הפעם בלי להתבייש

שליחת תגובה

אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

על ידי אדם* » 23 מרץ 2014, 14:04

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

תודה רבה על הכתיבה האמיצה שלך, מדהים כמה המקרים דומים בין אדם אחד לשני. תודה רבה.. חבל שהביקורתיות של כמה אנשים קטנים הרסה את הפורם.

הפעם בלי להתבייש

על ידי לב_שמח* » 06 ינואר 2014, 22:18

אהבת עולם, נגעת בי עמוק מאוד מאוד מאוד.
בכל מילה ומילה שלך כאן.
(מלבד הסוף, בו אני לא מבינה כלום:
מה הקשר בינך לאספרגר?
אבל אם ההגדרה הזאת כן עושה לך שירות,
לא רוצה להתערב ולקחת לך משהו שאת יודעת מה נכון לך.
הפליאה שלי עצומה,
כי בהבנה שלי אספרגר זה קודם כל מגדיר חוסר הבנה של מצבים חברתיים, רגשיים וכו'
ששמץ מזה לא פגשתי אצלך כאן בבלוג, להיפך,
ולא אמור להיות הגדרה של קשיים בתפקוד חברתי, שיכולים לנבוע ממתח, לחץ ועוד ועוד.
אבל שוב, זהו חוסר הבנה שלי
ולא רוצה להיכנס לצרכים שאני לא יודעת)

אם מפריע לך שהקפצתי את הדף או שנכנסתי לנושא - אנא, תמחקי.

תודה לך על כל המלים הנפלאות כאן.

הפעם בלי להתבייש

על ידי ציפי* » 04 נובמבר 2011, 09:16

אהבת עולם בסוף שנות השלושים לחייה. באמת באמת נראה לך תקין שהיא עדיין גרה עם הוריה?
האם לדעתך עמדתי או עמדתך בעניין באמת צריכות לשנות משהו למישהו? ומהי בכלל תקינות בהקשר הזה?
יש נורמה. גם אהבת מכירה אותה. ויש חיים ומשפחה ומורכבות שאותה לא את ולא אני מכירות. והעמדה האישית כאן לגבי מה תקין בכלל לא רלבנטית אלא רק גורמת למי שבמילא מרגיש לא בנוח להרגיש עכשיו גם לא נורמלי. מה עשינו בזה?

חלק מלא להיות ילד אלא אדם בוגר זה שיש לאותו אדם פינה משלו מחוץ לבית ההורים.
מי קבע? את?
אני לא טוענת אחרת. אני רק חושבת שהעמדה הזו, ששולחת אשה שאת לא מכירה, לקום ולעשות מעשה, היא פשוט שיא היהירות.
את באמת חושבת שאהבת לא חשבה כבר בעצמה על כל הדברים האלה? הרבה הרבה? איך הדברים שאת כותבת תומכים או מועילים?
אין פה הכלה, או הקשבה או אפילו עצה טובה. כל מה שאת אומרת זה קומי ועשי את הדבר שקשה לך מכל. יאללה, תתמודדי.
לא יודעת, אולי אנחנו שונות, אבל לי מעולם לא הועילו אמירות כאלה. להפך, הן גרמו לי להרגיש עוד יותר לא מובנת ועוד יותר בודדה ואולי בגלל זה מכעיס אותי לראות אותן.
כל שנותר לי לקוות, מאחר ואיני מכירה את אהבת לעומק, זה שאולי אותה דברים כאלה מעודדים ומדרבנים לעשייה והמילים שלי מיותרות.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 04 נובמבר 2011, 08:39

אפשר להאשים אותם.
איפה ראית האשמה? דיברתי על הבנה! ואת?
הרגזתותי. במקום הבינותי

ואם כבר האשמה, אז שאהבת עולם תעשה מה שהיא רוצה עם זה._ זה לא עזרה ולא הבנה. זה דומה למה שההורים שלי אמרו לי, בקיצור - האשמה. גם ההורים שלי _הרגזתותי.
ולא! הם לא אשמים. רק לא מבינים.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 03 נובמבר 2011, 10:19

בעיקר כאב לי הלב שההורים שלי לא הבינו אותי.
הורים, הורים, הורים...
אפשר להאשים אותם.
רצוי ומבורך לדסקס דברים שהיו. להוציא את כל הזיכרונות הרעים החוצה. ללמוד מהטעויות שלהם.
ואז להמשיך הלאה. להבין שמה שהיה - היה. נגמר. אין אפשרות לשנות.
מה שאפשר לשנות זה את ההוה כדי שהעתיד יהיה טוב יותר.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 03 נובמבר 2011, 10:16

מי שלא מבין לא יודע. מי שלא יודע לא מבין.
אוקיי, עכשיו הרגזתותי.
אני מבינה ויודעת. באמת שאני יודעת מה זה תסמונת אספרגר, ומבינה את הקשיים של אהבת עולם.
ומתוך ההבנה והידע שיש לי נתתי את ההמלצות שלי.
שאהבת עולם תעשה מה שהיא רוצה עם זה.
כולה המלצה אינטרנטית.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 02 נובמבר 2011, 10:06

האקט הזה של "זה הבית שלי ולא שלך אז לכי לחפש לך בית" הוא נכון מצידה.
אהבת עולם בסוף שנות השלושים לחייה. באמת באמת נראה לך תקין שהיא עדיין גרה עם הוריה?
מי שלא מבין לא יודע. מי שלא יודע לא מבין.
כמה שאני מזדהה עם הקשיים שלה. נסיון אישי.
מילא אתן לא מבינות. בעיקר כאב לי הלב שההורים שלי לא הבינו אותי. הם ראו את הקשיים מהילדות, אבל היה להם קל להאשים אותי, ולהדחיק את את המחדלים שלהם. את מה שהם היו צריכים לעשות ולא ידעו איך להתמודד עם זה. הם אולי לא אשמים, אבל גם אני לא.
הדמעות זולגות מעצמן.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 02 נובמבר 2011, 08:18

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הי אהבת עולם,
את עוד כאן? מקווה שכן, למרות הדברים הקשים שכתבו לך כאן.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 26 אוקטובר 2011, 12:59

ולציפי -
אהבת עולם בסוף שנות השלושים לחייה. באמת באמת נראה לך תקין שהיא עדיין גרה עם הוריה?
אולי התנסחתי בבוטות רבה מדי, ועל זה אני בהחלט מוכנה להתנצל, אבל אני עדיין טוענת שאהבת עולם כבר לא ילדה, ולפי מה שהיא כותבת, היא מסוגלת המון. ורק צריכה עזרה. וחלק מלא להיות ילד אלא אדם בוגר זה שיש לאותו אדם פינה משלו מחוץ לבית ההורים.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 26 אוקטובר 2011, 12:41

ונקודה אחרת, לעתיד:
יום אחד הורייך אהבת עולם יהיו זקנים. או שהם ימותו.
אם הם יהיו זקנים, ייתכן שהם ירצו לעבור לבית אבות או שהם יהיו סיעודיים או משהו כזה.
אם הם ימותו - סביר שאת ואחותך תמכרו את הדירה ותתחלקו בכסף.
ואז מה? רק אז תתחילי ברצינות לעבור למקום משלך? לא כדאי לעשות את זה עכשיו, כשהם מסוגלים לעזור לך?

אילו רק תחזיות אפשריות וראליות לעתיד. לא בטוח שזה מה שיהיה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 26 אוקטובר 2011, 12:26

קודם כל - אני באמת לא יודעת הכל. ואני בהחלט מודעת לכך שהמצב שלך אהבת עולם מאוד מאוד מורכב וקשה.
אבל, יחד עם זה, לאור מה שקראתי בבלוג הזה, אני מאמינה שאת צריכה לצאת מבית הוריך. כי זה יעשה לך טוב, ויעשה טוב לקשר בינך לבין הוריך.
הוריך היו צריכים לעודד אותך ולעזור לך כמיטב יכולם בצעד הזה. את היית צריכה לעשות את זה מזמן.
ואני גם מאמינה שיותר קל להתרגל לחיות מחוץ לבית ההורים בשנות העשרים לחיים מאשר בסוף שנות השלושים.
קפיש?

איך את היום יכולה לצאת מהבית?
קודם כל, את צריכה לקבל מסמך כתוב מפסיכיאטר שיש לך אספגר.
אח"ר לפנות עם המסמך הזה לסניף של ביטוח לאומי באיזור מגורייך. זה ייתן לך מספר "קביים":
  • קודם כל, תקבלי קצבת נכות בסך 2300 ש"ח בחודש. ובנוסף, אם וכאשר תשכרי דירה, תקבלי עוד 700 ש"ח עזרה בשכר הדירה. [בסה"כ -3000 ש"ח נטו כל חודש].
  • דבר נוסף, יש מעין דיור מוגן לאנשים עם אספרגר. אילו בתים שבהם לכל אחד יש חדר משלו, ויש מעין "אב בית" שאחראי שהבית יתפקד. בביתים האילו לא נשארים הרבה זמן - הכוונה של משרד הרווחה היא לתת "הכוונה" לאנשים בין היציאה מבית ההורים לבין השלב בו שוכרים דירה. משתדלים שלא ישארו שם יותר משנה.
  • דבר שלישי, במחלקת הרווחה של העיריה או המועצה האיזורית בה את גרה צריכה להיות עובדת סוציאלית שמטפלת באנשים בוגרים. לה בטח יש עצות נוספות, שמתאימות לאיזור בו את גרה.
  • דבר אחרון, לבינתיים: אם את רוצה, כדאי לך לחפש דירה. מיד. עכשיו. היום. תבקשי שההורים יממנו לך נגיד 3 חודשים. ואח"כ תממני לבד. העיקר: צאי מהבית בו היה לך כ"כ לא טוב.

הפעם בלי להתבייש

על ידי צפרדע_ית » 26 אוקטובר 2011, 09:20

אהבת, האם את מעוניינת לצאת מבית ההורים? האם כבר יצאת? -התעניינת הלא השכירת דירה... מה קורה עם זה עכשיו?
ץ

הפעם בלי להתבייש

על ידי ציפי* » 26 אוקטובר 2011, 09:19

האקט הזה של "זה הבית שלי ולא שלך אז לכי לחפש לך בית" הוא נכון מצידה.

בלי קשר לנכון/לא נכון, בחיי שאני לא מבינה איך אפשר לכתוב דבר כזה, או לומר דבר כזה, למישהו שלא מכירים ולא חיים את החיים איתו או איתה, רק על בסיס דברים שנכתבו באינטרנט.
לא הייתי אומרת משפט כזה לאף אחד בעולם, כולל לא לקרובים לי ביותר, גם לו היה נדמה לי שהוא נכון.

ועם קשר לנכון/לא נכון, אני חושבת שלהגדיר בית משפחתי כבית שפתאום שייך להורים זו טעות איומה. ולא משנה איך אומרים זאת. אפשר לעודד ילד לעצמאות בכל מיני דרכים. להגיד לו שהבית הזה, שהוא חשב שהוא שלו וגדל בו, כבר לא שלו או פחות שלו, היא לא אחת מהן. זו פשוט בגידה. הבית שלנו הוא בית שלנו. הוא שייך לילדים בדיוק כפי שהוא שייך לי או לבן זוגי. אין קשר בין המידה שבה פרטים בבית קובעים או משפיעים על הכללים לבין העובדה הפשוטה שהוא שייך לכולם. ותמיד יהיה כזה. זו המתנה של היות ילד - שתמיד יש לו איפה להיות לא משנה מה.
או ככה זה לפחות אמור להיות. לדעתי, בכל אופן.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 26 אוקטובר 2011, 09:17

מה זה הפרעת אישיות גבולית?

הפעם בלי להתבייש

על ידי צפרדע_ית » 26 אוקטובר 2011, 09:14

אבל בדיוק בגלל זה קוראים לבלוג הזה הפעם בלי להתבייש, כיוון שאין לי במה להתבייש.
מסכימה מאוד, ולא מבינה איך אנשים משתמשים בזה נגדך?
ץ

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 26 אוקטובר 2011, 06:13

האקט הזה של "זה הבית שלי ולא שלך אז לכי לחפש לך בית" הוא נכון מצידה.

אני ממש לא מסכימה איתך. המצב מורכב ויש הרבה דברים שאת לא יודעת. אבל אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו.

***********

אם אפשר הייתי מעדיפה לכתוב כאן כדי שבעתיד עוד אנשים יוכלו להעזר במה שיש לי לומר.

חשבתי שהתכוונת בפרטי. אבל את יכולה גם לכתוב כאן כמובן.
(יש מצב שזה מידע שאני כבר יודעת וגם כבר עובדת עליו, אבל אשמח אם יתברר שיש לך מידע מועיל נוסף).

