם זה סוג של מאמץ). פעם במיליון שנה יבוא מישהוא לבקר. אולי.
מה הייתי נותנת לפעמים בשביל קצת עזרה. ונכון, אני באמת לא מחזיקה מעמד לבד, כי אין לי כמעט שום תמיכה, לפחות לא יום יומית. (אבל חשוב לציין ששי הולכת למשפחתון ל3.5 שעות , 5 ימים בשבוע)
לכן לכן לכן
אני מחכה בקוצר רוח לחזור למרכז הארץ, שם אמצא חברה. ואולי בן זוג.

בכל מקרה, האתר הזה, וכל מי שמקשיבה לי בחום, נותנים לי לא מעט. תודה.

[u][po]שלווה ב[/po][/u]
[b]כמו שאני רואה את זה[/b]
אם אדם במצוקה ו [b]כל מה שיש לך לומר[/b] זה שאת חושבת שהוא צריך לנהוג אחרת - זו ביקורת, לא תמיכה.

אדגים לך בצורה מוחשית שמתאימה לאתר.
אם יש לאדם קושי עם ילד בחינוך ביתי
איך לדעתך תתקבל התגובה הבאה: תכניסי אותו לביה"ס?

זה נורא קשה להביע דעה אחרת בצורה אובייקטיבית שלא תישמע שיפוטית.
הסוד הוא להבין קודם את עמדת האם, וללוות אותה לאט לדעה האחרת

יש דרך לומר את דברייך בלי לפגוע.
למשל: להציג את היתרונות הברורים שאת רואה, לצד חיזוק האם במקום שבו היא מגדירה את הקושי שלה.

רוקדת
[po]שקט חם[/po] תיארה מצב וביקשה עצה. כתבתי לה את דעתי האישית. לא ניסיתי לשכנע אותה, לא ביטלתי את דעתה. אין לי רצון או יכולת להשפיע עליה לקבל את דעתי.

לא מבינה איך עצם העובדה שהבעתי דעה שונה משלה (וכנראה משלך) עלולה להעליב. מי שרוצה לשמוע אך ורק דעות זהות או דומות לשלה כדאי לה לציין זאת במפורש כשהיא מבקשת עצות, ולכתוב משהו כגון: מי שחושבת אחרת ממני שלא תגיב משום שזה יעליב אותי.

[u]כמה ספרים שיסבירו לך למה טלויזיה זה מאד לא בסדר[/u] בעצם לפי שיטתך אני אמורה עכשיו להיעלב משום שיש לך דעה שונה משלי ועוד את מנסה לשכנע אותי בטענה שיש ספרים וכו'. זהו, שלא. אני ממש לא נעלבת מעצם העובדה שיש דעות שונות משלי. בעיניי זה לגיטימי לחלוטין. אז נסכים שלא להסכים.

[po]שקט חם[/po],
[u]אני מתנצלת שלא כתבתי קודם[/u]
היו רגעים מעייפים מאוד, שדווקא החדוריות באתר (נאווה - תודה אישית) נתנו לי הרבה כוח.
קודם כל יש דפים על ילדים וטלוויזיה וכדאי לעיין בהם, כי המאבק על הטלוויזיה הוא לא נחלת החדוריות, אלא מתגלע גם בבתים אחרים.
באופן עקרוני, אני מסכימה שאין טעם להפוך את זה למאבק, אבל הפתרון של "תני לה לשבת מול הטלוויזיה כמה שהיא רוצה" הוא בעייתי בעיני, ואני משערת שגם בעינייך. אני כל כך מכירה את הרגעים האלו, אצלי זה בעיקר בערב, שאם רק מישהו היה מקלח אותה במקומי, או קורא לה סיפור כדי שאני אתקלח בשקט, או מכין לי ארוחת ערב או שוטף את הכלים...
אם רק היה מישהו שהיה מוריד ממני דבר אחד כל יום, כבר היה יותר קל.
אבל אין מישהו ספציפי כזה. לקח לי זמן, אבל למדתי לבקש עזרה מחברות/ים ומשכנות/ים ואפילו מאבא שלה. חשוב שתמצאי בסביבתך מערכת תמיכה, אחרת מאוד קשה להחזיק מעמד לבד. לפעמים חברה היתה באה אלי רק כדי לשמוע אותי מקטרת בסוף היום ולהכין לי כוס תה. זה היה המון.

