על ידי לב_שומע* » 13 דצמבר 2015, 19:39
אני רוצה להציע כאן רצף של שאלות לדיון:
האם לאחר שלב של זיהוי, התבוננות על הספציפי, על תבניות ודפוסים חוזרים, יכול להופיע שלב שבו האדם אינו מזהה את עצמו עוד דווקא עם חוויית ההתעללות אלא יכול לצמוח ממנה הלאה, למרחב נפשי שבו ההתעללות היא רק פרק אחד ברצף הביוגרפי, רק מצע שמתוכו צמח משהו אחר לגמרי-לגמרי, משהו שיש לו שלמות משלו?
ואולי זה תהליך ספיראלי?
כי גם אחרי שצומחים משם, תמיד ייתכן שאירוע בהווה, בהורות, בזוגיות, תכונת אופי או דפוס של נוקשות סביב עניין מסויים, יעוררו שוב את אותו חיפוש והיזכרות בחוויות ילדות.
ואולי זה תהליך כפול?
כי חלק גדול מאבני הפסיפס שמרכיבות את חיינו, את מי שאנחנו, ניתנות להבנתי להסבר על ידי יותר ממערכת פרשנית אחת.
מלכודת, בעיני, עלולה להיווצר על ידי כך שבדומה לדפוסים החוזרים על עצמם שלוכדים בתוכם את מושא-ההתעללות, כך גם התעללות או במובנה הרחב יותר, עיצוב דפוסים על ידי חוויות הילדות היא תיאוריה שניתן להסביר בעזרתה כמעט כל דפוס קיים. כמעט כל תכונה או נטייה בלתי רצוייה עשוייה להתמסגר לתוך המערכת הפרשנית הזו. שפוטנצייאל הריפוי שלה (הכרה בגורם המעצב וניטרול שלו) הוא עצום בצד היותה כלי רב עוצמה, לעתים מידי, כי זה מקבע לתוך אותה מערכת פרשנית שוב ושוב. בלי להיפרד ממנה לשלום. לפחות לזמן מה.
האם יכול להגיע שלב של השלמה?
של ראיית חוויות חיים שקוטלגו תחת הכותרת התעללות כחלק מאיזשהו "עולם התופעות" הרחב, ההווייה כולה, שבו שוכנים זה לצד זה שמחה לצד כאב, יצירה ולידה ושגרה והתעלות לצד מוות, אובדן, מערכות יחסים פוגעניות ועוד ועוד ועוד? התבוננות על התופעות הקשות הללו כחלק ממעגל החיים שנושא בתוכו את הכל?
האם תיתכן התבוננות שכזו בלי טשטוש של הפרטים הספציפיים, בלי עמעום של היכולת לזהות ולהגיב ולכאוב ולא לאפשר כשדברים כאלה חוזרים על עצמם?
האם אפשר לראות גם מרחוק וגם מקרוב, לראות גם נוף מרחוק וגם פרטי פרטים?
אני רוצה להדגיש שבעיני, כאב של התעללות שונה מאוד מכאב של אובדן. האחד הוא כאב של חסר, של חור. והשני של חסר משולב בעודפות משולב בעוד הרבה דברים.
אני מדגישה את הנקודה הזו, כי לעתים עולה מתוך החברה התייחסות שמשווה בין השניים ("טוב, מה את רוצה, ברוך השם ש.. אף אחד לא חולה, מת.." וכו').
האם ההשלמה עשוייה להשפיע על מערכות יחסים בהווה עם מחולל ההתעללות?
האם זה יכול לקרות כשמחולל ההתעללות הוא דמות הורית?
בן זוג לשעבר?
האם זה דומה? שונה?
(לדעתי - שונה. יכול לקרות עם שניהם, אבל באופן מאוד שונה).
האם ניתן למצוא גם סוג נסתר של קסם, יופי, אולי יופי מוזר, פראי, אחר, בסיפורי חיים של התעללות?
אולי קצת כמו אופייה של איזו "ארץ גזירה" מדברית, מחודדת חרוטים? יופי קסום של תהומות, של מים עמוקים שאין להם סוף? צלילה לתוך החלק העיוור, המוכרח, הלא-בוחר, שמניע את חיינו? אולי נוף אחר? חלון אחר?
להערכתי, חלק גדול מסיפורת עברית עכשווית הוא בעצם.. סיפורי חיים של התעללות.
