על ידי אנד_לוסיה* » 15 דצמבר 2009, 23:35
_למה המפגש הזה עם המוות הוא כל כך מפחיד?
(אולי לא לכולם, אני מנסה לברר את הדברים עם עצמי)._
אוהו, לכולם. ועוד איך לכולם. למה? כי זה סופי ולא ידוע. פשוט, לא? אנחנו לא רוצים להיפרד מכל מה שיש לנו: חברים, משפחה, ביטחון, כל מה שצברנו בניסיון להרגיש שאנחנו שולטים בחיינו.
חבוב, יש סיכוי לא קטן שתוך כמה חודשים תמות, האם אתה מרשה לעצמך לחשוב על זה?
מהניסיון המועט שלי, הרבה אנשים מרשים לעצמם לחשוב על זה, אבל אף אחד לא מוכן לדבר איתם על זה. אם הם מתחילים לדבר על המוות מיד משתיקים אותם ואומרים להם אל תדבר שטויות, אתה תבריא והכל יהיה בסדר. והם מאוד אומללים מזה. יש אפילו סיפורים על אנשים שחיכו שכולם ייצאו מהחדר כדי למות, כי הנוכחות החרדה והלחוצה של בני משפחה לא נתנה להם למות בשקט.
אני לא יודעת אם המוות הוא מפתח לחיים, אבל הסופיות של החיים שלנו מגדירה בעצם את הכל, לא? אילו הייינו חיים לנצח, לא היתה לנו שום מוטיבציה לעשות שום דבר. לפחות לא עכשיו במקום אחר כך, נגיד. וכאשר מודעים לעובדה הזאת, זה נותן עוד דרייב, עוד תמריץ גם לעשות דברים וגם לקחת את הדברים בפרופורציות. לעשות דברים משמעותיים, בעלי ערך, כדי שנוכל למות בשלווה, ללא פחד וללא חרטה. הבודהיסטים למשל אומרים, כאשר אנשים רבים ביניהם, שזה כאילו ששתי כבשים שעומדות בתור בבית המטבחיים יתחילו לריב אחת עם השנייה. זה קצת בוטה, אבל הלוא כולנו נמות, אז למה להתחיל לריב בזמן שנותר לנו? מוטב להתרכז באהבה (סליחה בעד הקלישאה) -- רגש בעל ערך.
_למה המפגש הזה עם המוות הוא כל כך מפחיד?
(אולי לא לכולם, אני מנסה לברר את הדברים עם עצמי)._
אוהו, לכולם. ועוד איך לכולם. למה? כי זה סופי ולא ידוע. פשוט, לא? אנחנו לא רוצים להיפרד מכל מה שיש לנו: חברים, משפחה, ביטחון, כל מה שצברנו בניסיון להרגיש שאנחנו שולטים בחיינו.
[u]חבוב, יש סיכוי לא קטן שתוך כמה חודשים תמות, האם אתה מרשה לעצמך לחשוב על זה?[/u]
מהניסיון המועט שלי, הרבה אנשים מרשים לעצמם לחשוב על זה, אבל אף אחד לא מוכן לדבר איתם על זה. אם הם מתחילים לדבר על המוות מיד משתיקים אותם ואומרים להם אל תדבר שטויות, אתה תבריא והכל יהיה בסדר. והם מאוד אומללים מזה. יש אפילו סיפורים על אנשים שחיכו שכולם ייצאו מהחדר כדי למות, כי הנוכחות החרדה והלחוצה של בני משפחה לא נתנה להם למות בשקט.
אני לא יודעת אם המוות הוא מפתח לחיים, אבל הסופיות של החיים שלנו מגדירה בעצם את הכל, לא? אילו הייינו חיים לנצח, לא היתה לנו שום מוטיבציה לעשות שום דבר. לפחות לא עכשיו במקום אחר כך, נגיד. וכאשר מודעים לעובדה הזאת, זה נותן עוד דרייב, עוד תמריץ גם לעשות דברים וגם לקחת את הדברים בפרופורציות. לעשות דברים משמעותיים, בעלי ערך, כדי שנוכל למות בשלווה, ללא פחד וללא חרטה. הבודהיסטים למשל אומרים, כאשר אנשים רבים ביניהם, שזה כאילו ששתי כבשים שעומדות בתור בבית המטבחיים יתחילו לריב אחת עם השנייה. זה קצת בוטה, אבל הלוא כולנו נמות, אז למה להתחיל לריב בזמן שנותר לנו? מוטב להתרכז באהבה (סליחה בעד הקלישאה) -- רגש בעל ערך.