על ידי עירית* » 17 מרץ 2008, 21:59
מלים טובות לבי"ח מאיר: כפי שציינה אחת הכותבות אי שם במעלה הדף, חשוב לי לספר על חוויה חיובית בעניין הביות המלא בלידת בית חולים: אני ילדתי את בתי לפני שנה וארבעה חודשים (מה כל כך מהר עבר?..) במאיר. הלידה היתה ארוכה ולאחר 25 שעות בלי התקדמות ופתיחה של 3 ביקשתי וקיבלתי אפידורל (שלא עבד ואז הכניסו שוב מחדש) אמנם חלק מהמיילדות והרופאים היו לחוצים על זירוז, פקיעת מי שפיר ועוד הפתעות, אבל אסרטיביות שלי בראשית הלידה ושל בעלי בהמשך, (כשאני הייתי זומבי כאובה ועייפה) הספיקו. אחרי שעתיים שינה שכולנו (אני, בעלי והדולה) היינו זקוקים לה הסכמתי לפקיעת המים ולפיטוצין. תוך שעה היתה פתיחה מלאה, האפידורל הפסיק להשפיע ויכולתי לשתף פעולה ולדחוף, ותוך 3 לחיצות ליה היתה בחוץ עלי, חלקלקה מושלמת ורודה ומדהימה. החדר היה חשוך כמעט לגמרי. המיילדת השתמשה במנורה קטנה ניידת כדי לבדוק שהשליה שלמה. מיד ניסיתי להניק, ליה שיתפה פעולה... (הקשיים באו אחרי יומיים) אחרי כשעתיים (ככה מספרים לי) הועברתי כלאחר כבוד למחלקה. ביקשתי ביות מלא. בעלי בא עם ליה אלי (אחרי בדיקת רופא בנוכחותו) ושתינו הלכנו לישון. הייתי שלישית בחדר, כאשר אחת היתה גם כן עם בביות מלא והשניה לעומת זאת היתה בדיוק להפך: כדורים לייבוש חלב, תינוקיה וכו'. לפנות בוקר הרגשתי שמשהו לא כ"כ בסדר אצלי, קראתי לאחות שתלווה אותי לשירותים. למזלי סמכתי על החושים שלי, כי עד שהגעתי לשירותים (בערך 10 מטר מהמיטה) האחות כבר המליצה לי להיכנס למקלחת במקום - היה לי דימום מטורף ופשוט התעלפתי ונחתתי על הרצפה ליד המקלחת. מיד הזעיקו את כל הצוות שהיה שם, הזריקו לי תואם פיטוצין לכיווץ הרחם והביאו לי תה מתוק ועוד תה מתוק ומשהו לאכול. הרגשתי כאילו אמא שלי דואגת לי. זה היה מפתיע מבחינת תשומת הלב והגישה הנעימה שלהם אלי מעבר לטיפול רפואי. אח"כ הייתי מחוברת לאינפוזיה ליממה שלמה. בכל הזמן הזה ליה היתה לצידי. ישנה במתיקות ושלווה בקופסה בסמוך למיטתי. הרמתי אותי אלי להנקות כאשר ביקשה וגם חיבוקים בלי קשר לאוכל. אף אחד לא ניסה להניא אותי מזה, אלא הציעו עזרה אם צריך. למחרת נותרנו בחדר שתיים בלבד, אני והאישה שלא היניקה ולא היתה בביות מלא. עכשיו כשאני משחזרת, היא זו שהשגיחה על ליה כשהלכתי לשירותים... מדי יום הגיעה אחות ושאלה על ליה: אוכל, קקי, הנקה וכו'. פעם אחת הלכנו לתינוקיה לבדיקת רופא בנוכחותנו. לצערי היינו צריכים לעשות לה פעמיים בדיקת דם, אז הצוות הרפואי הציע שנדחה את הבדיקה למחרת כדי שבאותה הזדמנות יקחו את הדגימה ל-PKU ונחסוך ממנה כאב מיותר. את הבדיקה הראשונה עשה רופא בתינוקיה וביקש שנמתין בחוץ. כאן משום מה לא הצלחתי לעמוד על שלי וחיכיתי בבכי מחוץ לדלת. את הבדיקה השניה לקחה אחות מקסימה (אימאן) בחדר בו שהינו, כשהיא מבקשת מבעלי שיחזיק את ליה ויתן לה למצוץ את קצה האצבע שלו (היא הראתה לו איך לעשות זאת כך שירגיע את ליה) אני לא יכולתי להסתכל, הייתי בטראומה מהבדיקה הקודמת. תוך דקה נפתח הוילון ואני אמרתי- מה לא עשיתם את הבדיקה? האחות היתה כ"כ מיומנת וזריזה, שיתפה את ארז בביצוע הבדיקה וליה לא צייצה (בחיי!!) להראות לנו- הנה אפשר גם אחרת... אמרתי לעצמי- בפעם הבאה לבקש מהתחלה שרק אימאן תיקח דם!!! יצאנו הביתה לאחר קבלת הנחיות מהאחיות בחדר, מבלי להגיע בכלל לתינוקיה. גם השחרור נעשה ליד המיטה (כולם באים אלייך- משרד הפנים, רופאים, אחיות וכו'). בקיצור- חוויה טובה. מבחינת מתן האפשרות לביות מלא- רק מלים טובות!!