(כותבת מנקודת מבט של מי שמעלעלת בספרים הללו לרגע וסוגרת מייד. מתקשה לקרוא. כשנשאבת - לא עושה לי טוב).
אפילו בספרות פנטזיה עכשווית מפתיע לפגוש דמויות כאלה, כמו הייזל של ריק ריירדן. (סדרת גיבורי האולימפוס..).
האם התעללות היא מונח שמתאים בכלל לאתר כמו באופן?
מצד אחד, בטח שכן. כשעוסקים בניקוי והוצאה של רעלים, בתזונה, במחשבות, במערכות יחסים, וודאי שרעלים רגשיים מהסוג שמייצרת התעללות, בעבר ובהווה, הם משהו שראוי להעניק לו תשומת לב. לא מעט טיפולי גופנפש מאמינים בין היתר בניקוי של טראומות ילדות.
מצד שני, אהממ... התעללות במובנה הקלאסי היא לטעמי מושג מערבי מאוד שתוחם קו במקום שקיים בו רצף. כלומר: להבנתי, קיים רצף אינסופי של המרכיבים הבסיסיים של מערכות יחסים, שמתפרש בין יצירת או היווצרות תלות והזדקקות, ניצול לרעה של תלות והיזדקקות, פוגענות על כל סוגיה על מצע של תלות והיזדקקות שמקשה לשים קץ לפוגענות אל הזנה, הענקה מיטיבה שאיננה מחפשת תלות או הפקת תועלת מיחסי תלות וסמכות, הענקה בריאה שאיננה "קושרת" אלא יוצרת ובוראת חיים, נפרדים.
(תלות והיזדקקות כאן לא במובן של יחסי טיפול בתינוקות אלא כחלק מתפיסת הורות בגילאים בוגרים יותר, מול היכולת לאפשר נפרדות, בביטוי רצונות, העדפות, צרכים רגשיים וכו').
הרצף הוא אינסופי. והחברה המערבית בחרה לשים קו במקום מסויים כדי להגיד: מכאן והלאה זה כבר אסור. זה רע. זה מוחלט. זה אסור לגמרי לגמרי.
הקו התוחם יוצר אפשרות לתפיסה וזיהוי חדים יותר. לגיוס תמיכה רגשית פנימית וחיצונית בקלות רבה יותר. הקו התוחם גם מנתק בין חלקי חיים שונים שכולם על רצף אחד. במובן זה הוא מנותק מהמציאות. מהפעימה של החיים. מן הצד השני, הקו התוחם מנסה לברוא מציאות חדשה. עולם חדש. זה יצליח?
זה מזכיר לי עוד משהו: ישנן התנהגויות שקוראים רבים יחסית יקטלגו אותן כמדאיגות מאוד, כדורשות תשומת לב ובדיקה. וישנן התנהגויות שעל אף שיש בהן אלמנט פוגעני, הן נתפסות כעשויות להתקיים גם בתוך מערכת יחסים נורמטיבית מאוד. "גם אצלנו בבית זה יכול היה לקרות, במצבים מסויימים, ואנחנו לא בזוגיות מתעללת".
במערכת יחסים שרמת המאפיינים הפוגעניים בה גבוהה מאוד, ההתנהגויות הפוגעניות למחצה עשויות להיות חלק מהמערך התומך שמאפשר להתנהגויות הקשות יותר להתקיים. לעומת זאת במערכות יחסים שמאופיינות ברמה גבוהה יחסית של אי-פוגענות, ההתנהגויות הללו נוטות להיות דיפוזיות, מבודדות. הן לא חלק מהשלד של המערך הבסיסי. זה להערכתי הבסיס לחלק מהוויכוחים על פרשנות של התנהגות ספציפית מסויימת בדפי התמיכה: האם ההתנהגות הזו מנבאת עוד אוסף של התנהגויות פוגעניות, או לאו דווקא? לעתים באמת צריך פשוט מידע נוסף כדי לשמוע את המכלול.
ועוד לשאלת השימוש במונח התעללות:
המילה התעללות במובנה המקובל מציינת חריגה מהנורמה. במובן זה היא יוצרת קיטלוג, תיוג.
איך משפיע השימוש במונח התעללות על הזהות של מי שמזהה חווייה כזו בביוגרפיה שלו? איך זה משפיע על חוויית הזהות, על הדימוי העצמי של מי שזה נאמר לו, על ידי אוזן חיצונית שהאזינה לסיפור?
