הכי חשוך לפני עלות השחר

[שחר_חדש*]

יושבת ומחפשת ברחבי האתר מקום להשתחל פנימה, בלי להפריע, רק לרגע, כדי לבטא קול שדוחק בתוכי ורוצה לצאת לאוויר העולם.. מביך אותי להודות שאני קצת מתרגשת, כי באמת זמן רב אני כבר מפנטזת על הרגע הזה.. אולי קוראים לזה פחד במה, או חבלי לידה, אבל איך שלא יהיה הנה אני מתחילה, בתקווה להגיע להקלה מהעומס שיושב על הלב..

את מסעי בעולם הזה התחלתי מנקודת פתיחה נהדרת- נולדתי למשפחה קטנה בקרית טבעון, נוף מקסים, כלב חתול, חינוך טוב, המון חוגים. הרבה שמחת חיים, בטחון עצמי חברות חברים.. נטיית הלב מושכת לכיוון הבמה - מחול תיאטרון קרקס - כל עסקת החבילה..
החלק המשמעותי של המסע מתחיל בנקודה שבה הנערה בת ה15 מגלה שהיא יכולה לדבר עם עצמה. לפתוח דיון פנימי על מחשבות ותחושות ואפילו להגיע להחלטות משמעותיות. מה שנקרא - מודעות.. זה קרה בנסיעה עם המשפחה לסיני, כאשר באותה חופשה קיבלה אמא שלי תוצאות ראשונות לבדיקות שבהן גילו אצלה סרטן השד. חזרנו מסיני לתוך חיים אחרים. אמא שלי התחילה את ההתמודדות שלה, ואני התחלתי את ההתבגרות שלי.

[שחר_חדש*]

ממשיכה..
בתקופה שכל המתבגרים מוצאים להם קבוצת השתייכות זו או אחרת אני הסתובבתי בין כמה סוגים של אנשים. בסך הכל בטבעון רובם ילדים טובים, אבל מצאתי לי חברים גם בין הפריקים - לעתיד סטלנים.. אחד מהם היה בשכבה מעלי ונוצר איתו חיבור שנתן מקום לאותו קול פנימי שמתחיל להתבהר בתוכי. מוזיקה משנות השישים בגדים יד שניה וטיולים בוואדי נותנים כנראה בסיס טוב למחשבות קיומיות, ואלו מתחילות לצוץ במוחות הצעירים.
בחופש הגדול לפני כתה יא' אני וידידי שעולה לכתה יב' מוצאים את עצמינו מסתכלים על השמיים ומשוחחים שעות, ואחרי תקופה שבה הסתכלנו בעיקר על השמיים, התחלנו להסתכל גם אחד על השני.. אהבה ראשונה מרגשת ותמימה..
באחד הימים הוא מזמין אותי לשמוע שיעור שאחיו הגדול מלמד פעם בשבוע על תורות של רבי נחמן. מי זה רבי נחמן? מברסלב. אוקיי, על מה הוא מדבר? על מה שאנחנו מדברים.. אז התחלתי להגיע איתו לשיעור.
סיגריות נרגילה וכיבוד קל יחד עם דיבורים עמוקים שיוצאים מפיו של חצי גורו- מושכים את הלב מחלחלים פנימה ונותנים כוחות להפוך עולמות.. כל לילה כשאני חוזרת הביתה מהשיעור אני שומעת את ההורים שלי מתהפכים במיטה. לרוב אני גם זוכה לפגוש את אמא שלי שיוצאת מחדרה לבושה בפיג'מה ובפניה סימני דאגה מובהקים. איך היה? לאן כל זה מוביל?.. אנחנו מדברות המון, אני מסבירה לה שזה ממש לא מה שהיא חושבת, שזה לא מיסיון ושאני לא בעניין לחזור לשום מקום..

[סגו_לה*]

מעניין...מכירה את הדף נחל נובע ?

[שחר_חדש*]

תודה רבה על ההפנייה, מאוד נעים לקבל תגובה
אבל הסיפור שלי פונה לכיוון אחר.. (-;

[שחר_חדש*]

בהתחלה אמא שלי דווקא אהבה את החבר שלי, למרות שאחיו הגדול היווה איום אדיר על שפיות המשפחה שלנו.
אבל אחרי תקופה קצרה היא התחילה לטעון שנהייתי ביקורתית וכבדה, ושהיא חושבת שזה בהשפעת הקשר..
אחרי ארבעה חודשים נפרדנו, למרות האהבה.. הוא עבר להילוך גבוה בכל מה שנוגע לביקורת נוקבת על העולם החילוני, ובתור אחת שהיא חלק מכל זה - וגם הוא בינתיים - היה לי קשה להכיל את זה. משותפה פעילה בשיחות הלכתי והתכנסתי בתוך שתיקה, מהנהנת "כן כן" אבל בפנים לא בטוחה אם אני כבר מוכנה לכפור בכל הערכים שגדלתי עליהם. בנוסף, הרעיון של שמירת הברית ובפועל האיסור על מגע - התחיל לרחף מעל ראשנו, מה שהוביל להחלטה על פרידה.
הריגרסיה שלי התבטאה בכך שנכנסתי חזק לענייני הקרקס, משהו שמסיח את הדעת מהסוגיות הקשות של אמת ואמונה. אבל לא יכולתי לשחרר לגמרי את היהדות מהמערכת שלי. הרי "מי שטעם פעם אחת יין הונגרי"...
העצה הגדולה ביותר שקיבלתי מרבי נחמן לאותה עת היתה ההתבודדות. הייתי לוקחת את הכלבה שלי ויורדת איתה לוואדי, ומתחילה לפתוח את הלב מול השמיים. בהתחלה לא ידעתי איך לקרוא לו - אבא? בורא עולם? הביטויים לא זרמו לי בטבעיות.. אני משחזרת את השעות היפות האלה, ועולה בעיני רוחי תמונה של שמיים מעוננים מעל הרי הכרמל, או זיכרון משדות האינסוף שליד פסל זייד..
יום אחד נכנסתי לקרון הספרים (חנות של ספרים יד-שניה בטבעון) ומצאתי שם ספר שנקרא 'איש היער' - פירוש של הרב ארז משה דורון למעשיה של רבי נחמן 'על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו'. קניתי את הספר והתחלתי לקחת אותו איתי לוואדי. הקריאה בספר סידרה לי את הראש בנוגע לכל מה שקשור בגוף ונשמה, טפל ועיקר, תכלית הבריאה.. הייתי רק בכיתה יא' ועדיין עמוק בעינייני החול, אבל הקודש עמד שם מעבר לסיבוב ורק חיכה..

[שחר_חדש*]

צמאה לקצת חופש מההתמודדות היומיומית עם מה שכולם חושבים על מה שעובר עלייך (את עדיין הולכת לשיעורים האלה? הוא לא במקרה מחזיר בתשובה?..) - החלטתי לנסוע בקיץ שבין כתה יא' ליב' לבד לסבתא שלי בצפון אנגליה. התוכנית היתה חודש אצל סבתא, ועשרה ימים עם חברים בהולנד, בכנס ענק של להטוטנים.
היה לי איזה חלום, לראות את עצמי עם תיק גדול על הגב, יוצאת למרחבים, למקום שבו אפשר לשמוע את הקול הפנימי.
כשהגעתי לשם, נבהלתי עד עמקי נשמתי. הרגשתי בדידות שאין לי אפשרות להכיל, שאין ממנה מפלט, תקועה באיזה חור בריטי, עם סבתא בודדה לא פחות. אבל לאט לאט נרגעתי והתחלתי לגלות את היופי שבמרחב שנוצר עבורי שם.
באחד הלילות הראשונים חלמתי על החבר שהיה לי, שאחריו כבר היה לי חבר אחר, אבל פתאום צפה בי האהבה הראשונה, והיא השתלטה עלי שוב פעם בכל כוחה.. הבנתי פתאום איזה חיבור עמוק נוצר שם וכמה שהלב שלי נקשר, לא רק לאותו בחור, אלא גם לכל מה שהוא סימל עבורי- לחיבור לאלוהים, לחיפוש הכנה והבלתי מתפשר אחרי אמת.
הזמן אצל סבתא שלי התמלא ע"י סיפורים על העבר. באנגלית מתובלת ביידיש שמעתי כל מה שאפשר על השורשים שלי (מצד אבא) והרגשתי חיבור וגעגוע לעולם יהודי שפתאום יש לי בו עניין.. חפרתי בערמות הספרים ומצאתי סידור קטנטן, ושם בפעם הראשונה מצאתי נוסח מסודר לכל התפילות שממילא כבר אמרתי..
אמנם היה לי מאוד קשה למצוא את הידיים והרגליים מול אינספור העמודים, אבל כשמצאתי את קריאת שמע נעצרתי והחלטתי לדבוק רק בה בינתיים, פעמיים ביום, בוקר ולילה. וכך, באנגליה התחלתי עם הפעולה המחתרתית הראשונה שלי - תפילה, וחס-ושלום אם מישהו ישמע!
יחד עם החלומות להפוך לשחקנית-רקדנית-אקרובטית-להטוטנית-צמרת, נוצרה לי באותם ימים תחושה שניצבות לפני שתי דרכים שונות שאני יכולה לבחור ללכת בהם: האחת- דרך של יצירה, במה, התפתחות אמנותית, והשניה - דרך של חיי משפחה פשוטים, בקתה ביער, סוס, סריגה.. משום מה בין שתי הדרכים האלה נוצרה לי בנפש הפרדה ברורה..

[אשה_שמחה*]

הסיפור שלך מעניין, מחכה להמשך @}

[טדליק_נהנאנע*]

כל כך מזדהה עם ההתלבטות בין חיי במה לחיי משפחה פשוטים (בישוב קטן, קהילה קטנה, חינוך ביתי). לא יודעת איך משלבים.
מחכה לשמוע.

