על ידי מ_י_כ_ל* » 24 ינואר 2004, 13:47
כבר חלף זמן רב מאז תם הדיון כאן, אבל נדודים מדף-לדף, הביאו אותי לפגוש בו לראשונה. בחרתי לכתוב למרות מרווח הזמן כי אני מזהה כאן בברור משהו שהפריע לי עד כה בדפים אחרים באתר ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. אז הנה ובזהירות (נא להחביא אבנים ועגבניות לא טריות
):
אני לא אמא של חינוך בייתי (לחיה הזו יש קרניים?
). בני החל ללכת לגן קצת אחרי גיל שנה. מאוד סיבות שונות ומשונות אני לא עד הסוף וממש אשת 'באופן' (אני בד"כ מקפידה להוסיף התנצלות כזו...פאק שלי. מודה). אבל אני גם לא ממש 'לא באופן'. אז כמי שיושבת על הגדר אני מתיימרת לגשר לרגע - אני מזהה כאן שתי קבוצות ניציות של 'אמהות גן' או 'אמהות מאוכזבות חינוך בייתי' מול 'אמהות חינוך בייתי' (צפריר, סליחה - צ"ל
הורי גן מול
הורי חינוך בייתי, זה ממש שוביניזם לבטל כך את האבות!).ברגע שצד אחד חש מותקף, מיד פרצה לה מלחמת עולם בזעיר אנפין, הדיאלוג נדם, ותחתיו באו העלבות והעלבויות.
חמותי כתבה פעם ספר (איזה אוטינג אני עומדת לעשות לעצמי...) הקרוי "אנשים וקצרים". היא מתארת שם את דרגות הדיאלוג בין אנשים מבוגרים, כשבכל אדם יש מצבים של: הורה-בוגר-ילד. הדיאלוג הכי פורה, כמובן, הוא דיאלוג בוגר-בוגר - שני הצדדים דניים באופן ענייני בסוגיה בלי מסרים חבויים. הבעיה מתחילה כאשר הדיאלוג אינו במישור הדדי, למשל: הורה-ילד או בוגר-ילד. בראשון, צד אחד נוזף והשני חש פגוע (אז הוא נודם או עובר לתגובה 'ילדותית' ). בשני, האחד מדבר באורח עניני, אבל האחר לוקח את זה למקום 'ילדותי' אצלו ונפגע.
אני, להבדיל מחמותי, לא אשת חינוך דגולה וגם לא פסיכולוגית, אבל די נדמה לי שזה בדיוק מה שקרה כאן:
אמא, הביעה כאב ואכזבה מניסיונה הפרטי במפגשי החינוך הביתי. יתכן מאוד שבשעת צערה עשתה שימוש גם בהכללות, היא מודה בכך. אבל אני סלחנית, ראשית כי אני באמת מאמינה שאין שופטים אדם בשעת צערו, ושנית, אולי בגלל שאינני אם-חינוך-ביתי ואני לא חווה את החוויות שלכם של ביקורת סביבתית מתמדת (זה כנראה באמת מתיש ומעצבן!). גם בדיון כאן, היה מסר 'הורי' הסמוי בדברי אמא, ועל אף זאת, היו תגובות רבות שבאו מהמקום של ה'בוגר' - ניסו להסביר ולדבר בצורה עניינית על הבעיה והכאב ולהציע נקודת מבט שונה. אבל היו גם קולות אחרים, כאלה שדברי ה'הורה' של אמא נגעו בדיוק ב'ילד' שלהם, והם היו אלה שקראו בדברי אמא התקפה כוללת (נוספת על המליון שכבר כנראה שמעו קודם..)על כל אנשי החינוך הביתי, והגיבו בהתאם.
אז הרשו לי להציע פרשנות מקלה לדברי אמא (אולי אני שוגה, אבל אני חושבת שגם הפרשנות שלי אפשרית):
כשאמא כתבה
"מה שהכי מרגיז בחינוך הביתי הוא באמת הפלצנות של האימהות הקוליות ויפות הנפש" זה אכן נוסח באופן בוטה ומעליב, אבל האם לא ניתן לקרוא את זה כך: אמא סוברת כי הורי החינוך הביתי הינם (או כפי שהיא חשה: מתיימרים להיות) אנשים קשובים יותר, מודעים יותר, מושכלים יותר. מתוך התכונות האצילות (בלא כל ציניות!) הללו הם הרי הגיעו לחינוך הביתי לכתחילה. לכן, הצפייה מהם רבה יותר. אמא ציפתה, שהקשב והמודעות יופנו לא רק כלפי הילד הפרטי שלהם (אני לא אומרת שכך היה במפגש בו נכחה, לא הייתי שם. אבל כך היא חשה), אלא יאפיינו את הסתכלותם על כל רובדי החיים, וגם את הסתכלותם על הילד שלה ועליה. במובן זה, אמא דווקא הציבה את הורי החינוך הביתי על פדיסטול רם ונישא! היו לה ציפיות מופלאות מכם (אולי מכאן האכזבה?).
