הפלה בכל אופן

[מיכל_שץ*]

<הרופאה נלחצה פשוט בגלל העודף משקל - האם ישבת עליה?> צחקתי בקול גדול, והאמת, הייתי זקוקה לזה.
איך אני אוהב סיפורים עם הפי אנד...
גם אני...
לא יודעת איך להגיד, למי, ולמה. אני יודעת שפה תמיד יש מקום של קבלה ואהבה. לפחות מקווה. הדף שותק, אינו עונה, אינו מחווה דעתו. אין לו צורך לעשות לי רגשי אשם, או לרחם עלי. אבל אפשר לומר הכל, לכתוב, לשחרר...
עשינו שטות, מיהרנו, רצנו. בסוף גם נפלנו. כמו שנופלים כשרצים מהר מדי.
בתי מחכה לאח, מאז שעמדה על דעתה היא שואלת "מתי כבר תעשו לי אח קטן?" הציפיה שלה והרצון שלה נתנו לי כוח. כוח להתמודד עם מה שלא רציתי.
אז ברגע שידעתי לבטח שיש הריון, סיפרתי לה. ההתרגשות שלה היתה כ"כ גדולה, מעבר ליכולתה להכיל. ביום שישי סיפרנו להורי. אח"כ הלכנו להורים שלו. לא רצינו להגיד, רצינו לחכות, להיות בטוחים שהכל תקין. אבל, ילדה אחת לא יכלה להתאפק ואמרה לדוד שלה, "עוד מעט יהיה לי אח קטן משלי". וזהו נאלצנו להגיד גם להם. ודווקא שם קיבלנו חום ואהבה כפי שלא קיבלנו מהם מעולם. הם באמת שמחו. בעיקר האחים שלו. גם גיסתי מאוד שמחה. נראה כאילו מתוך זה שהיא רוצה מישהי להשתתף איתה בחווית האימהות "און-ליין" באותו זמן, ולא בדיליי של 7 שנים...

---

אחה"צ. מסיבה לתינוק. כולם באו להגיד מזל-טוב ו"להרים כוסית". התחלתי להרגיש שאני עייפה ומדוכאת, לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת, הרי זה נורמלי - עייפות בהריון, בעיקר אצלי.
נסענו הביתה.
בערב לפני השינה נכנסתי לשרותים, חלקחן בוודאי כבר מנחשות מה קרה.
רק כמה טיפות דם קטנות, אפילו לא היגיעו לתחתונים.
מייד בדקתי בספר (זה של הרופא), אמרתי לזוגי, מחר בבוקר אנחנו חייבים להגיע למיון נשים. למזלנו יש במרכז לבריאות האישה גם "רפואה דחופה". מהר, נוח וגם ידידותי למשתמשת.
בוקר.
אנחנו יושבים בחדר ההמתנה, מסתכלים זה בזו, "נו, מה יהיה?", חבל שמיהרנו לספר. אני מנסה לאבחן אם כואבת לי הבטן, זה לא לגמרי ברור לי. כאב עמום כזה.
הרופאה בודקת, מסתכלת על המסך ועושה פרצוף... כזה שאפשר כבר להבין מה היא הולכת להגיד. היא מסתכלת עלי ואומרת : אני לא רואה שק הריון. אבל אולי אני מפספסת, היא מאוד נחמדה. כאילו רוצה לתת לי סיכוי נוסף, שולחת אותי לביצוע בדיקה נוספת במכשיר יותר משוכלל (עם רופא אחר), בחדר הזה גם אני יכולה לראות את המסך. וגם אני רואה שאין כלום... הרופא שואל אותי אם הייתי בהריון ???!!!. אם עד עכשיו עוד נתתי לעצמי להנות מהספק...

[מיכל_שץ*]

כתבתי את כל השורות האלה, למעלה, בנסיון להגיע למילה אחת.

נפל.

נגמר. חושך. זה מה שאני מרגישה עכשיו. לא יודעת אם לבכות או לצחוק. הדמעות זולגות מעצמן.

[א_גרויסע_מויש*]

אוי, מיכל )':
אני כל כך מצטערת לשמוע.

<אני לא מוצאת את המילים המתאימות כדי להגיד לך את כל מה שאני רוצה לומר>

[טרה_רוסה*]

אוי, עצוב.

[עדי_יותם*]

[שמיכת_טלאים*]

)': עצוב.

[תמר_ס*]

אוף מיכל. כמה אני עצובה בשבילך.)-:(())

[מיכל_שץ*]

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.
עכשיו באמת אין לי מילים. בהתחלה קראתי את מה שכתבתי והתחלתי לבכות. לפחות זה נתן לזה פתח לקרות. כי לפני זה ממש לא הצלחתי. לא כשחגי היה בבית ולא אחרי שהוא הלך. (חשבתי שאם אני אהיה לבד אז אולי).
עכשיו כבר יותר קל לי. (קצת)
אתמול בערב כשהתחלתי לחשוד שזה מה שהולך לקרות לא חשבתי שאני יעשה מזה כזאת טרגדיה. לא סיפור גדול, ההריון היה מאוד צעיר. סה"כ עדיף שדבר כזה יקרה מוקדם ככל האפשר לא?

---

המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני רוצה להעלות את כולן על הדף.
אני יודעת שזה יעזור לי לעשות סדר בראש, ולהרגע.
אבל זה מאוד קשה לי כרגע, כנראה שהדרך הנכונה היא לעשות את זה במנות קצובות. לאט לאט.
שעור בסבלנות.

[אמא_מתחדשת*]

אוי כמה עצוב.
קבלי גדול

[תמר_ס*]

מיכל, תפתחי דף חדש. אני לא העזתי כשזה קרה לי. אולי בזכותך אעיז לכתוב.

[מנג_בין*]

מיכל,
חשבתי עלייך הרבה אתמול בערב.
רציתי לכתוב לך משהו ופשוט לא ידעתי מה.
אני מצטרפת ל תמר ס - תנסי לפתוח דף חדש.
אני מאחלת לך שתהיי חזקה ואופטימית !

[אנונימי]

דף סיפור הפלה.
עקב מקרה שקרה...
אני מתחילה את הדף הזה, שיהיה דף תמיכה לכל מי שעברה חוויה דומה.
דומה שאנו מספרות לכל מי שרק רוצה לשמוע את סיפורי הלידה שלנו, אבל במקרה של הפלה, אנחנו שותקות.
מדוע?
דווקא במקרה שבו שיתוף יכול להקל על הכאב ולהקטין את הצער, אנחנו נשארות לבד.
אני מזמינה את כל מי שעברה חוויה דומה, לשתף, לעבד, לספר ולקבל תמיכה ועידוד.
שיהיה טוב לכולנו.
מיכל

[מיכל_שץ*]

אני מוסיפה את הסיפור שלי כפי שכתבתי אותו בבלוג (לוג מתכננים). כולל ההערות שנכתבו אחריו, בלי עריכה, ב-live

[בשמת_א*]

כל כך עצוב!
ועוד אחרי ששמחת כל כך!