אם את לא רוצה להיות במצב הזה, של חד הורית, קשה לשמוח בו. תזכרי שאם את רוצה בנזוג, הוא יגיע מתישהו ועד אז יש לך זמן להנות ממאה אחוז אינטימיות. אני רואה עכשיו, כאני בקשר חדש עם בנזוג, איך זה גוזל זמן ממה שהוקדש לאינטימיות עם הבת וגם זה לא קל. יותר משנתיים וחצי של שתינו לבד מאפשרות לי ללכת על הקו שבין לאהוב אותו ולהיות איתו לבין לא להפסיק להיות איתה כמה שהיא ואני צריכות.

[u]יש ערוצים שממש מתאימים לילדים. לגיל שלה מתאים במיוחד "לולי" וגם קצת "הופ". אין שם אלימות, אין שם דמויות מאיימות ומפחידות, הכל יפה ונעים וצבעוני. יש שירים וריקודים וסיפורים וכו'. למה שהיא לא תראה תוכניות אלו? ומה את מציעה לה במקום זה? האם את רוצה להיות קצינת הבידור שלה כל הזמן? זה בהחלט נותן גם לך קצת אפשרות לנשום, ואני לא רואה בכך שום רע.[/u]


[u]לא מבינה מה כתבתי שיכול להעליב[/u]

מה שמעליב הוא שאת "לא רואה בכך כל רע". מספיק ש [po]שקט חם[/po] לא רוצה מסיבותיה שלה שילדתה לא תראה טלויזיה, בזה שאת אומרת לה שטלויזיה זה בסדר את בעצם מבטלת את דבריה ומה שחשוב לה ומפריע לה עם ילדתה. דרך אגב, אני יכולה לתת לך כמה ספרים שיסבירו לך למה טלויזיה זה מאד לא בסדר, אבל זה לא העניין.

שקט, לאור ההודעות האחרונות, אני מתנצלת שלא כתבתי קודם (כל אחד והחבילה שלו...)
הרגישי טוב מאוד עם ההחלטות שאת לוקחת.
לנו, החד הוריות, באמת לא תמיד יש תמיכה ממשית מגורמים חיצוניים.
כשאנחנו נשברות, אין שם מישהו שייכנס במקומנו וייתן לנו זמן להתאושש.
כל אחת מאיתנו, מתמודדת [b]הכי טוב שהיא יכולה ברגע נתון[/b]
את לא יכולה להיות יותר מאשר [b]אימא מספיק טובה[/b] וחשוב שלא תאפשרי לאיש לערער את הביטחון שלך.
גם אם הבת שלך תהיה מכורה לטלביזיה - זה לא סוף העולם.
אם זה נותן לך רגע פנאי לשמירה על השפיות - זה לא בטל בשישים.

חיזרי לדף הזה כשאת צריכה ואני אנסה להיות יותר ערנית להיות כאן כדי לתמוך בך.

(())

לא מבינה מה כתבתי שיכול להעליב, אבל אם נעלבת אז מבקשת סליחה.

חגית, אני שמחה בשבילך מאוד, אבל אני באתי עם רקע אחר לחד הוריות. אני לא הייתי בת 37, ולא תכננתי להשאר חד הורית. בקיצור, לא היה לי מושג במה מדובר. יש כאלה שיש להן תמיכה מהורים או חברות או מישהוא.ומסגרת עבודה קבועה. אולי גם לך. לי לא היה כלום מזה.
כן, יש הרבה אושר משי, והרבה רגעי קסם וגדילה, אבל את מה שכתבתי כתבתי בזמן משבר, כששתינו שבורות ועיפות ולגמרי לגמרי לבד.
מעתה אלמד לקח לא להכנס לדף הזה בשעת צרה.