_

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 24 אוקטובר 2011, 07:56

קראתי עכשיו את הדף שנית ופתאום שמתי לב שקודם לא הבחנתי בו -
אמא שלך לדבריך גירשה אותך מהבית. נכון שהרקע היה מסובך וכו' אבל האקט הזה של "זה הבית שלי ולא שלך אז לכי לחפש לך בית" הוא נכון מצידה. היא הייתה צריכה לומר לך את זה (בצורה עדינה ומכבדת) בגיל 20 ולא בגיל 37. וכן, בגלל המטען הנפשי שיש לך, יש מקום שהורייך יעזרו לך לצאת מהבית, גם מעשית גם מנטלית, ואולי (אם הם יכולים) גם כלכלית - לפחות בתקופה הראשונה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 23 אוקטובר 2011, 14:47

יכולה לכתוב לי פרטים למייל שלי שבדף הבית?
אם אפשר הייתי מעדיפה לכתוב כאן כדי שבעתיד עוד אנשים יוכלו להעזר במה שיש לי לומר. כמובן, אני אעשה את זה רק אחרי האישור שלך.

הפעם בלי להתבייש

על ידי יעלי_לה » 23 אוקטובר 2011, 09:30

(())
אוהבת אותך.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 08:59

זה עדיין לא אומר שאת עם עם אינטליגנציה הרבה מעבר לממוצע.
תסמכי עליי, אני כן ! ;-)

בטוחה שגם מבחנים יאשרו את זה, אבל חבל להתאמץ. אני וכל מי שמכיר אותי יודע גם ככה.
<מתקטננת על ענייני אגו....>

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 23 אוקטובר 2011, 08:48

"רק תיקון קטן - לרוב בתסמונת זו האינטליגנציה לא 'רגילה' אלא הרבה מעבר לממוצע.
כנ"ל גם בהפרעת אישיות גבולית, דרך אגב."
לא בהכרח. כלומר, בשתי הדאגנוזות האילו יש לפחות אינטליגנציה נורמלית (כלומר אין התעסקום באנשים כם פיגור) ויש בהן אחוז גבוה יחסית של אנשים עם אינטליגנציה הרבה מעבר לממוצע. אבל לצערי זה עדיין לא אומר שאת עם עם אינטליגנציה הרבה מעבר לממוצע. יכול להיות שכן, אבל כל עוד לא עשית מבחני אינטליגנציה אי אפשר לדעת.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 08:41

גם עם כ המוגבלויות שלך, יש מקום לצאת מהבית.
נכון. עובדת על זה חזק.

והמדינה והעיריה יכולות לעזור לך שם. אני יכולה לעזור לך שם אם את רוצה.
אם מתאים לך, אשמח לדבר איתך.
יכולה לכתוב לי פרטים למייל שלי שבדף הבית?

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 23 אוקטובר 2011, 08:33

אגב, יש ספר ילדים נפלא של ד"ר סוס שבתרגום לעברית נקרא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".
זה לא קשור במישרין לבלוג שלך, אבל עדיין נראה לי שכדאי שתקראי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 23 אוקטובר 2011, 08:21

אהבת עולם, אני באה מהעולם של בריאות הנפש ולכן כתבתי מה שכתבתי בהתיחס לזה שאת "נורמלית".
אני לא הפלונית אלמונית שכתבה על האספרגר. אבל לאור העובדה שאת הודית באומץ שיש לך, יש לי כמה הערות ברות אשת מקצוע:
  • אין דבר כזה "אספרגר חלקי". או שיש או שאין. אממה, אם יש אז מאוד מאוד חשובה מדת הפגיעות. כלומר, יש מקרים יותר חמורים ומקרים פחות חמורים ומקרים שהם די קלילים וכמעט על הגבול של הנורמה. אני חושבת שמה שאת התכוונת לומר זה שיש לך אספרגר שהוא יחסית קל, ועל הקו של התסמונת את נמצאת במקום היותר קל שלו.
[אגב, אם היו חושבים שיש לך בעיות אחרות לא היו נותנים ללך את האיבחון של אספרגר. פשוט לא. היו אומרים PDD-NOS וכאלה.]
  • זה נורא חשוב שאת מכירה בפגיעות הנפשיות שלך. נורא חשוב! ככה את יכולה להיות זכאית הן לתקציבים והן לעזרה אחרת מצד המדינה.
  • ברגע שיש מישהו פגוע [מנטלית או פיזית] במשפחה זה משנה את הדינמיקה הפנימית. אני חושבת שהורייך כך צריכים לדעת על האיבחונים האלה, כדי שהם יוכלו לעזור לך יותר טוב ולא רק לחשוב "הנה אהבת עולם יצאה לא בסדר"...
את באמת לא "כמו כולם", אבל זה בסדר. [בעיני, זה גם לא כ"כ נורא...]
  • גם עם כ המוגבלויות שלך, יש מקום לצאת מהבית. והמדינה והעיריה יכולות לעזור לך שם. אני יכולה לעזור לך שם אם את רוצה. {ובעני יפה שעה אחת קודם}.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:59

בעצם עוד משהו:
האם את מרגישה רע על כך שהם איכזבו אותך כהורים?

לא ממש משנה לי במה הם אכזבו אותי בעבר.
מה שמשנה לי זה דברים שאני מתמודדת איתם היום.

וחלק גדול מזה - זה להיות אני, שזה אומר - ביטוי עצמי והבעה עצמית גדולים מאוד ולא בהכרח נורמטיביים - מול הורים שמאוד פוחדים מביטוי עצמי והבעה עצמית ומכל סממן של חוסר נורמטיביות. שני קצוות עצומים.
שזה החלק הקשה והפצוע שבי.
שהאהבה שלהם אליי לכאורה מאוד מותנית בכך שאהיה מה שהם רוצים. שזה אומר לחנוק את מי שאני באמת, האני הגדול היפה העוצמתי והפראי שאני.
(חלק ממה שיוצר הפרעת אישיות גבולית, כפי שקראתי, זה בגילאים מוקדמים אמא שמתנה את האהבה שלה לילד באופן חולני שחוסם כל הבעת אישיות נפרדת ממנה).
שהמשמעות של זה 'אם תהיי לא את - רק אז נאהב אותך', ו'את כפי שאת - לא משהו שאפשר לאהוב' (תחושה שהולכת איתי בקביעות :-().

הפצע הגדול הוא שדווקא במקום שאמור לשמש עוגן, להיות המקום בעולם הזה שבו אני מרגישה אהובה ורצויה כמו שאני - בבית ההורים, במשפחת המוצא - זה לא קיים.
ולא משנה אם באשמתם או לא (ואני יודעת שלא!!!) - זה פצע כואב מאוד ופעור מאוד.
ואני נושאת את הפצע הזה לכל מקום בעולם, מרגישה שוב ושוב לא אהובה ולא רצויה כמו שאני. בעייתית. מפריעה. מוזרה. מוגזמת עבור העולם.

עם זה אני עובדת.
וזה כבר לא באמת קשור אליהם. ולא משנה אם אני מאוכזבת מהם או לא.
מה שמשנה לי זה למצוא את הכוחות בתוכי להעז להיות כמו שאני ולא לפחד שהאהבה תאבד.
וכמה כמה זה מפחיד.....

אבל אני כבר עליתי על המסלול הזה. ואני כבר עם הפנים לשם.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:38

ודבר אחרון לבינתיים,
לאור שתי הכותבות האחרונות, אני ממליצה לך על הספר "אדם רגיש מאד",
'ממליצה', תודה.
בדיוק ראיתי המלצה על הספר הזה עוד איזו פעם או פעמיים השבוע בבאופן. אז יש לי הרגשה שזה באמת יכול לדבר אליי.
אולי אחפש אותו בקרוב.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:34

פלוני אלמונית אחרת, אני לא אכנס לכל מה שכתבת, אבל, יש צדק בדברייך.
להורים שלי גם האינטרסים שלהם, והזכות שלהם לחיים טובים. בוודאי.
לי יש הקשיים שלי, ואני יודעת שאני לא נורמטיבית.
רק עם אבחון האספרגר היה לי יותר קל לקבל את עצמי, עם זה שאני גרה אצל ההורים, ולא להרגיש ש'אני לא בסדר'. זה קושי אמיתי.
אמיתי !
לא תמיד אפשר להבין מבחוץ.

אני שואפת כן להגיע לעצמאות, ומקווה שאצליח.
חושבת שזה יהיה טוב גם בשבילי וגם בשבילם.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:29

אספרגר זה משהו מולד. היו סימנים אצלי כבר בילדות לחוסר השתלבות חברתית וקבעונות.
הפרעת אישיות גבולית נגרמת הרבה פעמים מהתעללות בילדות. סימנים מתחילים בגיל ההתבגרות, דיכאונות וכד' - החלק הזה התחיל אז.
זה שילוב של קשיים אורגניים + רגישות עצומה בילד אין + ההתעללות שעברתי.

זה קשה מאוד, ואין לי במה להתבייש.

אני מתה על הרגישות שלי, הלוואי על כולם כזאת. אני יכולה לבנות עולמות שלמים בעזרתה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:24

שמעת על תסמונת אספרגר? זו תסמונת מהספקטרום האוטיסטי, שזה מופיעים קשיים חברתיים רבים, סף כאב גבוה, רגישויות שונות (למגע, לאור, לבגדים ועוד) ויחד עם זה יש אינטלגנציה רגילה.

רק תיקון קטן - לרוב בתסמונת זו האינטליגנציה לא 'רגילה' אלא הרבה מעבר לממוצע.
כנ"ל גם בהפרעת אישיות גבולית, דרך אגב.
(משוויצה :-))

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:21

תודה פלונית וצפרדעית על ההפניה לאפשרות של אספרגר.
האמת היא שכן יש משהו בדבריכן.

בעבר הייתי מאובחנת עם 'הפרעת אישיות גבולית'. אך בשנה האחרונה עברתי אבחון אספרגר וקיבלתי אבחנה של אספרגר.
לא ממש ברור אם יש לי אחד מאלה או שניהם. לדעתי שניהם :-).
(אבל אם יש לי אספרגר, זה באמת חלקי ולא מלא.)
בכל אופן, כשקראתי על שני הדברים האלה באינטרנט ממש בכיתי מרוב התרגשות שהנה 'מישהו יודע על מה אני מדברת'. וכמה קשה לחיות עם זה.

לרוב אני לא ששה לספר את זה, כי מרגישה שיש אנשים שאח"כ משתמשים בזה נגדי, או לא רואים בי פרטנרית שווה בדיון בגלל שלכאורה יש לי 'בעיה'.

אבל בדיוק בגלל זה קוראים לבלוג הזה הפעם בלי להתבייש, כיוון שאין לי במה להתבייש.

אני צריכה בחיים האלה להתמודד עם קשיים גדולים מאוד, זה נכון, אבל חלק גדול מזה נובע מרגישות מאוד גבוהה - שהיא יתרון ולא חיסרון.
אני טיפוס מבריק גם שכלית וגם רגשית, יש לי המון מה לומר לעולם, ואני עושה דרך מאוד מאוד יפה בעולם הזה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 23 אוקטובר 2011, 06:14

הקורס הזה של "להיות בסדר" שבו הבנת למעשה מה שכבר ידעת, שיש לך מאין מנגנון כזה שאומר לך שאת לא בסדר, הוא נתן לך כלים כלשהם להתמודד עם אותו מנגנון? האם באמת ישנה דרך להסיר אותו?

ארז, מצטערת שלא עניתי לך בזמנו.
אני לא בטוחה מה לענות. זה מנגנון מאוד חזק שהולך איתי והולך איתי והולך איתי.
זה צד אחד בי שמתחזה ל'מצפון' אבל הוא מאוד סדיסטי.
מנגד, יש בי צד שאוהב אותי מאוד.
זה ששונא אותי אני לא בטוחה אם הוא קטֵן, אבל זה שאוהב אותי הולך וגדל. ככה שהאיזון בכל זאת נוטה עם הזמן לטובת זה שאוהב אותי. וזה כבר המון.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית_אחרת* » 22 אוקטובר 2011, 22:52

קראתי בשטף את הבלוג. מה שקפץ לי לעין זה שאת גרה עם הורייך והקשר ביניכם לא מהמשובחים (בלשון המעטה).ויש לי מה לומר על זה (הולך להיות קשה -

יש לי הרגשה (יכול להיות שאני טועה) שהרגש הדומיננטי בינכם הוא אכזבה.
האם את מרגישה רע על כך שהם איכזבו אותך כהורים? איך לדעתך ההשקעה שלהם בך מרגע לידתך צריכה היתה להיות? האם זה מדיד? האם זה צריך להיות מדיד?
מהי חובתך להורים שלך, בעצם? כפי שאת תופסת אותה, וכפי שהם תופסים אותה.
וכמובן: מהי חובתך לעצמך? כפי שאת תופסת אותה.

