וציוותה על עוד מצוות לרוב, אז איה העקביות בלמלא מצווה זו לבדה?
מה עם שבת ונידה וכשרות ופסח ושמיטה וצניעות ושעטנז ושקר ולנאוף

זה, נו, מה לעשות, אבל הילד בגיל 8 ימים, זה הmoney time, פה זה [b]באמת באמת באמת חשוב[/b] .
אני מאמין באותה מהות ואני לא מאמין שמשנה לו ה' או ק' בשמו
(שמעתם את "הו קלי, קלי, רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עלי" בביצוע אברהם פריד? איזה קול! איזה זמר!)
אני לא מאמין שהוא שומר זעוף בכניסה לקלאב של העם היהודי שבודק אם יש לך את הצמיד הכתום על פרק היד, לוודא ששילמת.

כי הוא בודק לך את [b]הלב[/b] ,
הללויה

חוצמזה, אנו ממשיכים דיון מלפני 20 חודש?! (-:

צוויל

[u]ומי השאיל לי אותו? הוא עצמו,[/u]
כיצד הוא השאיל לך את [b]עצמו[/b] לפני שנוצר?
אולי את מתכוונת :"הנשמה שלו בחרה לרדת דרכי"?
כאשר אנחנו מבינים שאותה מהות (תקראי לה אלוקים, בורא עולם, או כל שם שמתאים לך) [b]שיצרה את בנך, את הכאב ואת ההגיון שלך, צוותה על בעלך למול את הבן למרות כל הסברות נגד,[/b] (נכון, יש פה בהחלט מימד על שכלי ולא מובן לנו, המוגבלים בשכלינו - לא מפגרים, אלא שאין לנו את הכלים לדעת את מה שמעבר לתפישת החושים שלנו) [b]ויש לכך סיבה ותכלית,[/b] ייקל עלייך להיות שלמה עם עצמך.

לא בחרתי לבוא לעולם
לא בחרתי בשמי הפרטי
לא בחרתי, ממש כמו כולם,
באבי, אמי ומשפחתי

ומצד שני, לי יש שם מאוד מיוחד ונדיר ואילו כל החיים שלי (עד היום) מלווה אותי התחושה העזה להיות נורמלית, להיות כמו כולם, לא להתבלט, וזה לא תמיד מצליח לי...

עוד הרהור שעלה לי.
בברית מעניקים לילד את שמו.
יש לי תחושה שזו בחירה שיש לה משמעות עצומה על חייו של הילד, אם כי אני לא כל כך יכולה להסביר איך. לפי הקבלה ודאי יש משמעות לכל אות וצליל בשם, אבל גם אם מתעלמים מהפן הזה, נראה לי שהשם משנה משהו בחייו של האדם.
אמנם זה דבר הפיך בניגוד לברית, אבל הנזק או התועלת כבר נעשו.
בחרתי לבן שלי שם עם משמעות עצומה מבחינתי, מכל מני בחינות- פולטיות, ערכיות, דתיות ועוד הרבה משמעויות שאני בכלל לא מצליחה להסביר לעצמי.
אמשיך אח"כ

[u]שאיזו משמעות יש בברית שאינה בהסכמת אחד הצדדים?[/u]
וואו, שאלה יפה.

אז אפשר להניח שהנשמה של התינוק בוחרת את הוריו.
אבל אני לא יודעת אם אני מתחברת לזה כל כך.

מבחינתי יש גבול לבחירה של אדם בנוגע לנסיבות חייו. הוא לא בוחר את שמו, או האם הוא יקל מזון טבעונאי בשנים הראשונות לחייו, או במבה וקורנפלקס, או משהו באמצע, והאם הוא יגדל בנשר או בגליל, וכן הלאה וכן הלאה.

ובנוסף, הברית היא בין העם וין אלוהים, ובעצם החיתוך התינוק מצטרף לברית הזו של העם עם האלוהים. היא לא אישית שלו, והוא עדיין חלק מהעם גם אם אין לו חלק בברית. המעשה של החיתוך הוא של ההורים (במקור אברהם) לא פחות מאשר הוא של התינוק. ההורים חותמים על הברית בשם הילד. בוחרים בשבילו. הוא לא "אחד מהצדדים" ממש. הוא מצטרף לאחד הצדדים, וההורים בוחרים בכך בשבילו, כמו הרבה דברים אחרים חשובים.