[.מי*]

עצוב

[ג'ינ_ג'ית*]

עצוב, אין לי מילים "מתאימות".
רק גדול לשתיכן.

[מיה_גל*]

אין מילים,
רק חיבוק גדול לשתיכן מיכל שץ ו-.מי

[נאוה_צלר*]

מיכל,
לפני הילד הראשון שלנו קרה לי אותו הדבר. הרופא אז אמר לי שדווקא עכשיו, אחרי שנפל,
הסיכוי להיכנס להריון גבוה יותר - כאילו הגוף מנסה לפצות את עצמו - ועוד הוא אמר שאפשר להמתין
רק מחזור אחד. זה מה שעשינו, ואחרי 9 חודשים קיבלנו את זוהר, היום בן 3.5.
בהצלחה גם לך.

[אביב_חדש*]

חיבוק וירטואלי!

[מ_י_כ_ל*]

מיכל, הפעם יותר מתמיד נוזפת בעצמי על שלא הבחנתי בהודעתך במועדה.
כל-כך עצובה יחד איתך.
כאן כדי להמתין איתך עד לפלא הבא שאולי יחליט לבוא לעולם על דעת עצמו

[מיכל_מ*]

מליון חיבוקים, גם למי.

[מיכל_שץ*]

.מי הדברים שכתבת כל-כך יפים.! )':
אם את יכולה לענות יש לי כמה שאלות - מתי זה קרה?
מה עשית כדי להתגבר? או להתמודד?
תודה

[מיכל_שץ*]

תודה לכולכן, אתן באמת נפלאות ומופלאות!
הידיעה שיש שם מישהי, או מישהן, שחושבות משתתפות ועצובות יחד איתנו, בלי להטיף מוסר, בלי לשאול יותר מדי שאלות.
מאוד עוזרת לי (ואני מאמינה שאני לא לבד). אז באמת תודה שאתן שם.

[מייק_בר_רב_אשי*]

מיכל,
חושבים עליך הרבה.
אל תצטערי על שסיפרת ועתה עליך לחזור בך - הן זה קטן, בכלל לא נחשב, לצד האסון היסודי והגדול.
איחולים לחוויה מתקנת בקרוב.

[.מי*]

מיכל והאמת,
לבכות זה עוזר, עד כמה שזה נשמע עגום
לבכות ולהיפרד

והכי טוב ליד מישהו תומך, ותזהירי אותו מראש שלא יגיד "זה לא נורא", שלא יגיד "זה יעבור" שלא יגיד "זה כמו מחזור" שלא יגיד "זה קורה לכל אחת" ושלא יגיד אפילו "יהיה הריון אחר".
פשוט ישב ממול, יתן לך יד וירשה לך לבכות, לבכות, לבכות ולהיפרד

[תמר_ס*]

כל כך צודקת מי. לא מבינה איך אנשים (ובמיוחד כאלו שעברו את זה) חושבים שמשפטים כאלה יכולים לעזור. מה זה מעניין אותי שזה קורה לכל אחת?? מה זה קשור שיהיה הריון אחר?

אם הייתי יכולה להעביר במילים כמה רציתי את ההריון שנגמר לי (מה זה נפל? לאן בדיוק?) הייתי עושה את זה. לא יכולה.
אבל כמה מהר התאוששתי. באמת. רק שבוע ידעתי שאני בהריון, שבוע בו הספקתי לספר לכולם. ובמקביל אמא שלי לא הפסיקה לומר לי כמה חשוב לא לספר לאף אחד. איך היא הגיבה כשזה נגמר?
"את רואה איזה מזל שלא סיפרת לאף אחד?"
זה מה שהיה לה לומר. אח"כ היא גם הצטערה ועודדה שזה קורה לכולן, גם לה היו 4 הפלות וכו'. אני אוהבת אותה כל כך אבל כל כך לא תיקשרנו כשזה קרה. היא אשכרה לא הבינה אותי. ממש לא בא לי לדבר איתה.
כולם ידעו, היה לי טוב שכולם יודעים.
בכיתי שעה אחת. אח"כ שלחתי את עומר להביא את הפשפש מהמטפלת ובשניה שראיתי אותו התייבשו לי הדמעות. זללתי אותו.
בכיתי מאז עוד פעם אחת כשעוד שכנה הודיעה שהיא בהריון. כמה שאני אורמת לכולם שזה ממש לא קשה לי עם כל הבטנים שמסביב זה לא באמת נכון. זה היה נכון כשכתבתי את זה פה באחד הדפים אבל עכשיו זה כבר לא נכון.

[אם_פי_3*]

ויש גם פורום בתפוז - אבדן הריון - תמיכה (98).
ביקרתי שם בעקבות חברה, והתרשמתי שזה באמת פורום חם ותומך של כאלו שעברו סיפור דומה (אבדן הריון בשלבים שונים או סמוך ללידה).

[מיכל_שץ*]

תמר, לא יודעת מה לומר... ענקי
גם אני לא מצליחה לתקשר עם אמא שלי, מוזר...

[ארני_ש*]

מיכלי , כל כך הצטערתי לקרוא . לא הייתי פה כמה ימים וחשבתי על ההריון שלכם ופתאום -

לא אשתף אותך בסיפור שגם לי זה קרה וכו ... רק אומר שתרשי לעצמך את האובדן כמה שאת צריכה , ותזכרי שתמיד לדברים יש סיבה .

[מיכל_שץ*]

ארני, יקירה, תהיתי לאן נעלמת. דווקא כן תשתפי למה לא? זהו בדיוק הרעיון של הדף הזה. בעקבות התהליך הזה גיליתי שעוד לא לגמרי התגברתי על ההריון שנקטע באיבו לפני 7 שנים ושלושה חודשים. נכון שהתוצאה נפלאה והכל טוב, אבל היה שם אבל, ולא נתתי לעצמי לחוות אותו, עכשיו הוא צבר משקעים והבעיה גדלה (גם בשביל זה אני כותבת). ובשביל זה פתחתי את הדף הזה (כי ביקשו ממני), כדי שאף אחת לא תצטרך לצבור משקעים.

[תמר_ס*]

(כי ביקשו ממני),
ידעתי שתאשימי אותי בסוף.P-:

מה שעוד שיגע אותי זה הדעות השונות של הרופאים.
הלכתי לסתם רופא שאני לא מכירה כי רציתי תור מיידי. (הרופאה שלי מקבלת פעמיים בשבוע), הוא היה מאוד ענייני "כן, אין פה כבר כלום. צריך לעשות גרידה".
בלי מצטער, בלי אולי. ואני נוזלת כולי שואלת "יש לך אולי תחבושת" (ידעתי שיש, כי שאלתי גם את המזכירה שלו והיא אמרה שיש אצלו בחדר), הוא אומר לי "כן, שם על המדף". מנוול, לא יכול להביא לי? כזאת נבזות. אני נזכרת בזה עכשיו וכ"כ כועסת. אולי אני מצפה ליותר מדי. אוף.