במבט מהצד, רק תוך כדי קריאת דבריך, כן עניינם לשמור על האינטרסים שלהם. ועיניינך לשמור על האינטרים שלך כאדם בוגר.
אז אם את, ביתם, גם גרה בביתם וגם לא מצליחה לעבוד באופן קבוע ככה שאת תלויה בהם כספית, זה עניינם ועוד איך, ויש להם וצריכה להיות להם מילה בעניין. ולטעמי הם היו צריכים לומר לך מזמן "אנחנו עזרנו לך עד היום, לא מוצא חן בעינינו לממן אותך לעולם ועד". זו דרישה הגיונית מאדם בוגר.
נכון, עכשיו את עדיין לא אשה עמצאית אבל את בדרך והיום זה מקום נהדר להתחיל.
ברגע שתרגישי בוגרת מספיק, ולא יותר מדי לפני כן אני מעודדת אותך לבוא אליהם בראש של משא ומתן הוגן, להגיד להם: אני רוצה לעשות כך-וכך בחיים שלי. זה לא נתון למשא ומתן, וזה לא בר-פשרה. זו הבחירה שלי. אבל אני מאוד אשמח לדעת, האם וכמה אתם יכולים לעזור לי בדרך הזאת.
ואז לכבד את הבחירה שלהם!
כי מגיעה הנקודה בחיי הרבה הורים שהם רוצים להגיד: די. עזרנו, מימנו, טיפחנו, תמכנו, עכשיו אתם, ילדים, חייבים להסתדר לבד. מה שאתם עושים זה מה יש.
ואני חושבת שהיכולת לומר זאת היא יכולת נורא חשובה.
יש הורים שייקחו את זה לקיצוניות אחת, ולא יעזרו יותר בכלל בכלל לילדים שלהם, גם כהם יכולים.
ויש הרבה הורים שמראש אומרים: אני מממנת לך נניח תואר ראשון, אחר כך תדאגי למלגה. ואז היא כמובן ממשיכה לעזור מדי פעם, אבל בסכומים הגודלים, את יודעת מה יש לך ומה אין לך. זה הוגן. זה גם מתווה ליחסי בת-הורים בוגרים.
ויחסים כאלה הם משהו שצריך ליצור. הם לא מגיעים מאליהם בדואר, ביחד עם תעודת סיום התיכון.
ונשמע שאתם לא יודעים עדיין את הדרך ליחסים מבוגרים, ואולי לא יודעים כל כך מה הצעד הבא. ואולי לא לגמרי מודעים לכך שאכן, צריך יחסים כאלה, של מבוגר-למבוגר. שהיחסים מבוגר-ילד נעלמו ופג תוקפם.

המון בהצלחה במסע הזה! זה קשה לפעמים, אבל כל כך שווה לעבור אותו.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 אוקטובר 2011, 07:31

"גם אני חשבתי על אספרגר, אבל זה לא ממש מקצועי לאבחן על סמך בלוג אחד, לא?"

אוקיי, מסייגת את דברי:
אני קוראת סמוייה באתר מזה זמן רב, וקראתי גם את הבלוג הזה וגם את דברי אהבת עולם בעוד מקומות באתר. ולפי מה שהיא מספרת על עצמה, נשמי לי שלאהבת עולם יש סימטומים מסויימים שמתאימים לתסמונת אספרגר. נכון שזאת אבחנה אינטרנטית, וזה מסוכן, אבל עדיין חשוב לי להפנות את תשומת ליבה לעיניין.

הפעם בלי להתבייש

על ידי ממליצה* » 19 אוקטובר 2011, 05:22

לאור שתי הכותבות האחרונות, אני ממליצה לך על הספר "אדם רגיש מאד", והוא לא קשור בכלל לאספרגר, אבל מתאר רגישויות בצורה מכבדת מאד את האנשים הרגישים במיוחד.

הפעם בלי להתבייש

על ידי צפרדע_ית » 18 אוקטובר 2011, 22:05

אכן, דף חזק.
קראתי מההתחלה ועד הסוף, הזדהיתי עם ה מ ו ן חלקים, אולי פעם נוכל לדבר על זה.
מה שברור הוא שאת בחורה מאוד מעניינת...
גם אני חשבתי על אספרגר, אבל זה לא ממש מקצועי לאבחן על סמך בלוג אחד, לא? - אולי כדאי שאמשיך לקרא בלוגים אחרים שלך? (איך עושים פה קריצה?)
(()) - רואה? את זה למדתי.
שלך.
ץ

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 18 אוקטובר 2011, 13:38

וואו. דף חזק.
הרבה דברים עלו אצלי כשקראתי את הדף. במיוחד התעכבתי על הפסקאות שכתבת על הקשיים החברתיים שלך ועל סף הכאב וסף המגע ששונים אצלך באופן משמעותי מאצל אחרים. ועוד כל מני דברים שאני חושבת שמצאתי אצלך בין השורות, אני הולכת להגיד לך משהו קצת קשה (אם לא מתאים תמחקי).
אהבת עולם, שמעת על תסמונת אספרגר? זו תסמונת מהספקטרום האוטיסטי, שזה מופיעים קשיים חברתיים רבים, סף כאב גבוה, רגישויות שונות (למגע, לאור, לבגדים ועוד) ויחד עם זה יש אינטלגנציה רגילה. וממה שאני קוראת כאן, התסמונת הזאת "יושבת" עלייך טוב. אומנם בצורה מאוד מאוד חלשה ומינורית, אבל בכל זאת.
חשבת לבדוק את הכיוון הזה? אולי יש אנשי מקצוע בתחום שיכולים לעזור לך?

הפעם בלי להתבייש

על ידי ארז* » 30 יוני 2011, 11:52

שלום אהבת עולם,
אני גם מרגיש כאילו בעיות הילדות שלי "מינוריות" לעומת אנשים אחרים, אבל עדיין, כל בנאדם שרוצה להתמודד עם הבעיות שלו ומרגיש שמשהו לא בסדר, שמשהו יכול וצריך להיות יותר טוב כבר מתיג את עצמו כאדם עם בעיות. באמת נראה לי שמאז שהתחלתי "לטפל" בעצמי, אני רק מרגיש פחות ביטחון עצמי, כי משהו בי לא בסדר, הרי כל בנאדם שואב ביטחון עצמי מזוייף ממשהו ואני כבר מחכה לרגע שאני אוכל למצוא אותו בעצמי.

הקורס הזה של "להיות בסדר" שבו הבנת למעשה מה שכבר ידעת, שיש לך מאין מנגנון כזה שאומר לך שאת לא בסדר, הוא נתן לך כלים כלשהם להתמודד עם אותו מנגנון? האם באמת ישנה דרך להסיר אותו?

אני חדש פה, אז אם המקום נועד רק לתמיכה בכותבת אז אני מצטער, כי אני יותר בקטע של להבין דברים ביחד, זה עוזר לי להבין דברים על עצמי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי יפיופית* » 29 מאי 2011, 20:40

_אני: גם אני.
הוא: באמת? למרות הכל?
אני: כן. אתה אבא חמוד !_
איזה יופי ! כמה חשוב להגיד את זה להורים שלנו. בעיקר לאבות שלנו שהכל אצלם עצור בפנים. כי תמיד תמיד אחרי שהם כבר אינם אנחנו מכים את עצמנו "למה למה לא אמרתי לו את זה"
כמה אושר הייתי יכולה לאפשר במילים האלו. כל הכבוד.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 29 מאי 2011, 19:26

"כן.
יש חסד
איפשהו
בתוך כל זה
אני יכולה אפילו לחוש אותו
מתחת למעטה הסמיך
של ה -
אין חסד
בנקודה הפנימית ביותר
בדיוק
מתחת לחרב
הנעוצה בין צלעותיי"
29-5-11

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 29 מאי 2011, 14:28

אתמול ניגשתי לחבק את אבא שלי. (אנחנו מתחבקים בד"כ לפחות פעם ביום, אולי פעמיים או שלוש).
אני בקול מתפנק: אתה אוהב אותי?
הוא: כן, נורא נורא.
אני: גם אני.
הוא: באמת? למרות הכל?
אני: כן. אתה אבא חמוד !

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 29 מאי 2011, 14:25

_כל הכבוד לך שככה את חושפת ומדברת עם אביך על מה שקרה,
אני לא מעיזה_

אני חושבת שחלק מהאומץ שלי לפתוח את זה מולו, נבע מכך שעוד לפני כן פתחתי את הדברים האלה בפני עצמי, בפני
אנשים אחרים, והרבה גם כאן באתר.
זה שפתחתי והעזתי סוף סוף לדבר על זה וקיבלתי תגובות מעודדות - גרם לי להיות מסוגלת לפתוח את זה גם מול ההורים.

האם את פתחת את הדברים האלה מול מישהו, מתישהו, אפילו לא מול ההורים?
ואולי כדאי גם לך לכתוב על זה בבלוג?

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 29 מאי 2011, 14:22

תודה רבה על התגובות. שמחתי לקבל אותן.
{@

הפעם בלי להתבייש

על ידי עז_הרים* » 29 מאי 2011, 10:59

אני חושבת שהסטנדרטים אז היו שונים, ולא היו מתייחסים יותר מדי ברצינות למכות מהסוג הזה
בתור אחת שעברה התעללות דומה ודיווחה ליועצת בית הספר ללא הועיל, נראה לי שאת צודקת. היום למזלנו זה לא היה עובר כך. קשה להאמין, אבל אז כן.

הפעם בלי להתבייש

על ידי חלב_ודבש* » 23 מאי 2011, 13:31

לא כל אחד מצליח להביע את עצמו בצורה כזאת מיוחדת עמוקה זורמת מובנת את כותבת בצורה יוצאת מן הכלל,
רק עכשיו גיליתי את הבלוג וקראתי אותו מילה במילה , השירים שלך פשוט ממיסים , אני בטוחה שצריך להלחין כמה מהם, מאוד נהניתי לקרוא אותם,
הדברים שכתבת היו קשים מאוד הזדהיתי
איתך ועוררת לי נקודות איפה להזהר עם ילדי.
תודה רבה רבה. וכל הכבוד לך. את מיוחדת,
מאחלת לך את כל האושר שבעולם.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 22 מאי 2011, 19:27

כל הכבוד לך על ההתמודדות המדהימה עם העבר שלך, הגיע לך יחס אוהב ומכבד, מגונן ותומך. כך גם עכשיו.

הפעם בלי להתבייש

על ידי סבטקסט_כפול* » 22 מאי 2011, 18:38

כל הכבוד לך שככה את חושפת ומדברת עם אביך על מה שקרה,
אני לא מעיזה

הפעם בלי להתבייש

על ידי עולם_חדש_מופלא* » 22 מאי 2011, 08:21

גיליתי רק עכשיו את הבלוג, והספקתי רק את ההתחלה והסוף.
((-)) וגם (())
<רוצה לכתוב לך עוד, אבל טעון מידי כרגע>

הפעם בלי להתבייש

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 22 מאי 2011, 08:14

הי אהבת עולם
ברכות על החזרה לבלוג. אפשר להבין למה לוקח שנה וחצי לקחת עוד אויר ולכתוב.
הדברים שאת כותבת כל כך כואבים, כל כך לא צודקים. מתחשק לי לבוא ולנער את אבא שלך... זה באמת די מדהים שהוא לא מצליח להודות בטעות. אולי כואב לו מידי להפנים את האמת. זאת באמת אמת מאוד מאוד כואבת. וזה מדהים ואמיץ כל כך שאת מסוגלת להסתכל לה בפנים פעם אחר פעם.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 22 מאי 2011, 03:55

מאוד התחברתי להרבה דברים בדף כשאין לאן ללכת ואין לאן לחזור.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 22 מאי 2011, 03:53

בקורס שאני עושה שנקרא 'להיות שמח' - העליתי את הנושא הזה של הפחד מכעס פתאומי, לא רציונאלי, שבא ללא כל הכנה מוקדמת - שאני חווה הרבה פעמים מאנשים.
וגם כשזה לא קורה - הפחד מזה קיים. מבחינתי זה יכול לקרות בכל רגע !
אין רגע לנוח. כל הזמן להיות על המשמר !

המנחה אמרה שכיוון שאמא שלי הייתה כך כועסת, פתאום, מתהפכת עליי בבת אחת, מענישה, בלי שבכלל הייתי מבינה על מה -
רק שהבנתי מזה שכנראה הייתי 'לא בסדר' -
אבל משום שלא ידעתי מה בדיוק עשיתי 'לא בסדר' וכיוון שזה היה לא צפוי ועשוי לקרות בכל רגע נתון -
זה בעצם גרם לי להרגיש שאם אין לי דרך לדעת מתי אני בסדר ומתי לא - אז בפוטנציה אני כל הזמן 'לא בסדר'.

וזה אכן מה שאני חווה בחיים.