[יער_ה*]

קוראת אותך @}

[מתחדשת*]

קוראת

[אהבת_עולם*]

הסיפור שלך מעניין, מחכה להמשך

[מי_מה*]

גם אני, מה שהן אמרו.
(איך אני אוהבת לצלול כאן לסיפורי חיים של נשים. סיפורים מופלאים.)

[שחר_חדש*]

אחרי שבוע של מערבולות בנוסח כביסה בתוכנית מהירה אני חוזרת, כמעט על ארבע, לדף הזה ומוצאת תגובות שמחממות את הלב. הכתיבה כאן מצטרפת לתהליך של איזו לידה מחדש שכנראה נגזר עלי לעבור, אז באמת המון המון תודה לכל מי שמצאה לנכון לעזור לתהליך הזה להתרחש.. נשפך לי מהלב צורך לתת חיבוק גדול, ווירטואלי..

אמא שלי. ילידת טבעון שנת 49'. רעיה ואם לשתיים (אחותי מבוגרת ממני בשלוש שנים). פסיכולוגית תעסוקתית במקצועה, זמרת סופראן במקהלה בשעות הפנאי, וחובבת טיולים בשבילי ארץ ישראל היפה. חצי שנה אחרי שמלאו לה 50 קיבלה אמא שלי "במתנה" את המחלה. הטיפול בסרטן השד כולל כריתה וכימותרפיה והיא קיבלה את המצב בהשלמה ועם בחירה לנסות להמשיך כרגיל ככל שניתן. אך הנסיבות מאלצות לגייס כוחות נפש שה"כרגיל" לא מצריך ולכן מתחיל אצלה חיפוש אחרי מקורות מעוררי השראה לכוחות הנדרשים.. אני באותו זמן הייתי בת 15, עסוקה בעניינים גורליים משלי, העדפתי לקבל את ההנחייה להמשיך כרגיל ולא להכניס את הראש שלי לתוך המצב המבהיל שנוצר בבית.. <ואפשר שיש כאן דוגמא לנטיית נפש אופיינית שלי שנקראת הדחקה, נטייה שתלך ותתעבה עם השנים לדפוס משמעותי באופן ההתנהלות שלי..>
הטיפולים הועילו ברוך השם, ואמא שלי חזרה לשיגרת החיים. אך משהו בה השתנה. הצורך בשיחות נפש ובביטויים של אהבה הפשירו את הקרירות האוסטרית-בריטית שאיפיינה את התקשורת בבית. אמנם היא השתנתה, אבל אבא שלי לא השתנה ואחותי באותו השלב התגייסה לצבא, אז ככה יצא שנשארנו אמא שלי ואני ביחד בבית, בהתבגרות ובהתגברות, אחת בשביל השניה.

[שחר_חדש*]

אחרי חודש באנגליה של שקט שמוליד צמיחה יחד עם הזכות לעשות חסד בנתינה לסבתא, לא היה דבר שרחוק ממני יותר מאשר כנס הלהטוטים בהולנד. זה היה נראה לי מיותר להחריד, אבל לא היתה אפשרות מילוט ואני כבר הייתי בדרך לשם.. זה היה אמור להיות החלק של הכיף, הפנאן, אבל אני לגמרי לא הייתי בעניין. עברו עלי כמה ימים קשים, מעוררי בחילה אפילו, עולם השקר ישר לתוך הפרצוף.
מכל הנסיעה הזאת חזרתי הביתה עם שני דברים: האחד- כדור קונטקט בצבע בורדו שהתחיל להתגלגל לי על הידיים, והשני - סידור קטן בכריכה דקורטיבית, שמילותיו התחילו להתגלגל לי על הלשון.
התחלתי את כיתה יב' כמו נוסעת סמויה בתוך ספינה. מסתתרת לי מעיני כל, עוברת בשקט את המסע לעבר מציאות חדשה. אבל עם הזמן שאר הנוסעים מתחילים להרגיש את המטען החורג, קולטים אותי ומתחילים לחקור, מבקשים לראות תעודה מזהה. והתעודה שלי - יהודיה, מבקשת להגיע לארץ של רוחניות. מתחילים להזהיר אותי שזה מסוכן שאני יכולה לאבד את עצמי בדרך, שגם בארץ החדשה יש הרבה שקר ומרמה. אבל אני לא מוותרת, וממשיכה בשקט שלי לחתור נגד הזרם. יש כאלה שפשוט קופצים למים, מקווים לנחות לתוך איזו סירת מירוץ שתקח אותם ישר לתוך חיי תורה, אבל אני לא, מתעקשת להרגיע את הסביבה שאני לא עושה שום צעד קיצוני, שאני לא ממש משתנה, ושבכלל - אני אוהבת את החיים שלי ולא מבקשת לזרוק אותם בשביל חיים אחרים. ועוד הרבה דברים שאמרתי לעצמי ולאחרים - תובנות והארות קטנות וגדולות, שיחות לפעמים נעימות ולפעמים קשות.

[שחר_חדש*]

האהבה הראשונה שלי: ציפור דרור.
גם כן בן-טבעון.
מבוגר ממני רק בחודשיים אבל לומד בשכבה מעלי. טוב, לא בדיוק לומד. מראה נוכחות ואז חותך.
שפע תלתלים. מוזיקאי בתחילת דרכו. חכם, מוכשר, כריזמטי.
מזל קשת: מכוון ישר לאמת, רודף צדק, יושר וכנות בלי פשרות.
ירח במזל בתולה: חוש ביקורת מפותח. הביקורת מכוונת פנימה והחוצה כאחד.

כשציפור היה בן 4, אביו לקה בהתקף לב. כעבור עשר שנים, וציפור בן 14 וחצי -אביו נפטר.
ציפור-דרור בן זקונים, לפניו ארבעה אחים - האח המבוגר ביותר גדול ממנו ב17 שנה והצעירה שבהם מבוגרת ממנו בתשע שנים. כולם כבר עזבו את הבית ורק ציפור נשאר עם אימו, נער בתחילת גיל ההתבגרות, מקבל את תפקיד הגבר בבית. בימים שאחרי הפטירה יושבים שבעה וכל האחים המבוגרים מגיעים עם השקפות-עולם, בני זוג וסיפורי חיים - מעוררים באח הצעיר תחושה שכאן הגיע הסוף לילדות והתחילה תקופה שונה, של חיפוש אחרי משמעות.

המפגש שלנו, כבר כתבתי, היה עם הרבה חבר'ה מסביב. אני הייתי חברה של חבר שלו והוא חבר של חברה שלי, אז לא היה לנו עניין לתכנן אחד על השני תיכנונים. אבל...

[שחר_חדש*]

בכל פעם שאני נכנסת לאתר, זה קורה לעיתים קרובות בשנה האחרונה, אני טובעת בתוך ההתרחשויות האחרונות, קוראת וקוראת, ואף פעם לא מגיבה.
משקיפה מן הצד, מתרשמת עמוקות, לומדת, מתאהבת בנפשות הפועלות.
כדי להגיב, להתחבר להתנהלות היומיומית, אני מרגישה שקודם כל צריכה להעשות היכרות. אולי זו שטות. אולי זה הרגל שמקורו במפגשים שמתרחשים פנים מול פנים, שם במבט אחד אתה עורך היכרות עם כל מה שהמראה החיצוני יכול לספר. ולא לחינם פנים (FACE) אותיות פנים (INSIDE)... והרי הקסם שמתרחש פה הוא שבלי המראה החיצוני מתקבלים פנים (בשני המובנים) הרבה יותר כנים ופנימיים. אבל בשורה התחתונה נשאר בי צורך לספר מי אני, כנראה בעיקר בשביל לברר את הסוגיה הזאת ביני לבין עצמי. ואם בדרך יהיו מי שירצו להצטרף לבירור, זה וודאי ישמח אותי מאוד מאוד..
התחלתי לכתוב לפני שבוע וחצי ואחרי כמה ימים חליתי, הסתבכות עם האוזניים. התחושה היתה שהגוף מנסה לומר שכשהקול הפנימי מתחיל לצאת החוצה, אין יותר צורך באוזניים שיקשיבו החוצה, והסיבה שזה מגיע באופן כ"כ כואב כמו מחלה היא שזה לא עניין פשוט, יש כאן מלחמה..
דף בלוג
דף מוצנע
דף הצלה..

[אהבת_עולם*]

תתחדשי

[יער_ה*]

ממשיכה לקרוא אותך (ותתחדשי)
אהבתי את הדימוי של הספינה..
@}
את בטוחה שזה בסדר לכתוב כאן את כל הפרטים המזהים האלה?

[שחר_חדש*]

הי יערה יקרה
תודה על הפרח
ובנוגע לשאלה (גם עליה תודה)-
קודם כל אני לא בטוחה לגבי כלום.. כתיבה בפורום כזה חדשה לי מאוד.
אבל אני בודקת בתוכי מה יצא בזרימה הטבעית, ואני מוצאת שזו דווקא כן חשיפה, מרגישה צורך להיות שקופה לעולם (אולי בגלל שנמאס לי להיות נוסעת סמויה).
מבחינתי זאת העבודה עכשיו- על כנות, בהירות, ישירות. ויחד עם זאת, יש דברים שבחרתי לא לכתוב כאן רק ממקום של שמירה על כבודם ופרטיותם של אחרים.
אז ככה שאם החשיפה מונעת ממני כביכול לכתוב הכל, אני עדיין שלמה עם זה. נראה לי. יש משהו שלא חשבתי עליו?

[פלוני_אלמונית*]

אבל אני בודקת בתוכי מה יצא בזרימה הטבעית
אז תמשיכי ככה, לא התכוונתי להפריע. תמיד אפשר לערוך. (פשוט חשבתי שאולי למי שמכיר קצת פרטים, דברים יכולים להתחבר)

מאחלת לך ימים בהירים וצלולים, עם פשטות ויופי @}

[שחר_חדש*]

כמה קשה לי להתמיד במה שעושה לי טוב. ברגע שאני מוצאת דבר כזה אני מיד שמה אותו תחת הכותרת: קשה להשגה, ואז עושה כל היום סיבובים סביבו בלי ממש להעיז לגעת בו.. לדוגמא: תרגול יוגה, תזונה בריאה, הכתיבה כאן.