שבוע 6. מה גרידה? אי אפשר בלי? "יהיו לך הדבקויות ולא תוכלי להכנס להריון". זאת תשובה? חשבתי שאני מתה. הייתי לבד(ובואו לא נדבר על למה).
יצאתי מייבבת והתקשרתי לרופאה שלי שאמרה שזה יגמר לבד, לא צריך גרידה והיא בחופש. קצת חובבני בלי לבדוק אותי, לא?

למחרת נסעתי לד"ר ברדה. בדק ביסודיות ונתן כדורים לכיווץ הרחם. הוא תאר בדיוק מה עוד צריך לצאת ושאשים לב. היו יומיים איומים של צירים וזהו.

[יולי*]

מיכל,
קראתי רק עכשיו. אני כל כך מצטערת ומזדהה.
כן, גם לנו זה קרה, אחרי שסיפרנו למשפחה וחברים.
בזמנו דווקא עזר לי לשמוע מכל כך הרבה שהן עברו את זה גם. הקל עלי לגלות כמה זה נפוץ.
זה עזר לי לאסוף כוחות ולהאמין שזה רק עניין של זמן.
ואכן הגיעה אלינו בסוף לביאה קטנה ומתוקה. כפי שאת יודעת.

[ענת_גביש*]

מיכל, מי, קראתי רק עכשיו. כמה עצוב.
מחבקת את שתיכן.

[מיכל_שץ*]

היי יולי, איזה כיף לפגוש אותך פה! כן, גם לי זה עוזר לשמוע שאנחנו לא לבד בסיפור. אני מקווה שגם לכל השאר.
הזכרת לי את הלביאה שלך ופתאום קלטתי שמזמן לא התראנו... היא בטח כבר ענקית. וגם האריה.

היו יומיים איומים של צירים וזהו
די הדהימה אותי העצמה של הכאבים, הייתי בטוחה שזה יהיה כמו במחזור, מכיוון שמעולם לא היו לי צירים לא היה לי למה להשוות, אבל אכן זה היה נורא, התעוררתי מהכאבים באמצע הלילה, הקטע המוזר הוא שאחרי יום של שקט היה עוד יום עם כאבים, פחות איומים, כאילו השלב של ההתכווצות של הרחם... בלי כדורים, אבל עם המון בדיקות דם, לראות שהרמה של ההורמון ירדה לגמרי. אני מקווה שרק עוד בדיקה אחת וזהו.
דרך אגב, תמר, יולי ומי שעוד יכולה לענות, כמה זמן עבר עד שהגיעה הווסת הראשונה?

[תמר_ס*]

5 שבועות. והוא היה ארוך מאוד. משהו כמו 9 ימים.
אח"כ עוד 5 שבועות עד למחזור הבא. (אני סופרת מתחילת מחזור לתחילת מחזור).

[מיכל_שץ*]

עוד קצת מחשבות בנושא (נמצאות גם בלוג, אבל נראה לי רלוונטי גם לפה):
תמיד אנשים שואלים אותי מה שלומי. (הכירופרקטית שלי, למשל)
אני רואה בעייניהם מה הם באמת מבקשים לדעת. - איך מתקדם ההריון? יש בחילות? יש כאבים?
וכל פעם אני צריכה להתמודד מחדש עם זה שעכשיו אני צריכה לספר שבעצם אני כבר לא בהריון, ואני מרגישה כל פעם כאילו אני צריכה לצאת מהארון, לספר איזה סוד נורא. (כאילו). בסוף אחרי שאני אומרת וכמובן אומרים "אוי", אני מגלה שזה לא כזה אסון, כמובן.
זה מתקדם לאט לאט, אתמול דיברתי עם ידיד שסיפר שאשתו בהריון, ורציתי להציע להם את הספר (ללדת בבית), גמגתי משהו על זה שעכשיו אני כבר לא צריכה כי "זה לא הסתדר" ושאשמח להשאיל להם את הספר.
היום דיברתי עם המזכירה של ביה"ס, ידידותית. הסברתי לה למה אנחנו חוזרים למיתר. דיברתי על unschooling וציינתי שאת הבא אנחנו כבר מחנכים בבית.
היא שאלה אם "הבא" כבר בדרך. סיפרתי לה את מה שקרה. אני חייבת לציין שהיום היה לי הרבה יותר קל מאתמול.

[מיכל_שץ*]

ויש גם פורום בתפוז - אבדן הריון - תמיכה (98). (אם פי 3)
בדקתי את הפורום הזה. רוב הנשים שם עברו הפלות (חלקן יזומות) בשבועות מתקדמים. אחת מהן איבדה את התינוקת שלה כמה שעות אחרי שהיא נולדה.
זה היה כ"כ מזעזע וכ"כ עצוב. הרגשתי כ"כ לא במקום.
וזה בדיוק מה שקורה מבחינה חברתית לנשים שהפילו הריון צעיר. אין מקום ואין לגיטמציה לאבל הזה, כי "עוד חודשיים תהיי בהריון, מה את בוכה?" (אחת האחיות במרכז לבריאות האשה). אבל הוא נחוץ. גם בשביל לקבל את זה שיבוא אחריו בשמחה. בשביל זה פתחתי את הדף הזה. כדי שיהיה מקום לכל מי שצריכה לעבד את החוויה הזאת. את הבלבול, את רגשי האשמה, את האבל, את האכזבה.
מה גם שהאתר הזה לא מייצג פורום תמיכה באינטרנט, הוא מייצג קהילה, חיה ואמיתית, נכון לא את כולם יוצא להכיר גם בחיים האמיתיים, אבל גם חלק זה משהו. ויש ערך מוסף לתמיכה שמקבלים ממישהו שפעם התווכחנו איתו על פוליטקה ופעם אחרת קיבלנו או נתנו לא עצה ועוד ועוד.

[יולי*]

מיכל, אז החלטתם לחזור למיתר? למה?
מקווה שיהיה לכם רק טוב.
תאיר וחיוכה הקורן יחסרו לי... וגם האמונה האיתנה שלכם בחופש.
מה שלומה בתוך כאב האובדן שעובר עליכם?