גם כשנדמה שהכל בסדר - זה אף פעם לא באמ-ת בסדר.
כל הזמן יש את ה'לא בסדר' בפוטנציה.
וברגע שרק מישהו יצביע על משהו בי ויאמר 'לא בסדר' - המנגנון הפנימי שלי יאמר 'צודק !' וישלוף את החגורה הפנימית: 'פויה פויה פויה ! ילדה רעה !'

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 22 מאי 2011, 03:44

חלק גדול ועצום מהדרך שלי זה לדעת לא להפנים כעס של אחרים כאילו שאני באמת ראויה לו.

סיפרתי כבר שאמא שלי בעלת פתיל מאוד קצר.
גם היום - לפחות כמה פעמים ביום היא פונה אליי בעצבים או עונה לי בעצבים על משהו שאני שואלת אותה.

זה מאוד מאוד קשה לזכור שלא עשיתי שום דבר רע, ושזה שלה.
אבל זה מה שמאוד חשוב לי לזכור.

כי לקחתי את הדפוס הזה גם ליחסים עם אנשים באופן כללי.
שאני תמיד פוחדת שיכעסו עליי פתאום. וכשכועסים אני מתכווצת ומרגישה ש'אשַמתי'.
גם אם לא אשַמתי כלל.

הרי ברור שיש בי משהו קלוקל. תמיד.
ובכל רגע נתון שמישהו יאשים אותי במשהו - הוא יצדק.
אני תמיד ראויה לגינוי. על כל דבר שהוא.
רק תצביעו על מגרעת - והיא ישְנה בי. לא קשה למצוא.

אני כותבת את הדברים האלה כשיקוף של הדפוס הפנימי. לא שאני מאמינה שזו המציאות.

אני עושה דרך להאמין ולזכור שאני טובה. טובה !

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 22 מאי 2011, 03:33


וואי, לא הייתי בדף הזה כבר איזה שנה וחצי. יכול להיות מעניין לקרוא שוב. (אולי אקרא בהזדמנות).

היה המון מה לכתוב, אך לא יצא.

הרבה פעמים יש לי שיחות עם אבא שלי. לפעמים נדמה לי שהוא מבין, שהוא הפנים משהו - ואז נראה שהוא שוב חזר לאותו המקום.

למשל לפני כמה ימים הוא החליט שאני צריכה שמישהו יעמוד עליי עם שוט.
וכשאמרתי לו שקיבלתי מספיק מזה בילדות, הוא אמר שאולי לא.

והיום שוב התחילה שיחה ספונטנית איתו. היה נדמה לו שאני חושבת שהוא אטום.
אמרתי מה פתאום אטום (אני יודעת שהוא בן אדם מאוד רגיש), רק לדעתי יש לך דעות מעוותות.
למשל, אתה עדיין חושב שזה בסדר להרביץ לילדים. אתה חושב שזה בסדר שהרבצתם לי. אפילו נדמה לך שאולי לא הרבצתם מספיק.

הוא אמר 'זו הייתה טעות היסטורית'.
תקווה החלה לחלחל בי, ואמרתי 'באמת, אתה חושב שזו הייתה טעות היסטורית?'

אז הוא אומר: 'זו הייתה טעות היסטורית החוק הזה שיצא נגד הכאת ילדים' !!! :-0 :-0 :-0
(התלבטתי איזה אייקון לשים כאן - גם אייקון עצוב וגם אייקון של צחוק פרוע היו מתאימים. אלוהים !)

למזלי אני כרגע לא במקום שמתחרפן מהיציאות האלה שלו.
אני לא יודעת כמה באמת הוא עומד מאחוריהן, וכמה זה ניסיון להצדיק את עצמו כדי לא להרגיש אשם.

אולי זה דווקא בגלל שהיום הרבה יותר ברור לי ויותר קל לי להגיד את זה בבירור - שאני הייתי ילדה מוכה, שאני גדלתי במשפחה מתעללת (ולא משנה שלא התכוונו להתעלל), ושלא הייתה לכך שום הצדקה.

אז שאלתי אותו אם הוא באמת חושב כך,
הוא 'בטח, חוסך שבטו שונא בנו'.
ומוסיף 'לפעמים צריך להשתמש בזה כשכל האמצעים נגמרים'.

אמרתי 'באמת ניסיתם הכול קודם?'
הוא 'כן, ניסינו. שום דבר לא עזר'.

נו, בטח. הם מעולם לא ניסו שום אמצעי לפני כן. אולי איומים. זה כן.
איומים, ואז מכות. לפעמים ישר מכות.
לא חיבוקים. לא שכנועים. לא הסברים. לא להציע חלופות.
שלא לדבר על לנסות להקשיב לרצונות שלי. לכבד אותם. (למשל אם לא רוצה משהו - ישר מכות. שום כבוד לרצוני).

אמרתי לו: 'אפשר לחשוב איזה דברים גרועים עשיתי. הייתי כזאת ילדה נוראית? (הרי הייתי ממש טטלע.) אולי הייתי פושעת שהייתם צריכים להשתמש בכל האמצעים?'

זה אפילו לא שהייתי איזו ילדה שובבה במיוחד, שעשיתי איזה דברים גרועים במיוחד.
סתם, כל דבר קטן שלא מצא חן בעיניהם, שלא התאים לרצונות שלהם - טראח !

הוא אמר לי: 'אני כמעט אף פעם לא הרבצתי לך'.
אמרתי: 'גם אתה הרבצת. אבל זה שאמא הרביצה כל הזמן ואתה ידעת וראית ולא הגנת עליי - זה לא אומר שגם אתה אחראי? מי אמור להגן עליי - אני שהייתי בת שנתיים, או אתה שהיית בן אדם בוגר?'

באיזה שלב הוא אמר 'אולי הייתי צריך להגן עלייך יותר. מאיזו סיבה לא עשיתי את זה'.
אבל הוא בכל זאת חזר כמה פעמים ואמר שלא הוא זה שהרביץ לי.

אמרתי לו גם,
'אתה אומר חוסך שבטו שונא בנו - אם כבר, אז מדובר במכה אחת לצורך חינוך.
אבל לו גם נניח שעשיתי דברים 'רעים' (נניח, כן?) - אמא לא נתנה מכה אחת, היא נתנה לי מכות רצח - כדי להוציא את העצבים שלה. ולא הפסיקה עד שלא סחטה את העצבים עד הסוף.'

בסופו של דבר הוא אמר שהוא מצטער על כך. גם על הפעמים שהוא לא ראה.

**********

אני לא מתרשמת יותר מדי, כי יש לו מנגנונים מאוד חזקים.
הרבה פעמים נראה שהוא הבין משהו - ואז מתברר ש'חזרנו לנקודת ההתחלה'.
כנראה מדחיק את מה שלא נעים לו.

אבל בכל זאת נראה שהוא בעצמו חוזר לנושא הזה.
כמה שאינו אוהב שאני מעלה את זה, נראה שהוא בעצמו מחפש את זה.

חוץ מזה, אני משערת שמפעם לפעם משהו בכל זאת מחלחל.

ויותר מזה - מה שהכי חשוב לי זה המקום שאני בעצמי נמצאת בו מול זה.
שזה מקום שהיום יותר מתמיד יודע שכל זה לא היה 'שלי'.

הכעס, העצבים, האלימות - זה היה שלהם. אלה הטעויות שלהם. זה נובע מהמחלות הנפשיות שלהם.
אני הייתי טובה ונקייה, זה לא הגיע לי, ולא הייתה לזה שום הצדקה.
(זו נקודה שמאוד חשוב שאני אפנים).

כל מה שאני אומרת לו - לא בא ממקום של האשמה. (אין בי כעס ואני מאוד אוהבת אותם!)
אלא מתוך הסתכלות מפוכחת על הדברים: זה מה שהיה. כך וכך היה.

אני הייתי ילדה מוכה. אתם הייתם משפחה מתעללת.
לא עשיתי שום דבר שהצדיק התנהגות כזאת.
אל תשליכו את זה עליי ('היית שובבה, לא לא ממושמעת...'). אתם הייתם המבוגרים - זו הייתה האחריות שלכם לדעת איך להתנהג.
ואיך שבחרתם להתנהג - גם אם לא בכוונה רעה - היה ממש אבל ממש ממש ממש לא בסדר !!!

אני אומרת: חלק גדול מהקשיים הרגשיים (העצומים) שלי היום נובע ממה שהיה שם.

אני לא מעבירה את האחריות אליהם.
אני פשוט אומרת את האמת הכי פשוטה: חלק גדול מהקשיים שלי היום נובע ממה שהיה שם.
ככה זה. פצעים עמוקים ומדממים. עדיין עדיין עדיין.

זה לא אומר שאני לא אנסה לרפא ככל יכולתי.
זה מה שאני עושה. כבר הרבה שנים.

ובד בבד עם לטפל בעצמי - זה פשוט להסתכל למציאות בעיניים, ולדעת לקרוא לילד בשמו.
זה בעצמו - מרפא.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אלמונית_שמזדהה* » 03 דצמבר 2009, 21:46

הערה קטנה לגבי ההיא מאגורה: מה שקרה, לדעתי, זה שמתישהו במרווח הזמן בין השיחות שלכן היא כבר מסרה את החפץ ואז בפעם הבאה שהתקשרת היה לה לא נעים, והיא ניסתה איכשהו להתחמק מהעניין. כמובן שאין לך קשר למה שקרה שם!
בכל אופן אני חושבת שגם לך זה כבר ברור מאיפה מגיע הדפוס המתסכל הזה של הלקאה עצמית. אני מאד מזדהה עם התחושה, אבל לא ממש יודעת מה לעשות כנגדה.

ואם אפשר, גם אני הייתי רוצה לשאול בעדינות: מה עוצר אותך מלעזוב את הבית?
הורים בלתי נסבלים מרגישים אחרת לגמרי כשבאים לבקר אותם רק פעם בשבוע.

הפעם בלי להתבייש

על ידי נועית* » 01 דצמבר 2009, 23:23

אהבת עולם, עוקבת אחרי הבלוג שלך.
שאלה, את לא חייבת לענות - למה את גרה עם ההורים? ניסית פעם לעזוב?
כי _לדעתי, המעבר הוא זה שיכול לעשות את השינוי. הרי את מאד מודעת לעצמך (יש שיאמרו אפילו יותר מדי...).
ככלל, אני לא מאמינה שמעבר למקום אחר משנה מאד את ההתנהלות של האדם אבל במקרה שלך, את חייבת לחוות עצמאות אמיתית (לא כמו שחווית במסע שלך, שבטוח עזר לך לגדול, אבל עדיין לא חווית בו עצמאות לגמרי).
בשביל החוויה הזאת לעניות דעתי שווה לך לעבוד יותר קשה ולהסבתך עם לשכור דירה וכו' כדי לחוות את הנפרדות שלך מההורים, זה יכול לשחרר את המחשבה שלך, את ההרגשה שלך כלפי עצמך._

ובעניין הבלוג, וההתמודדות שלנו עם העבר ועם הסיפור המורכב (תמיד, לא רק אצלך) עם ההורים, ממליצה על תהליך מדהים, שנקרא "השלמת עבר". אפשר לעבור אותו אצל נורית שני בקורס טרנספורמציה במכללה ההוליסטית בכרכור, אבל אני מניחה שיש עוד מטפלים ודרכים לעבור תהליך דומה.
בעיקרון הרעיון הוא לשחרר את ההורים שלנו מהסיפור שלנו. להבין מאיפה הם פעלו, איפה היה החלק שלנו כילדים (כמובן שילד אף פעם לא אשם, אבל היום כמבוגרים אנחנו יכולים לקחת אחריות על עצמנו כילדים) ובעיקר לקחת אחריות על עצמנו כמבוגרים. להשתחרר מהסיפור שלנו על עצמנו.
זה תהליך קשה אבל מרפא ומצמיח. הוא ממש מצמיח כנפיים.
אני מניחה שחלק מהבלוג הזה הוא גם להשתחרר ולהתנקות מהסיפור, אבל לפעמים שווה לעבור תהליכים פנימיים עם מטפל, מנחה או מלווה, שתומך בתהליך, משקף ומצמיח.