שגיאתה של אמא, לדעתי, היא כפולה – ראשית, ובזאת היא הודתה, שהיא דיברה בהכללה גורפת. למישור הזה של טענתה היא קיבלה מגוון של תשובות: אולי דובר באמהות במפגש הספציפי ההוא; יש כל מיני סוגים של אמהות בחינוך הביתי – קשובות יותר או פחות, רגישות יותר או פחות; אולי זו הייתה 'בהיית מפגש' (הנה, גם אני למדתי מושג חדש); אולי האמהות חשו כמוה אך לא ראו לנכון להעיר לילדיהן בפומבי;
תשובות מגוונות ומספקות עבורי.
אני רוצה להציע את הפן הנוסף של ה'שגיאה' של אמא – אני נפגשת עם אמהות גן. אנחנו גם נפגשות עם ילדינו בשעות אחרה"צ, בין בגן משחקים ובין בבית של אחת מאיתנו. אתם חושבים שלא מתעוררות בעיות דומות במפגשים הללו? היתרון שלנו, הוא שהילדים מכירים זה את זה עוד קודם, מן הגן. אבל אנחנו האמהות – רק הכרות שטחית. אז יוזמים (וגם כאן מתעוררות בדיוק אותן בעיות בדיוק ואותם חששות של ליזום מפגש). והמפגשים עצמם לא תמיד עובדים. חשבתם כמה זה מביך כשאת לא מוצאת שפה משותפת (ואני מנומסת...) עם האמא של החבר הכי טוב של בנך? לשמחתי אני והאמא של החבר-הכי-טוב, דווקא הפכנו לחברות ואנו נפגשות גם בלי הצאצאים, אבל זה ממש לא תמיד כך. אמא, תוכל לטעון בהקשר זה, שלהבדיל ממנה, לי לא צריכות להיות ציפיות מנשים כ"כ לא נאורות, לא רגישות, ולא פלצניות, כמו אמהות גן ולכן אני לא אמורה להתאכזב...אבל בהיותי אמא-גן, יתכן שהייתי נעלבת מכך...
מה אני מנסה לומר כבר שעה (סליחה, ושוב שליחה, על הנוהג שלי להאריך בדברים...), הוא שכולנו אמהות (חוץ ממך צפריר
), וכולנו אנושיות וכולנו רוצות בטוב ביותר עבור ילדנו. אף אחת מאיתנו היא לא תמיד ובכל דקה נתונה, נאורה, רגישה, מתחשבת. לא בחינוך בייתי ולא בגן.
מדוע חשוב לי לומר זאת? כי דומני שמתוך ההבנה הזו, יכולה לצמוח רק הערכה הדדית, הן בתוך הקבוצה, בין אמהות החינוך הביתי, והן במישור הבין קבוצתי – בין אמהות חינוך בייתי ואמהות גן. בכלל – די לדבר על קבוצות! די הם ואנחנו! אני מניחה הנחה אפריורית, כי מי שכותב כאן, בין 'באופניסט' טהור, ובין יושב על הגדר, הוא אדם הרוצה להיות קשוב, מודע ומושכל. אחרת למה הוא בכלל טורח להכנס לכאן?!?
ואגב, כיוון שהבטחתם שאתם לא אוכלים אמהות-גן (מה אז באמת אין לכם קרניים?!?), וכיוון שבאמת עוררתם את סקרנותי, אני בהחלט מתפתה לבוא ולחזות ולהשתתף במפגש כזה. להתראות?
כאמור, הדיון גווע לפני זמן רב, מעניין אותי אם מישהו בכלל יקרא את שכתבתי (אבל גם אם לא, זה בהחלט היה פורקן בשבילי...). עוד יותר מענין אותי מה משתתפי הדיון המקורי חושבים על דברי. נראה...