[מיכל_שץ*]

מיכל, אז החלטתם לחזור למיתר? למה?
אוי יולי, לא יפה שככה יצא לך לגלות, באמת לא יפה מצידי...
התשובה בתוך מה שכתבת
וגם האמונה האיתנה שלכם בחופש

מה שלומה בתוך כאב האובדן שעובר עליכם?
באמת לא התייחסתי למה שעובר עליה. אמרתי לה מיד באותו היום, היא לא כ"כ הבינה בהתחלה, שאלה כמה שאלות, כמו למה זה קרה וכד'. אח"כ היא שכחה. אחרי כמה שעות אבא שלה אמר משהו והיא ביקשה ממנו לא להזכיר לה את זה כי זה מבאס אותה. אז פתחנו את הנושא ודיברנו עליו, הסברנו לה שמותר לה להיות עצובה. אני לא בטוחה כמה היא באמת מבינה מה קרה או איך זה השפיע עלי. כרגע היא יודעת שעוד יהיו חדשות טובות וזה מה שחשוב.
קטע מדהים שהיה היום (עכשיו אני קולטת) סיפרתי לה על אותה חברה הרה. היא מאוד שמחה ואח"כ שאלה אותי שאלה שלקח לי זמן להבין. "כבר עבר מספיק זמן וזה לא יפול?". פתאום אני מבינה למה אני חושפת אותה... לא כ"כ ידעתי איך להגיב לזה ואמרתי לה שהכל בסדר, הסברתי לה שהריון זה דבר עדין ולמרות שברוב המקרים הכל בסדר לפעמים גם קורים דברים לא נעימים, אבל תמיד בסוף נולד תינוק ואפשר להגיד מזל טוב. אני לא בטוחה אם זה עודד אותה או לא. ועכשיו היא ישנה ואין לי את מי לשאול. אולי מחר אני אדבר איתה.

[אמא_צעירה_ברוחה_ואוהבת_תינוקות*]

לפני שנה ורבע עברתי הפלה מאד מוקדמת. נפשית היה מאד קשה. זה היה פעם ראשונה שזה קרה לי, אחרי הריונות ולידות ללא כל בעיות. ההריון לא התאים לנו כלל מבחינת זמן ומקום, אך כאשר הסתבר שנגמר - הייתי אומללה. ובעלי דווקא חש הקלה. וזה היה קשה. ממש חששתי שאני בדכאון, עם נטיה לבכי כל הזמן, משך זמן ארוך, אם כי לסרוגין. וכל הזמן רציתי הריון נוסף.
ועתה מצאתי את עצמי בהריון נוסף. ושוב אני לא בטוחה שזה באמת רעיון טוב. ואני בשבוע 9. והיום ראיתי כמה כתמים חומים בשרותים. ויש לי כאבי מחזור בבטן תחתונה. ובעצם, לא היו לי סימני הריון - לא בחילות ולא כלום. אז אני מנחשת שזהו זה. גם זה נגמר. והפעם נראה לי שזה קל יותר. כלומר, מההתחלה לא הרשיתי לעצמי לשמוח יותר מדי, כל הזמן הכנתי את עצמי לכך שזה לא ילך ולא יחזיק מעמד. והאמת שהפעם גם יותר חשבתי על הקושי הכרוך בילד נוסף, ואם אני באמת מוכנה להתחיל שוב את הכל מהתחלה, וכמה זה יהיה קשה לשאר המשפחה.
ומצד שני הייתי כל כך גאה ושמחה שהצלחתי להכנס להריון. ומאד רציתי לשתף את כולם. אבל בדיוק מהסיבות שתוארו למעלה - ממש לא סיפרתי לאף אחד. וכל פעם כמהט התפתיתי לספר, כי ידעתי שזה יהיה כיף נורא לספר. והתאפקתי. ואני שמחה שלא אצטרך להגיד לכולם שבעצם לא, ההריון כבר נגמר.
נראה לי שיש משהו בזה שלא מספרים בשבועות הראשונים. נראה לי שזה חוסך הרבה עוגמת נפש, בהוסף לקשיים והכאב של עצם העובדה של אובדן ההריון.

[צפי_ג*]

עד היום חוויתי חמש הפלות. שישה ילדים וחמש הפלות. הגיע המצב לכדי כך, שכשאני בהריון, אני לא מחשיבה את ההריון להריון עד חלוף שבוע 10. אני מזדהה עם כל מה שנאמר כאן. אחרי ההפלה הראשונה שלי בכיתי מעט. אחרי השניה בכיתי הרבה. אחרי השלישית כבר לא בכיתי, ובחמישית ידעתי מיד שאני מחכה להריון הבא, ויוולד לי ילד מקסים. וכך הקרה. חגי היום בן 3 חודשים. אושר של ילד קסם של תינוק.

[לימור*]

מיכל - אני מנצלת את הזמנתך לכתוב כאן - זה נראה כמו מקום מתאים, חם, מקבל ואוהד לסיפורים כמו אלה שלך ושלי.
ראשית עלי לומר שיש משהו נורא מקפח בתפיסה של העולם את נושא ההפלות המוקדמות - מתיחסים לזה כאילו זה איזשהו מחזור מאוחר ויאללה אחרי שבוע את אמורה לחזור לתפקד ולהפסיק לרחם על עצמך - וזה ממש לא ככה
אני עברתי את ההפלה שלי לפני חודשיים וחצי ואני עדיין מלקקת את הפצעים - שאגב רק כואבים יותר עם שני הנסיונות האחרונים להכנס שוב להריון שנכשלו - אנשים לא קולטים את גודל האובדן...
המקרה שלי הוא כזה , יש לי שני ילדים מקסימים בן ובת שהגיעו לעולם ללא שום בעיות מיוחדות ממש בהמזנה...נקלטתי מיד מין העובר היה כפי שקיוויתי ואת אתגר אפילו ילדתי ב 1/1/00 כפי שחלמתי
הייתה לי הרגשה של שליטה טוטאלית במערכת הרבייה שלי עודף בטחון מסוכן
החלטתי להרות שוב הוצאתי את ההתקן ושבועים לאחר מכן נקלטתי הייתי מאושרת וחשבתי שזה המשך ישיר למתכונת לה הורגלתי - באופן טבעי הפצתי את השמועה לכל מי שרק עבר לידי והטעות הגדולה שגם סיפרי לילדי בני ה6 וה4 ששמחו נורא נורא...
ואז תקפה אותי תחושה שמשהו לא בסדר שההריון הזה לא עומד להסתיים בלידה בשבוע השביעי הלכנו לבדיקת דופק ראשונה התעקשתי שבעלי יבוא איתי (כאילו ידעתי שאזדקק לו שם) ואחרי חיפושים קדחתניים עם מתמר האולטרסאונד ועגלי זיעה קטנים על מצחו של הרופא כבר הבנתי ... דמעות נקוו בעיני אין דופק..
בכי מטורף של שלושה ימים רצופים אבל פה רק התחילו הצרות כי היה עובר קטן לגילו אז אמרו לי לחכות לראות אם משהו ישתנה- המתנה מייסרת של שבועיים עם בדיקות בטא מתעתעות ...ובסוף כלום העובר חדל להתפתח
היתה לי אפשרות להמתין להפלה טבעית או לבצע גרידה - לאור מצבי הנפשי (אגב הבחילות המשיכו כרגיל והייתי ממש בהריון) החלטתי לבצע גרידה שבעצם סגרה את הפרשה במישור הפיזי ואז באה צניחת הורמונים מלווה בטירוף חושים. הבת שלי הגדולה שסיפרתי לה את האמת ממש התעצבה ולאתגר העדפתי לא להגיד אז הוא עדיין סבור שאני בהריון מה שמטריד כי הוא כל הזמן שואל אותי למה הבטן לא צומחת ומכאיב לי...
אני מקווה להכנס שוב במהרה - יש לי תחושה שזו תהיה חוויה מתקנת - כי רק הריון נוסף ישחרר אותי מהתחושה האיומה שלא מרפה ... אני רק תוהה מה יקרה אם אפיל שוב....

