על ידי שחר_חדש* » 20 מאי 2009, 11:19
עכשיו שהחבר שלי לשעבר, וזה שנטע בתוכי זיקה ליהדות- נהייה דוס, יש סיבה טובה לדאגה.
אז מצד אחד יש את כל האנשים הטובים שלוקחים אותי לשיחות מהסוג של "כמה גרועים החרדים" או מהסוג של "אל תעשי שום צעד פזיז" כי כולם באמת אוהבים ודואגים לך..
ומצד שני (וברוך השם שיש אותו) יש את אלה שקונים את ההצגה שלי ששום דבר לא השתנה ושכך ימשיך להיות עד קץ הימים.
ובאמת שגם ביני לביני היתה הרבה דאגה, הרבה פחד מההתמודדות עם שינוי. אז כלפי חוץ השתדלתי שהכל ימשיך כרגיל כדי להרוויח עוד זמן להתבשל עם המחשבות שלי, עוד זמן בתוך הרחם המגונן של הילדות, שם יש מקום לכל השגעונות ושום דבר לא נלקח יותר מידי ברצינות.
אבל השינוי מתרחש, מחלחל בזרמים תת קרקעיים. נראה לי שזה התחיל בבחירה להפוך להיות צימחונית. לכאורה צעד אופייני לנערה מתבגרת שמתעוררת בה קצת מודעות למה שהולך סביבה, אבל אצלי זה בא מכיוון אחר. פשוט זאת היתה דרך להתחמק מעירבובים של בשר וחלב (ממש מוזר לי לנתח את זה עכשיו רטרואקטיבית כי אפילו לעצמי לא אמרתי את זה אז בפה מלא, אבל אני יודעת שזה ככה). ויש את התפילה שכבר הזכרתי. בבוקר: יושבת על המיטה עם הסידור, קשובה יותר לקולות של צעדים מחוץ לחדרי, יותר מאשר למילים שאני קוראת.
ובלילה: כנראה שכבר למדתי את הנוסח בעל פה כי אני זוכרת את עצמי שוכבת בחושך במיטה, לוחשת את התפילה, ורואה בעיני רוחי את המילים מתעוררות לחיים. "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.." למדתי שהעניין של התפילה בלילה הוא לערוך חשבון נפש, ולהגיע נקייה לשינה כדי להתחיל למחרת דף חדש, אז בכל פעם שהגעתי למילים "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" - הייתי משחזרת רגעים מהיום החולף שנכנסו אצלי לקטגוריה 'אלהים-אחרים', וככה הייתי מחזקת בתוכי את הרצון להמנע מדברים שנראו לי שליליים (בכל המישורים: מחשבה דיבור ומעשה). אני יודעת שרגעי ההתבוננות האלה היו אחראים במידה רבה לכל שינוי שהתרחש.
וכמובן יש את השבת.. "את מרגישה משהו שונה באוויר?" ציפור-דרור שאל אותי פעם כשטיילנו בשבת בוואדי. "אני לא יודעת.." אבל רק למשמע השאלה הזאת את יכולה להשתכנע שבוודאי משהו שונה באוויר. הפסקתי לצאת בימי שישי בערב, וגם בימי שבת נמנעתי מנסיעות. אף אחד לא שאל אותי על מה ולמה אני משתבללת לי, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני מניחה שזה היה ברור לכולם למה, אבל היה יותר מידי קשה להכיל את הרעיון כדי לפתוח את הנושא בגלוי. רק דבר אחד אני זוכרת, כשההורים שלי היו יוצאים במכונית של אבא שלי, אמא שלי היתה אומרת לי שהמכונית שלה פנויה ומנפנפת במפתחות, כדי שאולי אני אשתכנע לעשות בהם שימוש.
וזה היה קשה, לא להמנע מנסיעות - בעניין הזה לא התעקשתי, וכשלא היתה ברירה הייתי מצטרפת לאירועים משפחתיים. להשאר בבית היה קשה. האמנתי באמת ובתמים שאפשר לזכות להרגיש את האור המיוחד של השבת רק אם שובתים בה, ולכן השתדלתי בכל כוחי לא לעשות דברים שאסור (וכמובן שלא היה לי שמץ של מושג מה אסור, אז ליתר בטחון השארתי בצד של המותר רק את האכילה השינה התפילה והטיולים בוואדי). ובאמת הרגשתי הרבה אור, כשקמתי מוקדם בשבת בבוקר והלכתי לטייל לבד. הרגשתי הרבה אור כשישבתי עם אמא שלי בחצר, ושוחחנו שעות או סתם קראנו בשקט אחת ליד השניה. הרבה אור גם היה בשעות שבהן ביקרתי את סבתא שלי, שיחקנו שבץ-נא או טיילנו ברחוב, כי אני ממילא לא ממהרת לשום מקום.
אבל מצד שני היו את השעות האלה, בעיקר בשבת אחרי הצהריים, כשכבר עשיתי את כל הנ"ל וכל מה שנשאר זה רק ציפייה כמוסה שכבר תצא לה השבת, כי בינינו, אני משתגעת מבדידות, ודמעות של מחנק כבר עולות בעיניים, כי אני מותשת מלשמוע רק את הקול של עצמי, אותו קול שאומר הכל, אבל מתעקש לא לענות על השאלה לאן באמת אני הולכת?