תודה לכן מגיבות
טליה, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת , ואני רואה אפילו ערך לסימן בבשר שמהווה "ברית דמים" כמו ב"אני והחברה" יש בזה משהו חזק יותר, או להבדיל ברית הנישואין בה בין השאר מבתקים את קרום הבתולין (מילה נשית?).
מה שמפריע לי זה שאיזו משמעות יש בברית שאינה בהסכמת אחד הצדדים? אלא באונס של תינוק בלי דעת. הייתי רוצה שכל יהודי יבחר לעשות כן, ושזה לא יהיה חובת האב (והאם) על בנו

מורן
בהנחה שאת מבקשת תשובות אפשריות אני אתרום את שלי (שאולי תעניין גם את [po]באופן לייט[/po], בהיותי חילונית אדוקה ;-)).
יכול להיות שלא הבנתי נכון, ובעצם את מתכוונת לומר שאת לעולם לא תתחברי ואפילו לא תצליחי להבין, ואם כך תרגישי חופשייה למחוק את דבריי, ואז אחזור עם רק חיבוק.

ולעניין עצמו - בעיני בעצם מסירת בני למילה אני גם מביעה הכרה בכך שבני הוא לא רק שלי. הוא שייך גם למשפחתו, לעמו ולאלוהיו (למרות שאני חילונית. אולי הוא דתי? ;-)).
כמובן שזה לא מדבר לכל האנשים, ואכן חלקם בוחרים שלא לבצע את המילה. הנקודה הזו קשה לוויכוח - או שאתה מרגיש את זה, או שלא.

אין לי הרבה מה לחדש, פשוט מחפשת מקום לשתף... בנינו טרם נולד אך הזמן מתקרב ואני מאד מתקשה להשלים עם עניין הברית. אם זה היה תלוי רק בי, לא הייתי עושה. בעלי בא מבית דתי ולמרות שמגיל 13 הוא חילוני גמור, אין לו בכלל שאלה בעניין. בן של ניצולי שואה. אני מאד לא מתחברת למקום של כיוון שככה עשו לאבותינו וכיוון ששרדו, ובכלל לכל נושא עם הסגולה ולייחד את עצמינו מכל העמים. אני מרגישה שהעולם היום אחר ושעולם הרוח מצפה מאיתנו ליצור את דרכנו העצמאית לקשר עמו כאן על האדמה. אדם כאדם ולא כדת או כלאום.
אני מעריכה את האוצרות שיש בדת להציע לנו ורוצה ללמוד, אך מכל בירורי בנושא זה עד כה העלתי חרס בקושי.

אקדים ואומר שלא מלנו את בננו.
העניין כמובן עורר סערה אפילו עם הורי החילוניים גמורים.
אני הסברתי שאני לא מקיימת אף מצווה ולכן אין סיבה לקיים דווקא את זו, ללא ספק מצווה שביצועה קשה.
אחד הדברים שטען אבא שלי: "בסופו של דבר זה נוגע לשייכות" אמנם עניתי תשובות מפולפלות אבל אני מודה שיש ממש בדברי אבי (מודה פה, לא בפניו :-)), בסופו של דבר יש באקט הזה (אם הקדש לו מחשבה לפני הביצועו ואולי אפילו אם לא) הצהרת שייכות לקבוצה הזו של יהודים (/ישראלים חילוניים).
אני מבינה את הציווי הזה שהאב ימול את בנו - הנכונות להקריב את ילדיך - שלמות גופו במקרה זה היא אקט של מחוייבות לדת / לחברה יותר מאשר הפגיעה בגופך שלך, הציווי נראה לי נוגד את האינסטינקט התבוע של הגנה על הצאצאים, לכן מילת הבן היא הצהרה מאוד חזקה של שייכות ומחויבות.

בשוליים אציין שלא מפליא אותי שמי שבוחרים לא למול את ילדיהם (כמונו) מחיזקים בעוד כמה עמדות שוליות / יוצאות דופן [מישהו אמר לידות בית, חנ"ב, חיסונים וביקרות הממסד] יש איזה מימד של אי שיכות / שוליות (במובן הסוציולוגי) בכל הבחירות הללו.

לטעמי האמונה דתית היא הצדקה לביצוע הברית (ואני עלולה להעיר עלי כמה משליכי עגבניות פה .... ), אני תמהה לעיתים לגבי חברים שלא מקיימים אף מצווה ובכ"ז בוחרים למול.
אני לא מקנאה באנשים מאמינים - מקימי מצוות שמטילים ספק בברית - זה נראה לי לא פשוט בכלל (לא שלנו החילוניים זה היה כל כך פשוט :-D)

<לייט מתקשה להסביר עצמה בבהירות אפילו לעצמה>

דבש, כתבת מקסים.