[תמר_ס*]

לימור, כמה עצוב.
אני חושבת שאת צריכה לספר לו. מגיע לו לדעת. גם בשבילך זה חשוב, לשים את זה מאחורה ולהתקדם הלאה בלי שיכאיב לך.
פשוט תסבירי לו ברמה לו, אני בטוחה שהוא יבין.

[טבע*]

חיבוקים גדולים לכולכן.

[טבע*]

תמיד אני מספרת על הלידות שלי ואף פעם לא על זאת שלא היתה...
לאחר שני הריונות מוצלחים הריתי שוב ומיד סיפרתי למשפחתי ולסביבה הקרובה (לילדי לא סיפרתי), באמצע חג שבועות בקיבוץ, חשתי לפתע רטיבות ומיד הבנתי מה קורה, רצתי הביתה התנקתי, התארגנתי וחזרתי לתהלוכה להספיק לראות את בתי הבכורה רוקדת, אפילו לא הספקתי לדבר עם בן זוגי . כשחזרנו הביתה סיפרתי לאיש שלי והתנחמנו שאולי עדין הכל בסדר ושנחכה לראות מה יאומר הרופא מחר...למחרת אצל הרופא הסתבר שאין דופק ושאני צרכה לעבור גרדה והוא ממליץ מידית, נסענו לבית החולים ושם התחיל סיוט נוסף- נאמר לי שבעוד כשעתים ינתחו אותי ואני מחכה ומחכה והשעות חולפות להן ולאף אחד אין תשובה עבורי מה קורה ולמה לא מנתחים אותי, לבסוף הגיע רופא שאמר שיש מספר ניתוחים דחופים וברגע שיהיה מקום יקראו לי, בנתים כבר היה צורך לקחת את הילדים מהמסגרות החינוכיות שלהם ובעלי נסע הביתה ונותרתי לבדי עם הפרדה והפחד מהניתוח .
השדיים שלי התחליו לכאוב , מכיון שהנקתי עדין את בני שהיה אז בן שנתיים , בקשתי את האחיות לברר האם אני יכולה לעלות למחלקת יולדות בשביל לשאוב ונענתי בשלילה כי כל רגע עשויים לקרוא לי לניתוח והשעות ממשיכות לחלוף ואני לבד עם המחשבות והערב הגיע ואני עדין מחכה ( מעשר בבוקר), ניגשתי לאחיות ואמרתי שאני נוסעת הביתה מכיון שכבר יש לי גודש בשדיים והבן שלי בודאי לא מבין לאן נעלמתי לו ( הוא היה רגיל לינוק ולהרדם) ושכבר התקשרתי לחברה שתבוא לקחת אותי.....בדיוק באותו רגע הגיעו הרופא והמרדים ואמרו שהכל כבר מוכן בשבילי ושאני לא יכולה עכשיו ללכת וברדידות הנפשית שהייתי שרויה לא מצאתי את הכוח לסרב, רגע לפני שעצמתי עינים ראיתי שהיו חמישה ששה אנשים בחדר ניתוח וכששאלתי מי מנתח אותי נאמר לי שזה המנתח והאחרים באו לראות.....
שכחתי לספר שהסכמתי לניתוח בשעה שכזאת רק לאחר שהם הבטיחו לי שאיך שאני מתאוששת אני נוסעת הביתה..
ואכן כשהתעוררתי דרשתי שיעלו אותי מיד למחלקה, התקלחתי וחברה טובה חיכתה לי, הם ניסו עוד לשכנע אותי להשאר אך כשהראתי להם את מצב שדיי הגדושים ולא היו להם פתרונות הם נכנעו וכך שעתיים וחצי לאחר הניתוח הייתי בבית במצב של הלם מוחלט, דלקת בשדים, אובדן ותחושה של השפלה וחוסר אונים מוחלט. לכך לי חודשים רבים להתאושש מהאירוע ולחזור לתחושה נשית כלשהיא . מאז נולד לי ילד מקסים והחיים חזרו לשיגרה אך תמיד יש בי משהוא שלא החלים לגמרי מההפלה. ברור לי כיום שבמידה ואצטרך להיות בסיטואציה דומה אבחר ללכת למכון פרטי ולבחור לעצמי את התנאים הזמן המקום והרופא . ....ואוו לא נשמתי כל זמן הכתיבה ורק עכשיו שמתי ללב לאיך שגופי התכווץ בזמן הכתיבה, אף פעם לא כתבתי על כך ותודה לכן על האפשרות פשוט לשפוך את הכל בידיעה שיש שם אותכן .

[תמר_ס*]

גם גופי התכווץ. איזה סיפור קשה. כמה כאבים פיזיים ונפשיים.
טוב שכתבת.

[טרה_רוסה*]

עצוב. עצוב שרופאים ואחיות כל כך חסרי רגישות.

[מיכל_שץ*]

מוזר כתבתי משהו וזה לא "נקלט"
אז שוב, חיבוקים גדולים לכולן!
לימור כ"כ הזדהתי עם מה שעברת! זה באמת מעודד לדעת שאנו לא לבד.
טבע, גם אני לא נשמתי כל זמן שקראתי את מה שכתבת, כ"כ כואב לשמור דבר כזה בבטן תקופה כ"כ ארוכה, מצטרפת לתמר - טוב שכתבת! מקוה שזה יעזור לך להחלים מהחוויה, אנחנו פה איתך

[מיכל_שץ*]

לימור, לא הבנתי איך אם ההפלה היתה לפני חודשיים וחצי כבר הספקתם לנסות פעמיים? או שפיספסתי משהו....
בכל מקרה רציתי לשתף אתכן בתחושה שיש לי בשלושת השבועות האחרונים בערך ולשאול אם גם אצלכן זה ככה. התחושה הכי חזקה שיש לי מאז שההריון הסתיים זה שהזמן נעצר, פשוט נעמד לו. הימים נורא ארוכים ולא עוברים, אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה ולא לחשוב, וכל יום שעובר ואני לא מקבלת נראה כמו נצח. כאילו החיים יחזרו למסלולם רק אחרי שיהיה לי מחזור ועד אז אני בהמתנה, ומצד אחד יש תחושה שהזמן זוחל, ומצד שני כשאני מסתכלת על היומן , הוא רץ לו ומתבזבז לו וכלום לא קורה... מתסכל נורא.

