טוב, אז בואו רק נעשה אזהרה לציבור הנוסעים שאוהבים מאוד את הציטוט הזה, לשמור מכאן מרחק. כי אין לי כוח לדבר נורא יפה ובעדינות עליו כי הוא מעצבן אותי
יש רובד בספר הזה שכל הזמן נורא מזכיר שמי שכתב אותו הוא מבוגר, שבעצם די שכח מה זה להיות ילד. והוא מבסוט מעצמו לאללה, ולא בצדק, כי הוא מוכר לילדים בעטיפה מרשרשת רעיונות טפשיים של מבוגרים שבכלל לא היו אמורים להיות להם עם ילדות קצת אחרת...
_"מה לדעתך פירוש הדבר? 'עשה מה שלבך חפץ'. זה בוודאי אומר, כי מותר לי לעשות כל מה שעולה על דעתי. אינך חושב כך?"
"לא, פירוש הדבר, שעליך למלא את רצונך הכן והאמיתי. אין קשה מזה."_
זה משפט ממש מקומם. במקור יש שם הזמנה לעשייה מאוד כללית ולהליכה מתוקה אחרי המשאלות שלנו. אין סימן קריאה בסוף. זו לא פקודה. אין בה שום דבר קשה.
בפירוש שניתן לה היא הופכת לפקודה (למה, בעצם?) והילד המסכן מקבל עליו בפועל חובת שירות שהוא לא מודע אליה ולא בדיוק בחר בה. למה לקשור את חובת השירות בידיעה שלו את הרצונות שלו? מאיפה זה בכלל בא?
זה בדיוק העולם של המבוגרים שמוציא את המיץ ממשהו טוב ומענג לטובת גמול שאתה זוכה בו אם אתה משרת מטרה גדולה ממך.
מה רע בפרשנות של הילד? ומי שם את המפרש לפרש דווקא כך ולא אחרת? ומה היה קורה לו הילד היה מגלה בעצמו את הפרשנות הנדרשת בזמנו ובדרכו?
<מה שסוג-של קרה בפועל בכל מקרה, כי זה טבעם של החיים. אפשר להגיד למישהו עד מחר אמירות גדולות כאלה אבל הן תהיינה חסרות משמעות לאוזניים לא בשלות>
_"רצוני הכן והאמיתי? למה כוונתך בכך?"
"זה הסוד הכמוס ביותר שלך עצמך ואתה עצמך אינך יודע אותו."_
עוד דוגמה להוספת רובד כבד ומכביד על משהו שיכול להיות כל כך קליל בשביל ילד.
סיבכו אותו בפרשנות ראשונה שהיא לא שלו, ועכשיו בשביל להבין אותה הוא מסתבך עוד יותר ברעיונות טפשיים של גדולים, כמו זה שהרצון שלנו הוא סוג של סוד ושאין לו יכולת לדעת מהו.
יא אללה, מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר כשאני שומעת דיאלוג מהסוג הזה.
הנה איך שאני רואה את העולם - ילדים יודעים מעולה ה-כל. הם יודעים מה הם צריכים, מה הם רוצים, מה הם כמהים, ה-כל. המבוגרים והחיים בעולם המודרני דופקים להם את זה ביג טיים. ואחרי שהם כבר שובשו לחלוטין בא המבוגר ואומר לילד - ככה זה. עכשיו, מה שפעם יכולת לדעת בקלות מסחררת, הוא סוד. כי לא ממש מותר לך להצטרך ולרצות ולכמוה.
אבל הוא לא מגלה לו, לילד, שיש לו, ותמיד תהיה לו, יכולת מפעימה לדעת בדיוק מה הוא צריך ורוצה ושואף, אם רק ישחררו אותו מהתחושה המחורבנת שזה קשה או לא נגיש!
_"ואיך אוכל לגלות מהו?"
"בכך שתלך בדרך משאלותיך, ממשאלה למשאלה, מהראשונה עד לאחרונה. הדרך הזאת תוליך אותך לדבר שאתה רוצה באמת ובכל לבך"_
או במילים אחרות - באחרית ימייך, ואולי רק לפני מותך, תדע אם חייך היו בעלי הערך שרצית שיהיה להם או שלא. ועד אז תהיה שבוי בתוך קונספט דפוק שבו אתה בעצם לא יודע מה אתה רוצה באמת כי ככה אני, המבוגר, הכנסתי לך לראש.