[דיאנה_בר_לב*]

תודה על השיתוף,כיף לקרוא ולפגוש אותך.
אני מחכה לשמוע איפה את היום...

[שחר_חדש*]

ציפור-דרור סיים את אי-לימודיו, וכעבור כמה חודשים, בחנוכה, עזב את הבית ונכנס לישיבה בצפת.
מה קרה? בשנה שחלפה מאז שנפרדנו הוא בחר להעמיק את יחסיו עם אלהים, ופשוט הגיע הזמן להתמסד.
כולם בשוק? זה רק בגלל שלא הסתכלתם פנימה. אם הייתם מסתכלים הייתם רואים שמתחת לחזות הפריק הכבד הולך ומתהווה תלמיד חכם.
סדר היום כולל תפילה התבודדות ולימוד מעמיק מסביב לשעון, וכל זה במחתרת שנוצרה בחדר הפרטי שלו.
אמנם נפרדנו, אבל פעם בכמה שבועות או חודשים דיברנו, שומרים נגיעה מקילומטר. בשיחות שלנו הכל היה על השולחן, ולי היה ברור לאן פניו מועדות. כשחזרתי אחרי חודש וחצי מחו"ל ממש הופתעתי למצוא אותו באיזה מסיבה, כשהוא עדיין נראה אותו הדבר. אבל בשיחה הבאה שלנו הסתבר לי שהוא כבר עמוק בתוך העיניינים, ואפילו קצת נבהלתי.
בהתחשב בעובדה שאחיו הוא זה שקירב אותו ליהדות וגם דאג כבר לפלס את הדרך לפניו, לא היה הרבה מקום לספק, והמעבר לצפת היה צעד שכאילו חייב להעשות.

[סגו_לה*]

קוראת...@}

[שחר_חדש*]

עכשיו שהחבר שלי לשעבר, וזה שנטע בתוכי זיקה ליהדות- נהייה דוס, יש סיבה טובה לדאגה.
אז מצד אחד יש את כל האנשים הטובים שלוקחים אותי לשיחות מהסוג של "כמה גרועים החרדים" או מהסוג של "אל תעשי שום צעד פזיז" כי כולם באמת אוהבים ודואגים לך..
ומצד שני (וברוך השם שיש אותו) יש את אלה שקונים את ההצגה שלי ששום דבר לא השתנה ושכך ימשיך להיות עד קץ הימים.
ובאמת שגם ביני לביני היתה הרבה דאגה, הרבה פחד מההתמודדות עם שינוי. אז כלפי חוץ השתדלתי שהכל ימשיך כרגיל כדי להרוויח עוד זמן להתבשל עם המחשבות שלי, עוד זמן בתוך הרחם המגונן של הילדות, שם יש מקום לכל השגעונות ושום דבר לא נלקח יותר מידי ברצינות.
אבל השינוי מתרחש, מחלחל בזרמים תת קרקעיים. נראה לי שזה התחיל בבחירה להפוך להיות צימחונית. לכאורה צעד אופייני לנערה מתבגרת שמתעוררת בה קצת מודעות למה שהולך סביבה, אבל אצלי זה בא מכיוון אחר. פשוט זאת היתה דרך להתחמק מעירבובים של בשר וחלב (ממש מוזר לי לנתח את זה עכשיו רטרואקטיבית כי אפילו לעצמי לא אמרתי את זה אז בפה מלא, אבל אני יודעת שזה ככה). ויש את התפילה שכבר הזכרתי. בבוקר: יושבת על המיטה עם הסידור, קשובה יותר לקולות של צעדים מחוץ לחדרי, יותר מאשר למילים שאני קוראת.
ובלילה: כנראה שכבר למדתי את הנוסח בעל פה כי אני זוכרת את עצמי שוכבת בחושך במיטה, לוחשת את התפילה, ורואה בעיני רוחי את המילים מתעוררות לחיים. "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.." למדתי שהעניין של התפילה בלילה הוא לערוך חשבון נפש, ולהגיע נקייה לשינה כדי להתחיל למחרת דף חדש, אז בכל פעם שהגעתי למילים "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" - הייתי משחזרת רגעים מהיום החולף שנכנסו אצלי לקטגוריה 'אלהים-אחרים', וככה הייתי מחזקת בתוכי את הרצון להמנע מדברים שנראו לי שליליים (בכל המישורים: מחשבה דיבור ומעשה). אני יודעת שרגעי ההתבוננות האלה היו אחראים במידה רבה לכל שינוי שהתרחש.
וכמובן יש את השבת.. "את מרגישה משהו שונה באוויר?" ציפור-דרור שאל אותי פעם כשטיילנו בשבת בוואדי. "אני לא יודעת.." אבל רק למשמע השאלה הזאת את יכולה להשתכנע שבוודאי משהו שונה באוויר. הפסקתי לצאת בימי שישי בערב, וגם בימי שבת נמנעתי מנסיעות. אף אחד לא שאל אותי על מה ולמה אני משתבללת לי, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני מניחה שזה היה ברור לכולם למה, אבל היה יותר מידי קשה להכיל את הרעיון כדי לפתוח את הנושא בגלוי. רק דבר אחד אני זוכרת, כשההורים שלי היו יוצאים במכונית של אבא שלי, אמא שלי היתה אומרת לי שהמכונית שלה פנויה ומנפנפת במפתחות, כדי שאולי אני אשתכנע לעשות בהם שימוש.
וזה היה קשה, לא להמנע מנסיעות - בעניין הזה לא התעקשתי, וכשלא היתה ברירה הייתי מצטרפת לאירועים משפחתיים. להשאר בבית היה קשה. האמנתי באמת ובתמים שאפשר לזכות להרגיש את האור המיוחד של השבת רק אם שובתים בה, ולכן השתדלתי בכל כוחי לא לעשות דברים שאסור (וכמובן שלא היה לי שמץ של מושג מה אסור, אז ליתר בטחון השארתי בצד של המותר רק את האכילה השינה התפילה והטיולים בוואדי). ובאמת הרגשתי הרבה אור, כשקמתי מוקדם בשבת בבוקר והלכתי לטייל לבד. הרגשתי הרבה אור כשישבתי עם אמא שלי בחצר, ושוחחנו שעות או סתם קראנו בשקט אחת ליד השניה. הרבה אור גם היה בשעות שבהן ביקרתי את סבתא שלי, שיחקנו שבץ-נא או טיילנו ברחוב, כי אני ממילא לא ממהרת לשום מקום.
אבל מצד שני היו את השעות האלה, בעיקר בשבת אחרי הצהריים, כשכבר עשיתי את כל הנ"ל וכל מה שנשאר זה רק ציפייה כמוסה שכבר תצא לה השבת, כי בינינו, אני משתגעת מבדידות, ודמעות של מחנק כבר עולות בעיניים, כי אני מותשת מלשמוע רק את הקול של עצמי, אותו קול שאומר הכל, אבל מתעקש לא לענות על השאלה לאן באמת אני הולכת?

[סגו_לה*]

ודמעות של מחנק כבר עולות בעיניים, כי אני מותשת מלשמוע רק את הקול של עצמי, אותו קול שאומר הכל, אבל מתעקש לא לענות על השאלה לאן באמת אני הולכת?

קוראת ומתרגשת...

[יער_ה*]

את כותבת נהדר.
די מזדהה עם כל מה שכתבת לגבי שבת..

[מתחדשת*]

קוראת ומתרגשת...

[שחר_חדש*]

ההחלטה הראשונה שנדרשתי לקבל היתה בנוגע לצבא. גיוס לצה"ל נראה לי אז כמו מה שיכול לשים את הקץ לכל מה שהולך ומתהווה בתוכי. הדלק שלי היה ההתבודדות, השפיות שלי נבעה מהעובדה שיש לי מקום שבו אף אחד לא רואה אותי, לוותר על המרחב הזה היה מבחינתי אסון. בהתחלה ניסיתי למצוא בתוך צה"ל איזו נישה שתתאים לי. ואפילו חשבתי שמצאתי כזאת: ישנו תפקיד נידח ביותר שנקרא 'צפרית' - אחת שיושבת במגדל בקרה ומתריאה אם יש ציפורים במרחבים האוויריים שבהם מסתובבים המטוסים. אני חושבת שבשאלון שהייתי צריכה למלא לקראת המיונים כתבתי את זה בעדיפות ראשונה. בעדיפות השניה רשמתי חוי"ה. שובצתי דווקא לאפשרות השניה. ואז הבנתי שהאפשרות השלישית והכי מתאימה עבורי, היא פשוט לדחות את כל הסיפור הזה בשנה ולהרשם לשנת שירות. תיארתי לי שבשנה הקרובה אני כבר 'אצא מהארון', ובתור דתיה כבר אתחמק מכל הסיפור. פטריוטית שכמותי.

[מתחדשת*]

@}

[שחר_חדש*]

(תודה לך אבא, שאירגנת כזה מקום נהדר, כזה יופי של אתר, וכאלו נפשות יקרות שמעניקות אחת לשניה מילים ופרחים..)

• (אני נהייתי מכורה לכאן ברמות הקשות.. (-: )

[שחר_חדש*]

מחשבות שחשבתי בתחילת המסע-
בתקופה שבה אור האמונה מאיר בלב, בכל כיוון שמסתכלים רואים השגחה פרטית - הופ! איך התחיל לרדת גשם דווקא עכשיו! אוי- אין לי מטריה - זה בוודאי סימן שאני צריכה להתחבר עכשיו לנפלאות הבריאה.. והנה בתחנת האוטובוס בחור עם קוקו יושב ומנגן בחליל מנגינה אירית קסומה! - עכשיו כל הדרך מלאה בהשראה..
אני מנסה להגדיר לעצמי במה אני מאמינה. זה משהו שמקיף את כולנו, משהו נשגב ואדיר, אבל הוא רואה כל אחד מאיתנו, עד לנקודה הכי פנימית, שהיא כמו הדמעה שנשארת אחרי שמקלפים את כל השכבות של הבצל, לא דמעה - נשמה, נקודת הטוב הפשוט האינסופי שמתחת לקליפת החיצוניות. ואותה נקודה פנימית, היא זהה אצל כולנו, והיא זהה לאותו דבר גדול שמקיף אותנו, זה האחד, מה שמניע אותנו לחפש את הטוב בתוכנו, בזולת, ביקום ומה שקושר אותנו ומבטל את הפירוד ואת הרוע.. כן, ככה הבנתי מתוך החוויה הפרטית שלי, רק בשלב מאוחר יותר התלבש על התיאור הזה המושג אלוהים. ואח"כ אלוקים, וכן הלאה..