[לימור*]

טבע יקרה אני לא חושבת שאי פעם אפשר לשכוח את זה או לשים את זה מאחור, כשזה קרה לי מבין הדמעות מילמלתי לבעלי שבפרספקטיבה של זמן זו תהיה לא יותר ממהמורה בדרך...כך לתומי חשבתי , הייתי נעולה על המחשבה שהפלה של הריון צעיר היא קלה לעיכול וטעיתי...
בניגוד אלייך טרם נכנסתי להריון והיום התברר לי שמישהי מהעבודה שעברה הפלה באותו זמן איתי כבר נקלטה
חשתי כזה מפח נפש וקנאה נוראית וגם כעסתי על עצמי שאני מרגישה ככה מעין דיסוננס קוגנטיבי שכזה . אני חושבת שעד שלא אקלט המעגל הזה לא יסגר בתוכי - אבל לבטח גם כשיסגר לעולם לא אשכח את הטראומה

[מיכל_שץ*]

אוי לימור, איזה באעסה
)':

[לימור*]

מיכל זה בדיוק מה שהרגשתי - אבל בדיוק. למזלי המחזור הגיע לי מאד מהר אחרי שבועיים לערך וזו גם התשובה לשאלתך איך כבר ניסיתי פעמיים - אני ממליצה לך גם אחרי שתקבלי ותנסי שוב להרות לא לפתח ציפיות - כי בשבילי כל מחזור שמגיע כואב כמו להפיל שוב.
אגב אתמול דיברתי עם בעלי והחלטתי להפגש עם פסיכולוגית - כי אני באמת מרגישה שהעניין הזה משתלט עלי ואני לא מתאוששת ובמידה רבה רק מדרדרת עוד ועוד
אני לא מוצאת נחמה אפילו לא בילדים שלי שאותם אני אוהבת כל כך
זה גרם לי לחשוב שאולי יש משהו מעבר להפלה ולנסיונות להרות משהו עמוק יותר ואני חייבת לברר לעצמי את זה
אבל התחושות שאת מתארת מאד מובנות לי
חוץ מזה יש לי תחושה חזקה של פגיעה באגו הנשי (כמה שזה אדיוטי) אבל ככה אני חשה
מישהי מכן חווה תחושה כזו?

[מיכל_שץ*]

לי נאמר שהמחזור הראשון אמור להגיע אחרי חודש עד 6 שבועות, וגם אז לא בטוח שהיה ביוץ. וגם אז הרופאים ממליצים לחכות עוד מחזור אחד, כאילו לנוח, לתת לגוף להתאושש, אז אני הולכת להשמע להמלצה, למרות שבהתחלה חשבתי שלא אעשה זאת, אולי כך יהיו פחות אכזבות.

[מיכל_שץ*]

התחושה הכי חזקה שיש לי מאז שההריון הסתיים זה שהזמן נעצר, פשוט נעמד לו. הימים נורא ארוכים ולא עוברים, אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה ולא לחשוב, וכל יום שעובר ואני לא מקבלת נראה כמו נצח. כאילו החיים יחזרו למסלולם רק אחרי שיהיה לי מחזור ועד אז אני בהמתנה, ומצד אחד יש תחושה שהזמן זוחל, ומצד שני כשאני מסתכלת על היומן , הוא רץ לו ומתבזבז לו וכלום לא קורה... מתסכל נורא.

---

בדיוק חודש אחרי שהתחיל הדימום ההוא התחיל עוד דימום. איזה יופי. פעם ראשונה בחיי שאני שמחה לקראתו, זה אומר שהגוף חוזר למסלול, ואחרי החודש הזה אפשר לחזור ולהתחיל לנסות. בינתיים עוד רופאים, בדיקות, דיאטה.

[תמר_ס*]

לימור, מיכל כתבה בדיוק מה שרציתי ולא הצלחתי. אני באמת חושבת שהוא יקבל את זה ביתר קלות ממה שאת חושבת ולכולכם יהיה יותר קל.


וכל יום שעובר ואני לא מקבלת נראה כמו נצח. כאילו החיים יחזרו למסלולם רק אחרי שיהיה לי מחזור ועד אז אני בהמתנה
בול ככה הרגשתי. (אחרי הפלה -מי לא?) ולמרות שאמרו לנו לחכות למחזור אחד לא חיכינו, אמרתי שאם זה יקרה, זה יקרה. נאיבית בטרוף, אני יודעת.
כבר היו 4 מחזורים מאז. בינתיים הפסקתי להשתחרר מהחישובים באיזה שבוע/חודש הייתי אמורה להיות.

[לימור*]

תמר לא ברור מדברייך האם בארבעת המחזורים שהיו ניסית להיכנס או שמא את במין הולד כזה ?

[לימור*]

מיכל מזל טוב על המחזור שהגיע ... שמחה בשבילך

[תמר_ס*]

לא בהולד. כל הזמן מנסים.

[רסיסים_של_אור*]

אני עוד לא לגמרי שם, אחרי חלבון עוברי נוראי ומי שפיר, מחכה בכסיסת ציפורניים וכל דבר שזז עד שיגיעו התשובות, אני יודעת שצריך להיות אופטימיים אבל אני מרגישה איך כבר התחלתי להתאבל על התינוקת המקסימה והאולי פגועה שלי. אני כותבת את זה ורוצה למות. שני הבנים המקסימים שלי רוצים אותי מחוץ לחדר ואני שקועה בעצב וביאוש הזה ולא מצליחה להאמין שאולי יהיה בסדר. אולי זה בגלל עייפות מצטברת מלילות בלי שינה בגלל הפחדים והסיוטים ואולי זה באמת אינטואיציה פנימית ??? לא יודעת, מתה להיות בעוד שבוע ואם הכל באמת בסדר אז להיות כבר בסוף של הכל, בשלב המדהים שהיא עליי ויונקת בשקיקה. האמת שנכנסתי לפורום כדי לברר מה הנהלים של הפסקת הריון בשבועות יותר מתקדמים ממה שסיפרתן ואני חושבת שמהסיפורים שלכן הבנתי שאני עדיין לא מצליחה אפילו להעריך את קצה קוצו של האובדן. עזר לי קצת לשחרר כאן את כל הפחדים והחרדות שלי, הלוואי ואתבדה...