בקשר לדברים שאני כתבתי למעלה - הראיתי אותם לבעלי, הוא אמר שיכתוב אם יהיה לו מה להוסיף. רק דבר אחד צריך לתקן: אני כתבתי את הדילמה שלו במילים שלי, שלא תמיד מדייקות, הוא לא השתמש במילה "נימוס". הוא כן אמר שלבקש מאלוהים משהו ולא לתת בחזרה זו כפיות טובה. וזו אכן מילה יותר מתאימה.


_אם אני נשמעת בוטה או לא ברורה, אני מתנצלת, עברתי עם הנושא תהליכים רבים ואולי כמה משפטים לא מספיקים להבהיר את נקודת מבטי. אני יכולה להבטיח כי גם אם אולי נדמה אחרת, אני "בעד" יהדות ויהודים "בעד" תינוקות, "בעד" אלוהים, "בעד" אמהות ואבות
"זה לא נגדך, זה בעדי"_

לא יכולה להסכים יותר.
כשישאלו אותי, אחרי שאלד, איך היתה הברית, אני רוצה לענות "נפלא! היה כל כך מרגש!" ולהפליג בתיאורים בערך כמו אחרי החתונה שלנו. אני לא רוצה לענות "בסדר" או "עבר בשלום". ברית זו חגיגה, שמחה, כל כך חשוב לי להכניס את הילד שלי לקהילה, אני מצפה לרגע שבו זה יקרה.
אני לא רוצה להיות מהאמהות שיוצאות החוצה בשלב הטקס בחשש מהבאות. כאמא שלו, זו גם הברית שלי.

הי [po]שביל בצד[/po]
_דבש,
האם מלתם ללא פריעה? אם כן, מדוע מלתם? איך עברה המילה מבחינת התינוק עד כמה שניתן לדעת ממנו? האיבר נראה נימול או ערל?_
עדיין לא נולד :-) סליחה אם הטעתי...
לא נחתוך בכלל, נעשה טקס קבלה יהודי אישי. מכך שמנהג החיתוך שונה כבר פעם אחת [b]אני[/b] מסיקה שנכון להיום אפשר לשנות אותו שוב.
מנקודת מבטי, המשמעות של "למול" היא טקס קבלה יהודי לתינוק זכר בגיל 8 ימים. אני מכירה היטב את הפרשנויות שמועידות לחלק הסרת העורלה את עיקר החשיבות בטקס, אבל בוחרת לקבל על עצמי עולן של פרשנויות אחרת, כפי שאני בוחרת גם לגבי מנהגים ומצוות אחרות.

בשל כך, כואב לי לראות כי רבים תופסים את שינוי חלק החיתוך, בהכרח ובמפגיע כביטול או שינוי דרסטי של המצווה כולה. אפשר למול את התינוקות כרגיל ולהשאירם שלמים בגופם, בהחלט אפשר.
אני חושבת שיש קושי גדול בחברה הישראלית יהודית לוותר על קשיים. כאילו אם החיים לא רצופים תחושות קשות בלתי מוסברות או פשרות בלתי נסבלות, זה לא מרגיש ממש יהודי... או אולי יכול לעורר תחושת בגידה באבותינו שכל-כך סבלו "בשבילנו" ומי אנחנו הקטנים שנעיז לוותר על המורשת. לי, הקושי שמלווה למצב החיתוך מרגיש לא כמו מורשת אלא יותר כמו הרגל חשוב וטוב שבשלה השעה לוותר עליו בנעימים, בחיוך ובאמונה, לאט לאט ובלי מהומות.
זו נקודת זמן, בה יש מגוון רב באופני ההסתכלות על המצווה, מגוון תחושות והתבטאויות, נקודת זמן שיכולה להדמות רק ככאוס מפרק ובעיני יש בה הזדמנות מושלמת לבחינה מחדש של אופן יהדותם של היהודים החיים היום, ורוצים או חושבים שכדאי שצאצאיהם יחיו כיהודים בהמשך.
זו נקודת זמן בה חיכוך בין ההשקפות יכול להוביל להדברות או להתגוננות ובעיני, שם נעשית הבחירה ברמה "היהודית" ולא בבחירה מה בדיוק לעשות עם איבר המין של התינוק בטקס.