וחוץ מזה בהחלט עם חלקים רבים כאן מזדהה לומדת ומתבוננת :-)

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 נובמבר 2009, 18:29

ודחיל רבקום, כמה אפשר לחיות עם ההורים?
לדעתי, המעבר הוא זה שיכול לעשות את השינוי. הרי את מאד מודעת לעצמך (יש שיאמרו אפילו יותר מדי...).
ככלל, אני לא מאמינה שמעבר למקום אחר משנה מאד את ההתנהלות של האדם אבל במקרה שלך, את חייבת לחוות עצמאות אמיתית (לא כמו שחווית במסע שלך, שבטוח עזר לך לגדול, אבל עדיין לא חווית בו עצמאות לגמרי).
בשביל החוויה הזאת לעניות דעתי שווה לך לעבוד יותר קשה ולהסבתך עם לשכור דירה וכו' כדי לחוות את הנפרדות שלך מההורים, זה יכול לשחרר את המחשבה שלך, את ההרגשה שלך כלפי עצמך.
אני ממש לא מכירה אותך אבל הרושם שעולה מהבלוג הזה הוא שאת כבולה אליהם לגמרי פיזית, כלכלית ונפשית.
תאמיני בעצמך- את יכולה לחיות בצורה עצמאית, להסתדר לבד, לבנות לך חיים על פי רצונך.
כשאמא שלך צועקת עליך ואת גרה בבית שלה- זה פשוט מדכא!
את לא צריכה להתנתק מההורים לגמרי אבל את חייבת ניתוק בשביל להתחבר אליהם בצורה בריאה ונכונה.
את ראויה לטוב ולאהבה ולדברים טובים שיקרו לך.

אגב, ההיא מאגורה נשמעת ממש לא בסדר- שחררי, קורה...

הפעם בלי להתבייש

על ידי יערה* » 29 נובמבר 2009, 15:08

עצתי היא שתחזקי באיזושהי דרך את האהבה העצמית שלך . יש משפט כזה-"הדרך שאנו רואות את העולם יוצר את העולם שבו אנו חיות"... (או משהו כזה.) ז"א מרוב שאת מרגישה אשמה נוצר מצב שאת באמת אשמה (רק בגלל הדרך ביטוי שלך ולא בגלל המציאות)  לדוגמא אם מישהו מתקשר אלי ומתנצל (ללא צורך)על שהפריע למרות שבכלל לא הפריע, אז זה גורם לי ולו להכנס לסיטואציה שהוא ה"מפריע", זה מדהים ההשפעה של המילים. (מילים בוראות מציאות) לכן צריך להיות אמיתיים עם עצמנו ועם הסביבה, לא להפריז ולא להמעיט- לכל דבר יש מידה. וחשוב מאוד לדעת זאת בכל תחומי החיים.

הפעם בלי להתבייש

על ידי נטע_ש* » 29 נובמבר 2009, 14:04

אהלן אהבת
אני רואה שאת עדיין מתבחבשת בקשיים הנפשיים האלה
הרי לכולם יש כאלה יותר או פחות, טוב, אני לא מתחברת לנבירה הזאת, אבל אני מזל תאומים ואין לי הרבה סבלנות, סורי...
לדעתי, רק להעלות את הקשיים זה לא מספיק, ולפעמים זה אפילו מכשלה, קשה קשה קשה קשה קשה, אין לי ספק שזה באמת מאד קשה, אבל אם תסתכלי על הכל כמו סרט, תראי שאין בכלל אשמים, הדברים פשוט קורים ככה, וזה נועד לעזור לך ל ה ת ע ו ר ר , כמה זמן עוד יש לך לחכות ולחשוב ולהבין מאיפה זה בא ולמה אני ככה מרגישה, ולמה ככה מתנהגים אלי, לא נמאס לך?
לא היית רוצה לצאת מהמעגל הממכר הזה?
את רוצה תגובות, ואני רק יכולה להגיד שיש דרך יציאה מהקושי והסבל הזה, באמת.
שוב אני אומרת, לי אין הרבה סבלנות לפעמים, וזה בא לטובה, לפעמים, כי אני מחפשת ריפוי, תמיד, כל הזמן, ומתוך נסיון שלי יודעת שאפשר להנות מחיי ולמצות אותם.
יאללה, להתעסק עם ההיא שכן מסרה או לא מסרה, תחזרי לעצמך, בלי אשמה, עזבי אותך אין אשמים, כמו שכתבת אום אל קיצקיצ תסתכלי איך זה משקף את חייך - ממה את לא מרוצה בחייך, ודחיל רבקום, כמה אפשר לחיות עם ההורים?
שלך באהבה, אם תרצי עוד מזה, תגידי, ואם לא, אנסה להרגיע את הרגש שלי... וארפה :-)

הפעם בלי להתבייש

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 29 נובמבר 2009, 10:33

מה שניסיתי לומר הוא ש
כל עוד לא הוכח אחרת, 'אני אשמה, לא חשוב על מה'.
טוב שעלית על דפוס המחשבה הזה... כי כמובן שזה לא נכון!
לכל אינטרקציה בין שני אנשים יש שני צדדים. כל צד יכול לפשל (וזה אפילו נורמלי)
במקרה הזה נראה שהבחורה ההיא פישלה...
אבל אולי עוד משהו שכדאי שתחשבי עליו זה
גם שכשאת לא בסדר, זה בסדר
(אויש יצא לי עקום לגמרי הניסוח)
כלומר, מותר גם לך להיות לא מושלמת. מותר לך להתקשר בעיתוי הלא נכון לדוגמא.
תחשבי שאם מישהו מתקשר אלייך בעיתוי לא מתאים, את לא ישר חושבת "איזה טיפש ומעצבן הוא, איזה חוסר טאקט"
כי את מבינה שהוא לא יכל לדעת שזה עיתוי לא מתאים.
אז תעשי גם לעצמך קצת הנחות.
(())

הפעם בלי להתבייש

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 29 נובמבר 2009, 10:27

אוחח הסיפור עם הבחורה מאגורה נשמע מעצבן...
אני ממש יכולה להבין ולהזדהות עם זה שזה הרס לך את היום.
מי יודע מה היה מאחורי ההתנהגות שלה בצד שלה. אולי באמת היא לא הבינה אותך, אולי היא זכרה משהו אחר מהשיחה שלכן וכו'.
הכל יכול להיות.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 15:17

המשך:

אני שמה לב שאני כל הזמן מרגישה אשמה. על בסיס קבוע.
כל הזמן מרגישה לא בסדר.

הנה עכשיו התקשרתי למישהי, זה חייג וחייג ולא הייתה תשובה. אז תוך כדי אני חושבת אולי זה לא בסדר שאני מצלצלת.
ואז השיחה התנתקה וכשניסיתי שוב זה לא היה זמין.
אז חשבתי לעצמי 'בטח היא ניתקה לי בכוונה. היא עסוקה והפרעתי לה. עשיתי משהו לא בסדר'.
וזה כשבכלל אותה אחת לא מכירה אותי ואין שום סיבה שהיא תנתק לי באופן אישי.

אם אני שולחת מייל למישהו, ועובר זמן מסוים עד שהוא עונה -
חלון הזמן הזה הוא בדיוק ההזדמנות לכל המחשבות המרעילות שלי לבוא לידי ביטוי:
הוא לא עונה לך, בטח כתבת משהו לא בסדר, בטח הוא כועס על מה שכתבת, בטח הוא לא ירצה לענות....

הרבה פעמים בסוף מגיעה תשובה, והיא מאוד פשוטה, ואין בה שום רמז לאיזו בעיה עם מה שכתבתי.
ורק אז אני נרגעת.

השאלה, למה דבר ראשון אני חושבת שאני לא בסדר, שעשיתי משהו לא בסדר, שיכעסו עליי, שלא ירצו לענות לי.
זאת כאילו הברירת מחדל במערכת שלי.

כל עוד לא הוכח אחרת, 'אני אשמה, לא חשוב על מה'.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 14:22

אוף, אתם לא מבינים את מה שאני אומרת.

הבחורה הזאת אמרה דברים לא נכונים.
ביום רביעי כשפרסמה את המודעה שאלה אם אוכל לבוא היום ואמרתי שיהיה לי קשה, ושאלתי אם אפשר שהיא תשמור לי את זה, ואמרה שכן.
אם הייתה אומרת שלא, אז הייתי אולי עושה מאמץ על להגיע באותו יום.
אבל היא אמרה שכן.

ואז בשיחה האחרונה, אמרה לי 'למה לא באת ביום רביעי'.

היא אמרה שנוסעת מחמישי עד שבת. ושאלתי אם אהיה בסביבה אם אוכל לקחת את זה מחבר שלה.
אז אמרה שכן, והתחילה להכתיב לי את המספר טלפון, ובאמצע התחרטה ואמרה לי בעצם לא.
ואז בשיחה האחרונה אמרה 'למה לא לקחת את זה מחבר שלי'.

היא אמרה ביום ראשון שאוכל להגיע כפי שהצעתי, או ב-5 או ב-8. ואז כשהודעתי שכנראה אבוא ב-8, אמרה שהיא לא יכולה ב-8, ואמרה: 'אמרתי לך שיותר נוח לי ב-5'. כאשר לא אמרה את זה.

למה אתם לא מבינים מה שאני אומרת?
למה אתם לא מאמינים לי?

מה, כל דפיקוּת של אנשים קשורה אליי?
לא הכבדתי עליה, ולא בלבלתי לה את השכל. התקשרתי פעם אחת ביום רביעי, ופעם אחת ביום ראשון לתאם איתה, ופעם נוספת לומר לה סופית מתי אני רוצה להגיע.

לה היו כל מיני רעיונות בראש שלא קשורים אליי, והיא דמיינה שאמרה כל מיני דברים שאולי היא רק חשבה אותם אבל היה נדמה לה שהיא אמרה אותם.
ועל סמך זה היא התעצבנה עליי, כאילו שאני 'לא רצינית', ו'לא מתאמצת מספיק' (כן, אם את מוסרת משהו, אז אני צריכה כמובן להתאבק בעפר רגלייך !).

וזה מעצבן אותי שלא מאמינים לי.

*************

וזה בכלל לא קשור לסיטואציה הספציפית הזאת.
אני מסבירה שיש לי בעיה מהילדות של תחושת 'אני לא ראויה' ושל תחושת חוסר הכלה בעולם הזה.
שמרוב שזה מה שאני מכירה - אני מוצאת את עצמי שוב ושוב בסיטואציות כאלה, ולא יודעת איך ליצור לי 'יקום אחר'.

אז מה שאני צריכה זה שיגידו לי 'את ראויה ועוד איך' ויתנו לי תחושה שמאמינים לי ושיש לי מקום.
ולא שיגידו לי 'את מכבידה ומבלבלת'.

הפעם בלי להתבייש

על ידי פלוני_אלמונית* » 27 נובמבר 2009, 13:59

זה לא שאת כל כולך לא בסדר אך יכול להיות שאת מכבידה על אחרים כשאת מבולבלת ומכניסה אותם לבילבול שלך וזה מכביד- יש דברים שכשמתקשרים עם אנשים צריך להתחשב במה שהם מוכנים לשמוע ... יש לי מה להגיד אם את מעונינת שאמשיך, הכל באהבה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 13:56

אום אל קיצקיצ, אני מצטערת שאני מגיבה בהתנגדות בזמן שהייתה לך כוונה טובה להגיב למה שכתבתי.
זה נוגע לי בנקודה מאו-ד רגישה.
(נדמה שאני כולי נקודות רגישות. אולי בגלל זה לא מגיבים לי הרבה, כי מפחדים לגעת לי בנקודות רגישות?)

אולי את צודקת שכדאי לעשות את ה'תרגיל' הזה, אבל קשה לי להפריד את זה מהתחושה המיידית - ששאלה כזאת משמעותה 'אני לא בסדר'.

אני מנסה לדמיין מי את על סמך הבלוג. זה די קשה.
אני מאמינה שאי אפשר ממש, כי בבלוג הזה אני מציגה רק צד אחד מאוד מסוים - הצד הכואב, הצד של הילדה הפגועה, הצד החסר ביטחון.
ויש לי הרבה צדדים אחרים.
בבלוגים אחרים אני מציגה תמונה יותר שלמה, אבל גם שם - זה רק בלוג.

נדמה לי שאני בסך הכול בן אדם מאוד חמוד, ומאוד מיוחד ומדהים, חכם עמוק וטוב לב, וששווה להיות חברים שלי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 13:46

אם את טוענת שדבר כזה קורה לך הרבה שווה בדיקה מה בדינמיקה שלך באינטראקציה גורם לזה, כי זה לא כזאת דינמיקה שכיחה ביחסים.
אום אל קיצקיצ, לא התכוונתי שאני באמת עושה משהו שגורם לזה.
אם זה באמת בגלל משהו שעשיתי*, זה שוב מחזיר אותי למקום של 'אני לא בסדר'.

ההתנהגות של אותה בחורה לא הייתה קשורה בכלל למשהו שאני עשיתי.

כן, אני מרגישה שבגלל שיש לי דפוס כזה שאני מצפה לכך שיכעסו עליי, אני משדרת, אנרגטית, בצורה לא מודעת - תתנהגו אליי ככה.
אני מזמינה לחיים שלי אנשים שמתנהגים אליי ככה, או מכניסה את עצמי בצורה לא מודעת לסיטואציות כאלה.