<בילדותה, אמרה אחת המורות על מיכל שהיא מלכת התמציתיות. איך נפלו גיבורים...>
כבר חלף זמן רב מאז תם הדיון כאן, אבל נדודים מדף-לדף, הביאו אותי לפגוש בו לראשונה. בחרתי לכתוב למרות מרווח הזמן כי אני מזהה כאן בברור משהו שהפריע לי עד כה בדפים אחרים באתר ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. אז הנה ובזהירות (נא להחביא אבנים ועגבניות לא טריות ;-)):
אני לא אמא של חינוך בייתי (לחיה הזו יש קרניים? :-)). בני החל ללכת לגן קצת אחרי גיל שנה. מאוד סיבות שונות ומשונות אני לא עד הסוף וממש אשת 'באופן' (אני בד"כ מקפידה להוסיף התנצלות כזו...פאק שלי. מודה). אבל אני גם לא ממש 'לא באופן'. אז כמי שיושבת על הגדר אני מתיימרת לגשר לרגע - אני מזהה כאן שתי קבוצות ניציות של 'אמהות גן' או 'אמהות מאוכזבות חינוך בייתי' מול 'אמהות חינוך בייתי' (צפריר, סליחה - צ"ל [b]הורי[/b] גן מול [b]הורי[/b] חינוך בייתי, זה ממש שוביניזם לבטל כך את האבות!).ברגע שצד אחד חש מותקף, מיד פרצה לה מלחמת עולם בזעיר אנפין, הדיאלוג נדם, ותחתיו באו העלבות והעלבויות.
חמותי כתבה פעם ספר (איזה אוטינג אני עומדת לעשות לעצמי...) הקרוי "אנשים וקצרים". היא מתארת שם את דרגות הדיאלוג בין אנשים מבוגרים, כשבכל אדם יש מצבים של: הורה-בוגר-ילד. הדיאלוג הכי פורה, כמובן, הוא דיאלוג בוגר-בוגר - שני הצדדים דניים באופן ענייני בסוגיה בלי מסרים חבויים. הבעיה מתחילה כאשר הדיאלוג אינו במישור הדדי, למשל: הורה-ילד או בוגר-ילד. בראשון, צד אחד נוזף והשני חש פגוע (אז הוא נודם או עובר לתגובה 'ילדותית' ). בשני, האחד מדבר באורח עניני, אבל האחר לוקח את זה למקום 'ילדותי' אצלו ונפגע.
אני, להבדיל מחמותי, לא אשת חינוך דגולה וגם לא פסיכולוגית, אבל די נדמה לי שזה בדיוק מה שקרה כאן:
אמא, הביעה כאב ואכזבה מניסיונה הפרטי במפגשי החינוך הביתי. יתכן מאוד שבשעת צערה עשתה שימוש גם בהכללות, היא מודה בכך. אבל אני סלחנית, ראשית כי אני באמת מאמינה שאין שופטים אדם בשעת צערו, ושנית, אולי בגלל שאינני אם-חינוך-ביתי ואני לא חווה את החוויות שלכם של ביקורת סביבתית מתמדת (זה כנראה באמת מתיש ומעצבן!). גם בדיון כאן, היה מסר 'הורי' הסמוי בדברי אמא, ועל אף זאת, היו תגובות רבות שבאו מהמקום של ה'בוגר' - ניסו להסביר ולדבר בצורה עניינית על הבעיה והכאב ולהציע נקודת מבט שונה. אבל היו גם קולות אחרים, כאלה שדברי ה'הורה' של אמא נגעו בדיוק ב'ילד' שלהם, והם היו אלה שקראו בדברי אמא התקפה כוללת (נוספת על המליון שכבר כנראה שמעו קודם..)על כל אנשי החינוך הביתי, והגיבו בהתאם.
אז הרשו לי להציע פרשנות מקלה לדברי אמא (אולי אני שוגה, אבל אני חושבת שגם הפרשנות שלי אפשרית):
כשאמא כתבה [u]"מה שהכי מרגיז בחינוך הביתי הוא באמת הפלצנות של האימהות הקוליות ויפות הנפש"[/u] זה אכן נוסח באופן בוטה ומעליב, אבל האם לא ניתן לקרוא את זה כך: אמא סוברת כי הורי החינוך הביתי הינם (או כפי שהיא חשה: מתיימרים להיות) אנשים קשובים יותר, מודעים יותר, מושכלים יותר. מתוך התכונות האצילות (בלא כל ציניות!) הללו הם הרי הגיעו לחינוך הביתי לכתחילה. לכן, הצפייה מהם רבה יותר. אמא ציפתה, שהקשב והמודעות יופנו לא רק כלפי הילד הפרטי שלהם (אני לא אומרת שכך היה במפגש בו נכחה, לא הייתי שם. אבל כך היא חשה), אלא יאפיינו את הסתכלותם על כל רובדי החיים, וגם את הסתכלותם על הילד שלה ועליה. במובן זה, אמא דווקא הציבה את הורי החינוך הביתי על פדיסטול רם ונישא! היו לה ציפיות מופלאות מכם (אולי מכאן האכזבה?).