אפשר להתייחס להתעללות גם כחוויית בסיס של רוב האנושות. "כולנו כמעט עברנו התעללות בילדות". זה להבנתי פחות או יותר מה שאליס מילר עושה.
האם שימוש כזה לא מעקר את המונח התעללות, שבא לתחום קו ולציין שהקו נחצה? שהתרחש מעבר מסט התנהגויות שהן מזיגה של כל מיני דברים ונמצא עדיין בטווח מסויים, אל מה שנתפס כ"אסור"?
האם ישנו הבדל בפרמטר של היכולת לעכל ולהכיל את חווית ההתעללות כחלק מרצף של סיפור חיים בין מי שההתעללות בעברו, או בהווה שלו, התרחשה ע"י דמות הורית לבין מי שזה התרחש ע"י בן/בת זוג?
לדעתי, בהחלט כן.
ומה יהיה עם הפחדים של מי שמזהה בעברו חוויה של התעללות?
הפחדים שגם הוא יהיה או אולי כבר הורה כזה? בן זוג כזה..?
אם האדם המזהה התעללות בביוגרפיה שלו עשה עבודה טובה, יש סיכוי טוב שהוא זיהה גם חלק מהדפוסים שעיצבו את מחולל ההתעללות..
קשה שלא להבחין בעוצמה של העברה בין דורית. קשה שלא להרגיש שזה סוגר עליך.
במובן זה, השימוש במונח התעללות הופך להיות גורם מנקה וגורם זורע זרעי אשמה עתידית בו זמנית.
אם אני לא אשם במה שקרה לי, זה לא בגללי, אני הייתי ילד, הייתי בסדר גמור, דמות הורית ניצלה יחסי סמכות ותלות לרעה, אז.. אז לא הייתי אשם אז. אבל זה מופנם בתוכי היום.
גם זיהוי דפוסי התעללות בתוך מערכת זוגית עשוי לעורר שאלות מאוד קשות, של "למה זה קרה לי" ו"מה בי איפשר את זה", אם כי שם זה ייצבע להערכתי בצבעים קצת אחרים.
אני רוצה להציע כאן רצף של שאלות לדיון:
האם לאחר שלב של זיהוי, התבוננות על הספציפי, על תבניות ודפוסים חוזרים, יכול להופיע שלב שבו האדם אינו מזהה את עצמו עוד דווקא עם חוויית ההתעללות אלא יכול לצמוח ממנה הלאה, למרחב נפשי שבו ההתעללות היא רק פרק אחד ברצף הביוגרפי, רק מצע שמתוכו צמח משהו אחר לגמרי-לגמרי, משהו שיש לו שלמות משלו?
ואולי זה תהליך ספיראלי?
כי גם אחרי שצומחים משם, תמיד ייתכן שאירוע בהווה, בהורות, בזוגיות, תכונת אופי או דפוס של נוקשות סביב עניין מסויים, יעוררו שוב את אותו חיפוש והיזכרות בחוויות ילדות.
ואולי זה תהליך כפול?
כי חלק גדול מאבני הפסיפס שמרכיבות את חיינו, את מי שאנחנו, ניתנות להבנתי להסבר על ידי יותר ממערכת פרשנית אחת.
מלכודת, בעיני, עלולה להיווצר על ידי כך שבדומה לדפוסים החוזרים על עצמם שלוכדים בתוכם את מושא-ההתעללות, כך גם התעללות או במובנה הרחב יותר, עיצוב דפוסים על ידי חוויות הילדות היא תיאוריה שניתן להסביר בעזרתה כמעט כל דפוס קיים. כמעט כל תכונה או נטייה בלתי רצוייה עשוייה להתמסגר לתוך המערכת הפרשנית הזו. שפוטנצייאל הריפוי שלה (הכרה בגורם המעצב וניטרול שלו) הוא עצום בצד היותה כלי רב עוצמה, לעתים מידי, כי זה מקבע לתוך אותה מערכת פרשנית שוב ושוב. בלי להיפרד ממנה לשלום. לפחות לזמן מה.
האם יכול להגיע שלב של השלמה?