אם אני נשמעת בוטה או לא ברורה, אני מתנצלת, עברתי עם הנושא תהליכים רבים ואולי כמה משפטים לא מספיקים להבהיר את נקודת מבטי. אני יכולה להבטיח כי גם אם אולי נדמה אחרת, אני "בעד" יהדות ויהודים "בעד" תינוקות, "בעד" אלוהים, "בעד" אמהות ואבות :-)

"זה לא נגדך, זה בעדי"
(())

[po]שביל בצד[/po] ,
אני שותפה להרגשתך. מלתי את בני ובעז"ה כשיוולד הבא בעוד כמה שבועות (טפו טפו חמסה חמסה) גם אותו אמול. ובכל זאת בטני מתהפכת ואינני מוצאת מנוחה בנושא זה. אינני יכולה להשלים עם זה.
אין לי הרבה תובנות לגבי העניין, פרט לעניין אחד שלמדתי במהלך חקירתי לגבי מצווה זו - וזאת בהקשר לחובה של האב על ילדו.
קראתי שהאב חייב למול את בנו ובכך הוא מסכים לברית שבוצע בו בילדותו. מעין סגירת מעגל, או יותר נכון הוספה של עוד חוליה בשרשרת.
זה לא דומה, לדעתי, למי שנותן סטירה כי הוא קיבל סטירה אלא יותר עמוק מכך.
אני אהבתי את ההסבר הזה.
ובכל זאת, אין בי מנוחה או השלמה עם העניין.
אשמח לקרוא עוד.
תודה שפתחת את הדף!

אשמח לשמוע מהרהורי ליבך וליבו.

בכל אופן, לא מאמינה שאלוהים צריך שהבן שלכם יימול ועל זה הוא ישיב לכם בשמירה...אנחנו אלה שבוראים את השמירה, את החיבור, את הרוחני, את הנשגב, את המוסרי וכו'.
אלוהות היא צינור לקיים את הרוחניות הזו.
לתפישתי,אנחנו מתפללים בשבילנו ולא בשבילו, אנחנו מודים בשבילנו ולא בשבילו, אנחנו מקיימים מינהגים בשבילנו ולא בשבילו. אנחנו בוראים תרבות, קהילה, חברה, עם, קיבוץ, ישוב, עדה וכו'.
האלוהות מבחינתי היא משהו מאוד פילוסופי.
גם בתנ"ך תפיסת האלוהות היא משהו מאוד ילדותי ואני לא מזדהה איתה. אני קצת מרגישה כלפיה כמו שאני מרגישה כלפי ילדים או אולי לפעמים כלפי "עמך", אבל זה השורש שלי ואני מתחברת אליו דרך הצינורות שמקובלים עלי.
אני עשיתי ברית כפי שתארתי קודם בקשיים נוראיים ואולי בקונסטלציה אחרת לא הייתי בוחרת לעשות אותה.
למשל ההסבר הזה עכשיו על סוגי בריתות שלא הייתי מודעת לו לחלוטין,( אני בכלל עד היום לא ממש מבינה עד הסוף איך עושים את הברית), אולי היה משנה את דעתי. צורת הברית בלי הפריעה כפי שאני מבינה הרבה יותר אנושית.
אני בעד לבדוק את הדברים ולא לשמר הכל כפי שהיה לפני 2000 שנה עם כל הבעייתיות שבזה.

ג'וניפר כמובן שבעלך ו..את צריכים למצוא לעצמכם את התשובות אבל אם פתחת את זה לדיון אז-תלוי איך רואים/תופשים את האלוהות.
בן זוגך קצת ילדותי בתפיסתו ומותר לו אני לא טוענת שזה רע או לא נכון, רק כל התפיסה שאלוהים יושב ושופט אותנו לטוב ולרע לא משכנעת אותי. מבחינתי אין שם איש גדול עם זקן ארוך וושיער לבן שאומר תעשו ככה או תתפללו בשבילי או תמלי את בנך בשבילי. אלוהות היא לא עיסקה של אני אהיה ילד טוב היום בשביל לקנות לי כרטיס לגן עדן. זו גם תפיסה מאוד חומרנית של משהו מאוד רוחני.
אני מוצאת שאלוהות היא משהו מאוד פנימי..מאוד לא ניתן להגדרה אולי אפשר להגיד בין השאר שהאלוהות שלי זה כל הטוב, זה כל הבריאה , זה אנרגיה קוסמית שניתן להתחבר אליה בדרכים שונות. אחת הדרכים הן דרך היהדות.
תפיסת היהודי שבתוכי או יותר נכון, כל מה שאני מקיימת היום כיהודיה זה מבחירה הכרתית. מבחירה להיות שייכת לשורשים שלי בדרך הזו.
יש לי חברה שאומרת לי: אני מעדיפה להתחבר לאדם הראשון .לפני הדת . זכותה. לגיטימי.(למרות שיש לי השגות על זה אבל זה לא לפה)
צריכה לעצור. אמשיך אח"כ

