על ידי ג'וניפר* » 22 יוני 2008, 19:26
ההפלה הראשונה שלי - בכלל לא ידעתי שזאת היתה הפלה.
בדיוק הפסקתי גלולות, בעצת הנטורופת שלי, והמחזור בושש מלהגיע. התקשרתי אליו, הוא אמר שזה טבעי שאחרי הרבה זמן על גלולות הגוף לוקח קצת זמן. וגם הייתי לחוצה. וגם זה דוחה מחזור. הגיוני שייקח לו קצת זמן, לא?
כשהוא הגיע הוא היה חזק, ויצא איתו גוש שממש לא יוצא ממני במחזורים אחרים, שרק אחרי כמה שנים יכולתי לדעת שזו היתה בעצם הפלה.
לא הצטערתי במיוחד, הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו זמן הוא להכנס להריון, והטבע עשה לי טובה ענקית.
הפעם השניה לוותה בהרבה פחות נאיביות.
נקלטנו מהר, ממש מהר. על הפעם הראשונה.
בשבוע 6 הלכנו לראות אם כבר יש דופק. היה שק הריון, ריק, מתאים לשבוע 5. "זה בסדר", אמרה לי הטכנאית. "בואי עוד שבועיים, נעשה את הבדיקה שוב, אולי היה לך ביוץ מאוחר". אבל אני יודעת שכשאני לא בהריון, אפשר לכוון את כדור הארץ לפי הדיוק של המחזורים שלי, ולא היה שום ביוץ מאוחר. משהו שם לא בסדר.
אבל לא היה לי יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהמשיך כאילו כלום.
כל השבועיים האלו הייתי במן משא ומתן מול גורם לא ברור. שיהיה תקין. ואם זה לא תקין - שיהיה דימום, שיצא לבד. לא רוצה גרידה. שלפחות משהו אחד הגוף שלי יעשה כמו שצריך.
זה לא קרה.
שבועיים אחר כך - אותו שק, קצת גדול יותר, אין דופק. אין דימום. הפלה נדחית, כתבה הטכנאית.
התזמון היה גרוע - יומיים לפני פסח. לכי תמצאי תור דחוף לגיניקולוג. הרופא הקל"ב יכל לקבל אותי רק ביום שני, מרחק 4 ימים מאותו יום רביעי. הצלחנו להשיג תור אצל הרופא בעיר הולדתי הרחוקה (קצת יותר, לא היסטרי...) ביום שישי בבוקר.
עוד אולטרסאונד, אצלו בקליניקה, כדי לוודא.
הוראה להתיצב לגרידה במעייני הישועה ביום שני על הבוקר (ראשון חג).
והאיכס - הבעל לא יכל לבוא איתי, בגלל איזה אידיוט מהעבודה שלו. מי שליוותה אותי היתה חברה טובה שכבר היתה במעמד כמה וכמה פעמים, וראתה בזה הזדמנות לסגור מעגל. איזה מלאך היא, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
אולטרסאונד אחרון, רגל לפני הגרידה. טפשי מצדי, אבל בכל פעם כזאת יש איזו תקווה קלושה שהפעם המוניטור יראה משהו אחר. המוניטור דבק בעמדתו ומראה שוב את אותו שק הריון ריק, עיגול דומם. הבעל אומר שרק היה חסר שיופיע שם הכיתוב GAME OVER.
מרדימים אותי לשעה. אני לא זוכרת כלום מהרגע שהזריקו לי את החומר.
ביומיים שאחרי הגרידה הרגשתי נפלא. לא יודעת מה הזריקו לי שם, אבל זה חומר מצויין. הרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי רוב החיים שלי.
בסוף השבוע הגיעה הנפילה. וממנה רק המשכתי ליפול כל פעם עוד קצת ועוד קצת, לא מסוגלת לחזור לעצמי לגמרי.
כל פעם מנסה לחזור לחיים הרגילים והחביבים שלי, ומוצאת את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות. בעיקר עם הבעל, שגם לו זה קשה.
רק השבוע, יותר מחודשיים אחרי, התחלתי להרגיש איזשהו שינוי. קצת אופטימיות.
לכתוב כאן את הסיפור הזה - לא קל לי. להודות שעברתי שתי הפלות ואין לי מושג מה יהיה בפעם הבאה, ומה אני צריכה לשפר, ומה היה לא בסדר - מבעית אותי.
אבל יש לי רחם, ושתי שחלות, ויהיה לי ילד. את זה אני יודעת. הוא יהיה. עם קצת מזל וקצת צעדים בכיוון, אני אמשיך לעבוד, ללמוד ולחיות ממש כמו עכשיו, ומתישהו יצטרף לזה גם הריון תקין, וילד. זה רק עניין של זמן.
גם הגיניקולוג, גם המדקרת שלי וגם רופאת המשפחה שלי אמרו לי שיש הרבה נשים שעוברות שתי הפלות וההריון השלישי שלהן תקין לגמרי. שאין לי מה לדאוג, עדיין. אז אם זה מה ששלושה אנשים מקצוע אומרים, כנראה שאני צריכה ליישם, לחצות כל גשר כשמגיעים אליו.