לפחות במקרה כמו זה שתיארתי, זה באמת לא קשור למה שעשיתי או אמרתי. זה כן קשור לדעתי לדפוס הפנימי.

***************

באופן כללי,
אני כן מרגישה שלאנשים הרבה פעמים אין סבלנות אליי בגלל דברים מסוימים בי.
למשל, שאני לא החלטית. יש אנשים שזה מחרפן אותם.
או שאני לא 'קוּלית', ואם מציעים לי משהו, יש לי חששות, ואני צריכה לוודא הרבה פעמים שזה יהיה בסדר (למשל, ללכת לאיזו מסיבה או משהו כזה...).
או שיש לי הרבה שאלות. (רופאים לרוב נוטים לאבד סבלנות כלפיי, מה גם שהם מלכתחילה בד"כ די לחוצים ורק רוצים 'לתקתק' מטופלים. ולכן מאוד חשוב לי תמיד למצוא רופאים שמקשיבים בסבלנות ושעונים בסבלנות. לשמחתי מצאתי שניים כאלה בשנה האחרונה...)

אז מה, בגלל שיש לי חששות ויש לי שאלות אני צריכה לחשוב שמשהו לא בסדר בי, ושבגלל זה אנשים לא ירצו אותי?

זה גם לא שאני יכולה לשנות את הדברים האלה בי מהיום להיום.
ואני גם לא חושבת שהייתי צריכה לשנות אותם - רק כדי שיאהבו אותי ויקבלו אותי (למשל לסתום את הפה ולא לשאול כשיש לי משהו חשוב לשאול, או 'לשחק אותה קולית', או מה).

העניין זה, אם הייתי יכולה להרגיש ראויה שיאהבו אותי - ככה. כמו שאני.
מה, לכל אחד מאיתנו יש חולשות, ואולי זה אפילו לא חולשות.
לפעמים בהרצאות למשל אני שואלת שאלות ממש עמוקות שמוסיפות - ויש אנשים שמאוד מעריכים את זה, ויש אנשים שאין להם סבלנות.
למה אני צריכה תמיד להתכופף מול האנשים שיש להם טעם אחר משלי?
זה לא בהכרח חולשות.
זה פשוט תכונות שיש לי - שחלק מחבבים וחלק לא.

אבל אם הייתי מרגישה ראויה לאהבה כך או כך, וזה מה שהייתי משדרת - אז אני מאמינה שהייתי נתקלת בדינמיקות אחרות לגמרי.

הבעיה העיקרית היא בתחושה הפנימית שלי שאני ראויה לדחייה - זה בעיקרון מה שגורם לזה.

בוא נגיד, שלא בכל מקרה זה קורה שידחו אותי או יתעצבנו עליי, אבל עצם זה שאני תמיד דרוכה לכך שזה עלול לקרות, זה מקל בגלגלים של עצמי.

************

עדיין, קשה לי עם ההצעה שלך.
כי יש בה איזשהו רמז שאולי באמת עשיתי משהו שבגללו אותה בחורה התנהגה אליי ככה.

וכל העניין הוא בעצם שזו בדיוק הנטייה שיש לי. לחשוב 'מה אני עשיתי?'
כשלפעמים באמת לא עשיתי שום דבר.

אני צריכה להשתחרר מהנטייה לקחת על עצמי את האשמה/האחריות לכל התנהגות של כל בן אדם.
ולא ההפך.

מה שהכי חשוב לי זה לחזור לתחושת 'אני בסדר', לעומת ה'אני לא בסדר' הזה שמלווה אותי.

מה שאני הרגשתי צורך זה שיגידו לי 'את בסדר גמור. אנחנו מאמינים לך שהיית לגמרי בסדר בסיטואציה. זה לא בהכרח קשור אלייך איך שהיא התנהגה. את היית בסדר גמור !'

הפעם בלי להתבייש

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 27 נובמבר 2009, 12:53

טוב, רצית תגובות...
בקשר למקרה שסיפרת עם הבחורה מאגורה, אם את טוענת שדבר כזה קורה לך הרבה שווה בדיקה מה בדינמיקה שלך באינטראקציה גורם לזה, כי זה לא כזאת דינמיקה שכיחה ביחסים. בשביל להבין את זה את צריכה שחבר קרוב או חברה ישקפו לך את זה. פשוט תבקשי שיקוף. את חושבת שאין לך חברים מאוד קרובים, אז בקשי שיקוף מחבר קצת יותר רחוק. פשוט תתפסי לשיחה, ספרי את הסיפור ותשאלי אם, בתור מישהו שמכיר אותך, הוא או היא יכולים לעזור לך להבין מה הדפוס, אם יש כאן משהו שהם מכירים ממך. תגדירי מראש גם לעצמך וגם לחבר/חברה שאת לא תעלבי ותתייחסי ברצינות למה שיגידו לך. רק מי שמכיר אותך יכול לעזור במקרה כזה.
אני מנסה לדמיין מי את על סמך הבלוג. זה די קשה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 01:56

למה בעצם את כותבת את הבלוג הספציפי הזה? מה את מצפה שהכתיבה תתן לך?
אופס, שחף,
שוב יצא שאני משאירה אותך בהמתנה. :-P

טוב, את יודעת מה, הפעם אני כן 'אזרוק לך עצם' :-) -
יש הרבה סיבות, ואולי אעמיק בהן מחר,
אבל נראה לי שהראשונה שבהן היא כשם הבלוג - אני רוצה להגיע למצב שבו אני כותבת על הכול בפשטות, גם על החלקים הכי 'נאלחים' שתמיד הייתי מתביישת לדבר עליהם - לדבר עליהם הפעם בלי להתבייש בעצמי, במה שאני.
וגם אם הבושה העצמית כן קיימת (ולצערי היא קיימת) - שאני אהיה מסוגלת גם את זה לספר. וזה כבר צעד גדול בשבילי.

(בטוח יש עוד סיבות, אבל זאת בעצמה סיבה חשובה).

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 01:47

ומשהו קצת קשור שהיה לאחרונה -

קבעתי עם מישהי מאתר 'אגורה' לקחת ממנה משהו. בגלל שלא היה נוח לי באותו יום, שאלתי אם תוכל לשמור לי את זה. והיא הסכימה. אבל אמרה שבסוף השבוע לא תהיה, אז רק ביום ראשון.
ואז ביום ראשון דיברתי איתה ואמרתי לה שאו שאוכל להגיע בשעה זאת וזאת, ואם לא אז בשעה זאת וזאת, ואם זה בסדר, ואמרה שכן, ורק שאודיע לה.

ואז כשהתקשרתי להודיע שאבוא בשעה היותר מאוחרת שדיברנו עליה, היא התחילה פתאום להגיד כל מיני דברים, ש-למה לא באתי קודם, הרי אמרה לי שיותר נוח לה קודם (והיא בשום פנים ואופן לא אמרה כך), ולמה לא באתי בשבוע שעבר (היא אמרה אז שזה בסדר ושהיא יכולה לשמור לי), ולמה לא לקחתי את זה מחבר שלה בסוף השבוע (היא רצתה אז לתת לי את הטלפון שלו ובסוף התחרטה), ושאני לא רצינית, והיא כבר לא רוצה לתת לי.

זה מאוד הפתיע אותי. כי עד לאותו רגע היא הייתה מאוד חביבה, ופתאום ככה היא 'מתהפכת'.
ומה גם, שכל הדברים שהיא אמרה לא היו נכונים בכלל. (אני מבטיחה. באמת. זה לא רק מההסתכלות הסובייקטיבית שלי).
היא פשוט פתאום ובבת אחת הפכה את הגישה שלה. וכל מה שהיא אמרה לי קודם שבסדר לה - פתאום היא החליטה שהוא לא בסדר.

*************

אני לא יודעת להסביר את זה, אבל מאותו רגע כל היום שלי התהפך עליי.

ממש קשה לי עם דברים כאלה.
שוב - זה התחושה הזאת, שאנשים הם כאילו בסדר בסדר, והכול בינינו נראה בסדר, ופתאום ! הם מתהפכים עליי בבת אחת.
שומרים בבטן ופתאום מתפוצצים? או בכלל באמת היו קודם בסדר איתי, ופתאום בבת אחת משתנים? לא יודעת...
זה מפחיד אותי.
אני מרגישה חסרת אונים מול זה.
אני לא יודעת איך להבין את זה. למה זה קורה. מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את זה.

ואפילו כשאני מנסה לדבר, להגיע להבנה - הרבה פעמים הם לא רוצים.
אנשים הרבה פעמים אוהבים 'לשבור את הכלים' וזהו. לא רוצים לדבר. לא רוצים לנסות להגיע להבנה.
קשה לי להבין את זה, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
אני נורא בן אדם שרוצה לגשר על אי הבנות, וכואב לי כשלא רוצים.
וכואב לי כשלא מבינים אותי.
וכשסתם משליכים עליי דברים שבכלל לא עשיתי ולא נכונים.

ויותר מהכול - כואב לי שיש בי חלק שמאמין למה שהם אומרים עליי !
זה הכי הכי כואב מהכול.

כי אחרי מקרה כזה, כמה שאני אומרת לעצמי 'תעזבי, זה לא קשור אלייך, את היית בסדר גמור, זה היא כנראה הסתובב לה משהו...' - זה לא עוזר לי.

משהו בתוכי אומר: 'אם היא התנהגה אלייך ככה, כנראה באמת עשית משהו לא בסדר. כנראה את ראויה לזה. משהו בך מקולקל ופגום וראוי ליחס כזה.'

הספיקות העצמיים - הם כלכך כואבים. הם החלק הכי כואב.
'אולי באמת הייתי לא בסדר? אולי באמת הייתי לא בסדר? בטח הייתי לא בסדר.... במה? לא יודעת. אבל בטוח הייתי לא בסדר, אחרת היא לא הייתה מתנהגת אליי ככה....'

והתחושה שאני ראויה ליחס כזה.
שזה כנראה הגיוני שמתייחסים אליי ככה.
כנראה באמת יש בי משהו שגורם לזה. כן.

***************

כל הרגשות האלה מאוד מאוד הורידו אותי באותו יום. ממש השפיפו אותי.

בסוף בערב הייתי כלכך מדוכאת, שאמא שלי ראתה ושאלה מה קרה.
כשניסיתי לספר לה, לא הצלחתי לדבר, ובמקום מילים יצא לי בכי מעומק הנשמה, ולא יכולתי להפסיק לבכות מלא זמן.

בסוף מתוך הבכי, כן הצלחתי לספר לה.
ואז אמרתי לה שמה שהכי כואב לי זה שכשאנשים אומרים לי 'את לא בסדר' או מתנהגים אליי לא יפה, אז לא משנה מי הם ומה הם ואם בכלל אין שום בסיס למה שהם אומרים, אני דבר ראשון חושבת 'אולי באמת הייתי לא בסדר?' ואני מאמינה להם וחושבת שזה מגיע לי.

אמרתי לה את זה מתוך הדמעות, ואמא שלי אמרה משהו כמו:
'מה קרה לך? זו צורת מחשבה של אישה מוכה....'

ואני חשבתי לי: 'כן, יש משהו במה שהיא אומרת. זו צורת התנהגות של אישה מוכה. מעניין איך זה קשור אליי....? ..........? ..........?
אה ! נזכרתי !!!!!!!!!!!!!!'

ולמרות שזה נשמע בציניות איך שתיארתי את זה, באמת ככה עבדו המחשבות שלי באותו רגע.

ואז באותו רגע כשזה חלף בי כמו ברק, אז אמרתי לעצמי 'יואו, בטח גם היא הבינה עכשיו מה שיצא לה מהפה' -
ומצד אחד, הרגשתי שאני רוצה שהיא תרגיש טיפונת אחראית למה שעובר עליי.
ומצד שני, קיוויתי שהיא לא לקחה את זה למקום הזה - כי אז זה תמיד נהיה נורא מביך, וזה מפריע לתקשורת בינינו (וזה כנראה גם לא מקדם שום דבר).

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 00:57

טוב, אמשיך למשהו שרציתי לכתוב לא מזמן:

אני רגילה שצועקים עליי.

אמא שלי, שלא באשמתה, לא מסוגלת כמעט לנהל תקשורת בלי לעבור לדיבור עצבני איפשהו בין המשפט השני לשלישי.
כמעט כל מה שאני אומרת לה, שואלת אותה, מבקשת ממנה, מביא אותה לעצבנות.
אם לא במשפט הראשון - זה לא יאחר להגיע.

כתבתי את זה עוד בתחילת הבלוג, אבל אני רוצה לכתוב על זה שוב.