של ראיית חוויות חיים שקוטלגו תחת הכותרת התעללות כחלק מאיזשהו "עולם התופעות" הרחב, ההווייה כולה, שבו שוכנים זה לצד זה שמחה לצד כאב, יצירה ולידה ושגרה והתעלות לצד מוות, אובדן, מערכות יחסים פוגעניות ועוד ועוד ועוד? התבוננות על התופעות הקשות הללו כחלק ממעגל החיים שנושא בתוכו את הכל?
האם תיתכן התבוננות שכזו בלי טשטוש של הפרטים הספציפיים, בלי עמעום של היכולת לזהות ולהגיב ולכאוב ולא לאפשר כשדברים כאלה חוזרים על עצמם?
האם אפשר לראות גם מרחוק וגם מקרוב, לראות גם נוף מרחוק וגם פרטי פרטים?
אני רוצה להדגיש שבעיני, כאב של התעללות שונה מאוד מכאב של אובדן. האחד הוא כאב של חסר, של חור. והשני של חסר משולב בעודפות משולב בעוד הרבה דברים.
אני מדגישה את הנקודה הזו, כי לעתים עולה מתוך החברה התייחסות שמשווה בין השניים ("טוב, מה את רוצה, ברוך השם ש.. אף אחד לא חולה, מת.." וכו').
האם ההשלמה עשוייה להשפיע על מערכות יחסים בהווה עם מחולל ההתעללות?
האם זה יכול לקרות כשמחולל ההתעללות הוא דמות הורית?
בן זוג לשעבר?
האם זה דומה? שונה?
(לדעתי - שונה. יכול לקרות עם שניהם, אבל באופן מאוד שונה).
האם ניתן למצוא גם סוג נסתר של קסם, יופי, אולי יופי מוזר, פראי, אחר, בסיפורי חיים של התעללות?
אולי קצת כמו אופייה של איזו "ארץ גזירה" מדברית, מחודדת חרוטים? יופי קסום של תהומות, של מים עמוקים שאין להם סוף? צלילה לתוך החלק העיוור, המוכרח, הלא-בוחר, שמניע את חיינו? אולי נוף אחר? חלון אחר?
להערכתי, חלק גדול מסיפורת עברית עכשווית הוא בעצם.. סיפורי חיים של התעללות.
(כותבת מנקודת מבט של מי שמעלעלת בספרים הללו לרגע וסוגרת מייד. מתקשה לקרוא. כשנשאבת - לא עושה לי טוב).
אפילו בספרות פנטזיה עכשווית מפתיע לפגוש דמויות כאלה, כמו הייזל של ריק ריירדן. (סדרת גיבורי האולימפוס..).
האם התעללות היא מונח שמתאים בכלל לאתר כמו באופן?
מצד אחד, בטח שכן. כשעוסקים בניקוי והוצאה של רעלים, בתזונה, במחשבות, במערכות יחסים, וודאי שרעלים רגשיים מהסוג שמייצרת התעללות, בעבר ובהווה, הם משהו שראוי להעניק לו תשומת לב. לא מעט טיפולי גופנפש מאמינים בין היתר בניקוי של טראומות ילדות.
מצד שני, אהממ... התעללות במובנה הקלאסי היא לטעמי מושג מערבי מאוד שתוחם קו במקום שקיים בו רצף. כלומר: להבנתי, קיים רצף אינסופי של המרכיבים הבסיסיים של מערכות יחסים, שמתפרש בין יצירת או היווצרות תלות והזדקקות, ניצול לרעה של תלות והיזדקקות, פוגענות על כל סוגיה על מצע של תלות והיזדקקות שמקשה לשים קץ לפוגענות אל הזנה, הענקה מיטיבה שאיננה מחפשת תלות או הפקת תועלת מיחסי תלות וסמכות, הענקה בריאה שאיננה "קושרת" אלא יוצרת ובוראת חיים, נפרדים.
(תלות והיזדקקות כאן לא במובן של יחסי טיפול בתינוקות אלא כחלק מתפיסת הורות בגילאים בוגרים יותר, מול היכולת לאפשר נפרדות, בביטוי רצונות, העדפות, צרכים רגשיים וכו').
הרצף הוא אינסופי. והחברה המערבית בחרה לשים קו במקום מסויים כדי להגיד: מכאן והלאה זה כבר אסור. זה רע. זה מוחלט. זה אסור לגמרי לגמרי.