שלווה, אולי את כמו השם שלך, אבל העצות שלך ממש לא נתנו לי כלום חוץ מקצת להרגיז. אחרי ששי עברה את המחלה הכל חזר לקדמותו, עם מעט מאוד טלוויזיה. כל מה שאמרת כבר ידוע לי, לפחות בתאורטי, ובחיים יש לפעמים פער גדול בין מילים למעשים, או ידע מול חוויה. לא רוצה לפגוע או להעליב, אבל איך שכתבת לי דווקא קצת העליב אותי

אני לא מבינה על מה אתם מדברים.
היתי בת 37 כאשר החלטתי להביא ילד לעולם כיחידה ולא כמשפחה
אני רוצה להגיד דבר אחד
[u]אין אושר בעולם יותר מילד[/u]
[b]ואני מאחלת להרבה משפחות לגדל את ילדם כמו שאנחנו (ההורים היחידים) מגדלים את הילדים שלנו[/b]

[u]מוצאת את עצמי או מציבה אולטימטום ומכבה- ואז היא בוכה או צורחת, או שאני נכנעת[/u]
את מתארת מצב קלסי של מאבק כוחות: או שאת מציבה אולטימטום ומכבה את הטלוויזיה, ואז היא כמובן בוכה וצורחת, או שאת "נכנעת". לדעתי לא כדאי להיכנס למאבקי כוחות עם הילדים.

[u]לפעמים אני אומרת לעצמי שהטלוויזיה זה במקום אבא_ לא כדאי כל דבר לייחס לזה שאין לה אבא ולך אין בן זוג. אם תהיי עצובה ותרגישי מקופחת וכו' - זה גם מה שתעבירי לבתך. וכמו שכתבה קומה ג' בהקשר אחר _אני חושבת שמה שישפיע עליך, ישפיע גם על הילדה. לטוב ולרע. אם את שלמה עם תנאי חייך[/u] - גם היא תהיה שלמה. ואם לא תהיי שלמה איתם - גם היא לא תהיה שלמה איתם.

[u]שהבית הפך למקום בעייתי[/u] נשמע תיאור קצת קיצוני. חבל שאת רואה כך את פני הדברים.

יש ערוצים שממש מתאימים לילדים. לגיל שלה מתאים במיוחד "לולי" וגם קצת "הופ". אין שם אלימות, אין שם דמויות מאיימות ומפחידות, הכל יפה ונעים וצבעוני. יש שירים וריקודים וסיפורים וכו'. למה שהיא לא תראה תוכניות אלו? ומה את מציעה לה במקום זה? האם את רוצה להיות קצינת הבידור שלה כל הזמן? זה בהחלט נותן גם לך קצת אפשרות לנשום, ואני לא רואה בכך שום רע.

בקשה להתיעצות...
שי רוצה המון טלוויזיה. זה מתחיל כבר בבוקר, כשהיא קמה מוקדם. התחלתי לתת לה חצי שעה (בעיקר נותן לי זמן לנמנם ) . אבל זה קורה בכל שעות היום, התביעה הזו, ואני פתאום מוצאת את עצמי או מציבה אולטימטום ומכבה- ואז היא בוכה או צורחת, או שאני נכנעת, בעיקר כשחם בחוץ ואין כל כך מה לעשות.(שוב , עיפות שלי)
זה מאוד מעציב אותי.
לפעמים אני אומרת לעצמי שהטלוויזיה זה במקום אבא, כי זה מי שמחליף אותי כשכבר אין לי כח. או נותן לשתינו פסק זמן אחת מהשניה. אבל הכמות עושה את האיכות, , ובעיקר בסופי שבוע, יש יותר מדי.
אני משתדלת לבלות אתה בחוץ כמה שאפשר, לשחק, לטייל, לראות חברים. אלה שהבית הפך למקום בעייתי כי ברגע שחוזרים אליו או קמים משינה-זה מה שהיא רוצה. להזכירכם, היא רק בת שנה וחצי...