ג'וניפר,
אין לי תשובה בשבילך, אבל רוצה לומר שהתפעלתי מבעלך. איך שיש לו תקשורת פתוחה ואמיתית עם אלוקים, עד כדי כך שהוא משתמש במושגים מהעולם האנושי [u]לא מנומס[/u] זה מרגש לקרוא.
אני מאוד מזדהה עם הקונפליקט שלו, כפי שכתבתי בראש הדף. כאמור בסופו של דבר עשיתי את הברית בהסיבות הלא נכונות. נראה לי שגם נימוס הוא לא סיבה. צריך משהו חזק יותר.

ג'וניפר, אני מבינה קטנה מאד בעניינים האלה, ובנוסף אני לא מאמינה ולכן לא יודעת אם מה שאני עומד לטעון יעזור לכם או לא; אבל קיימת הטענה שאלוהים לא ביקש את זה במפורש, בכל מקרה זה לא כתוב במפורש בתנ"ך.

דף קשור למילה ללא פריעה:
[po]מי מבצע מילה תנכית[/po]

[u]הברית משולה לעקידת יצחק. מקובל לטעון שהקורבן הגדול ביותר שאדם יכול לתת הוא לא החיים שלו בעצמו, אלא חיי ילדיו (מעניין אם זה עומד במבחן המציאות). ובעצם עשית ברית בילדך אתה מביע התמסרות כמו אברהם אבינו לה'.[/u]

מעלה כאן שאלה שנראית לי יותר שייכת לדף הזה מלאחרים, משום מה... ואני סומכת מאוד על דעת האנשים באתר הזה.

לנו ברור שלא נמול. חשבנו על זה הרבה (עוד אין ילדים), ואנחנו בטוחים שבבוא היום לא נעשה את זה, זה פשוט לא מרגיש לנו נכון, לשנינו.
עם זאת, בעלי אדם מאמין. לא דתי, לא הולך לבית כנסת בימות השנה, אבל בהחלט מאמין שאלוהים איתו, נותן לו כוח להתמודד עם החיים ועוזר לו.
והוא שאל אותי (ואת עצמו) - "אני יודע שאני לא הולך למול את הילד. וכך - איך אני יכול לעמוד בפני אלוהים, שעזר לי ושמר עלי עד היום, ובטח עוד אדבר אליו ואבקש ממנו לשמור עלי ועל מה שיש לי, בזמן שאני אומר חד משמעית שאני לא מתכוון לעשות משהו שהוא מבקש ממני? זה הרי לא מנומס בכל קנה מידה, אז עם אלוהים?".
איך אפשר לפשר בין שני הצדדים?

מזועזעת,
עד עכשיו לא היית משוכנעת? כי קיויתי לשמוע מאנשים שדוקא [b]יש[/b] להם קונפליקט, כלומר יש סיבות לכאן או לכאן, ולבסוף הכריעו.
דבש,
האם מלתם ללא פריעה? אם כן, מדוע מלתם? איך עברה המילה מבחינת התינוק עד כמה שניתן לדעת ממנו? האיבר נראה נימול או ערל?

הרבה יותר קל וסטרילי לתאר את זה בהקשר של גרב, ולא בהקשר של איבר אנושי עם עור עצבים ודם, הא?

תודה על התאור המזעזע כי עכשיו אני משוכנעת ש [b]אנחנו לא כופרים אלא קדושים[/b] בזכות החלטתנו לחסוך את ההליך האכזרי והמיותר הזה מבננו.