אני יודעת שזו לא אשמתה, היא לגמרי לא שולטת בזה. וזה גם לא מופנה רק אליי, אלא לכל בני המשפחה. (מול אנשים חיצוניים היא כן שולטת בעצמה, זה נשמע פרדוקס, אבל אני מבינה את זה).
אבל השורה התחתונה היא, שאני חלק גדול מהזמן נמצאת תחת מטר של עצבים, אש וגופרית, שאני צריכה לגונן על עצמי ממנו.
(אני רואה בדימוי הפנימי ילד שמרים את הידיים מעל הראש בתנועת התגוננות).

נראה לי שהשתפרתי בזה, ואני פחות מתקפלת כשהיא מתחילה לדבר בעצבנות.
אם יש לי משהו שחשוב לי, אני ממשיכה באותו קו, למרות שהיא עונה בעצבים, ובסוף היא לפעמים מתרצה.
או שאני מרימה את הקול בחזרה, ולפעמים זה עוזר, ואז היא מתרצה.
או שאני אומרת לה בדיבור רגוע (יחסית, כן?) משהו כמו 'למה את צועקת, אני בסך הכול ביקשתי ש....', ולפעמים זה עוזר.

אז יש כאן התקדמות מבחינתי, שאני פחות פוחדת מהכעס שלה.
למדתי קצת יותר טוב איך להתמודד איתו. (קצת. כי עדיין בהרבה דברים אני שוקלת פעמיים אם לפנות אליה, ואני לא לגמרי בלתי מפחדת מהתגובה)

אבל מה שיותר משמעותי זה - שזאת התקשורת שאני מכירה.

שאלתי את עצמי לפני כמה ימים איך אני מצפה לבנות תקשורת בריאה עם מישהו, אם עיקר התקשורת שאני מכירה זה שמדברים אליי בעצבנות, בכעס, בצעקות, בחוסר סבלנות?

ואמנם, בעולם החיצוני, אני אולי לא נפגשת בהכרח הרבה עם צעקות ממש, אבל כן עם חוסר סבלנות.
אני רגילה שמהר מאבדים כלפיי את הסבלנות, ולצערי זה קורה הרבה.
ואני גם מצפה לזה. פוחדת מזה.

אני תופסת עצמי כאדם 'בלתי נסבל', שקשה להכיל, שקשה לסבול לאורך זמן וכו' - וכשמישהו מאבד כלפיי סבלנות או 'מתהפך עליי' - יש בי חלק שמרגיש שככה זה צריך להיות כנראה. שאני ראויה לכך.

זה מה שכואב לי.
מילא מה שהיא עושה, זה עניינה. אשמתה או לא אשמתה, זה לא משנה.
אבל זה שאני כלכך הפנמתי את זה. ומצפה ליחס כזה מאנשים. ולא מסוגלת להרגיש ראויה להכלה מלאה. ולא מכירה מצב כזה בכלל של הכלה מלאה ומתמשכת.

זה - זה עצוב לי מאוד.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 00:36

ועכשיו כשאתם כותבים, ואני מגלה שאתם כאן, וכן יש לכם רגשות אל מה שאני כותבת - אז זה עושה לי טוב לדעת את זה, לשמוע את זה.

אם אתם יכולים, בבקשה תמשיכו לכתוב לי, להתייחס.
אפילו התייחסויות של משפט או שניים. אבל להתייחס.

אם אתם יכולים. אם אתם רוצים.
לא בכוח, אבל אם תמצאו את זה בתוככם.

אני זקוקה לזה.

**************

פתאום היה לי דימוי, בהקשר למה שכתבתי בפוסט הקודם שמילים כאלו מאוד מאוד מסככות את הנשמה,
שבאמת התגובות בבלוג הן כמו סיכוך.
זה כמו שֶמֶן שמזליפים בין החוליות של השרשרת, שמאפשר להן להמשיך להתנועע. כי אחרת החוליות משתפשפות אחת בשנייה, ועושות מן רעש צורם כזה. צריך להזליף את השמן הזה מדי פעם. (רצוי לעתים קרובות :-)).

אני מוסיפה את החוליות בשרשרת, ואתם מוסיפים את השמן.
{@

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 27 נובמבר 2009, 00:26

תודה רבה על מה שכתבתם.
זה עושה לי טוב לדעת שכן קוראים, וכן מתרגשים.

{@ {@ {@

***********

אני עדיין חושבת שמגיבים פחות מבבלוגים אחרים, ואם זה בגלל ש'אין מה להגיד' למרות שקוראים, אני תוהה למה.
אני מנסה להבין למה החומר שאני כותבת, אין כלכך מה להגיד עליו.

זה לא שאני צריכה לפתח דיונים על הנושאים שאני מעלה.
מספיק לי לשמוע מילים של אהדה, של הזדהות, של אמפתיה, של הערכה. מין ליווי כזה לדרך.

למשל, על החלום.... אם אני הייתי מבין הקוראים, מה אולי הייתי אומרת?
אולי הייתי אומרת משהו כמו 'אוי, נשמע קשה', או 'נשמע כואב', או 'איזה עצוב', או 'מבינה אותך', 'מכירה את ההרגשה הזאת', או כל דבר דומה לזה....
ואני יודעת שמילים כאלו מאוד מאוד מסככות את הנשמה.

כי אני בתור כותבת את חיי ונפשי, מאוד חשוב לי להרגיש שמבינים מה שאני מרגישה.
שהצלחתי להעביר את הרגש.
שמבינים את הכאב שלי. (או כל רגש אחר שזה לא יהיה).
שמבינים אותי.
שאוהבים אותי.
שמעריכים אותי.

שזה לא סתם נשאר תלוי באוויר.

אני חושבת שבבלוגים קודמים שלך היה להרבה אנשים צורך "לתקן" אותך וזה משך אותם להגיב עוד ועוד
קיזי, לא נראה לי שזאת הסיבה.
הרי לא רק ביקורת או רצון 'לתקן' הן סיבות לכתוב. (ועליהן אני באמת מוותרת).
יש כאן הרבה בלוגים (אני לא רוצה לכתוב דוגמאות, אבל אני מקנאה), שכמעט כל פוסט שבעלת הבלוג כותבת היא מקבלת איזה עשרים תגובות אוהדות. לא ביקורת, ולא תיקון, רק 'כמה אני נהנית לקרוא', ו'איזה מדהים את כותבת', ו'איזו מדהימה את', ו'ריגשת אותי' וכו' וכו'.
וגם בלוגים כואבים מקבלים הרבה תגובות.

בגלל זה אני מנסה להבין למה דווקא בבלוג שלי, אם אכן כן קוראים, למה 'אין מה להגיד'.
?????

הפעם בלי להתבייש

על ידי אלמונית_שמזדהה* » 26 נובמבר 2009, 22:06

אני לא יודעת על מה את מדברת, איך שראיתי אותך ב מה חדש נכנסתי :-)
מאד אוהבת לקרוא את הדף
בבקשה תמשיכי

הפעם בלי להתבייש

על ידי שחף_אהובי* » 26 נובמבר 2009, 06:48

אהבת,
למה בעצם את כותבת את הבלוג הספציפי הזה? מה את מצפה שהכתיבה תתן לך?
שואלת פשוטו כמשמעו, בלי שום פולניות. גם אני תוהה מפעם לפעם לגבי הדף שלי.
(ממש קשה לקרוא את השאלות האלו בלי לשמוע נימה קנטרנית ופולנית. אבל ממש לא)

הפעם בלי להתבייש

על ידי גלי_לבנדר* » 25 נובמבר 2009, 23:31

אני מתוודה על קריאה שקטה ומתרגשת מרחוק. רק שתדעי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי יערה* » 25 נובמבר 2009, 21:30

הי אהבה, אני אוהבת לקרוא את כתיבתך, ואני ממש לא היחידה , יכול להיות שהדפים היותר פעילים פה באתר הם בנושאי הנקות\חיתולים\חינוך\מינשאים... בעיקר "עקרות בית נואשות".. (בלי להעליב חס וחלילה זה סתם ביטוי.. אני רווקה נואשת,(-:)

הפעם בלי להתבייש

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 25 נובמבר 2009, 20:34

נראה לי שאת מדמיינת ולא נכנסים לפה פחות אנשים.
הבלוג הזה לא משעמם, לא מרתיע, לא לא רלוונטי (וההיפך, כל אחד יכול למצוא בו רלוונטיות כלשהי לחייו), לא טבול ברחמים עצמיים שאינם מוצדקים. וכן הלאה. בקיצור, כל מה שהשמצת את הבלוג פשוט לא נכון.
קחי בחשבון שלא כל מי שקורא מגיב, פשוט כי לפעמים אין מה להגיד או שמישהו אחר כבר אמר את מה שהיינו רוצים לומר.
אני, למשל, קוראת פה באתר הרבה יותר ממה שאני כותבת. מאוד אוהבת לקרוא סיפורי לידה אבל לעיתים רחוקות כותבת בהם משהו. בטוחה שיש עוד הרבה אנשים כמוני.
על כל פנים, אם הידיעה הזו תעזור לך, אז אני באופן אישי תהיתי למה לא המשכת כאן בבלוג וחיכיתי להמשך. אני קוראת כאן, אבל לא קוראת את הבלוג המקביל שלך ולא קראתי אף אחד מבלוגייך האחרים בשעתם. הבלוג הזה באופן ספציפי מושך אותי מאוד למרות שהיתה לי ילדות שונה מאוד משלך. אני פשוט מרותקת ליכולת שלך להסביר איך מאורעות בילדות משפיעים בבגרות. זה נושא שמאוד מעניין אותי ואני לומדת ממך הרבה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי קיזי_הילדה_הצוענייה* » 25 נובמבר 2009, 20:32

אני קוראת גם כן, ולדעתי הבלוג הזה ממש מרתק, מרגש, נוגע ללב ואין בו שום דבר מלאכותי. אולי בגלל שהוא כל כך כנה ואמיתי יש כאלה שלא יודעים מה לכתוב, כי אין כאן עצה לתת או ביקורת או מה. פשוט להקשיב. אז מקשיבים.

אני חושבת שבבלוגים קודמים שלך היה להרבה אנשים צורך "לתקן" אותך וזה משך אותם להגיב עוד ועוד, מה שאת כותבת כאן לא מעורר צורך כזה (כנראה) ואולי מכן נובע ההבדל שאת מרגישה.
ואולי זה גם בגלל שלא רוצים להפריע או "להידחף" לתוך משהו שהוא כל כך אישי וכמעט קדוש באיזשהו אופן.

מקווה שתמשיכי @}

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 16:45

תגידו, אתם חושבים שיש משהו בבלוג הזה שגורם לאנשים פחות להיכנס, או פחות להגיב מבבלוגים אחרים?
כי לפעמים נדמה לי ככה.

אם כן, אשמח לדעת מה לדעתכם הסיבה.

(כבד מדי? מרתיע? לא רלוונטי? משעמם? טבול ברחמים עצמיים בלתי נסבלים? נראה כאילו אני רוצה לדבר לְעצמי? או מה....?)
(לפעמים גם כשכותבים לי נראה כאילו זה בגלל שביקשתי, ולא שבאמת היה רצון להגיב. אז אני מעריכה את זה, באמת!, זה גם לא מובן מאליו..... אבל בכל זאת, מה העניין?)

אתם מוזמנים להיות כנים איתי.
תודה !
{@

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 16:27

ה שירים שלך חזקים. ונוגעים
תודה דני. אני אוהבת לשמוע את זה. :-)

תודה גם למי שאמר בדרך כזו או אחרת 'אני פה'.
{@

הפעם בלי להתבייש

על ידי יעלי_לה » 25 נובמבר 2009, 08:47

קוראת אותך.

הפעם בלי להתבייש

על ידי דני_זובין* » 25 נובמבר 2009, 00:27

אהבה, עלעלתי על כמה קטעים בדף הזה, מאז הקטע האחרון שבו שקראתי. ה שירים שלך חזקים. ונוגעים. גם בלי ההסתייגות של גיל 15

הפעם בלי להתבייש

על ידי יערה* » 25 נובמבר 2009, 00:19

(()) לילה טוב

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 25 נובמבר 2009, 00:03

נזכרתי לספר בהקשר לחלום:
במשפחה שלי יש צורת התנהלות כזאת שכשנפגשים יש תזזיתיות מאוד גדולה. מדברים הרבה, צוחקים הרבה, קופצים מנושא לנושא בלי סוף בצורה אסוציאטיבית, כולם רוצים לדבר, וכולם רוצים שישמעו אותם, וכל אחד מנסה בכל הכוח להישמע יותר.
מפגש של שבעה אנשים (ואפילו רק ארבעה מבינינו) עלול להישמע כמו מפגש של שלושים איש.
יש משהו משפחתי וחמים במפגשים האלו, אבל אני מרגישה שהאנרגיה שלי נשאבת בהם. ואחר כך אני ממש מותשת.