הקו התוחם יוצר אפשרות לתפיסה וזיהוי חדים יותר. לגיוס תמיכה רגשית פנימית וחיצונית בקלות רבה יותר. הקו התוחם גם מנתק בין חלקי חיים שונים שכולם על רצף אחד. במובן זה הוא מנותק מהמציאות. מהפעימה של החיים. מן הצד השני, הקו התוחם מנסה לברוא מציאות חדשה. עולם חדש. זה יצליח?
זה מזכיר לי עוד משהו: ישנן התנהגויות שקוראים רבים יחסית יקטלגו אותן כמדאיגות מאוד, כדורשות תשומת לב ובדיקה. וישנן התנהגויות שעל אף שיש בהן אלמנט פוגעני, הן נתפסות כעשויות להתקיים גם בתוך מערכת יחסים נורמטיבית מאוד. "גם אצלנו בבית זה יכול היה לקרות, במצבים מסויימים, ואנחנו לא בזוגיות מתעללת".
במערכת יחסים שרמת המאפיינים הפוגעניים בה גבוהה מאוד, ההתנהגויות הפוגעניות למחצה עשויות להיות חלק מהמערך התומך שמאפשר להתנהגויות הקשות יותר להתקיים. לעומת זאת במערכות יחסים שמאופיינות ברמה גבוהה יחסית של אי-פוגענות, ההתנהגויות הללו נוטות להיות דיפוזיות, מבודדות. הן לא חלק מהשלד של המערך הבסיסי. זה להערכתי הבסיס לחלק מהוויכוחים על פרשנות של התנהגות ספציפית מסויימת בדפי התמיכה: האם ההתנהגות הזו מנבאת עוד אוסף של התנהגויות פוגעניות, או לאו דווקא? לעתים באמת צריך פשוט מידע נוסף כדי לשמוע את המכלול.
ועוד לשאלת השימוש במונח התעללות:
המילה התעללות במובנה המקובל מציינת חריגה מהנורמה. במובן זה היא יוצרת קיטלוג, תיוג.
איך משפיע השימוש במונח התעללות על הזהות של מי שמזהה חווייה כזו בביוגרפיה שלו? איך זה משפיע על חוויית הזהות, על הדימוי העצמי של מי שזה נאמר לו, על ידי אוזן חיצונית שהאזינה לסיפור?
אפשר להתייחס להתעללות גם כחוויית בסיס של רוב האנושות. "כולנו כמעט עברנו התעללות בילדות". זה להבנתי פחות או יותר מה שאליס מילר עושה.
האם שימוש כזה לא מעקר את המונח התעללות, שבא לתחום קו ולציין שהקו נחצה? שהתרחש מעבר מסט התנהגויות שהן מזיגה של כל מיני דברים ונמצא עדיין בטווח מסויים, אל מה שנתפס כ"אסור"?
האם ישנו הבדל בפרמטר של היכולת לעכל ולהכיל את חווית ההתעללות כחלק מרצף של סיפור חיים בין מי שההתעללות בעברו, או בהווה שלו, התרחשה ע"י דמות הורית לבין מי שזה התרחש ע"י בן/בת זוג?
לדעתי, בהחלט כן.
ומה יהיה עם הפחדים של מי שמזהה בעברו חוויה של התעללות?
הפחדים שגם הוא יהיה או אולי כבר הורה כזה? בן זוג כזה..?
אם האדם המזהה התעללות בביוגרפיה שלו עשה עבודה טובה, יש סיכוי טוב שהוא זיהה גם חלק מהדפוסים שעיצבו את מחולל ההתעללות..
קשה שלא להבחין בעוצמה של העברה בין דורית. קשה שלא להרגיש שזה סוגר עליך.
במובן זה, השימוש במונח התעללות הופך להיות גורם מנקה וגורם זורע זרעי אשמה עתידית בו זמנית.
אם אני לא אשם במה שקרה לי, זה לא בגללי, אני הייתי ילד, הייתי בסדר גמור, דמות הורית ניצלה יחסי סמכות ותלות לרעה, אז.. אז לא הייתי אשם אז. אבל זה מופנם בתוכי היום.
גם זיהוי דפוסי התעללות בתוך מערכת זוגית עשוי לעורר שאלות מאוד קשות, של "למה זה קרה לי" ו"מה בי איפשר את זה", אם כי שם זה ייצבע להערכתי בצבעים קצת אחרים.