אוי [-:
([po]שביל בצד[/po], אם לא מתאים לך הכיוון אנא מחקי)
אני ארגיש יותר בנוח לתאר משהו דומה. נניח גרב על יד. הגרב היא העורלה, היד, האיבר.
בקצה הגרב יש חור קטן, מול המיקום של פי השופכה.
במילה יש מספר שלבים- בראשון מוכנס מקל דרך החור בגרב ונעשית הפרדה התחלתית בין הגרב ליד. לאחר מכן מושכים קצת את הגרב ולמעשה קצת מקצרים אותה, תוך הגדלת החור המקורי. עד כאן מילה ללא פריעה.
הגרב נשארת במיקום הקודם שלה- הבפנים צמוד ליד, הבחוץ, בחוץ. מבוגרים יכולים למשוך את הגרב לכיוון כף היד ולא יהיה אפשר לראות שקיצרו להם את השרוול.
בשלב הזה מופשלת הגרב עם הבפנים החוצה, לכיוון המרפק. אם נשארות שאריות חוטים שמחזיקים את הגרב לכף היד, הם מקולפים בעזרת הציפורניים.
במצב הזה בו החלק החיצוני עכשיו מקופל על עצמו בפנים והחלק הפנימי חשוף החוצה, נוצרת הצלקת ובעצם הגרב מתחברת ליד במצב החדש. כלומר, היד תשאר תמיד חשופה. תמיד יראה כמו שרוול קצר ואי אפשר למשוך. יותר ברור, או שבילבלתי?

דבש מה זה פריעה?

[u]האם אפשר להבין אחרת את ההלכה בנושא הזה?[/u]
אני כן :-) נולדתי וגדלתי לתוך משפחה חילונית למהדרין, המסע היהודי שלי הוא עצמאי מיסודו ובכל מהלכו, אני לא מייצגת שום דבר ואף אחד מלבדי...

בהקשר למילה, אני זוכרת שגם כשהבנתי שמתבצע שם חיתוך איבר מין של תינוק, זה לא הבהיל אותי או גרם לי לחלחלה או חרדה 'מי יודע מה'.
תחושותי השתנו כאשר העמקתי יותר במהלך המילה וגיליתי להפתעתי חלק שלא ידעתי שקיים- חלק הפריעה. היה לי 'ברור' שמדובר במשיכת העורלה וחיתוכה וזהו. החלק של הפריעה מוטט אותי נפשית, לא הייתי מוכנה, [b]זכרתי[/b] שזה לא ככה! מאיפה זה בא?
חקרתי בדקדקנות וגיליתי שיש עדויות לכך שאופן החיתוך אכן שונה מתישהו קצת לפני חורבן בית שני. עד אז זה היה כמו [b]שזכרתי[/b] בלי פריעה.
אני אוהבת לחשוב על זה כאילו הנפש שלי לא ביקרה כאן מאז, בגלל זה "זכרתי" שהמנהג שונה מכפי שהוא היום והזדעזתי לגלות את השינוי המשמעותי שנעשה בו. כי קודם, באמת, לא היה לי קושי גדול או דילמה.
הניתוח שלי של הדברים הוא כזה- המצווה המקורית היתה ללא פריעה, בשביל אלוהים זה מספיק. אלא שלפני שהיהודים יצאו לגלות היה 'צורך' להפוך את הסימן היהודי לבלתי הפיך. באופן החיתוך הקודם, היה ניתן 'למשוך את העורלה' ולהסתיר את המילה מ [b]אנשים[/b] . בגלות מדובר על סכנת התבוללות מהירה.
המנהג שונה ונוספה הלכה "מל ולא פרע, כאילו לא מל". הסימן היה חייב להיות בלתי הפיך לכל תקופת הגלות בכל הגלויות. אני באמת מאמינה שאופן החיתוך הזה שמר על היהדות כדת אחת במשך אלפי שנות הגלות. נכון להיום, אני מאמינה שההגנה הרוחנית שסיפקה הפריעה, מיותרת. אני גם מאמינה שביטוי סמלי לחיתוך, יהווה עבורי חותם עוצמתי לאורח חיי יותר מכל צלקת גופנית שהיא.
בימי מדינת ישראל, לתחושתי, השעה בשלה לשלב ההתפתחותי הבא של המצווה - טקסי ברית מילה עם טיפות יין במקום דם ותפילת שהחיינו בכל גדול @}

אבל היה עוד עניין מעניין- לשון התנ"ך. בשום מקום בתנ"ך לא מצויינת עורלת איבר המין. מצויינות עורלת הלב ועורלת האוזן. פרשנות מקסימה שקראתי היא שהטקס נועד להסרת עורלת האוזן והלב ולקרבם לקול ולנוכחות אלוהית בחיינו. אני מאמינה שלו אלוהים היה מעוניין שהמצווה תמולא רק בדרך אחת, היא היתה מצווה ברורה ולא נתונה לפרשנויות וכן היא לא היתה משתנה אפילו פעם אחת. זה נכון לעוד כמה מצוות. אני מאמינה שהאופן בו הן ממולאות ראוי שישתנה בעיני אלוהים, שלי.