[תמר_ס*]

אוי אביב, אני לא יודעת מה לומר. למה את כ"כ פסימית? למה שלא יהיה בסדר? למה להקשות על עצמך בלי שצריך? חלבון עוברי זאת הבדיקה הכי לא אמינה עלי אדמות.
יש דברים בחיים שעדיף לצפות להם כדי לא להתאכזב. הפסקת הריון היא לא אחד מהם. אם חס וחלילה יהיו תשובות לא טובות לא יעזרו לך כל הרגשות השליליים, זה לא משהו שאפשר להתכונן אליו.
מתפללת בשבילך.

[לימור*]

אביב מתוקה - חלבון עוברי זו בדיקה סטטיסטית טיפשית שנשבעתי שלא אעשה אותה שוב...
עם אתגר יצא לי 1 ל-80 רציתי למות עד שהגיעו התוצאות של מי השפיר הייתי בהתמוטטות עצבים והכל היה כשורה תהיי אופטימית...
אגב שקיפות עורפית עשית?

[רסיסים_של_אור*]

תודה על כל התמיכה, אני מניחה שהייאוש הוא נגזרת של העייפות הקשה, אני לא מצליחה לישון יותר מארבע שעות בלילה מאז הבדיקה, מוכר למישהי ??? יותר מזה זו תקופה קשה נורא, יום הזיכרון והמון קונוטציות שבאות איתו, ועוד ועוד. אני חושבת שהמושג התמוטטות עצבים הוא ממש מתאים לי עכשיו.

[לימור*]

תתעודדי אני נורא מבינה אותך אבל זה גם מתובל במנה הגונה של הורמונים אז תנסי לעשות רציונליזציה (מילה משובחת) ולנתק לרגע את הרגשות תראי שהשד לא נורא.... סה"כ את עוד לא יודעת כלום וזה נכון שחוסר ודאות הורג אבל הוא עדיף על האלטרנטיבה הגרועה מבין השתיים העומדות בפנייך ועדיין לא הגעת לשם...אז רילקס ויהיה בסדר....

[תמר_ס*]

אביב מאוחר, מה שרציתי לומר ושכחתי זה שתוציאי את עצמך מהדף הזה. את מוזמנת לפתוח דף חדש.
זה נאמר לא בטון של גירוש אלא בטון של "אני לא רוצה אותך פה ולא רוצה שתגיעי לפה ואין סיבה שתגיעי לפה"

[מיכל_שץ*]

בטון של "אני לא רוצה אותך פה ולא רוצה שתגיעי לפה ואין סיבה שתגיעי לפה"
תמר, אותך לפולניות אנונימיות !
אביב באמת, למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?. יש המון דפים מעודדים באתר הזה, ואם את לא מוצאת תפתחי לך דף תמיכה, ומיד כולנו נבוא עם שלל

[רסיסים_של_אור*]

הבנתי את הרמז... האמת שאני חושבת שיום רביעי בלילה היא שיא הייאוש ואחריו קיבלתי ים של אופטימיות זהירה (אני אפילו מרשה לעצמי בראש לחשוב על שמות לעוברונת...). בכל מקרה, אני בורחת מכאן ומקווה שלא אצטרך לשוב לעולמים... אנסה לעדכן אתכן באופן אחר (אני לא ממש בקיאה בכל נושאי הפורומים האלה ולא בטוחה לאן לעבור...), שיהיה שבוע טוב ומלא בשורות טובות, התחלות חדשות והמון בריאות ואושר לכולם...

[מיכל_שץ*]

רסיסים של אור יקרה.
מחזיקה לך אצבעות.
את מוזמנת לבקר בכל אחד מהדפים ב-מדור הריון ו-מדור לידה או בדף נשים מצפות, או לפתוח לך דף בית ולעדכן אותנו שם. פשוט תלחצי על הקישור עם הסימן שאלה של הכינוי שלך וזה יפתח דף חדש שיכול להיות גם ה _דף בית אישי שלך אם תרצי. אל תדאגי אנחנו נמצא אותך.
תרגישי נפלא!

[לימור*]

אביב מאחלת לך גוד-לאק ומחזיקה לך אצבעות...

[אור*]

לפני כחודש עברתי הפלה בשבוע 23 , בשל ירידת מים, אני לא יכולה לתאר את הכאב הנורא שהרופא אומר שצריך להפסיק את ההריון. זה לא הריון שבא לי בקלות לקח לי כשנתיים, עם זריקות וטיפולים להגיע לרגע הזה של "כמעט אמא",
וכואב שברגע אחד בלי התראה מוקדמת הכל נגמר וצריך להתחיל מהתחלה, שוב המתנה בציפייה לווסת, ביוץ, וזריקות.
אני מנסה לחפש תקווה שבפעם הבאה יהיה מהיר יותר, ועם סוף טוב, אך לצערי למדתי שאין דבר בטוח ועד שאני לא אחזיק בידיי תינוק שלי אני לא ארגע.
מה שנורא מפריע לי שהסביבה לא מבינה ואנשים אומרים שזה עדיין לא תינוק, ושיכל להיות יותר גרוע ואולי משהו בעובר לא היה בסדר, ואני לא מבינה אני כרגע איבדתי את הדבר הכי יקר לי בחיים, וממש לא נעים לשמוע ואולי אפילו מעצבן שמישהו אומר שהתינוקת שלי הייתה אולי לא בסדר .
אני מנסה להתמודד עם הכאב אך כל דבר מזכיר לי את הכאב הנורא שעברתי, אבל כמה שזה מוזר הדבר היחיד שנותן לי תקווה הוא הבן של גיסתי שנולד שעה אחת לאחר שאיבדתי את התינוקת שלי , ושאני מסתכלת עליו אני יודעת ומקווה שיש עוד תקווה...

[יעל_צ*]

מאחלת לך מכל הלב שההריון הבא יהיה במהרה!

[מירב*]

אור יקרה,
אל תכעסי על התגובות האלה של האנשים, אני מאמינה שהם מבינים שכואב לך נורא וכל מה שנותר להם לעשות זה לנסות לנחם אותך ולהקל על כאבך ובתגובות כגון: "אוי, זה באמת נורא ואיום" הם עלולים להעצים את תחושת הטרגדיה שלך.
אני מבינה את זה כי אני נמצאת עכשיו ב"הפלה מאיימת": שבוע 7, יש שק הריון, אין עובר, אין דופק ומחכה לאולטרא-סאונד בעוד שבוע שאולי בכ"ז יתפתח משהו, בינתיים מדממת וסובלת מכאבים איומים, ובעלי אומר: "שטויות, אפילו אם יפול אז עוד חודש, חודשיים, שנה, בסוף זה יגיע, הרי אישה זה מפעל לילדים..." וברור לי שהוא מאוכזב ובסה"כ מנסה לעודד אותי ואת עצמו.
את מבינה?

[מירב*]

מי מכן יודעת על מקרה של "הפלה מאיימת" שהסתיים בלידה? או שבוע 7 לפי תאריך וסת אחרונה אך אולטרא-סאונד שמתאים לשבוע 5 שהסתיים בלידה?