תצטרך להסתפק רק במשאלות קטנות וללכת מאחת לשנייה בתקווה שאני, המבוגר, צודק, ובסוף תקבל את הפרס שהיה לך תמיד בכיס האחורי אבל וואלה, לא התחשק לי לגלות לך את זה כי זה לא באינטרס שלי. אני פשוט צריך שתשרת את מה שאני רוצה (ויודע מצוין, כמובן! כי אני מבוגר...) אז אני לא יכול להסגיר את זה.
וככה בדיוק אנשים מתרגלים להסתפק בכל כך מועט... כל כך מועט...
ולחפש את הקוסם או הנביא או המטפל שיתמוך בהם בעודם צועדים ממשאלה למשאלה כאילו שלמסע הזה יש באמת מטרה שתתגלה רק בסופו. אולי.
לבני הבכור יש תליון כזה בדיוק, עם הנחשים והכל. עשינו לו אותו אצל צורף אחרי שקראנו את הספר ולפני שעברנו לאנגליה.
הוא שאל - מה זה אומר בעצם, עשה מה שלבך חפץ?, עניתי לו - מה דעתך?
והוא משך בכתפיו וענה - לא יודע. אמרתי לו - יופי. זה לא גרע במאום מאהבתו לתכשיט הזה.
ולו היה מתעקש לשאול אותי מה זה אומר לדעתי, ולא הייתי צריכה לכתוב סיפור שיש בו סוף טוב שתלוי בפרשנות של הדבר הזה, הייתי עונה לו - זה אומר שהלב שלך ממש ממש חשוב ושיש בו אולי תשובות לשאלה הפשוטה כל כך - מה אתה רוצה?
פשוט תקשיב לו, נראה מה יצא מזה.
הלב בהקשר הזה הוא איבר נהדר, כי הוא גם ממש גוף. אז הוא תזכורת לזה שמה שאנחנו צריכים ורוצים וכמהים נמצא ממש בתוכנו, ויש לנו נגישות מלאה אליו בכל רגע נתון כי לאן כבר הלב שלנו יכול ללכת? אז אם התשובה שם, יאללה, בסך הכל צריך לשאול ולהקשיב והיא תתגלה מייד. לא אחרי שנלך בצעדי צב ממשאלה למשאלה.
<מרגישים שאני מעוצבנת?
תכף אני אלך לרקוד וכל זה יישטף לו. הלב שלי אמר לי שזה בדיוק מה שאני רוצה>
טוב, אז בואו רק נעשה אזהרה לציבור הנוסעים שאוהבים מאוד את הציטוט הזה, לשמור מכאן מרחק. כי אין לי כוח לדבר נורא יפה ובעדינות עליו כי הוא מעצבן אותי :-)
יש רובד בספר הזה שכל הזמן נורא מזכיר שמי שכתב אותו הוא מבוגר, שבעצם די שכח מה זה להיות ילד. והוא מבסוט מעצמו לאללה, ולא בצדק, כי הוא מוכר לילדים בעטיפה מרשרשת רעיונות טפשיים של מבוגרים שבכלל לא היו אמורים להיות להם עם ילדות קצת אחרת...
_"מה לדעתך פירוש הדבר? 'עשה מה שלבך חפץ'. זה בוודאי אומר, כי מותר לי לעשות כל מה שעולה על דעתי. אינך חושב כך?"
"לא, פירוש הדבר, שעליך למלא את רצונך הכן והאמיתי. אין קשה מזה."_
זה משפט ממש מקומם. במקור יש שם הזמנה לעשייה מאוד כללית ולהליכה מתוקה אחרי המשאלות שלנו. אין סימן קריאה בסוף. זו לא פקודה. אין בה שום דבר קשה.
בפירוש שניתן לה היא הופכת לפקודה (למה, בעצם?) והילד המסכן מקבל עליו בפועל חובת שירות שהוא לא מודע אליה ולא בדיוק בחר בה. למה לקשור את חובת השירות בידיעה שלו את הרצונות שלו? מאיפה זה בכלל בא?
זה בדיוק העולם של המבוגרים שמוציא את המיץ ממשהו טוב ומענג לטובת גמול שאתה זוכה בו אם אתה משרת מטרה גדולה ממך.
מה רע בפרשנות של הילד? ומי שם את המפרש לפרש דווקא כך ולא אחרת? ומה היה קורה לו הילד היה מגלה בעצמו את הפרשנות הנדרשת בזמנו ובדרכו?
<מה שסוג-של קרה בפועל בכל מקרה, כי זה טבעם של החיים. אפשר להגיד למישהו עד מחר אמירות גדולות כאלה אבל הן תהיינה חסרות משמעות לאוזניים לא בשלות>
_"רצוני הכן והאמיתי? למה כוונתך בכך?"