[סגו_לה*]

כמו הדמעה שנשארת אחרי שמקלפים את כל השכבות של הבצל, לא דמעה - נשמה, נקודת הטוב הפשוט האינסופי שמתחת לקליפת החיצוניות. ואותה נקודה פנימית, היא זהה אצל כולנו, והיא זהה לאותו דבר גדול שמקיף אותנו, זה האחד, מה שמניע אותנו לחפש את הטוב בתוכנו, בזולת, ביקום ומה שקושר אותנו ומבטל את הפירוד ואת הרוע..
מקסים ! גיריינתי @}

[שחר_חדש*]

אבל בשביל מה בכלל צריך להתלבש על החוויה הפרטית של האדם? למה להוסיף מושגים שלא צמחו מבפנים?
הנקודה היא שיש כמיהה, יש צמא - שהוא עצמו מאוד פנימי - למשהו שהוא גדול ממני, חכם ומבין יותר ממני, וכן - דווקא חיצוני לי, כי אני מבינה שבתוך המעגל הטבעי שלי אינני יכולה לראות תיקון אמיתי. ואני גם רוצה להאמין שיש שיטה, משנה סדורה, שמגשמת את כל הרעיונות הגבוהים ומנסחת אותם לכדי כללים - כלים להפיכת המציאות מעכורה וגשמית - למזוככת ורוחנית.

בשבת אחת, יפה ובהירה, הלכתי לי בשדות ושאלתי את עצמי האם אני אוהבת את החיים שלי, ואם כן - למה אני מבקשת לשנות אותם? המחשבה הקיפה את כל עולמי, משפחה-בית-חברים- תחביבים, והכל היה אהוב ויקר וחשוב לי יותר מכל.. עולה הכרה עמוקה בטוב שזכיתי לו. תודה אדירה. ומיד - בא הפחד. עוד רגע יסתיים פרק הנעורים ואני אתגלגל לתוך החיים האמיתיים. ומדברים בעולם שהחיים הם קשים. לא מתאים לי. רוצה שתמיד יהיה נעים. אבל הטוב שקיבלת מבורא עולם הוא מתנת חינם. סתם כי בא לו הוא העניק לך נקודת פתיחה טובה, מי מבטיח לך שככה זה ימשיך? אני רוצה להיות ראויה לשפע. רוצה לעשות עסק עם אלוהים. אני אעשה כל מה שאתה מבקש, אבל רק תשמור עלי מכל רע, שלא יהיו כאבים.

אמא שלי ניסתה להסביר לעצמה מה פשר החיפוש שלי. מרד נעורים? אולי היא ואבא שלי לא העמידו לי מספיק גבולות אז עכשיו אני מבקשת גבולות ממקום אחר? ואולי זה הצורך התמידי לעשות הכל מושלם שמשך אותי לדת- מקום בו יכול להיות מושלם, כי כל דבר מוגדר כנכון או לא נכון.
היה לי מאוד קשה לקבל את הניתוחים שלה, בגלל שהסבר פסיכולוגי העניק לתנועה הרוחנית שלי מימד קטן מידי לטעמי. רציתי לחשוב שמה שעובר עלי הוא למעלה מטעם ודעת, הוא גילוי של אמת שאי אפשר להתעלם ממנה, ושכל אחד אחר היה עושה את אותו הדבר במקומי (ומי יתן שכולם יזכו P-:)..

[שחר_חדש*]

כחלק מאותו מערך של השגחה פרטית נפלאה מצאתי לי מקום לשנת שירות שהיה פשוט מדוייק- לא בדיוק התנדבות, יותר סוג של מדרשה (נו, כבר הבהרתי שהייתי מרוכזת בעצמי אולי יתר על המידה?) -קבוצה של חבר'ה דתיים וחילונים שהולכים לגור ביחד, ללמוד המון דברים שנוגעים ליהדות ולחברה הישראלית, לצאת לטיולים, וגם - לעשות עבודה קהילתית. והכל ברוח שהיא לאו דוקא ציונית-אידיאליסטית, אלא יותר פנימית-רוחנית-בגישה-טבעית כזאת, בקיצור -בדיוק התאים לי.. הבחירה במקום הזה היתה הצעד הראשון שדרש ממני להגיד בקול שאני הולכת למקום של דתיים. אבל גם של חילונים. זאת אומרת לא לגמרי מחייב אבל בהחלט מרמז לבאות.. כשפגשתי לראשונה את המועמדים לקבוצה בטיול גיבוש שנערך בסוף כתה יב', התאכזבתי קשות. כולם נראו כמו החברים שלי מטבעון. ואני קיוויתי שיהיו שם דתיים.. (כאמור בתוך נפשי המודחקת עצם האכזבה שהרגשתי גילתה לי עד כמה בעצם השתוקקתי להכיר דתיים..) אבל מה- בלילה כשחילקו אותנו לבנים לחוד, בנות לחוד, והשינה במקומות שונים, התחילו ליפול אצלי האסימונים. אני שומעת את הבנות מדברות בשפה שאני לא במאה אחוז מבינה (לא זוכרת בדיוק מה, אבל זכורה לי בבירור התחושה). ומה מסתבר? כמעט כולם מבתים דתיים, אנשים עדינים וטהורים, אולי קצת ציניים לגבי הדת שאותה הם בודקים מחדש, אבל יודעים עליה הכל.. אמאל'ה! קצת קשה לי לבטא במילים את הזרות והבדידות שהרגשתי באותו לילה, כאילו שבחיים אני לא אצליח להסביר לחבר'ה האלה מאיפה אני באה. הרגשתי כאילו שאנחנו כולנו על אותו הכביש, רק שהם נוסעים בנתיב אחד, ואני לבד, בנתיב השני. הם מבקשים לנפנף את הכל ואני מבקשת - תלמדו אותי..
בכל מקרה לעת עתה זאת היתה עבורי הבחירה האפשרית היחידה. לא היה לי אומץ ללכת למקום שמדבר רק יהדות (בגלל ההתמודדות מול ההורים והחברים שלי) אבל כן ראיתי במסגרת הזאת מקום להתקדם בקצב שלי.

[אהבת_עולם*]

ממשיכה לקרוא .

[שחר_חדש*]

(כל שורה שנכתבת מבררת אצלי עולם ומלואו. אבל באמת כמה הייתי רוצה כבר להגיע להיום. להביא לכאן את האני של ההווה במלואה, לא רק ברמז.. סבלנות..)
(הרגיעון אומר לי: הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב - בגלל שהוא מתחדש, הכלי, גם התוכן מקבל משמעות חדשה, ובגלל זה כדאי לבחון אותו מחדש מפעם לפעם..) שיהיה לנו חודש טוב, חודש סיוון - שכולו הכלה והתחדשות - קבלה מחודשת של תוכן עתיק יומין.

[אהבת_עולם*]

אבל באמת כמה הייתי רוצה כבר להגיע להיום.
גם אני כבר סקרנית....

(מתחברת מאוד לסיפורי החיבור העמוקים שלך לאלוהים.
מכירה גם את הדת מבפנים - כמשהו שגדלתי עליו, וגם את החזרה בתשובה מחיים 'חילוניים'.
היום עדיין עם אלוהים - אבל בלי ה'תשובה'. )

[רוחות_אביב*]

@} מקשיבה.

[אמא_ללי*]

מקשיבה

[יער_ה*]

קוראת, סקרנית לשמוע את ההמשך @}

[שחר_חדש*]

קצת התפדחתי לגלות שיצרתי אווירה של מיסתורין ("לא רק ברמז..סבלנות..") זה באמת לא מוצדק - מצחיקה אני..
בכל אופן לפני כשבועיים כתבתי כאן מגילה רצינית ולפני ששלחתי אותה היא נמחקה. קודם כל הייתי בשוק. הוצאתי כל כך הרבה בכתיבה הזאת. בשנייה הבאה פשוט כיביתי את המחשב והלכתי לישון. עם איזו החלטה כמוסה שאני לא חוזרת יותר לדף הזה ועם איזו תחושת הקלה. למה? בגדול: כל מילה שאני כותבת כאן באה לפניה ואחריה התבוננות ארוכה. ככה אני, לא יכולה אחרת. וזה מתיש ומייגע. ואם בהודעה קצרה בכל דף אחר זה ככה, אז בסיפור האישי שלי - על אחת כמה וכמה.. ולכן לוקח לי המון המון זמן לכתוב, מה גם שלא יוצא לי הרבה להגיע לסיטואציות שמאפשרות לי את כל הזמן הזה. אז ככה שהתחילה להתגבש אצלי איזו מועקה סביב הכתיבה הזאת כי היא נמשכת ונמשכת וקצת נראה שאין לזה סוף.. ועכשיו פתאום עולה בי המחשבה - אז מה? שיקח לך כל הזמן שבעולם, מה זה משנה?.. בכל מקרה, החלטתי בינתיים לנסות לכתוב יותר בתמציתיות את כל מה שעבר עלי בעשר השנים האחרונות, ואת כל הפרטים והכל אני מאמינה שעוד אתיישב פעם לכתוב, כמו שכתבה לי אשה שמחה - הסיפור ידאג להכתב, לאט לאט..

