על ידי אי_בודד* » 02 יולי 2012, 16:12
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
תודה לכן על התגובות. התחלתי לקבל רגליים קרות והתגובות המתוקות שלכן חממו לי את הלב ומעודדות אותי להמשיך.
מנסה להתחיל מהתחלה.
כשחלמתי/דמיינתי הריון (וזה לא קרה מידי הרבה, כי אני לא כל כך הטיפוס ש"מתכנן" דברים מראש. קשה לי להתמודד עם תסריטים מבעוד מועד. כשמגיע הגשר או לפחות כשאמור להגיע, אז מתחילים הדיונים..) תמיד חשבתי/קיותי/שאפתי שזה יהי מתוך זוגיות יציבה, שלמה, אוהבת, בטוחה. שזה יהיה רגע של אהבה טהורה ומושלמת, צרופה, שמתוכה יווצר היצור הזעיר הזה, העובר שיום אחד יגדל ויהפוך לילד שלנו. תינוק.
שזה יבוא מתוך התרגשות וצפייה, ילד שמחכים לו. שזה יבוא מתוך בשלות, מוכנות.
חלמתי לעבור את ההריון הראשון שלנו בקסם. להיות בשביל העובר שלי הכל. להתקשר ולתקשר אליו מגיל מינוס.
חלמתי.
בפועל, בתחילה אחרי שנישאנו, למרות שהיה לנו טוב גן עדן, דווקא פחדתי מלהכנס להריון פתאום. הרעיון צמרר אותי. כולי ילדה עדיין, לא מוכנה להיות לאם. גם בשביל טוב הילד שלנו עדיף שיגיע עוד כמה זמן. כמה??? שאלת השאלות שלא טרדה אותי יותר מידי. נראה. כשארגיש יותר בשלה, פחות חרדה מהרעיון.
גם האיש, נקרא לו גיא, לא היה בנושא, לא בעד ולא נגד. חי את ההווה המקסים ו-כשיבוא יבוא.
אחרי שנה כבר הייתי מוכנה יותר לרעיון ככה חשבתי אולי, ובתכלס אולי אף פעם לא מוכנים, אבל כבר לא הייתי חרדה מכך.
עבר עוד קצת זמן, אבל אז החיים התהפכו. לא ביום אחד בכלל אלא בתהליך עוועים שנלקח מסרט רפאים, שאיכשהו בלי כוונה של אף אחד הגיע למקומות שמעולם מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בהם.
אנלא הולכת לכתוב פה את סיפור חיי מכל הסיבות שבעולם, ולו בגלל שאין לי כח ואין מספיק דפים ומילים כדי להכיל אותו. רציתי להסביר קצת קצת את הרקע. את החלומות מול המציאות.
אין לי כל כך מילים לתאר איך ההריון נחת לחיינו בלי באמת לתאר את המציאות שאותה לא אחשוף, אבל אנסה.
החיים התהפכו. פתאום ידעתי תהומות שמעולם לא שיערתי שקיימים. חייתי בעולם ורוד, מאמין, בוטח, אוהב, ובטוח שכך הוא. ובתהליך ארוך וכואב גיליתי את הצד האפל של העולם, של האנשים הכי הכי קרובים לי.
מה"טרגדיה הגדולה" עבר זמן, אומרים שהזמן מרפא. אז זהו, שלא הרגשתי רפאות כלשהי אם כי הזמן טשטש קצוות ונתן ביום יום לשרוד, לפעמים אפילו לשמוח, לפעמים אפילו לחשוב שעברנו את זה שאנחנו במקום אחר, בטוח יותר, יציב יותר. עד שהעבר עלה שוב ושוב ערבל את החיים במחול מטורף ובסוף הותיר אותנו, לפמעים ביחד, הרבה פעמים לבד, שרועים על אי בודד, ניצולים, אבל קצת מתים...
גיא נטה לומר, לחשוב או אולי לשכנע את עצמו שעברנו את זה, שאנחנו מתקדמים, שגם מחול מטורף לא מחזיר אותנו אחרוה לגמרי. שאנחנו בכל זאת ממשיכים חיים. הוא טיפוס (או פשוט גבר) שמנסה לחיות את ההווה, לא לחקור את העבר
גם אני המשכתי לחיות, לצחוק לפעמים, לחזור להאמין בחיים, בעתיד, שלנו ובכלל, טיילנו, דברנו התקדמנו, אבל כל הזמן הרגשתי שהכל מעל השטח. שהאדמה מתחתי רועדת, שזה ענין של זמן, ימים או שבועות עד שאופוריה תתפוגג.