להבנתי, אם אורח חייך הוא כזה שמציית להלכות כפי שהן היום, אכן ברור שמילה כוללת פריעה... אני מקווה שזה ישתנה הלכתית עוד בימי חיי :-)

מעשה קשה מנשוא. אני עשיתי את זה לג'נגו בבית לבד רק אני ובן זוגי. אני יושבת מאחורה לא מסתכלת, מדברת עם אלוהים ובוכה..
אני זו שרצתה לעשות את זה ו..כן זה ברברי לחלוטין. לא היה בי האומץ לערער על המנהג הכל כך יהודי הזה שאומר אני שייכת לך אלוהים, הנה עשיתי את זה והכנסתי את בני לברית ביני לבינך.
לא פשוט כל הסיפור. כמה שנים אחורה לא הייתי עושה את זה בשום אופן.
יש הורים שעושים את זה רק בגלל שכולם עושים ,כדי שהילד לא יהיה שונה. זה בעיני טיעון חלש.
בכל מקרה הרי את תצטרכי לעשות עם עצמך החלטה ולא רוצה לבאס אותך, נראה לי שבכל בחירה הבטן שלך תתהפך.
מה לעשות שלהיות יהודי זה עסק לא פשוט בכלל...

[u]האם "הצו האלוהי" קורא לי לחתוך את איבר מינו של בני או שמא יש ביטוי שיתאר טוב יותר את מקור הקריאה הזו[/u]
האם אפשר להבין אחרת את ההלכה בנושא הזה? כמעט שאין נושאים נחרצים כל כך ובלי מחלוקות, או שאולי יש משהו שלא ידוע לי? אני ראיתי רק מקור אחד שהביע באופן קלוש משהו מתחושותי: שלא מברכים שהחיינו, כי זה לא מתאים לחגוג כאשר התינוק סובל.


[u]האם "המוסר שלי" קורא לי להשאיר את בני שלם או שמא יש ביטוי שיתאר טוב יותר את מקור הקריאה הפנימית הזו?[/u]
ובכן כפי שכתבתי התחושה שלי (קשה לי לומר מוסר, כי אין כאן בהכרח עניין ערכי, אלא בעיקר קנייני) היא שגם אם מוטב לו להיות נימול, אין זה מזכותי להחליט עבורו.
[u]אם יענינו פרטים, אני ארחיב...[/u]
כן! תודה

הי [po]שביל בצד[/po],
אני אספר לך על הדרך שעברתי עם התשובות שלי שלי לשאלה [u]אז המוסר שלך עולה על הצו האלוהי?[/u] ששאלתי את עצמי.
לדרך היתה נקודת מוצא אחת- אני, אני ולא אחרת. ופיצול אחד- יש "המוסר שלי", יש "הצו האלוהי" וכל שביל לוקח את בני, למקום אחר.
התחלתי להסתכל (שוב) מחדש. בחנתי את שני השבילים בנפרד, ללא השוואה, ללא הנחות מוקדמות לגבי המקום (:-)) או היעד "הסופי" (במרכאות כי זה סוף זמני, כמו כל סוף אנושי).

אני אספר לך ממש טיפונת, על כל מיני הרהורים ומחשבות שעלו לי בדרך. סדר הזמנים אבד זה מכבר...
הסתבר לי שאופן הצגת הדברים, מקשה עלי להתבונן בהם. האם "המוסר שלי" קורא לי להשאיר את בני שלם או שמא יש ביטוי שיתאר טוב יותר את מקור הקריאה הפנימית הזו?
האם "הצו האלוהי" קורא לי לחתוך את איבר מינו של בני או שמא יש ביטוי שיתאר טוב יותר את מקור הקריאה הזו (לא ידעתי לומר מה מיקומו).
מצאתי שיש ביטויים מדוייקים הרבה יותר לחוויה שלי, ובשימוש בהם נעלמו "סתירות" שהן לכאורה בבסיס ההתלבטות שבמילה.
אם יענינו פרטים, אני ארחיב...