שגיאתה של אמא, לדעתי, היא כפולה – ראשית, ובזאת היא הודתה, שהיא דיברה בהכללה גורפת. למישור הזה של טענתה היא קיבלה מגוון של תשובות: אולי דובר באמהות במפגש הספציפי ההוא; יש כל מיני סוגים של אמהות בחינוך הביתי – קשובות יותר או פחות, רגישות יותר או פחות; אולי זו הייתה 'בהיית מפגש' (הנה, גם אני למדתי מושג חדש); אולי האמהות חשו כמוה אך לא ראו לנכון להעיר לילדיהן בפומבי;
תשובות מגוונות ומספקות עבורי.
אני רוצה להציע את הפן הנוסף של ה'שגיאה' של אמא – אני נפגשת עם אמהות גן. אנחנו גם נפגשות עם ילדינו בשעות אחרה"צ, בין בגן משחקים ובין בבית של אחת מאיתנו. אתם חושבים שלא מתעוררות בעיות דומות במפגשים הללו? היתרון שלנו, הוא שהילדים מכירים זה את זה עוד קודם, מן הגן. אבל אנחנו האמהות – רק הכרות שטחית. אז יוזמים (וגם כאן מתעוררות בדיוק אותן בעיות בדיוק ואותם חששות של ליזום מפגש). והמפגשים עצמם לא תמיד עובדים. חשבתם כמה זה מביך כשאת לא מוצאת שפה משותפת (ואני מנומסת...) עם האמא של החבר הכי טוב של בנך? לשמחתי אני והאמא של החבר-הכי-טוב, דווקא הפכנו לחברות ואנו נפגשות גם בלי הצאצאים, אבל זה ממש לא תמיד כך. אמא, תוכל לטעון בהקשר זה, שלהבדיל ממנה, לי לא צריכות להיות ציפיות מנשים כ"כ לא נאורות, לא רגישות, ולא פלצניות, כמו אמהות גן ולכן אני לא אמורה להתאכזב...אבל בהיותי אמא-גן, יתכן שהייתי נעלבת מכך...:-)
מה אני מנסה לומר כבר שעה (סליחה, ושוב שליחה, על הנוהג שלי להאריך בדברים...), הוא שכולנו אמהות (חוץ ממך צפריר ;-)), וכולנו אנושיות וכולנו רוצות בטוב ביותר עבור ילדנו. אף אחת מאיתנו היא לא תמיד ובכל דקה נתונה, נאורה, רגישה, מתחשבת. לא בחינוך בייתי ולא בגן.
מדוע חשוב לי לומר זאת? כי דומני שמתוך ההבנה הזו, יכולה לצמוח רק הערכה הדדית, הן בתוך הקבוצה, בין אמהות החינוך הביתי, והן במישור הבין קבוצתי – בין אמהות חינוך בייתי ואמהות גן. בכלל – די לדבר על קבוצות! די הם ואנחנו! אני מניחה הנחה אפריורית, כי מי שכותב כאן, בין 'באופניסט' טהור, ובין יושב על הגדר, הוא אדם הרוצה להיות קשוב, מודע ומושכל. אחרת למה הוא בכלל טורח להכנס לכאן?!?
ואגב, כיוון שהבטחתם שאתם לא אוכלים אמהות-גן (מה אז באמת אין לכם קרניים?!?), וכיוון שבאמת עוררתם את סקרנותי, אני בהחלט מתפתה לבוא ולחזות ולהשתתף במפגש כזה. להתראות?
כאמור, הדיון גווע לפני זמן רב, מעניין אותי אם מישהו בכלל יקרא את שכתבתי (אבל גם אם לא, זה בהחלט היה פורקן בשבילי...). עוד יותר מענין אותי מה משתתפי הדיון המקורי חושבים על דברי. נראה...
<בילדותה, אמרה אחת המורות על מיכל שהיא מלכת התמציתיות. איך נפלו גיבורים...>