[u]פעם הייתי מסתכלת באחרות, אלה שחיו בזוגיות, כאילו נפלו מכוכב אחר. תהיתי מה יש בהן שאין בי. חשבתי שהחיים שלהן, גם אם לא מושלמים, יש בהם סוג של ביטחון ומבניות. קרקע יציבה. זה בדיוק ההפך. להיות לבד זה הרבה יותר בטוח. לא צריך להתחשב באף אחד, לא צריך לחלוק מקום פיזי ומנטלי.. החיים בזוג, גם אם טובים ואוהבים, דורשים הקרבה[/u]

מעניין שאף פעם לא חשבתי ככה על נשים שחיות בזוגיות, נשים נשואות וכו'. אולי משום שהכרתי ומכירה הרבה נשים שחיות בזוגיות מסוגים שונים וגם הרבה נשים נשואות.

מההתנסויות שלי בחיי זוגיות ובחיים כפנויה אני יכולה להעיד שלפחות עבורי בהחלט
[u] להיות לבד זה הרבה יותר בטוח[/u] אין עליות וירידות כמו בגלגל ענק ביריד. אין צורך לבזבז כמות אדירה של אנרגיות בניסיון לקרוא ולפענח את בן הזוג, בניסיון להבין למה הוא מתכוון ומה הוא חושב ומה הוא מרגיש, וכו' וכו'. אין צורך להוציא כמות אדירה של אנרגיות כדי להסביר לו כל דבר, לנסות לשכנע אותו, לנסות לפייס אותו, להתפשר עם רצונותיו וצרכיו. אין צורך "לעבוד" על היחסים, לנסות לשמור על שלום בית וכו'. לא צריך לחשוש מה יהיה בעתיד - אם הקשר ימשיך או שאחד מאיתנו יעזוב. גם נגה כתבה על פחד נטישה. ואכן באופן פרדוקסלי (ואולי לא?) דווקא בחיי זוגיות יש יותר חרדת נטישה מאשר בחיים כפנויה.

[u]לא צריך להתחשב באף אחד, לא צריך לחלוק מקום פיזי ומנטלי[/u] - איזה כיף! אני יכולה להחליט כרצוני ואני המחליטה והקובעת היחידה. ואין מי שיבקר אותי, אין מי שינסה להגביל אותי ולצמצם את צעדיי, אין מי שצריך להתווכח איתו, להסביר לו וכו' וכו'. (שלא נאמר שאין חמות ואין גיסות ואין משפחה שלמה שלו וכו' וכו' ולא צריך לארח את החברים שלו. איזה כיף! ויש עוד המון יתרונות, אבל לא זה הנושא).

לשמחתי אני לא לבד, אני אם יחידנית. אני ובתי חיים ביחד בביתנו בשלווה ובנחת ובשקט. אין רעש, אין ריבים, אין ויכוחים, אין חיכוחים, אין אי הבנות וכו' וכו'. ואין פשרות. ואין הקרבות. אני הקובעת היחידה בבית ובמשפחה. אני קובעת איך אנחנו חיים, איך אני מחנכת את בתי וכו' ואני אחראית על כל ההחלטות הגדולות והקטנות בלי שאצטרך להסביר לאף אחד, לתת דין וחשבון לאף אחד וכו'. מובן שאני מתחשבת מאוד ברצונות ובצרכים של בתי, ובהרבה מקרים שואלת אותה איך היא רוצה שיתנהלו העניינים. יש עניינים שאנחנו מחליטים ביחד. אבל מכל מקום ברור שאני האימא, שאני האדם הבוגר האחראי בבית. וכנראה שלחלוק מקום פיזי ומנטלי עם בת זה שונה לגמרי מאשר לחלוק מקום פיזי ומנטלי עם בן זוג.

