על ידי ענת_גביש* » 03 מאי 2004, 03:01
(תשובה לנאוה)
ובכן, זה מורכב מאד, כמו שאפשר לדמיין, רק פי שלושים אלף יותר.
את יכולה להיות מאושרת על שנפרדת מבן זוג. יכולה להיות אסירת תודה על מה שקורה אחר כך, ובמקביל, בקו אכזרי ורציף שלא נכנע אל מול הקוים החזקים שחייך משרטטים לך להפתעתך, כך, במקביל, לכאוב כאב של גדיעה ממי שגופך התאחד עם גופו ונשמתך עם נשמתו לכדי יצירת אדם. אדם שהפך אתכם אחד לנצח. ככה זה, החיים זה דבר רב פנים. להיות מאושרים במה שיש ולהסתכל בכאב על הנימים הדקים שאושרך מורכב מהם.
הטקס הזה שברבנות? כמה מוזר. סמכתי עליהם על היהודים שישכילו לחבר משהו שבאמת ימחיש, באמת יביא את המסור הזה הלא חד, שחותך, וחותך וחותך, עד שיהיה ברור שהגזע הזה פולח לשניים, נפרד, מגיר דמעות שרף שמתקשות ליהלומי ענבר ומאחה לכדי שניים נפרדים.
ואת קולטת, אני לא מדברת בכלל על אהבה. זה הקטע המצחיק פה. שיש דברים חזקים יותר מאהבה. אפילו רגש אחר אין שם. אפילו לא מילים לתאר.
אולי המילה ברית. שגם היא אגב לא התהוותה בטקס היהודי ההוא, אלא ביצירת החיים.
אז אפשר להיפרד טוב, ואפשר גם אפשר לשמוח בזה ולהיות שלמים עם זה וכל המילים האלה, ולא להפסיק לרגע להגיד תודה על כל מה שקרה אז וקרה אחר כך וקורה עכשיו, ובחיי, לא הייתי משנה כלום. (ואיזה כיף לכתוב את זה)
אבל חלק ממנו כאן ישן לא רחוק ממני, וכך, לתמיד, שלומו והדאגה לו, לאבא שלה, הם לא משהו שכבר אוכל להחליט אם אני מעוניינת לקיים כאן או לא.
אני לא יודעת אם עניתי לך על השאלה.
אני אנסה במילים אחרות, הבנתי שמטריד אותך החלפת הבעיה בבעיה אחרת אז לא, לא התכוונתי כמו שמשתמע.. התכוונתי במקרה של ליה, שאם היו כעסים סביב הטיפול בילד כשכרגע נמצאים עדיין על גשר יציב שאפשר להעז ללכת עליו, אז אחרי פרידה הכעסים והקושי ישארו (או יגדלו מאד, בעצם), אבל כבר לא יהיה הגשר ההוא.
תודה על שאלתך החצופה ככה באמצע הלילה. נהניתי מאד להשיב.
(תשובה לנאוה)
ובכן, זה מורכב מאד, כמו שאפשר לדמיין, רק פי שלושים אלף יותר.
את יכולה להיות מאושרת על שנפרדת מבן זוג. יכולה להיות אסירת תודה על מה שקורה אחר כך, ובמקביל, בקו אכזרי ורציף שלא נכנע אל מול הקוים החזקים שחייך משרטטים לך להפתעתך, כך, במקביל, לכאוב כאב של גדיעה ממי שגופך התאחד עם גופו ונשמתך עם נשמתו לכדי יצירת אדם. אדם שהפך אתכם אחד לנצח. ככה זה, החיים זה דבר רב פנים. להיות מאושרים במה שיש ולהסתכל בכאב על הנימים הדקים שאושרך מורכב מהם.
הטקס הזה שברבנות? כמה מוזר. סמכתי עליהם על היהודים שישכילו לחבר משהו שבאמת ימחיש, באמת יביא את המסור הזה הלא חד, שחותך, וחותך וחותך, עד שיהיה ברור שהגזע הזה פולח לשניים, נפרד, מגיר דמעות שרף שמתקשות ליהלומי ענבר ומאחה לכדי שניים נפרדים.
ואת קולטת, אני לא מדברת בכלל על אהבה. זה הקטע המצחיק פה. שיש דברים חזקים יותר מאהבה. אפילו רגש אחר אין שם. אפילו לא מילים לתאר.
אולי המילה ברית. שגם היא אגב לא התהוותה בטקס היהודי ההוא, אלא ביצירת החיים.
אז אפשר להיפרד טוב, ואפשר גם אפשר לשמוח בזה ולהיות שלמים עם זה וכל המילים האלה, ולא להפסיק לרגע להגיד תודה על כל מה שקרה אז וקרה אחר כך וקורה עכשיו, ובחיי, לא הייתי משנה כלום. (ואיזה כיף לכתוב את זה)
אבל חלק ממנו כאן ישן לא רחוק ממני, וכך, לתמיד, שלומו והדאגה לו, לאבא שלה, הם לא משהו שכבר אוכל להחליט אם אני מעוניינת לקיים כאן או לא.
אני לא יודעת אם עניתי לך על השאלה.
אני אנסה במילים אחרות, הבנתי שמטריד אותך [u]החלפת הבעיה בבעיה אחרת[/u] אז לא, לא התכוונתי כמו שמשתמע.. התכוונתי במקרה של ליה, שאם היו כעסים סביב הטיפול בילד כשכרגע נמצאים עדיין על גשר יציב שאפשר להעז ללכת עליו, אז אחרי פרידה הכעסים והקושי ישארו (או יגדלו מאד, בעצם), אבל כבר לא יהיה הגשר ההוא.
תודה על שאלתך החצופה ככה באמצע הלילה. נהניתי מאד להשיב.