השנה הראשונה שלי מחוץ לבית, אחרי סיום התיכון, היתה מהפכנית. קודם כל, נהייתי דתיה. זה קרה פשוט ככה, ערבבתי את כל החומרים במשך שנתיים ואז הגיע הרגע שהתבשיל מוכן. זאת אומרת לא השתנתי באופן קיצוני, אבל המפגש עם אנשים חדשים, ודתיים ברובם, אפשר לי להחליק באופן כמעט טבעי להגדרה עצמית חדשה.. ואז היתה ההתמודדות הממשית עם הבית: אמא שלי גילתה ים סבלנות ותמיכה מצד אחד, ומצד שני האמירה היתה שאם אני אהיה דתיה כמוהם אז זה בסדר, ז"א מהסוג הלייט, והעיקר שלא אהפוך לקיצונית.. אבל בתוכי הרוח לא נחה. התעוררות התשובה התחילה בהשראת אדם חרדי, ציפור-דרור הלך בכיוון הזה, וגם השקפת העולם שלי היתה שבאמת אין טעם לשמור תורה ומצוות אם זה לא באופן מלא, אם זה לא בהקפדה על קלה כחמורה. אז בתחילתה של אותה שנה עוד התלבטתי אם אני צריכה לעבור למדרשה לבעלות-תשובה, אבל בסביבות חנוכה הגעתי להחלטה להשאר שם, והפרדוקס הגדול הוא שזה היה דווקא בעצתו של הרב של ציפור שהסביר לי ש"אלוהים נמצא בכל מקום"..
ציפור התחיל להתקשר אלי באופן קבוע בכל מוצאי שבת. היה לי ברור שאם בן-ישיבה מטלפן אלי, יש שם בפנים כוונות רציניות.. אבל השיחות היו מאוד כלליות כאלו. הוא אף פעם לא דיבר על רגשות או אפילו על מה שעובר עליו ביום-יום. רק דברי תורה (שזה בעצם כל מה שעבר עליו ביום-יום..). אז מצד אחד הנוכחות הטלפונית הזאת היתה בשבילי כמו דחיפה לתהליך הרוחני, להתקדמות בתהליך התשובה, שלא היו לו עוד כמעט שום גורמים מעודדים מסביבי, כי כמו שכבר כתבתי- הייתי מוקפת בהמון דתל"שים (דתיים-לשעבר). אבל מצד שני הקשר עם ציפור התחיל להלחיץ אותי בטירוף.. רציתי ללכת אליו, בעקבותיו, וידעתי גם שזה מה שהוא רוצה שאעשה, אבל הרגשתי שאני רחוקה עדיין אלף שנות אור מהגרסה החרדית לחיים, ולא ראיתי שום דרך שאני מסוגלת לקדם את העניינים בלי שאני פוגעת בעצמי ובמשפחה שלי.. נכנסתי למצב שאני קרועה מבפנים מהשאלה של הדרך- איך ובאיזה סגנון אני רוצה להיות דתיה, כשמצד אחד טוב לי ממש ממש במקום שאני נמצאת (ואין כאן המקום לפרט כמה מדהים היה המקום הזה..) ומצד שני- אני רוצה להתקדם, ובעיקר- רוצה לשלב את חיי עם חייו של ציפור-דרור (יותר נכון -כבר לא כל-כך דרור..)

[יוקו_אונו*]

יושבת ומחפשת ברחבי האתר מקום להשתחל פנימה, בלי להפריע, רק לרגע, כדי לבטא קול שדוחק בתוכי ורוצה לצאת לאוויר העולם.. מביך אותי להודות שאני קצת מתרגשת, כי באמת זמן רב אני כבר מפנטזת על הרגע הזה.. אולי קוראים לזה פחד במה, או חבלי לידה, אבל איך שלא יהיה הנה אני מתחילה, בתקווה להגיע להקלה מהעומס שיושב על הלב..

בדיוק מה שקורה לי עכשיו.

את כותבת כל כך יפה וכל כך מרתק. אני זוקפת שתי אוזניים ומחכה לבאות.....

[שחר_חדש*]

באיזשהו שלב לקראת סוף השנה הזאת הגעתי להבנה בריאה שאני צריכה לעזוב את השאלה של הדרך ולנסות ללמוד מה היהדות בתכל'ס אומרת, זאת אומרת להתחיל ללמוד כמו שצריך תורה. השגתי פטור מהצבא, נרשמתי לשירות לאומי, והתחלתי לחפש לי מקום לשנה הבאה. כדי להצליח להזיז את עצמי בכיוון הזה ביקשתי מציפור שנפסיק לדבר. הבנתי שאין לי סיכוי להגיע להחלטה בהירה עם עצמי אם אני יודעת שבסוף היום הוא מחכה לדעת מה היא (ושגם יש לו תקווה שהיא תהיה דומה לבחירה שהוא עשה). ממש היה לי חשוב להתוות את הדרך העצמאית שלי ולא ללכת בעקבותיו בלי הצדקות ובירורים משלי..
החלטתי לעשות את השנה הבאה בירושלים, להתנדב עד הצהריים, ואח"כ ללמוד במדרשה בערב. ירושלים היתה זרה לי ורציתי מאוד להכיר אותה. ההורים שלי הכירו בירושלים וחיו שם בשנות הנישואין הראשונות. אחותי נולדה שם. אבל לי היא היתה זרה. הרגשתי גם שעצם החיים בה ילמדו אותי הרבה על היהדות ויעזרו לי לעצב את עצמי בהתאם לנוף דתי. מצאתי מקום נעים לשירות לאומי, בי"ס יסודי של הכיפות הסרוגות - מקום שנחשב מאוד ליברלי וייחודי מבחינה חינוכית, ומצאתי מדרשה לבעלות תשובה - מקום חרדי שמדריך את הבנות להשתלב בתוך עולם התורה הקפדני ביותר.
בקיץ שלפני המעבר לירושלים עברתי סמינריון הכנה לשירות הלאומי. אני חושבת ששם ראיתי לראשונה בחיים שלי את הכמות הגדולה ביותר של חצאיות מרוכזות במקום אחד.
שם הרגשתי לראשונה שאני מוקפת בהמון בנות שאולי חיצונית אני נראית כמוהן אבל בפנים אני לגמרי זרה. הן כולן היו מאוגדות בחבורות, חברות מהתיכון, מהאולפנה, ואני היחידה שמגיעה מעולם אחר, לא מכירה בתוך ההמון אף אחת, וגם לא שותפה לאותו הווי שמשותף לכולן.
בירושלים החיים היו אינטנסיביים מאוד. חייתי בדירה עם עוד 7 בנות-שירות, יצאתי בבוקר מוקדם לבית הספר וחזרתי בלילה מאוחר מהמדרשה. מבחינה דתית התקדמתי מאוד - הקפדתי על לבוש יותר צנוע, וקניתי כלים כשרים לבשל בהם בסופי שבוע שאני אצל ההורים. זאת היתה שנה קשה מאוד. עמוסה ומתישה. לא היה מקום של כיף פשוט, של שחרור וזרימה, לא היה לי כמעט זמן לבד, הייתי במתח גדול סביב ההלכה, בעיקר בבית ההורים. והיה את העיר עצמה עם העומסים שלה..
ציפור ואני חזרנו לדבר, והפעם השאלה לגבי העתיד היתה כבר יותר קרובה לשולחן. עכשיו כבר השאלה לגבי איזו דרך לבחור בתור דתיה פחות הציקה לי, ברגע שנכנסתי למדרשה חרדית והעולם סביבי לא קרס - הבנתי שהכל פתוח. כלומר הכל פתוח כשאני שם בירושלים או כשאני מדברת עם ציפור, כשאני בבית ההורים- אז הכל מורכב ועצוב יותר, אבל בכל מקרה התחלתי להתקרב יותר למציאות שאליה ייחלתי בתחילת התשובה, מציאות שבה אני דתיה מאוד, בלי חיפופים..

[שחר_חדש*]

אבל הייתי צריכה עוד זמן. וזה היה קשה. ציפור כבר היה מוכן לדבר על חתונה ואני עדיין לא. הכל היה עוד חדש לי , ולא ראיתי איך אני יכולה להפוך את החדש הזה לבית..

[דנה*]

_{גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה}

[הודיה*]

חיזקי ואימצי (:

[אשה_שמחה*]

סוף סוף השלמתי קריאה כאן.
מאוד מרגש, ומעניין.
מזדהה מאוד עם זה-
שהתחילה להתגבש אצלי איזו מועקה סביב הכתיבה הזאת כי היא נמשכת ונמשכת וקצת נראה שאין לזה סוף

כמו שכתבה לי אשה שמחה - הסיפור ידאג להכתב, לאט לאט..
(מצחיק שאני כתבתי לך את זה, מדהים כמה קל יותר לייעץ לאנשים אחרים )
אז תודה על התזכורת בעניין הזה, ואני מקווה שתמשיכי לכתוב @} (בלי לחץ... )

[סגו_לה*]

קוראת בעיניין,
קחי את הזמן,תכתבי ממקום של אהבה והכל יזרום לך....

[מתחדשת*]

@}

[פלוני_אלמונית*]

אני מרותקת. מצאתי את עצמי מהרהרת בך במהלך היום.

[שחר_חדש*]

וואו, אני מאוד מופתעת ונרגשת מהתגובות שלכן!
ממש תודה על התמיכה..
@} @} @}

לוקחת אוויר, והופ למים..