ולא מזמן הקלטנו בוידאו את היומולדת של אחותי ושמענו אחר כך. וזה היה אפילו יותר גרוע ממה שחשבתי. אף אחד מאיתנו לא הפסיק קשקשת במשך כל זמן ההקלטה - במקביל ! כ-ו-ל-ם מדברים במקביל !

אני מודה שגם אני לוקה בזה.
כל פעם לפני מפגש משפחתי אני מבקשת מעצמי לשמור על שקט ושלוות נפש, וכל פעם אני מוצאת עצמי נסחפת לתוך המערבולת הזאת. לא מסוגלת לשבת שם ולשתוק. רוצה גם להגיד. גם להשמיע. שישמעו גם אותי.

הבעיה היא שבמקום כזה, מי שיותר כריזמטי הוא זה שאותו שומעים.
ואני לא מהכריזמטיים שבינינו.
מה שיוצא זה שאני מוצאת עצמי הרבה פעמים מנסה לדבר, ואף אחד לא מקשיב אליי.

נגיד אני פונה לאחותי, היא יכולה לשאול אותי 'מה?' ואז לפנות למישהו אחר ולדבר איתו. ואם אני קוראת לה שוב, היא שוב אומרת 'מה' וממשיכה לדבר עם ההוא, וחוזר חלילה. או שהיא אפילו לא שואלת 'מה'. ולא בכוונה רעה. היא פשוט לא שומעת אותי. אני עומדת שם חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.

ובשבוע שעבר ביום הולדת שלי, כולם כרגיל דיברו וקשקשו. ואני רציתי להגיד משהו שכולם ישמעו. וכל פעם שהתחלתי את המשפט הם שוב דיברו ביניהם. ובסוף התעצבנתי והתחלתי לצעוק 'תקשיבו לי, אני רוצה לדבר !' וכמעט בכיתי.
אז הם סוף סוף שמו לב, ואמרו לי שאני עושה אווירה לא נעימה שאני צועקת. :-P
ואז באופן מלאכותי הם אמרו אחד לשני 'שקט, אהבת עולם רוצה להגיד משהו', ונהיו בשקט בצורה מלאכותית כזאת, כאילו שאני איזה ילד מפגר שמרחמים עליו (כנראה בגלל שזה היה היומולדת שלי הם השתדלו להיות יותר נחמדים ;-)).

גם אני לא טלית שכולה תכלת, ברור. אני לא מהווה דוגמא ומופת להתנהלות שקטה ושלווה וקשובה.
זאת כי אין לי מושג איך להתנהל בשקט, ולמדתי לפלס את דרכי בהרמת קול.
אבל מאוד קשה לי עם תחושת החוסר אונים הזאת.
שאני צריכה ממש להילחם כדי שישמעו אותי.

************

בדומה, גם אם רוצים להשיג משהו כאן, אני מרגישה שזה הולך רק עם הרמת קול.

אם אני לא עושה את עצמי כועסת או עצבנית - אז 'מחפפים אותי'.
אם אני מבקשת משהו בצורה יפה - ישר עונים בחוסר סבלנות.
רק כשאני בעצמי 'תוקפת', מתייחסים אליי ברצינות.

אני לא יודעת איך לשנות את זה. כי אני מרגישה שבמשפחה שלי לא מתייחסים ברצינות למי שמדבר בשקט. הוא פשוט נבלע בקירות, והרצונות שלו לא נחשבים.
כאן צריכים להיות 'אסרטיביים', שזה אומר לפעמים אפילו לגלוש לתחום האגרסיבי כדי להשיג משהו.
(וגם כשאני לא באמת מרגישה כעס, אני לפעמים משחקת אותה כאילו אני כועסת, כי רק אז הם מפסיקים לרדת עליי או לבטל את הרצונות שלי, ולוקחים אותי יותר ברצינות).

*************

מצד אחד הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.
מצד שני, אני בעצמי לא יודעת איך להוות דוגמא אישית, כי לא מצאתי שום דרך אחרת שעובדת בשבילי במשפחה הזאת.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 24 נובמבר 2009, 23:51

לפעמים גם כשאני כותבת באתר אני מרגישה ככה. בלתי נשמעת.
אני זקוקה להד.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 24 נובמבר 2009, 23:19

שחף ואום אל קיצקיצ, תודה שכתבתן לי.
זה יקר ללבי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 24 נובמבר 2009, 20:49

כבר מזמן רציתי לכתוב לך משהו כאן אבל לא ידעתי בדיוק מה. אז רק שתדעי שגם אני כאן, מרותקת לבלוג הזה. מרגישה צוללת איתך במנהרת הזמן שלך. די מדהים הבהירות שבה את זוכרת את העבר, הילדות. אני לא זוכרת כמעט כלום מהילדות.

הפעם בלי להתבייש

על ידי שחף_אהובי* » 24 נובמבר 2009, 15:23

הממ. חושבת מה יש לי להגיד.
בינתיים - שמעתי.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 24 נובמבר 2009, 15:03

כלכך הרבה זמן לא כתבתי פה. ויש לי כלכך הרבה לכתוב.
זה פשוט מתפשט לכלכך הרבה כיוונים, שאני לא יודעת מאיפה לאחוז את זה.

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 24 נובמבר 2009, 14:58



מעתיקה מהיומן שלי:

חלמתי חלום רע, שאני מגיעה הביתה מאיפשהו מרגישה לא טוב ונכנסת לחדר למיטה, ועכשיו קוראת לאבא ואמא מהמיטה שיעזרו לי.
אבל הם בסלון מדברים ביניהם, ובקושי יוצא לי הקול מהגרון.
אני קוראת וקוראת וקוראת וקוראת, ואף אחד לא שומע אותי.
נדמה לי שכמה פעמים הם גם הולכים הלוך ושוב בין החדרים וחולפים על פני החדר שלי, ואני מאמצת את מלוא גרוני, אבל בקושי יוצא לי הקול. רק בקול ענות חלושה. והם כלכך עסוקים בענייניהם שהם לא שומעים את הקול הקטן שיוצא לי.
(אוף בא לי לבכות שוב עכשיו כשאני כותבת את זה. כלכך כואב)
ואז אני מחליטה לדפוק על משהו בכל הכוח אולי הם ישמעו. ואני קצת חוששת שהם יכעסו שעשיתי רעש גדול, אבל לפחות הם יבואו. אני מנסה לדפוק, אבל גם זה לא מצליח. משום מה גם הדפיקה יוצאת בקול עמום וחלש. אני לוקחת את המטריה ומנסה לדפוק איתה על הארון, אבל הקול כלכך חלוש.

בסוף איכשהו אמא מגיעה לחדר שלי. לא יודעת אם היא בכל זאת שמעה משהו, או במקרה.
ואז אני כבר כלכך פגועה, שאני כועסת עליה למה לא באה כל הזמן שקראתי לה. והיא שואלת מה, ואני דוחה אותה מעליי בכעס ועלבון,
ופתאום ! יוצאת לי געייה כזאת של בכי !
סוף סוף יוצא לי קול חזק מהגרון !
ואז אני מתעוררת, מוצאת עצמי עם הקול הזה.

ובמקום להפסיק שם, אני כלכך כואבת ופגועה מהחלום הזה, שאני מרגישה צורך עוד לבכות ולבכות ולבכות ולבכות.

התחושה הזאת שלא שומעים אותי ! שלא שומעים אותי !!!!!
שאני מדברת ומדברת ומדברת וקוראת וקוראת - ואף אחד בעולם לא שומע אותי !!!!
ושאם אני זקוקה לעזרה - אף אחד לא שומע. אף אחד לא מתייחס.
אני כאילו מעבר לקיר.
או מאחורי זכוכית אטומה.
כמה כואב, אלוהים !

וזה עשה לי הרגשות כמו שנגיד מישהי שאונסים אותה, ממש שני מטר ממקום של אנשים, והיא צועקת, אבל אף אחד לא שם לב. (פעם היה סיפור כזה על מישהו שאנס ילדה במדרגות, כשהדלת של הבית הייתה פתוחה, ואמא שלה לא שמעה כלום).
הפחד הזה שאני אזדקק לעזרה - ולמרות שכולם יהיו סביבי, אף אחד לא יתייחס, אף אחד לא ישמע.

וגם לפני כמה ימים היה לי חלום שנגמר דומה.
אבל אז לא היה לי זמן לשקוע בזה ולהמשיך את הבכי, כי הייתי צריכה כבר לקום.
והפעם כן.

אני לא יכולה להסביר את מידת הכאב שהרגשתי בלילה הזה אחרי החלום.
פשוט הכאב מילא את כל כולי עוד הרבה אחרי שהתעוררתי.

אני ממש מרגישה שהחלומות האלה מעידים על מה שאני מרגישה במציאות:
  • גם - שלא שומעים אותי (באופן כללי, לא רק כשאני צריכה עזרה). שהקול שלי הוא בלתי נשמע.
  • וגם - שלא שומעים את הצורך שלי בעזרה, ואין לי ממי לבקש עזרה.
ונדמה לי שהתחושה הזאת היא גם כללית בעולם, וגם באופן יותר חזק מול ההורים שלי.

חוסר האונים הזה בחלומות כלכך מוכר לי.
  • גם חוסר היכולת לברוח כשצריך לברוח, שהרגליים לא זזות.
  • וגם חוסר היכולת להכות מישהו, כשאני מרגישה צורך להכות, וזה פשוט בקושי מדגדג אותו.
  • וגם חוסר היכולת לקרוא לעזרה בקול רם.
  • וגם חוסר היכולת להשפיע - אני מדברת, מבקשת, דורשת, מסבירה - ואף אחד לא מתייחס.
הדברים האלה חוזרים לי כלכך הרבה בחלומות.

אני מרגישה ביחס לחלום של אתמול, כאילו הוציאו לי את מיתרי הקול.
אולי כמו בעלי החיים האלה שעושים בהם ניסויים בלי הרדמה, רק משתקים להם את מערכת העצבים כך שהם לא יכולים להתנגד ולא יכולים להוציא קול. מחריד.

*************
  • ואם אני לא מצליחה לקרוא בקול רם - אז למה הם לא מטים אוזן?
למה הם לא מקשיבים לי ????!!!!*

אני מרגישה גם כאב וחוסר אונים על כך שאני לא מצליחה לקרוא בקול,
וגם כאב גדול על כך שהם לא שמעו אותי בכל זאת, למרות שקראתי בקול קטן.

הם כלכך היו עסוקים בענייניהם שהם פשוט לא היטו אוזן: אולי אני קוראת להם? אולי אני זקוקה לעזרה?

איזו תחושה גלמודה.
כלכך כואב.

**********

זה שאני קוראת וקוראת ואמא לא שומעת אותי, זה הזכיר לי מה שקרה בילדות -
שחזרתי הביתה מבית הספר, ולמטה היו שני כלבים לא גדולים משחקים ביניהם, ולמרות שהם לא היו גדולים, אני אז מאוד פחדתי מכלבים, אז בגלל שהם היו קרובים לפתח של הבניין, לא העזתי להיכנס וניסיתי ללכת מסביב לבניין כדי לחזור לפתח מהצד השני, ואז הם התחילו ללכת אחריי.
בדיעבד הם כנראה סתם שיחקו, אבל אני הרגשתי שהם רודפים אחריי, והתחלתי לרוץ, ולצעוק בקולי קולות ובפחד גדול, ובסוף הצלחתי להיכנס לבניין ולסגור את הדלת של האינטרקום. ואז ברגע שיצאתי מכלל סכנה התחלתי לבכות.
כל השכנות ששמעו את הצעקות יצאו אליי, שאלו מה קרה, הרגיעו אותי.
ורק אמא ישנה לה בשלווה בקומה השלישית בלי לשמוע כלום ממה שעבר עליי.

(זה לא שהיא אשמה. אבל התחושה הזאת שמכולם, דווקא אמא שלי לא שומעת את הצעקה שלי לעזרה...)

הפעם בלי להתבייש

על ידי אהבת_עולם* » 11 אוקטובר 2009, 02:50

לדעתי, מצב שילד פוחד מההורה שלו (ובמיוחד אם זה מצב מתמשך) - זה מצב מעוּות מאוד. אסור שזה יקרה !
אסור שילד יפחד מאבא או מאמא שלו.
זה מערער את כל הבסיס הפנימי להמשך החיים.

***********

אני לא מתכוונת לאפשר כל דבר.
אבל גם ה-לא לאפשר, שלא יהיה ע"י גרימת פחד.
שלא יהיה מצב שהילד יימַנַע מלעשות משהו רק בגלל פחד מהכעס, מעונש, משלילת אהבה.
(גם אם לפעמים ההפחדה נראית אפקטיבית באותו רגע).

***********

ודבר ראשון בעיניי,
ילד חייב להרגיש שיש לו מקום להיות גם 'לא בסדר'.

(אייי, זה כואב לי בלב כשאני כותבת)

חזרה למעלה