ואל תגידו לי בבקשה מחשבות יוצרות מציאות. אני יודעת. השתדלתי להלחם בהן. לפעמים, כשהיה לי כח.... היו למחשבות אחוזים רבים במציאות, אבל המציאות שעברנו המשיכה לטרוף את החיים גם אחרי המבול. והיינו שנינו לבד, על אי בודד. במקום זר. בלי הרבה שפה. בלי אנשים. זאת הייתה ההצלה שלנו, אבל גם הקוץ בה במידה. כי כשהאדמה רעשה - היינו לבד לבד. אני בכולופן. לא אכתוב הרבה בשמו של גיא.
לבד שאין לו סוף, שרק מי שביקר שם מבין את העומק שלו.
אנחנו דתיים. אבל הסערה שטרפה את חיי הרחיקה אותי במובן מסוים מאלוקים. לא חלילה, לא בגדתי בשום דבר, רק נהייתי אפאטית להרבה דברים וגם אליו בין השאר. זה לא הצליח לעזור לי בלבד שלי. ואולי לכן הוא היה נורא במיוחד.
בלב שלי נצברו ערמות ערמות של מטענים מסוכנים. על עצמי, על אנשים, על העולם והחיים אבל כן, בעיקר על גיא. מטענים שלא הגיעו לידי פירוק והזמן החולף צובר עליהם עוד ועוד. מטענים שנרקבים בקרקעית הלב ומצמיחים עצי פורענות... מרעידים מפעם לפעם את הקרקע, מתפרצים קצת (שהקצת הזה הוא הרבה) וחוזרים לקבר
וככה הגיע ההריון שלנו. ההריון הראשון. בלי שום התרעה. בלי שום הכנה. בלי שום פיסה יציבה מתחתינו. כשהעולם רעד.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
תודה לכן על התגובות. התחלתי לקבל רגליים קרות והתגובות המתוקות שלכן חממו לי את הלב ומעודדות אותי להמשיך.
מנסה להתחיל מהתחלה.
כשחלמתי/דמיינתי הריון (וזה לא קרה מידי הרבה, כי אני לא כל כך הטיפוס ש"מתכנן" דברים מראש. קשה לי להתמודד עם תסריטים מבעוד מועד. כשמגיע הגשר או לפחות כשאמור להגיע, אז מתחילים הדיונים..) תמיד חשבתי/קיותי/שאפתי שזה יהי מתוך זוגיות יציבה, שלמה, אוהבת, בטוחה. שזה יהיה רגע של אהבה טהורה ומושלמת, צרופה, שמתוכה יווצר היצור הזעיר הזה, העובר שיום אחד יגדל ויהפוך לילד שלנו. תינוק.
שזה יבוא מתוך התרגשות וצפייה, ילד שמחכים לו. שזה יבוא מתוך בשלות, מוכנות.
חלמתי לעבור את ההריון הראשון שלנו בקסם. להיות בשביל העובר שלי הכל. להתקשר ולתקשר אליו מגיל מינוס.
חלמתי.
בפועל, בתחילה אחרי שנישאנו, למרות שהיה לנו טוב גן עדן, דווקא פחדתי מלהכנס להריון פתאום. הרעיון צמרר אותי. כולי ילדה עדיין, לא מוכנה להיות לאם. גם בשביל טוב הילד שלנו עדיף שיגיע עוד כמה זמן. כמה??? שאלת השאלות שלא טרדה אותי יותר מידי. נראה. כשארגיש יותר בשלה, פחות חרדה מהרעיון.
גם האיש, נקרא לו גיא, לא היה בנושא, לא בעד ולא נגד. חי את ההווה המקסים ו-כשיבוא יבוא.
אחרי שנה כבר הייתי מוכנה יותר לרעיון ככה חשבתי אולי, ובתכלס אולי אף פעם לא מוכנים, אבל כבר לא הייתי חרדה מכך.
