על ידי תמרוש_רוש » 01 אוגוסט 2010, 16:40
הילד שלי, היתה לו תקופה של צעקות, בצליל נורא נורא גבוה, שלפעמים פשוט חדר לי מאוזן לאוזן דרך השכל.
לפעמים זה היה על רקע עייפות ולחץ כללי במשפחה, אבל חלק מזה היה גם ביטוי עצמי וגילוי עצמי...
אז כל עד זה לא כאב לי ולא הפריע לי - חייתי עם זה ולא עשיתי כלום.
ברגע שזה כאב לי באוזן, הייתי מבקשת ממנו להפסיק. לא עזר פעם אחת - הייתי אומרת "או.קיי, זה לא מקובל עלי" קמה והולכת לחדר אחר. וזהו. זה עזר מאוד והוא הפסיק לעבור את גבול הכאב.
אחרי כמה חודשים זה חזר שוב, ואז היו מצבים שלא יכולתי לקום וללכת. למשל באמצ האוכל. ואז פשוט הייתי לוקחת אותו ומעבירה אותו לחדר אחר. אתה רוצה לצעוק? סבבה, אבל לא ליד האזניים שלי.
כמובן שהוא היה פיצקי, אז אף פעם לא סדרתי עליו את הדלת, להעביר אותו היה מספיק, הוא היה רץ אחרי מאוד נעלב, חוזר אתי למטבח מיד, אבל שומר על שיח שקט יותר. ו(כמעט תמיד) זה לא נעשה בכעס. כלומר, הפעם הראשונה שעשיתי את זה חיכיתי יותר מדי ואז באמת כעסתי, בפעמים הבאות הוצאתי אותו עוד לפני שהוא עבר את הגבול, ובלי כעס, אלא כעובדה פשוטה.
בזמנים אחרים, כשהוא מתחיל להתלהב ממשהו ומביע את זה בקול רם מדי, אני מזכירה לו, בקול שקט: "שששש.... אנחנו מדברים בשקט" ודברים כאלה.
פעם אחת עשיתי את זה עם ילדה של חברה, הייתי אצלה, והילדה שלה (בת שלוש) התחילה לבוא כל פעם מהסלון למטבח, איפה שאנחנו (המבוגרים) ישבנו, והיתה צורחת. ההורים לא היו מבסוטים מזה, אבל העבירו את זה, ואני חייתי עם זה ולא אמרתי עלום, עד שהיא עברה את גבול הכאב שלי. אז בלי לחשוב בכלל קמתי, לקחתי אותה על הידיים, אמרתי לה: "אנחנו מדברים בשקט ובנעימות. אם את רוצה לצעוק תצעקי כאן [אז כבר הגעתי אתה בחזרה לסלון] ופה אף אחד לא יפריע לך". זה עבר נפלא.
הילד שלי, היתה לו תקופה של צעקות, בצליל נורא נורא גבוה, שלפעמים פשוט חדר לי מאוזן לאוזן דרך השכל.
לפעמים זה היה על רקע עייפות ולחץ כללי במשפחה, אבל חלק מזה היה גם ביטוי עצמי וגילוי עצמי...
אז כל עד זה לא כאב לי ולא הפריע לי - חייתי עם זה ולא עשיתי כלום.
ברגע שזה כאב לי באוזן, הייתי מבקשת ממנו להפסיק. לא עזר פעם אחת - הייתי אומרת "או.קיי, זה לא מקובל עלי" קמה והולכת לחדר אחר. וזהו. זה עזר מאוד והוא הפסיק לעבור את גבול הכאב.
אחרי כמה חודשים זה חזר שוב, ואז היו מצבים שלא יכולתי לקום וללכת. למשל באמצ האוכל. ואז פשוט הייתי לוקחת אותו ומעבירה אותו לחדר אחר. אתה רוצה לצעוק? סבבה, אבל לא ליד האזניים שלי.
כמובן שהוא היה פיצקי, אז אף פעם לא סדרתי עליו את הדלת, להעביר אותו היה מספיק, הוא היה רץ אחרי מאוד נעלב, חוזר אתי למטבח מיד, אבל שומר על שיח שקט יותר. ו(כמעט תמיד) זה לא נעשה בכעס. כלומר, הפעם הראשונה שעשיתי את זה חיכיתי יותר מדי ואז באמת כעסתי, בפעמים הבאות הוצאתי אותו עוד לפני שהוא עבר את הגבול, ובלי כעס, אלא כעובדה פשוטה.
בזמנים אחרים, כשהוא מתחיל להתלהב ממשהו ומביע את זה בקול רם מדי, אני מזכירה לו, בקול שקט: "שששש.... אנחנו מדברים בשקט" ודברים כאלה.
פעם אחת עשיתי את זה עם ילדה של חברה, הייתי אצלה, והילדה שלה (בת שלוש) התחילה לבוא כל פעם מהסלון למטבח, איפה שאנחנו (המבוגרים) ישבנו, והיתה צורחת. ההורים לא היו מבסוטים מזה, אבל העבירו את זה, ואני חייתי עם זה ולא אמרתי עלום, עד שהיא עברה את גבול הכאב שלי. אז בלי לחשוב בכלל קמתי, לקחתי אותה על הידיים, אמרתי לה: "אנחנו מדברים בשקט ובנעימות. אם את רוצה לצעוק תצעקי כאן [אז כבר הגעתי אתה בחזרה לסלון] ופה אף אחד לא יפריע לך". זה עבר נפלא.