עכשיו שהחבר שלי לשעבר, וזה שנטע בתוכי זיקה ליהדות- נהייה דוס, יש סיבה טובה לדאגה.
אז מצד אחד יש את כל האנשים הטובים שלוקחים אותי לשיחות מהסוג של "כמה גרועים החרדים" או מהסוג של "אל תעשי שום צעד פזיז" כי כולם באמת אוהבים ודואגים לך..
ומצד שני (וברוך השם שיש אותו) יש את אלה שקונים את ההצגה שלי ששום דבר לא השתנה ושכך ימשיך להיות עד קץ הימים.
ובאמת שגם ביני לביני היתה הרבה דאגה, הרבה פחד מההתמודדות עם שינוי. אז כלפי חוץ השתדלתי שהכל ימשיך כרגיל כדי להרוויח עוד זמן להתבשל עם המחשבות שלי, עוד זמן בתוך הרחם המגונן של הילדות, שם יש מקום לכל השגעונות ושום דבר לא נלקח יותר מידי ברצינות.
אבל השינוי מתרחש, מחלחל בזרמים תת קרקעיים. נראה לי שזה התחיל בבחירה להפוך להיות צימחונית. לכאורה צעד אופייני לנערה מתבגרת שמתעוררת בה קצת מודעות למה שהולך סביבה, אבל אצלי זה בא מכיוון אחר. פשוט זאת היתה דרך להתחמק מעירבובים של בשר וחלב (ממש מוזר לי לנתח את זה עכשיו רטרואקטיבית כי אפילו לעצמי לא אמרתי את זה אז בפה מלא, אבל אני יודעת שזה ככה). ויש את התפילה שכבר הזכרתי. בבוקר: יושבת על המיטה עם הסידור, קשובה יותר לקולות של צעדים מחוץ לחדרי, יותר מאשר למילים שאני קוראת.
ובלילה: כנראה שכבר למדתי את הנוסח בעל פה כי אני זוכרת את עצמי שוכבת בחושך במיטה, לוחשת את התפילה, ורואה בעיני רוחי את המילים מתעוררות לחיים. "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.." למדתי שהעניין של התפילה בלילה הוא לערוך חשבון נפש, ולהגיע נקייה לשינה כדי להתחיל למחרת דף חדש, אז בכל פעם שהגעתי למילים "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" - הייתי משחזרת רגעים מהיום החולף שנכנסו אצלי לקטגוריה 'אלהים-אחרים', וככה הייתי מחזקת בתוכי את הרצון להמנע מדברים שנראו לי שליליים (בכל המישורים: מחשבה דיבור ומעשה). אני יודעת שרגעי ההתבוננות האלה היו אחראים במידה רבה לכל שינוי שהתרחש.
וכמובן יש את השבת.. "את מרגישה משהו שונה באוויר?" ציפור-דרור שאל אותי פעם כשטיילנו בשבת בוואדי. "אני לא יודעת.." אבל רק למשמע השאלה הזאת את יכולה להשתכנע שבוודאי משהו שונה באוויר. הפסקתי לצאת בימי שישי בערב, וגם בימי שבת נמנעתי מנסיעות. אף אחד לא שאל אותי על מה ולמה אני משתבללת לי, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני מניחה שזה היה ברור לכולם למה, אבל היה יותר מידי קשה להכיל את הרעיון כדי לפתוח את הנושא בגלוי. רק דבר אחד אני זוכרת, כשההורים שלי היו יוצאים במכונית של אבא שלי, אמא שלי היתה אומרת לי שהמכונית שלה פנויה ומנפנפת במפתחות, כדי שאולי אני אשתכנע לעשות בהם שימוש.
וזה היה קשה, לא להמנע מנסיעות - בעניין הזה לא התעקשתי, וכשלא היתה ברירה הייתי מצטרפת לאירועים משפחתיים. להשאר בבית היה קשה. האמנתי באמת ובתמים שאפשר לזכות להרגיש את האור המיוחד של השבת רק אם שובתים בה, ולכן השתדלתי בכל כוחי לא לעשות דברים שאסור (וכמובן שלא היה לי שמץ של מושג מה אסור, אז ליתר בטחון השארתי בצד של המותר רק את האכילה השינה התפילה והטיולים בוואדי). ובאמת הרגשתי הרבה אור, כשקמתי מוקדם בשבת בבוקר והלכתי לטייל לבד. הרגשתי הרבה אור כשישבתי עם אמא שלי בחצר, ושוחחנו שעות או סתם קראנו בשקט אחת ליד השניה. הרבה אור גם היה בשעות שבהן ביקרתי את סבתא שלי, שיחקנו שבץ-נא או טיילנו ברחוב, כי אני ממילא לא ממהרת לשום מקום.
אבל מצד שני היו את השעות האלה, בעיקר בשבת אחרי הצהריים, כשכבר עשיתי את כל הנ"ל וכל מה שנשאר זה רק ציפייה כמוסה שכבר תצא לה השבת, כי בינינו, אני משתגעת מבדידות, ודמעות של מחנק כבר עולות בעיניים, כי אני מותשת מלשמוע רק את הקול של עצמי, אותו קול שאומר הכל, אבל מתעקש לא לענות על השאלה לאן באמת אני הולכת?