עבר עוד קצת זמן, אבל אז החיים התהפכו. לא ביום אחד בכלל אלא בתהליך עוועים שנלקח מסרט רפאים, שאיכשהו בלי כוונה של אף אחד הגיע למקומות שמעולם מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בהם.
אנלא הולכת לכתוב פה את סיפור חיי מכל הסיבות שבעולם, ולו בגלל שאין לי כח ואין מספיק דפים ומילים כדי להכיל אותו. רציתי להסביר קצת קצת את הרקע. את החלומות מול המציאות.
אין לי כל כך מילים לתאר איך ההריון נחת לחיינו בלי באמת לתאר את המציאות שאותה לא אחשוף, אבל אנסה.
החיים התהפכו. פתאום ידעתי תהומות שמעולם לא שיערתי שקיימים. חייתי בעולם ורוד, מאמין, בוטח, אוהב, ובטוח שכך הוא. ובתהליך ארוך וכואב גיליתי את הצד האפל של העולם, של האנשים הכי הכי קרובים לי.
מה"טרגדיה הגדולה" עבר זמן, אומרים שהזמן מרפא. אז זהו, שלא הרגשתי רפאות כלשהי אם כי הזמן טשטש קצוות ונתן ביום יום לשרוד, לפעמים אפילו לשמוח, לפעמים אפילו לחשוב שעברנו את זה שאנחנו במקום אחר, בטוח יותר, יציב יותר. עד שהעבר עלה שוב ושוב ערבל את החיים במחול מטורף ובסוף הותיר אותנו, לפמעים ביחד, הרבה פעמים לבד, שרועים על אי בודד, ניצולים, אבל קצת מתים...
גיא נטה לומר, לחשוב או אולי לשכנע את עצמו שעברנו את זה, שאנחנו מתקדמים, שגם מחול מטורף לא מחזיר אותנו אחרוה לגמרי. שאנחנו בכל זאת ממשיכים חיים. הוא טיפוס (או פשוט גבר) שמנסה לחיות את ההווה, לא לחקור את העבר
גם אני המשכתי לחיות, לצחוק לפעמים, לחזור להאמין בחיים, בעתיד, שלנו ובכלל, טיילנו, דברנו התקדמנו, אבל כל הזמן הרגשתי שהכל מעל השטח. שהאדמה מתחתי רועדת, שזה ענין של זמן, ימים או שבועות עד שאופוריה תתפוגג.
ואל תגידו לי בבקשה מחשבות יוצרות מציאות. אני יודעת. השתדלתי להלחם בהן. לפעמים, כשהיה לי כח.... היו למחשבות אחוזים רבים במציאות, אבל המציאות שעברנו המשיכה לטרוף את החיים גם אחרי המבול. והיינו שנינו לבד, על אי בודד. במקום זר. בלי הרבה שפה. בלי אנשים. זאת הייתה ההצלה שלנו, אבל גם הקוץ בה במידה. כי כשהאדמה רעשה - היינו לבד לבד. אני בכולופן. לא אכתוב הרבה בשמו של גיא.
לבד שאין לו סוף, שרק מי שביקר שם מבין את העומק שלו.
אנחנו דתיים. אבל הסערה שטרפה את חיי הרחיקה אותי במובן מסוים מאלוקים. לא חלילה, לא בגדתי בשום דבר, רק נהייתי אפאטית להרבה דברים וגם אליו בין השאר. זה לא הצליח לעזור לי בלבד שלי. ואולי לכן הוא היה נורא במיוחד.
בלב שלי נצברו ערמות ערמות של מטענים מסוכנים. על עצמי, על אנשים, על העולם והחיים אבל כן, בעיקר על גיא. מטענים שלא הגיעו לידי פירוק והזמן החולף צובר עליהם עוד ועוד. מטענים שנרקבים בקרקעית הלב ומצמיחים עצי פורענות... מרעידים מפעם לפעם את הקרקע, מתפרצים קצת (שהקצת הזה הוא הרבה) וחוזרים לקבר
וככה הגיע ההריון שלנו. ההריון הראשון. בלי שום התרעה. בלי שום הכנה. בלי שום פיסה יציבה מתחתינו. כשהעולם רעד.