אני בת 20 עכשיו, בסה"כ במרחק שעתיים נסיעה מבית הורי, אבל רחוקה אלף שנות אור מכל מה.. מכל מה שעיצב אותי כאדם..
(אני קולטת עכשיו איך הקול הביקורתי שלי מטפטף לתוך הסיפור.. באמת לא ככה הרגשתי אז. הייתי מאוד בטוחה בבחירה שעשיתי. הייתי עסוקה בלהכיר עולם שלם של יהדות שלא הכרתי. ניסיתי בכל כוחי להביא את עצמי לשם -לימדתי את הילדים בבי"ס להטוטים, הופעתי בחתונות של בנות המדרשה. ובעיקר - הייתי עסוקה יותר מידי בלגונן על הבחירה שעשיתי מכדי להודות בכל הקשיים..)
בכל מקרה- אני בת 20 עכשיו. ביום ההולדת שלי מבוכה- באיזה תאריך אני אמורה לחגוג? גם חברות הילדות שלי מבולבלות אז בתאריך הלועזי אני מקבלת איחולים מהוססים כאלה בנוסח של "פשוט לא ידעתי מתי העברי" ואני אומרת לעצמי -הצילו, עזבו את התאריך, אני רק צריכה קצת תשומת לב כמו כל ילדת יום הולדת..
באותה השנה אני מקבלת אלרגיה להתלבטויות. בגלל שמרחפת מעל לראשי שאלה ענקית (לאן אני הולכת?) - כל התלבטות קטנה ודבילית מאיימת למוטט אותי סופית.
ואין תמיכה. אני צריכה לתמוך בכולם, כי זה נורא קשה להם שאני משתנה. (באמת - זה היה רק הסרט שלי, נורא השתדלתי לא לחשוף את המצוקה והבדידות שלי כדי לא לתת פתח לאמירות שמחלישות את הדעת לגבי החזרה בתשובה, וככה רק יצרתי עוד נתק ביני לבין העולם, כי כבר לא יכולתי לתקשר בכנות ובפשטות. -אבל הנה שוב הקול החכם שמנתח את הכל בדיעבד..)
ונחזור לעניין ציפור. באיזשהוא שלב הוא מחליט שיותר הוא לא יחכה לי. הוא מבין שאני לא בכיוון, או שהלחץ מסביב להשתדך עושה את שלו, אני לא יודעת.. אבל הוא מגיע להחלטה הזאת, ובשיחת טלפון אנחנו סוג של נפרדים. - מה אני אכתוב עכשיו? . . . עולם קורס מסביבי, בתוכי.. היסודות עוזבים את הבניין..

אני ממשיכה להתנהל כמו בובה שחוטים בלתי נראים עושים בשבילה את העבודה עד ששוב ציפור מתקשר. והפעם כדי להגיד שהוא מחליט לחכות. כמה שאני אצטרך..
הפעימות חוזרות אל הגוף.
ומה אני באמת חושבת על חתונה? בגדול אני עדיין לא ממש שם, אבל זה הולך ומתקרב- הבשלות, הבטחון ביכולת הניווט שלי בעולם..
וציפור? איך את מסבירה את האהבה הזאת? הוא הופיע בתוך החיים שלי כמו תפנית מפתיעה, מביא ניחוחות של שחרור מוטרף מכל הכבלים והמוסכמות ובחירה אמיצה ביושר ואמת. התאהבתי בו בתקופה שבה התבוננתי על ההורים שלי ואמרתי - זהו? אלה הם החיים? שני אנשים מנהלים משק בית משותף מתוך אחריות מלאה על הילדים, הכלכלה, טיולי סוף שבוע, מסעדות וחופשות לחו"ל מתוכננות בקפידה? זה הכל? האם הם שמחים? האם הם אוהבים? - הייתי מספיק אמיצה כדי להפנות את השאלה הזאת לאמא שלי. זה היה כשהייתי בת 16 ואני זוכרת את זה בבירור, איך שהיא הסבירה לי בחדר שלי, שכן- הם אוהבים אחד את השני, אותנו, את העבודות שלהם, ואי-לכך הם אכן שמחים.. כן!.. השתכנעתי.. האמנם?..

[שחר_חדש*]

כמה חודשים אחרי שהיא ענתה לי בצורה כה משכנעת, אמא שלי פגשה את ציפור דרור. אחר-כך היא סיפרה לי שהוא מזכיר לה מישהו מהעבר שלה. היה לה פעם חבר, קראו לו איקי (יצחק), הוא אהב אותה מאוד, רצה להתחתן איתה. היא היתה עדיין מאוד צעירה (נראה לי חיילת) וחשבה שזה עדיין מוקדם, ושיש לה עוד כמה דברים לעבור לפני ההתחייבות הסופית. הם נפרדו, וכבר היתה לו חברה אחרת. ואז הוא נפל במלחמת ששת הימים... יש לנו ספר שעשו לזכרו.. אז היא אמרה לי שציפור דרור מזכיר לה את איקי.

תרשו לי לחזור שוב אחורה, ואני בת 16 וחצי.
ציפור הטיל ספק בהכל. העולם המושלם שבנו לי הוריי התנפץ. היו לי כנפיים שעשויות מתמימות וקלילות, מהחדווה שבלהיות שחקנית טובה. ופתאום, קלילות זו שטחיות, אמנויות הבמה הן אמצעי לשיקוף שקרים ולהעמדת פנים. הרגשתי שהוא גוזר לי את הכנפיים. כבר כתבתי שאמא שלי אמרה אז שהפכתי להיות ביקורתית נורא.
אבל למרות זאת אהבתי אותו, כמו מנעול שנסגר על הלב והמפתח נמצא רק בידיו של האהוב <בטח אני לא הראשונה שמשתמשת במטאפורה הזאת.. סליחה על הקיטש..>
אחרי שנפרדנו האהבה הזאת שימשה לי כמעין מצפן, וגם אם הלכתי קצת לאיבוד, המצפן הזה ישב לי על המצפון, סימן לי שאני מתרחקת מעצמי, מהאהבה שעדיין מקננת בפנים ומחכה שסוף סוף יהיו לה שוב כנפיים..
וכשהוא הלך ונהיה חרדי אז נכנסתי למצב בעייתי. האהבה הפכה לעסק מחייב. האמונה בחרדיות היתה גם מנת חלקי, אבל אני לא מאמינה שזו היתה אמונה עיוורת כמו האהבה. משמע, אני לא מאמינה שהייתי הופכת עולמות אילולא הוא היה מחכה שם.

[שחר_חדש*]

כשלמדתי במדרשה לבעלות תשובה הכרתי את החרדים הליטאים. הסגנון הליטאי הוא די יבש ושיכלי ולכן לא היה בלימוד ובאווירה במדרשה מה שימשוך את ליבי. הרב שמנהל את המקום הדריך את הבנות ברוח יפה ומאפשרת, והאמין (או כך לפחות טען) שאנחנו לא צריכות להיות שטנץ (פס ייצור) ועוד יותר - שכל אחת צריכה להמשיך לעסוק בתחומים שעסקה בהם לפני התשובה. אבל למרות ההדרכה הליבראלית הרגשתי שהמקום הזה מדכא אותי ולא מדבר אלי. לא יכולתי להודות בזה (כמו שכבר כתבתי - מיגננות), ולכן המשכתי לקבל מהם את התורה כפי שהעולם החרדי-ליטאי מצייר אותה.

[איל_גיא_חיים*]

_מכוון ישר לאמת, רודף צדק, יושר וכנות בלי פשרות.
... חוש ביקורת מפותח. הביקורת מכוונת פנימה והחוצה כאחד_
אני מאוד רוצה חברים כאלה.

[אשה_שמחה*]

יופי שהמשכת.
את כותבת נפלא.

[סגו_לה*]

_יופי שהמשכת.
את כותבת נפלא@}

[שריתה_ראני*]

עוד!
(מרגישה כמו ילדה מסביב למדורה, מקשיבה לסיפור והעולם עומד מלכת...)

[אהבת_עולם*]

איזה כיף לחזור אחרי הרבה זמן שלא קראתי.
אז אני יכולה לקרוא הרבה בבת אחת, במקום להישאר במתח אחרי כל פוסט.

מחכה להמשך...

[יער_ה*]

@}

[שחר_חדש*]

תודה על כל התגובות הנעימות! [-: והפעם המרגיעון: נוכחותך חשובה לי מדעתך - אף פעם לא חשבתי על זה ככה, שבאמת מה שהלב צריך זה תמיכה פשוטה ולאו דווקא תמימות דעים..

לפני כמה פוסטים הכרזתי שאני הולכת לכתוב יותר בתמציתיות. כמובן זה לא ממש הלך לי, אבל זה בהחלט עשה לי את הכתיבה ליותר קלה, כי כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא נכנסת לפרטים - ואז מה שיצא זה באמת מה שהיה חייב לצאת.. אז עכשיו אני אומרת לעצמי - היום את גומרת את הסיפור! נראה מה יצא..

ככל שנכנסתי בירושלים לתוך העיניינים והרגשתי יותר מבינה ויודעת משהו ביהדות, הקשר עם ציפור הפך לנוח ונעים יותר. בנוסף, חוסר ההזדהות שלי עם המדרשה הוליד משהו חיובי בסופו של דבר- פתאום הצלחתי לשמוע בקול של ציפור את הרוח הפנימית והמשוחררת שמנשבת מתחת לחזות הדוסית המרתיעה. זאת אומרת ברגע שפגשתי חרדים "אמיתיים" הבנתי שהוא פשוט לא כזה. הבנתי ששתי הדרכים הכל כך שונות שבהן אנחנו הולכים (הוא נהיה כאילו קיצוני, ואני הלכתי לאט לאט - מנסה לשלב דברים יפים מכל העולמות) הן בעצם אותה הדרך, וכל המחיצות שבניתי בדימיון שלי התחילו ליפול.. מה שמאוד עזר לכל זה, עד כמה שיטחי שזה אולי ישמע, היתה העובדה שציפור אמר לי באחת משיחות הטלפון שלנו, כשהייתי כבר בירושלים, שמבחינתו הוא לא היה רוצה שאשנה את סגנון הלבוש שלי. הוא לא היה בקטע של נשים בחליפות סינטטיות מסתבר (-: - וזה הפתיע אותי, כבר עשיתי ממנו פנאט..
(ופתאום אני חושבת לעצמי- ואם מישהי מהקוראות כאן היא בקטע הסינטטי, לא יפה להשמיץ.. אבל לא סביר, נכון? ובכלל, אני קולטת כמה אני מפחדת לבטא איזו נימה ביקורתית כדי לא לפגוע באפאחד..)
אז ככה התחיל להרקם לו העתיד..
ועכשיו אני חייבת לספר על אבא שלי, איפה הוא היה בתמונה. אז ככה, אבא שלי לא היה אף פעם איש של שיחות נפש, ותפקידו בבית היה יותר ניהולי כזה. הוא איש עוצמתי אבא שלי, והיה לו חלק ענק בילדות שלי, הוא השקיע בי שעות - לימד אותי אנגלית, שח-מט, לכסח את הדשא, היינו יושבים כל שבת ומשחקים ביחד מונופול, והוא היה מתלהב מזה שיש לי גישה לעסקים..
ציפור פעם הגדיר את זה יפה - יש לאבא שלי שתי בנות- ואני מלאתי בשבילו את תפקיד הבן.. בנוסף אבא שלי היה שחקן-חובב (עד שהתחתן) וכנראה שכמו בסרט מלך-האריות - כבר מלידה אני הוכתרתי ליורשת העצר ומגשימת החלום המוחמץ שלו..