[שרון_ג*]

מירב היקרה.
לי היה הריון שבו באולטרסאונד הראשון לא ראו דופק למרות שלפי וסת אחרונה היה שבוע 7. וגם היו מספר דימומים (לא כמו וסת קשה, אלא פחות). נולדה ילדה שהיום היא בת 7 וחצי. נהדרת.
הפחידו אותי בכל מיני "הפלה מאיימת" ועוד קללות...
ואני אגיד לך עוד משהו - אם זו הפלה מאיימת - אז שלא תאיים, שתיפול וזהו.
כי אם ההריון לא תקין עדיף שייפול. מה תעשי? שמירת הריון 40 שבועות?
אם משהו לא תקין סיכוי טוב שהעובר לא תקין, ועדיף שייפול מעצמו.

[אור*]

מירב היקרה אני מקווה מכל הלב שהסוף שלך יהיה טוב יותר, מחזיקה לך אצבעות, אך למדתי מהניסיון המר שלי שמה שצריך לקרות יקרה .
אני יודעת שזה לא ינחם אותך אבל גם אם ההריון ייגמר בהפלה, עדיף שזה יהיה בשלב מוקדם יותר ותוכלי להתחיל לנסות שוב , והכי חשוב תדעי שעדיין יש עוד תקווה שבפעם הבאה יהיה יותר טוב.
זה לפחות מה שאני רוצה להאמין ...

[מיכל_שץ*]

אור , אין לי מלים מנחמות, מקווה שתצליחי לעבור דרך הכאב, תתאבלי על ההריון שאבד ותמשיכי הלאה. המון
מירב,
אבל גם אם ההריון יגמר בהפלה,עדיף שזה יהיה בשלב מוקדם יותר ותוכלי להתחיל לנסות שוב
גם אני הרגשתי ככה, בהתחלה זה עצבן אותי שאמרו לי את זה אבל אח"כ חשבתי שבסופו של דבר, כך חזרנו למסלול יותר מהר, נחמה פורתא.
תראי שאחרי תקופת אבל קצרה (את חייבת להיפרד מההריון הזה ע"מ לתת מקום להריון הבא), ברגע שתקבלי מחזור האופטימיות חוזרת וכבר מרגישים יותר טוב.
שולחת לכן כוח והמון אמונה בטוב.

[מירב*]

תודה לכולכן, בימי הקשים האלה שאני עוברת אתן מהוות הגורם המעודד ביותר שלי.

[מירב*]

קשה לי לראות את המסך מרוב דמעות,
הלכתי לשרותים, פתאום נפל לי גוש לתוך האסלה, אספתי אותו לכלי ונסעתי למיון נשים.
בצילום האולטרא-סאונד, שק ההריון שניראה שלשום, כבר לא ניראה, ביקשתי מהרופא שימשיך לחפש והוא לא התייאש אך לבסוף גם אני כבר הבנתי - שק ההריון נמצא על השולחן, בתוך הכלי שהבאתי.
האחות אמרה לי שה' אוהב אותי כי הכל יצא טבעי ולא אצטרך לעבור גרידה.
אם ככה זה כשה' אוהב...

[שרון_ג*]

מירב, אני כל כך מצטערת בשבילך.
האם יש משהו שאומר שינחם אותך?
לא נראה לי
ולכן
ולמרות שאני תמיד חושבת שזו דביקות מיותרת,
אשלח לך חיבוק חם


(זה לא איש עושה שרירים, למרות שזה נראה ככה...)

[מירב*]

שרון, את תמיד מצחיקה אותי, גם עם ה "הפלה מאיימת - שלא תאיים", תודה.

[יעל_צ*]

מירב,
רק עכשיו ראיתי. מאחלת לך רק טוב בהמשך.


יעל

[אור*]

מירב, אני ממש מצטערת ,אתמול בערב קראתי את דבריך ולא יכולתי שלא לבכות זה ממש החזיר אותי חודש אחורה, קשה לי להגיד משהו שינחם אותך כי אני לא חושבת שיש משהו מספיק חזק כדי לתאר מה שאת מרגישה עכשיו.
אז אני מאחלת לך שתתגברי מהר , ותחזירי מהר לנסות, כי הכי חשוב זה לא לאבד תקווה.
אני יודעת שאנחנו לא מכירות אך אני מרגישה צורך לשלוח אליך חיבוק וירטואלי, והרבה אהבה .

אור

[מיכל_שץ*]

מירב
)':
לא יודעת איך לנחם, לא בטוחה שיש נחמה, תבכי טוב טוב,
לי לא היו כוחות לבכות (לא בכי אמיתי, טוב ומשחרר). ועד היום זה קצת תקוע.
אז תני לעצמך זמן.
שולחת לך גם אני חמים.
מאחלת לך חויה מתקנת בקרוב.
וגם לאור.

[אור*]

אני יודעת שאין קשר אבל כעת חודש לאחר ההפלה שעברתי מודיעים לי שאני מפוטרת , ואני לא יודעת אייך להתמודד , עדיין לא התמודדתי עם ההפלה שעברתי , וזה נורא מעצבן כי אני יודעת שיש הרבה קשר בין הטיפולים , הריון, הפלה והידיעה שאני אנסה שוב להיכנס להריון, וזה נורא מפריע שהרצון להיות אמא מהווה מכשול בעבודה.
אני צריכה כיצד עידוד ותמיכה שכל עולמי מתמוטט עליי... HELP

[יוחננ_ית*]

אור, מאוד עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני שולחת לך המון, המון

יש לי שאלה, האם את חושבת שפוטרת בגלל הטיפולים שאת עוברת? כי אם כן, אני בטוחה שזה בניגוד לחוק.
בכל מקרה, אני בטוחה שבקרוב יהיה לך עתיד ורוד יותר אז תחזיקי מעמד

[מיכל_שץ*]

אור אם הייתי יכולה לתת לך אחד אמיתי הייתי נותנת, בנתיים קבלי

[מיכל_שץ*]

יש לי שאלה, האם את חושבת שפוטרת בגלל הטיפולים שאת עוברת? כי אם כן, אני בטוחה שזה בניגוד לחוק.
גם אני חושבת, כדאי לבדוק.

[שרון_ג*]

תחזיקי מעמד.
הלוואי ויכולתי לעזור.

[יעל_צ*]

מירב, מצטרפת לכולם כאן, מקווה שהעידוד עוזר לך קצת.

[אור*]

תודה רבה אתן מקסימות , ולדבר החשוב ביותר קיבלתי וסת לראשונה אחרי ההפלה והדבר הנפלא הוא שלא היה צורך
בכדורים . והחלטתי להמשיך ולנסות שוב להרות למרות הכל.

[אמא_של*]

והחלטתי להמשיך ולנסות שוב להרות למרות הכל.
בהצלחה. מחזיקה לך אצבעות...
(())