וכמו שכתבת נגה [u]ואני צריכה עכשיו לא לוותר לעצמי, במליון ואחד תחומים אחרים.. וגם בזוגיות.. ליטוש אינסופי.[/u] מי שחיה בזוגיות באמת צריכה מאוד מאוד להיזהר שלא לוותר על עצמה. לעתים חיים בזוגיות אכן גובים מחירים כבדים בתחום הזה. לפעמים זה נראה כמעט בילט-אין.

מובן שלכל צורת חיים - חיים בזוגיות וחיים כפנויה - יש היתרונות והצדדים הפחות זוהרים. אבל לי באופן אישי מתאים יותר לחיות כפנויה בכלל וכאם יחידנית בפרט.

אני רוצה להתייחס להודעה שכתבה נגה בדף [po]כמה אני אוהבת אותו[/po]
_כן. אבל זה אחרת ממה שדמיינתי. פעם הייתי מסתכלת באחרות, אלה שחיו בזוגיות, כאילו נפלו מכוכב אחר. תהיתי מה יש בהן שאין בי. חשבתי שהחיים שלהן, גם אם לא מושלמים, יש בהם סוג של ביטחון ומבניות. קרקע יציבה. זה בדיוק ההפך. להיות לבד זה הרבה יותר בטוח. לא צריך להתחשב באף אחד, לא צריך לחלוק מקום פיזי ומנטלי.. החיים בזוג, גם אם טובים ואוהבים, דורשים הקרבה. ויתור על אנוכיות. זה קשה. והוא מלמד אותי איך לעשות את זה, כי אני הייתי מסוגרת ואגוצנטרית. זה כיף ללמוד. אבל חבל שלא הערכתי או מיציתי את הלבדיות שהיתה לי. חשבתי שזו קללה, ולא נהניתי מהתהליך. מהזמן הפנוי.
כשהייתי לבד כל אחד יכול היה להיות בן זוג פוטנציאלי. הכל פתוח. מרגע שבחרתי, זה סגור. כמו כל בחירה, יש את כל הבחירות האחרות שלא עשיתי. אבל היה לי חבר שאמר ש"אני מצטער רק על מה שלא עשיתי. לא על מה שעשיתי." אני לא מצטערת שאנחנו יחד. זה מתנה. אבל כמו כל הדור שלי, בערך, יש לי חרדת נטישה. (30+)._

[u]ולראות אותו אוהב את הילדה שלו יותר?[/u]
יותר ממה? יותר ממי? :-)
אני חושבת שמה שישפיע עליך, ישפיע גם על הילדה. לטוב ולרע. אם את שלמה עם תנאי חייך, האבא ההוא יוכל להיות לשתיכן רק לעזר. אם לא, הוא יהווה מראה לא נעימה.

_הי קומה ג על עמודים, את גרה במרכז? אני עוברת לרמת השרון.
מה שלומך?_
בסדר :-) דלקת גרון משותפת לי ולקטנצ'יק. חוץ מזה הכל בסדר. גרה בלב המרכז...

נשמע לא קל בכלל , אני למשל תמיד מקנאה בסיטואציות של אבות אוהבים, ומחכה שגם לבתי יהיה אבא אוהב.
כמו כל סיטואציה אינטנסיבית, טבעי שיש לזה השפעה עליה (בת כמה היא?), נראה לי הכי הכי חשוב זה איך [b]את[/b] מתיחסת ומרגישה לגבי זה, והיא כבר תקלוט אותך. מצד שני...אולי טוב לתת לה לחוות דמות גברית בבית. סליחה על השאלה אבל את לא מקנאה?
מור

אז אני צריכה עצה.
אני אם חד-הורית מבחירה. אני גרה בארה"ב.
לפני שבועיים נכנסו לביתי חברים שלי (בעל אישה וילדה) ואנחנו גרים ביחד עכשיו. אני מוטרדת מההשלכות שיכולות להיות על הילדה שלי בעקבות היותה ליד האבא. האם יכול להשפיע עליה הנוכחות שלו, ולראות אותו אוהב את הילדה שלו יותר? אני רק רוצה לשמוכ דעות.