"זה הסוד הכמוס ביותר שלך עצמך ואתה עצמך אינך יודע אותו."_
עוד דוגמה להוספת רובד כבד ומכביד על משהו שיכול להיות כל כך קליל בשביל ילד.
סיבכו אותו בפרשנות ראשונה שהיא לא שלו, ועכשיו בשביל להבין אותה הוא מסתבך עוד יותר ברעיונות טפשיים של גדולים, כמו זה שהרצון שלנו הוא סוג של סוד ושאין לו יכולת לדעת מהו.
יא אללה, מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר כשאני שומעת דיאלוג מהסוג הזה.
הנה איך שאני רואה את העולם - ילדים יודעים מעולה ה-כל. הם יודעים מה הם צריכים, מה הם רוצים, מה הם כמהים, ה-כל. המבוגרים והחיים בעולם המודרני דופקים להם את זה ביג טיים. ואחרי שהם כבר שובשו לחלוטין בא המבוגר ואומר לילד - ככה זה. עכשיו, מה שפעם יכולת לדעת בקלות מסחררת, הוא סוד. כי לא ממש מותר לך להצטרך ולרצות ולכמוה.
אבל הוא לא מגלה לו, לילד, שיש לו, ותמיד תהיה לו, יכולת מפעימה לדעת בדיוק מה הוא צריך ורוצה ושואף, אם רק ישחררו אותו מהתחושה המחורבנת שזה קשה או לא נגיש!
_"ואיך אוכל לגלות מהו?"
"בכך שתלך בדרך משאלותיך, ממשאלה למשאלה, מהראשונה עד לאחרונה. הדרך הזאת תוליך אותך לדבר שאתה רוצה באמת ובכל לבך"_
או במילים אחרות - באחרית ימייך, ואולי רק לפני מותך, תדע אם חייך היו בעלי הערך שרצית שיהיה להם או שלא. ועד אז תהיה שבוי בתוך קונספט דפוק שבו אתה בעצם לא יודע מה אתה רוצה באמת כי ככה אני, המבוגר, הכנסתי לך לראש.
תצטרך להסתפק רק במשאלות קטנות וללכת מאחת לשנייה בתקווה שאני, המבוגר, צודק, ובסוף תקבל את הפרס שהיה לך תמיד בכיס האחורי אבל וואלה, לא התחשק לי לגלות לך את זה כי זה לא באינטרס שלי. אני פשוט צריך שתשרת את מה שאני רוצה (ויודע מצוין, כמובן! כי אני מבוגר...) אז אני לא יכול להסגיר את זה.
וככה בדיוק אנשים מתרגלים להסתפק בכל כך מועט... כל כך מועט...
ולחפש את הקוסם או הנביא או המטפל שיתמוך בהם בעודם צועדים ממשאלה למשאלה כאילו שלמסע הזה יש באמת מטרה שתתגלה רק בסופו. אולי.
לבני הבכור יש תליון כזה בדיוק, עם הנחשים והכל. עשינו לו אותו אצל צורף אחרי שקראנו את הספר ולפני שעברנו לאנגליה.
הוא שאל - מה זה אומר בעצם, עשה מה שלבך חפץ?, עניתי לו - מה דעתך?
והוא משך בכתפיו וענה - לא יודע. אמרתי לו - יופי. זה לא גרע במאום מאהבתו לתכשיט הזה.
ולו היה מתעקש לשאול אותי מה זה אומר לדעתי, ולא הייתי צריכה לכתוב סיפור שיש בו סוף טוב שתלוי בפרשנות של הדבר הזה, הייתי עונה לו - זה אומר שהלב שלך ממש ממש חשוב ושיש בו אולי תשובות לשאלה הפשוטה כל כך - מה אתה רוצה?
פשוט תקשיב לו, נראה מה יצא מזה.
הלב בהקשר הזה הוא איבר נהדר, כי הוא גם ממש גוף. אז הוא תזכורת לזה שמה שאנחנו צריכים ורוצים וכמהים נמצא ממש בתוכנו, ויש לנו נגישות מלאה אליו בכל רגע נתון כי לאן כבר הלב שלנו יכול ללכת? אז אם התשובה שם, יאללה, בסך הכל צריך לשאול ולהקשיב והיא תתגלה מייד. לא אחרי שנלך בצעדי צב ממשאלה למשאלה.
<מרגישים שאני מעוצבנת? :-) תכף אני אלך לרקוד וכל זה יישטף לו. הלב שלי אמר לי שזה בדיוק מה שאני רוצה>