רק שנגיע כבר...
ההפלה הראשונה שלי - בכלל לא ידעתי שזאת היתה הפלה.
בדיוק הפסקתי גלולות, בעצת הנטורופת שלי, והמחזור בושש מלהגיע. התקשרתי אליו, הוא אמר שזה טבעי שאחרי הרבה זמן על גלולות הגוף לוקח קצת זמן. וגם הייתי לחוצה. וגם זה דוחה מחזור. הגיוני שייקח לו קצת זמן, לא?
כשהוא הגיע הוא היה חזק, ויצא איתו גוש שממש לא יוצא ממני במחזורים אחרים, שרק אחרי כמה שנים יכולתי לדעת שזו היתה בעצם הפלה.
לא הצטערתי במיוחד, הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו זמן הוא להכנס להריון, והטבע עשה לי טובה ענקית.
הפעם השניה לוותה בהרבה פחות נאיביות.
נקלטנו מהר, ממש מהר. על הפעם הראשונה.
בשבוע 6 הלכנו לראות אם כבר יש דופק. היה שק הריון, ריק, מתאים לשבוע 5. "זה בסדר", אמרה לי הטכנאית. "בואי עוד שבועיים, נעשה את הבדיקה שוב, אולי היה לך ביוץ מאוחר". אבל אני יודעת שכשאני לא בהריון, אפשר לכוון את כדור הארץ לפי הדיוק של המחזורים שלי, ולא היה שום ביוץ מאוחר. משהו שם לא בסדר.
אבל לא היה לי יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהמשיך כאילו כלום.
כל השבועיים האלו הייתי במן משא ומתן מול גורם לא ברור. שיהיה תקין. ואם זה לא תקין - שיהיה דימום, שיצא לבד. לא רוצה גרידה. שלפחות משהו אחד הגוף שלי יעשה כמו שצריך.
זה לא קרה.
שבועיים אחר כך - אותו שק, קצת גדול יותר, אין דופק. אין דימום. הפלה נדחית, כתבה הטכנאית.
התזמון היה גרוע - יומיים לפני פסח. לכי תמצאי תור דחוף לגיניקולוג. הרופא הקל"ב יכל לקבל אותי רק ביום שני, מרחק 4 ימים מאותו יום רביעי. הצלחנו להשיג תור אצל הרופא בעיר הולדתי הרחוקה (קצת יותר, לא היסטרי...) ביום שישי בבוקר.
עוד אולטרסאונד, אצלו בקליניקה, כדי לוודא.
הוראה להתיצב לגרידה במעייני הישועה ביום שני על הבוקר (ראשון חג).
והאיכס - הבעל לא יכל לבוא איתי, בגלל איזה אידיוט מהעבודה שלו. מי שליוותה אותי היתה חברה טובה שכבר היתה במעמד כמה וכמה פעמים, וראתה בזה הזדמנות לסגור מעגל. איזה מלאך היא, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
אולטרסאונד אחרון, רגל לפני הגרידה. טפשי מצדי, אבל בכל פעם כזאת יש איזו תקווה קלושה שהפעם המוניטור יראה משהו אחר. המוניטור דבק בעמדתו ומראה שוב את אותו שק הריון ריק, עיגול דומם. הבעל אומר שרק היה חסר שיופיע שם הכיתוב GAME OVER.
מרדימים אותי לשעה. אני לא זוכרת כלום מהרגע שהזריקו לי את החומר.
ביומיים שאחרי הגרידה הרגשתי נפלא. לא יודעת מה הזריקו לי שם, אבל זה חומר מצויין. הרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי רוב החיים שלי.
בסוף השבוע הגיעה הנפילה. וממנה רק המשכתי ליפול כל פעם עוד קצת ועוד קצת, לא מסוגלת לחזור לעצמי לגמרי.
כל פעם מנסה לחזור לחיים הרגילים והחביבים שלי, ומוצאת את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות. בעיקר עם הבעל, שגם לו זה קשה.
רק השבוע, יותר מחודשיים אחרי, התחלתי להרגיש איזשהו שינוי. קצת אופטימיות.
לכתוב כאן את הסיפור הזה - לא קל לי. להודות שעברתי שתי הפלות ואין לי מושג מה יהיה בפעם הבאה, ומה אני צריכה לשפר, ומה היה לא בסדר - מבעית אותי.
אבל יש לי רחם, ושתי שחלות, ויהיה לי ילד. את זה אני יודעת. הוא יהיה. עם קצת מזל וקצת צעדים בכיוון, אני אמשיך לעבוד, ללמוד ולחיות ממש כמו עכשיו, ומתישהו יצטרף לזה גם הריון תקין, וילד. זה רק עניין של זמן.
גם הגיניקולוג, גם המדקרת שלי וגם רופאת המשפחה שלי אמרו לי שיש הרבה נשים שעוברות שתי הפלות וההריון השלישי שלהן תקין לגמרי. שאין לי מה לדאוג, עדיין. אז אם זה מה ששלושה אנשים מקצוע אומרים, כנראה שאני צריכה ליישם, לחצות כל גשר כשמגיעים אליו.
רק שנגיע כבר...