יום אחרי יום הולדת שלוש, הקטן והגדולה משחקים בפלסטלינה.
מפה לשם היא שכנעה אותו להכניס כדורוני פלסטלינה לאף, ועכשיו קוראת לי בבהלה - זה לא יוצא.
אני באה, מציצה פנימה, לא רואה כלום.
הוא בוכה (בעיקר מהלחץ מסביב).
לא שמעתי שום שיעול בדרך. אולי לא שמתי לב.
בטוחים שנכנס? בטוחים שלא יצא?
- בטוחים שנכנס, לא בטוחים שלא יצא.
מנסים קינוח אף, לא עוזר. הוא לא ממש יודע. יותר שואף פנימה מאשר נושף החוצה כשסותמים נחיר אחד, ואני חוששת שזה רק יכניס את מה שיש שם, אם יש.
אני חושבת חזק - מה יגרום לו לנשוף?
רעיון: פלפל שחור.
מביאה מעט, נותנת לו להריח. הוא מתעטש ו..
לא יוצא כלום מהאף, אבל העיטוש מעיף לו את כל הפלפל השחור לעיניים.
צרחות, צרחות. שורף נורא.
עוזבים את הפלסטלינה, שוטפים עיניים. שוטפים, שוטפים. מצליח לפקוח. אדומות נורא.
בוכה כולו ונוזל כולו מכל הבכיות והכאב והלחץ. ומהאף כלום לא יוצא.
והיא מרגישה כמו פושעת, כיוון שהכל ביוזמתה.
אני מנסה להרגיע את שניהם, והולכת לאינטרנט. אח, האינטרנט.
מפה ומשם לומדת שאם זה מגיע עמוק למערכת הנשימה, יכול לשבת שם גם שבועות בלי שום סימפטומים. ולא יצא מעצמו.
מצד שני, לא סביר שמשהו יגיע עמוק למערכת הנשימה בלי שתהיה בדרך איזה תגובה של שיעול. ולא היה. אני חושבת.
אז בטח הגיע איכשהו למערכת העיכול.
כיוון שרק יומיים קודם לכן בילינו ערב אצל רופא שיניים אחרי נפילה לא סימפטית על השן, ואפילו המחשבה על רופא שלא מוצא כלום והאסקלציה המהירה משם (מיון, שיקוף ריאות וכו') מחלחלת אותי לגמרי, אני מחליטה שלא עושים כלום. מחכים.
במשך יומיים מבררת בתוצרי מערכת העיכול אם יש איזה פלסטלינה (הם אפילו לא זכרו באיזה צבע, כך שהיה מדובר בחיטוט יסודי), ולא מגלה כלום.
אבל הלחץ פחת ביומיים האלו, ואפילו את הסבתא הצלחנו להרגיע בטלפון (אחת מהן, לשניה לא העזנו לספר
).
שבועות רבים עברו מאז, שלושה חודשים שלמים, ואין שום סימן לדלקת (טפו, טפו).
ומדי פעם אני נזכרת, ונבהלת, ושוכחת.
ופתאום הדף הזה ב"מה חדש", והזדמנות לספר, להעביר הלאה ולהיפרד מהעניין הזה.
אז זהו
יום אחרי יום הולדת שלוש, הקטן והגדולה משחקים בפלסטלינה.
מפה לשם היא שכנעה אותו להכניס כדורוני פלסטלינה לאף, ועכשיו קוראת לי בבהלה - זה לא יוצא.
אני באה, מציצה פנימה, לא רואה כלום.
הוא בוכה (בעיקר מהלחץ מסביב).
לא שמעתי שום שיעול בדרך. אולי לא שמתי לב.
בטוחים שנכנס? בטוחים שלא יצא?
[list]
[*] בטוחים שנכנס, לא בטוחים שלא יצא.
[/list]
מנסים קינוח אף, לא עוזר. הוא לא ממש יודע. יותר שואף פנימה מאשר נושף החוצה כשסותמים נחיר אחד, ואני חוששת שזה רק יכניס את מה שיש שם, אם יש.
אני חושבת חזק - מה יגרום לו לנשוף?
רעיון: פלפל שחור.
מביאה מעט, נותנת לו להריח. הוא מתעטש ו..
לא יוצא כלום מהאף, אבל העיטוש מעיף לו את כל הפלפל השחור לעיניים.
צרחות, צרחות. שורף נורא.
עוזבים את הפלסטלינה, שוטפים עיניים. שוטפים, שוטפים. מצליח לפקוח. אדומות נורא.
בוכה כולו ונוזל כולו מכל הבכיות והכאב והלחץ. ומהאף כלום לא יוצא.
והיא מרגישה כמו פושעת, כיוון שהכל ביוזמתה.
אני מנסה להרגיע את שניהם, והולכת לאינטרנט. אח, האינטרנט.
מפה ומשם לומדת שאם זה מגיע עמוק למערכת הנשימה, יכול לשבת שם גם שבועות בלי שום סימפטומים. ולא יצא מעצמו.
מצד שני, לא סביר שמשהו יגיע עמוק למערכת הנשימה בלי שתהיה בדרך איזה תגובה של שיעול. ולא היה. אני חושבת.
אז בטח הגיע איכשהו למערכת העיכול.
כיוון שרק יומיים קודם לכן בילינו ערב אצל רופא שיניים אחרי נפילה לא סימפטית על השן, ואפילו המחשבה על רופא שלא מוצא כלום והאסקלציה המהירה משם (מיון, שיקוף ריאות וכו') מחלחלת אותי לגמרי, אני מחליטה שלא עושים כלום. מחכים.
במשך יומיים מבררת בתוצרי מערכת העיכול אם יש איזה פלסטלינה (הם אפילו לא זכרו באיזה צבע, כך שהיה מדובר בחיטוט יסודי), ולא מגלה כלום.
אבל הלחץ פחת ביומיים האלו, ואפילו את הסבתא הצלחנו להרגיע בטלפון (אחת מהן, לשניה לא העזנו לספר :-) ).
שבועות רבים עברו מאז, שלושה חודשים שלמים, ואין שום סימן לדלקת (טפו, טפו).
ומדי פעם אני נזכרת, ונבהלת, ושוכחת.
ופתאום הדף הזה ב"מה חדש", והזדמנות לספר, להעביר הלאה ולהיפרד מהעניין הזה.
אז זהו :-)