[שחר_חדש*]

תהליך החזרה בתשובה שלי עלה לו בבריאות. אני רצינית - לחץ דם גבוה וכל הסרט הזה.
אמא שלי היתה אשת הקשר, מדובבת את הלב הדואב שלו, ואני הייתי אכולת רגשות אשמה על מה שאני מחוללת לאבי האהוב..
בשלב מתקדם של התהליך קרו עם אבא שלי שלושה דברים משמעותיים-
א. הוא הזמין אותי לארוחה בקפולסקי, ובה הוא הסביר לי את משנת החיים שלו לגבי אהבה ונישואין - אתה מתחתן עם מי שדומה לך, לא עם מי שלובש חליפה שחורה! וראייה לכך - לאבא שלי היתה פעם באנגליה חברה רצינית מאוד, סינית. כשהעיניינים נהיו רציניים הוא הבין שחד משמעית זה לא ילך כשהשורשים הם כ"כ שונים. כבר אז שאלתי את עצמי איך אנגלי וצברית (אמא שלי) זה כן מסמל שורשים משותפים, ועל כן נבקע לי סדק בטיעון שלו. מה גם שדווקא ציפור ואני שנינו מאותו הכפר - אז מה הבעיה?
אבל איך שלא יהיה- הערכתי את אבא שלי על זה שהוא כל כך התאמץ ליצור שיחה בינינו וזה נגע לי מאוד ללב..
ב. אבא שלי הושיב אותי לשיחה נוספת, והפעם כדי להגיד לי שהוא מאוד מכבד את התהליך שאני עוברת, ובסך הכל איכשהו סומך עלי שאני עושה מה שבאמת טוב לי, אבל - לראשונה בחיי הוא נאלץ להעביר לי קו אדום - לא תהיה חתונה!!
ג. רק שנינו בבית, שעת בוקר. אבא שלי עובר התקפת רעידות + כאב חד בצד שמאל. פחד היסטרי...
ברוך השם הוא מתאושש ומטפל בעצמו ברצינות, ומאז טפו טפו, הוא בקו הבריאות, אבל הקטע הזה - היה בו מספיק בשביל להגיד לי - את הורסת את אבא שלך!!

[שחר_חדש*]

למרות סעיף ג' המבהיל המשכתי איכשהו לפלס דרך. אני לא ממש זוכרת איך.. הדרך פשוט כבר היתה שם כנראה. אבל זה היה גיהנום למצוא אותה..

ביום העצמאות נפגשנו ציפור ואני. נראה לי שאפשר לספור על יד אחת את כמות המפגשים פנים אל פנים שקיימנו באותה השנה. אבל מאז שציפור החליט לחכות לי, הטלפונים היו
פעם-פעמיים בשבוע. ישבנו בחדר הישן שלו אצל אמא שלו בבית, עם הריח המוכר והטוב שפשוט להתעלף ממנו.. הייתי כותבת מגילה רק על האווירה בחדר הזה..
גמעתי את ציפור במבטים שלי, מנסה להפוך את הישות שכולה דברי תורה לאדם ממשי עם הבעות פנים והתנהלות של חולין.. פתאום פגשתי שוב גם את הצד המצחיק שבו. הוא עשה לי חיקויים של כל הטיפוסים ההזויים שהוא חי איתם בישיבה.. ואז היתה שתיקה, לא מביכה. פשוט נעימה.
והוא שאל "אז מה?".
"מה?"- שאלתי.
"רוצה להתחתן?"
"ברור" -באה התשובה.

[יער_ה*]

אווווה.. @}

[שחר_חדש*]

<זה פשוט מטורף לראות איך הדבר הבא שאני כותבת אחרי העמדה של אבא שלי לגבי הכל, זה שאני הולכת על זה בכל זאת.. לא נבזי?
חשבון נפש קצר.. ואני ממשיכה..>

[יער_ה*]

(אני לא חושבת שזה נבזי. להורים יש את ההשקפות שלהם ולנו את שלנו. לפעמים הן מתנגשות, אז מה. זה חלק מהחיים)

[שחר_חדש*]

אני לא יודעת אם זה קרה לפני או אחרי אותו מפגש. היה לי בירור רציני עם ציפור לגבי החלטה נוספת שהייתי צריכה לקבל. מצאתי מקום שבו רציתי ללמוד - מסלול להכשרת מורות דתיות למחול, ולא ידעתי איך זה מסתדר עם העובדה שציפור לא יצא מעיר הקודש הגלילית, מאז שהוא נכנס אליה שלוש שנים (!) קודם- ולא חשבתי שהוא מתכוון לצאת ממנה מתישהו (עוד דמיון מפלצתי שהיה לי לגביו..) כשעזרתי סופסוף אומץ וסיפרתי לו על המכללה הזאת שנמצאת קרוב למרכז הארץ (אבל מהצד השני של הקו הירוק), הופתעתי מאוד מאוד לשמוע שהוא מוכן לבוא איתי לשם. אני לא יודעת אם אז הוא כבר גילה לי שמתבשלת בו תחושה שהמקום חונק אותו ושהוא כבר חושב לעזוב ממילא, והוא פשוט מחכה לחתונה שתוציא אותו משם. - לא נראה לי שידעתי את זה אז.. נראה לי שהייתי בטוחה שהוא מקריב למעני את כל עולמו (לא שזה דבר נכון לעשותו לדעתי, אני רק חושפת את התמונה השלמה, שלא ידעתי אז על קיומה) - <הובנתי?!>

[שחר_חדש*]

יערה, מסכימה איתך, זה חלק מהחיים. חתיכת חלק דרמטי.. (-:

[שחר_חדש*]

נראה לי שאפילו חשבתי לעצמי אז שזה או הלימודים האלה או הוא, ולא העלתי בדעתי שאני יכולה לקבל גם וגם (להבדיל, כמו שבסוכות כשהייתי בת 12 הצבתי אולטימטום לאבא שלי - או שאנחנו מביאים כלב הביתה או שאתה בונה סוכה - וקיבלתי גם וגם!! אלה הקטעים שהחיים פתאום מאירים לך פנים! (-: ) לא שהייתי מוותרת על ציפור כל כך בקלות, אבל הלימודים האלה סימלו בשבילי את הדרך שמכילה בתוכה הגשמה עצמית בשבילי, לעומת הדרך שסוגרת בפני את כל האפשרויות..
בתוך ליבי פנימה כבר ראיתי את התוכנית בבירור, אני מתחילה ללמוד, ומתישהו בעתיד אני מגיעה למצב שיש לי את ברכת הדרך מהורי להתחתן. אבל בינתיים אני לא מגלה להם שכבר החלטתי..
כולם נורא שמחים שאני הולכת ללמוד -סוף סוף צעד שפוי! -ורק הקטע של השומרון קצת מטריד. מחליטים לקנות לי רכב, כדי שלא אסע בטרמפים- ובאמת שבחיים לא הייתי מרשה להם לקנות לי, אילולא היה לי מתאים שנתחיל את החיים אחרי החתונה כבר עם אוטו..
מה שאני בעצם אומרת זה שכמו כל הסיפור שלי עם היהדות, התוכניות מתחילות להרקם בשו-שו, וההמשך הוא כבר בלתי נמנע..

[פלוני_אלמונית*]

מרתק...
הסוף מתחיל להתבהר אך עדיין יש כל כך הרבה שאלות פתוחות. אני מסוקרנת לדעת איך תפתרי אותן.

[תירס_חם*]

קוראתותך.
הכתיבה שלך סוחפת אותי איתך, עמוק עמוק.
המשיכי @}

[שני*]

איזה יופי!

[שחר_חדש*]

(-: תודה מעומק הלב..

יורדת מהרעיון של לסיים ת'סיפור מתישהו - על מי את עובדת? . . זה לא רשימת מכולת, תזרמי עם כל מה שעולה..
הייתי לחוצה לסיים בגלל שהשחר החדש כבר עומד לעלות.. - סוף סוף, אנחנו אורזים את הבית, ביום רביעי הבא עוזבים את העיר. חוזרים הביתה.
חשבתי שזה יהיה לי כיף לארוז גם את הבלוג הזה, זאת אומרת לסגור את כל הסיפור עד שנעבור וככה להתחיל את היום החדש נקיה ממשקעי העבר,
אבל כמו שאמרתי, אני לא רואה את הסיפור הזה מסתיים בקרוב, אז אאלץ לקחת אותו איתי.

---

אני מנסה לשחזר- ואז מה קרה?
רגע לפני שאני מסיימת את השנה שלי בירושלים, אני מקבלת המלצה מחברה קרובה ללכת לטיפול אצל הומיאופטית קלאסית מעולה, שתעזור לי לגייס את כוחות הנפש שהולכים וכלים.
הטיפול מציל אותי, מאפשר לי להפגש שוב עם הקול של עצמי (ההתבודדות היתה מנת חלקי רק בתחילת המסע -לצערי), הבכי צף ועולה ומציף אותי יחד עם ההבנה שאני מבולבלת ומותשת מהכל.. אבל הרמדי שהיא נותנת לי כנראה עוזר, פועל את פעולתו העמוקה ועוזר לי להתייצב על הבחירה בציפור, על הבחירה בדרך משלי - ולא משנה מה כולם חושבים..