מלים טובות לבי"ח מאיר: כפי שציינה אחת הכותבות אי שם במעלה הדף, חשוב לי לספר על חוויה חיובית בעניין הביות המלא בלידת בית חולים: אני ילדתי את בתי לפני שנה וארבעה חודשים (מה כל כך מהר עבר?..) במאיר. הלידה היתה ארוכה ולאחר 25 שעות בלי התקדמות ופתיחה של 3 ביקשתי וקיבלתי אפידורל (שלא עבד ואז הכניסו שוב מחדש) אמנם חלק מהמיילדות והרופאים היו לחוצים על זירוז, פקיעת מי שפיר ועוד הפתעות, אבל אסרטיביות שלי בראשית הלידה ושל בעלי בהמשך, (כשאני הייתי זומבי כאובה ועייפה) הספיקו. אחרי שעתיים שינה שכולנו (אני, בעלי והדולה) היינו זקוקים לה הסכמתי לפקיעת המים ולפיטוצין. תוך שעה היתה פתיחה מלאה, האפידורל הפסיק להשפיע ויכולתי לשתף פעולה ולדחוף, ותוך 3 לחיצות ליה היתה בחוץ עלי, חלקלקה מושלמת ורודה ומדהימה. החדר היה חשוך כמעט לגמרי. המיילדת השתמשה במנורה קטנה ניידת כדי לבדוק שהשליה שלמה. מיד ניסיתי להניק, ליה שיתפה פעולה... (הקשיים באו אחרי יומיים) אחרי כשעתיים (ככה מספרים לי) הועברתי כלאחר כבוד למחלקה. ביקשתי ביות מלא. בעלי בא עם ליה אלי (אחרי בדיקת רופא בנוכחותו) ושתינו הלכנו לישון. הייתי שלישית בחדר, כאשר אחת היתה גם כן עם בביות מלא והשניה לעומת זאת היתה בדיוק להפך: כדורים לייבוש חלב, תינוקיה וכו'. לפנות בוקר הרגשתי שמשהו לא כ"כ בסדר אצלי, קראתי לאחות שתלווה אותי לשירותים. למזלי סמכתי על החושים שלי, כי עד שהגעתי לשירותים (בערך 10 מטר מהמיטה) האחות כבר המליצה לי להיכנס למקלחת במקום - היה לי דימום מטורף ופשוט התעלפתי ונחתתי על הרצפה ליד המקלחת. מיד הזעיקו את כל הצוות שהיה שם, הזריקו לי תואם פיטוצין לכיווץ הרחם והביאו לי תה מתוק ועוד תה מתוק ומשהו לאכול. הרגשתי כאילו אמא שלי דואגת לי. זה היה מפתיע מבחינת תשומת הלב והגישה הנעימה שלהם אלי מעבר לטיפול רפואי. אח"כ הייתי מחוברת לאינפוזיה ליממה שלמה. בכל הזמן הזה ליה היתה לצידי. ישנה במתיקות ושלווה בקופסה בסמוך למיטתי. הרמתי אותי אלי להנקות כאשר ביקשה וגם חיבוקים בלי קשר לאוכל. אף אחד לא ניסה להניא אותי מזה, אלא הציעו עזרה אם צריך. למחרת נותרנו בחדר שתיים בלבד, אני והאישה שלא היניקה ולא היתה בביות מלא. עכשיו כשאני משחזרת, היא זו שהשגיחה על ליה כשהלכתי לשירותים... מדי יום הגיעה אחות ושאלה על ליה: אוכל, קקי, הנקה וכו'. פעם אחת הלכנו לתינוקיה לבדיקת רופא בנוכחותנו. לצערי היינו צריכים לעשות לה פעמיים בדיקת דם, אז הצוות הרפואי הציע שנדחה את הבדיקה למחרת כדי שבאותה הזדמנות יקחו את הדגימה ל-PKU ונחסוך ממנה כאב מיותר. את הבדיקה הראשונה עשה רופא בתינוקיה וביקש שנמתין בחוץ. כאן משום מה לא הצלחתי לעמוד על שלי וחיכיתי בבכי מחוץ לדלת. את הבדיקה השניה לקחה אחות מקסימה (אימאן) בחדר בו שהינו, כשהיא מבקשת מבעלי שיחזיק את ליה ויתן לה למצוץ את קצה האצבע שלו (היא הראתה לו איך לעשות זאת כך שירגיע את ליה) אני לא יכולתי להסתכל, הייתי בטראומה מהבדיקה הקודמת. תוך דקה נפתח הוילון ואני אמרתי- מה לא עשיתם את הבדיקה? האחות היתה כ"כ מיומנת וזריזה, שיתפה את ארז בביצוע הבדיקה וליה לא צייצה (בחיי!!) להראות לנו- הנה אפשר גם אחרת... אמרתי לעצמי- בפעם הבאה לבקש מהתחלה שרק אימאן תיקח דם!!! יצאנו הביתה לאחר קבלת הנחיות מהאחיות בחדר, מבלי להגיע בכלל לתינוקיה. גם השחרור נעשה ליד המיטה (כולם באים אלייך- משרד הפנים, רופאים, אחיות וכו'). בקיצור- חוויה טובה. מבחינת מתן האפשרות לביות מלא- רק מלים טובות!!