כשנודע לי שאני עתידה ללדת בן, נכנסה לי לבטן מועקה קשה- הברית שיצטרך לעבור.
החלטתי להתייעץ עם רב ולשפוך בפניו את חששותי (וגם של בעלי). אני מנסה לשכתב מהזיכרון:
אני: אני עתידה ללדת בן בעז"ה ולא מניחה לי המחשבה שאיך אפשר לעשות לו דבר קשה כל כך וטראומטי למה זוהי חובת האב על בנו ולא האדם על עצמו?... וכו'(הדברים מובנים לכל מי שהתלבט בנושא)
הרב: אז אל תעשי ברית. למה באת אלי? מה הקונפליקט?
[list]
[*] טוב ברור שמה שעומד מנגד הוא הציווי האלוקי, וחשיבות המצוה לאורך הדורות.
[*] אז המוסר שלך עולה על הצו האלוהי?
[*] אולי כאשר הדיון הוא תיאורטי אז התשובה האידיאלית היא צו ה' קודם, ואני מוכנה לוותר על ערכים (ממילא אין לי הרבה...) והנאות בצו ה', אבל, הדילמה מעולם לא היתה כל כך ממשית. החובה שלי כלפי הילד כל כך חזקה שהיא יוצרת התנגשות פנימית עזה עם הערך הגבוה בעיני לקיום ההלכה.
[*] אז מה תפקידי? לומר לך מה עולה על מה? אז אומר לך- ההלכה קודמת. לא ידעת את זה קודם? חשבת שאשיב אחרת? (הדברים בינינו כל הזמן ברוח ידידותית של חקירה, לא לועגת- רק הבהרה שלי [po]שביל בצד[/po])
[*] כי כרגע ברור לי שאני כן אעשה ברית. הייתי רוצה רק לפתור את הקונפליקט. לעשות את זה מהסיבות הנכונות ולא מטעמי לחץ חברתי וכו'.
[/list]
הרב בתשובתו העלה שלוש נקודות ולא אאריך בהם כי ממילא לא אצליח לדייק בדבריו העמוקים, ונסיון לא מוצלח להאריך רק יגרע מדבריו: אפרט את השתים המרכזיות בעיני:
[list=1]
[*] צריך לבחון בראש ובראשונה מהי טובת הילד ומה מקומה של טובת הילד בבחירות שלנו. לדעתו מילה היא טובת הילד, בכך שהוא מצטרף כבר בגיל צעיר אל העם היהודי
[*] (וזה עונה על השאלה למה זוהי חובת האב על בנו ולא האדם על עצמו?) הברית משולה לעקידת יצחק. מקובל לטעון שהקורבן הגדול ביותר שאדם יכול לתת הוא לא החיים שלו בעצמו, אלא חיי ילדיו (מעניין אם זה עומד במבחן המציאות). ובעצם עשית ברית בילדך אתה מביע התמסרות כמו אברהם אבינו לה'.
[/list]
בשלב זה נפרדנו כי לא רציתי לענות מיד, אלא לחשוב קצת קודם וגם כי הרב היה צריך ללכת.

בסופו של דבר הנושא לא חזר להידון בניינו, ואת הברית עשיתי עם כאב גדול ולא מהסיבות הנכונות.
עכשיו אני מוצאת לנכון לענות לנקודות של הרב:
[list=1]
[*] אמנם אנו עושים הרבה החלטות בלתי הפיכות בילדינו, והראשונה שבהם היא ללדת אותם. אבל אנחנו עושים אותם בצמתים, כאשר אין לנו ברירה אלא להכריע, זה עדיין לא מסביר למה הברית לא סובלת דיחוי, למה היא מחובתו של האב אם היא טובת הילד?
[*] כאן הבעיה היא אצלי. אני לא נמצאת במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להקריב אפילו את חיי (ביום טוב (-; ) למען ה' ועל אחת כמה וכמה את חיי בני. זו תהיה תרמית על חשבונו של בני להציג את זה כך.
[/list]

ומעל הכל תחושה חזקה שהילד הזה שאול הוא ודין שואל שהוא חייב בכל נזק, אפילו באונס (כלומר שהנזק נכפה עליו) ומי השאיל לי אותו? הוא עצמו, כך שאומנם הוא הסכים להשאיל לי אותו לשימושי (המינוח גורם לי אי נחת אבל הכוונה ברורה) אבל עלי לשמור עליו שלא יגרם לו נזק, ואין כאן עניין של צו אלוקי או הקרבה של עצמי, הוא פשוט לא שייך לי, הוא שייך לעצמו.

קצת ארוך ומבולבל, אני יודעת, אבל אשמח לשמוע את ההרהורים שלכם בנושא.
תודה