אני מתחילה את הלימודים.
סטודיו: חדר גדול עם מראות במקום קירות וריצפת פרקט נעימה. איך התגעגעתי!
בגד גוף: אוי ואבוי לי.. הגוף שלי מביך אותי, התעגלתי לאחרונה.. אני מבקשת מהמורה שתתן לי קצת זמן להתרגל לרעיון ובינתיים לובשת רחב..
טכניקה: תענוג צרוף. מוזיקה: השראה. אימפרוביזציה: זה כמו להתבודד רק בלי מילים - בתנועה..
והבנות: מצד אחד, שוב מפגש עם תחושת הפער - כי הן תמיד היו דתיות, מרגישה כמו האיש הכחול בסיפור על האיש הירוק, ורוצה נורא להודיע לכולן- אל תראו אותי ככה, אני מעולם אחר בכלל! ומצד שני- אני מוצאת חבורה של נשמות מתוקות, שמיד מגיעים איתן לרובד של זרימה ופתיחות.
השותפה שלי במעונות רואה אותי בערב הראשון לפני השינה עם גופיה, ושואלת אותי -"את חוזרת בתשובה?" "כן, איך ידעת?" - "פשוט כי זה מתאים לך ככה.." - הקטע הקטן הזה, להרגיש שמישהו יכול לקלוט אותי במבט, ממוסס אצלי את כל המועקה הזאת של תחושת הפער ביני לבינם..

[שחר_חדש*]

לפני סוכות ציפור ואני מחליטים שהגיע הזמן ליזום מפגש עם ההורים שלי, להתחיל בהכשרת הקרקע.. אנחנו מחליטים שהוא יגיע בחול המועד.
לפני החג אני טורחת על בניית הסוכה בחצר של הורי, הראשונה מאז שהייתי בת 12.. פרוייקט מורט עצבים, שכן אני לחוצה מהמפגש, ולחוצה בטירוף על ההלכה- דואגת שזה יהיה מספיק כשר כדי שציפור יסכים לאכול בסוכה.. תוך כדי אני מתקשרת כמה פעמים להתייעץ עם רב (פעולה שלא באה לי בקלות) ומרגישה כאילו נכנס פיל לחנות חרסינה (המשפחה שלי), עם איזו סוכה מפוצצת חרדה.. כאילו כדי להראות לי שאני מגזימה שולח לי הקב"ה סימן (יותר נכון שיקוף למצבי הנוכחי) - ובעוד אני מתקינה מנורה דקורטיבית - אני מתחשמלת!! כל יישותי סומרת כמו חתול בקריזה! (יש דבר כזה 'התחשמלות פסיכוסומטית'?!).. בנס אני נשארת בחיים, לא מבינה את הרמז, וממשיכה להיות פקעת עצבים..
היום המיוחל מגיע, אבא שלי לא מתכוון להיות נוכח, ואני מבשלת ארוחת ערב רומנטית (מתובלת בעוד קצת לחץ..)
ציפור לא היה כאן מאז שנפרדנו לפני ארבע שנים.
אנחנו יושבים בסוכה -אמא שלי, הוא ואני- ומדברים. מה נאמר שם? בעיקר בירורים לגבי השקפת העולם - אתה מתכוון לעבוד או ללמוד? אני לא זוכרת מה עוד.
ואחר כך אנחנו יושבים רק שנינו, והוא שואל מתי נראה לי שנקבע אירוסין? אני בשוק. לא חשבתי שכ"כ מהר..

אבל הדברים קורים מהר, אנחנו מארגנים מפגש פסגה עם ההורים שלי (שניהם) ועם אמא של ציפור (ובן זוגה) - ביידיש קוראים לזה "וורט"- סוג של הסכם דברים.
(פתחתי את ויקיפדיה כדי לקבל עזרה: "ווארט - ביידיש פירושה 'מילה'... אירוע מצומצם הנערך עם ההחלטה על האירוסין ונקרא כך על שם אמירת "המילה האחרונה" בשידוך.")

• וכך בעצם ציפור ואני אמרנו את המילה האחרונה..

מסיבת האירוסין: הפעם נערכת במגרש הביתי של ציפור, צפת. אנחנו מגיעים בהרכב כמעט מלא (שוב בלי אבא שלי), אבל מלא בהתרגשות וחששות..
כמו איזו התעללות צינית- התאריך שנקבע הוא יום ההולדת של אמא שלי, סוף אוקטובר..
אירוע מוזר לכל הדעות. אנחנו הנשים מצטופפות מאחורי הווילון, וכל מי שהגיעה מהצד שלי (כולל אני בעצמי) מחייכות בנימוס, במבוכה, מנסות לחזק אחת את השניה.. יש בין כל הנשים שם רק אחת שמרגישה באמת בנוח- אחת האחיות של ציפור, שלא התביישה ובאה במכנסיים, משדרת שמבחינתה זה בסדר גמור כמו שהיא ככה.. (טוב, המשפחה של ציפור כבר שנים בעסק בגלל אחיו הגדול. אני מניחה שגם האחות הזאת עברה תהליכים כדי להיות כל כך נינוחה) ..
ומתי החתונה? (וואו, כמה שאני מקצרת עכשיו, אחרי שעלו בי מלא זיכרונות מאותה תקופה..) החתונה נקבעת לסוף חנוכה, אור לד' טבת. 15 לדצמבר למניינם.. עוד חודש וחצי!!
יש אילוץ שכאילו דוחק בנו להזדרז - אמא של ציפור צריכה להכנס לניתוח בברך ורוצים להספיק לקיים את החתונה לפני זה כדי לא לחכות עוד מלא זמן עד שתתאושש.. אבל באמת זה סתם תירוץ, כי ככה זה אצל הדוסים בעלי התשובה, לא מחכים הרבה זמן, כדי שהזוג הצעיר לא ייכשל בגדרי הצניעות -מרוב.. מרוב.. כל הרגשות הגועים..

[אינטו_איציה*]

גם אני כאן מהקוראות בשקיקה...

איזה כיף שקראתי הכול בבת אחת ולא הייתי צריכה לחכות

[שחר_חדש*]

ואז התחתנו.
אני יכולה לספר על כל האירגונים- איך ששוב הייתי די לבד בעסק, כי ההורים שלי לא מבינים בחתונות דתיות, ואיך שהתרוצצתי בין לבין כל הגורמים, סוגרת צ'יק צ'ק עוד ועוד פרטים..
אני יכולה לספר על עיצוב השמלה (משהו זול, אל דאגה..) ועל כל הקטעים המרגשים והקשים שסביבה (אני רוצה יותר צנוע, והתופרת מתווכחת איתי שאני מגזימה - כאילו שחסר לי עם מי להתווכח על הדרך שלי.. ואני לא טיפוס שמתווכח, אז כל מה שנשאר זה לאסוף אומץ ולהגיד את המילה האחרונה עם גוש דמעות באמצע הגרון.. ועם כמה דמעות שיוצאות החוצה..)
ואני מאוד הייתי רוצה לספר על הנסיעות המשותפות של ציפור ושלי לכל מיני גני אירועים, ואיך שהיה מדהים ומשונה לבלות איתו פתאום כ"כ הרבה שעות, כשבחלק מהן הוא הכריח אותי -לשמחתי הרבה- שנעצור להתבודדות (ואני מוצאת את עצמי שם לגמרי בלי מילים)..
ואולי הכי חשוב בשורה התחתונה - אני צריכה לספר על חיפושינו אחרי דירה, שנגמרו בסגירת חוזה על דירה בעיר חרדית חדשה, שכל קשר בינינו לבינה הוא מקרי בהחלט, אבל אנחנו הרי חרדים , אז זאת האלטרנטיבה היחידה..

• אבל כל העומס הזה של הפרטים, הנסיעות, הטלפונים- למי יש כח לשחזר?...

מזל שהיו שם החברות המדהימות מהלימודים שכל הזמן רקדו סביבי במעגלים - פיזיים ורוחניים כאחד, מנסות להזכיר לי שבסופו של דבר זה עסק שמח..

ואז התחתנו.
זה היה באולם של קיבוץ חילוני, מקום פשוט וכפרי, מקום שאנשי הקהילה של ציפור לא דמיינו לעצמם חתונה של אחד מהם. היה קייטרינג מעולה (בהתחשב באילוצי המהדרין) ויופי של אלכוהול - כי אבא שלי לא היה נותן שיהיה אחרת בחתונה של הבת שלו, היתה מוזיקה טובה מאוד (כמובן חסידית), והיה אותי, עם שמלה של בת הכפר (ששוב פעם גרמה לי חרדות - האם זה כמו שצריך?!..)
סדר הישיבה - חצי אולם נשים, ובחצי השני, מעבר למחיצה - הגברים, התזמורת, ושולחנות מעורבים לכל הצד שלי - המשפחה המורחבת והחברים של ההורים (אגב, הפעם אבא שלי הגיע (-: ) - הקטע המעורב היה בשביל ליצור פשרה שפויה עם החרדות של החילונים..

{פתאום נגמר לי הכח..}
{אולי כאן אפשר לגמור את הסיפור? היה נורא שמח והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?}..

היה באמת שמח מאוד מאוד מאוד. למי שמכיר - זה היופי בריקודי החתונה, יש שם אנרגיות מדהימות, ומשהו מאוד נקי וגבוה..
היו שם כמויות של חליפות שחורות, והם התגלו כרקדנים לא רעים, וחוץ מהם היו את החברים מטבעון שצבעו את המעגלים בגוונים נוספים.. ובצד שלי היו את החברות החדשות מהלימודים, שהפתיעו אותי והראו נוכחות מלאה, כולן לבושות מקסים (אגב, זה מובן שהן דתיות לאומיות? אם לא אז אני מבהירה את זה עכשיו), והן רוקדות כמו אינדיאניות (ככה חמותי אמרה אח"כ) -משמחות מכל הלב (אחת החברות מטבעון, מהרקדניות, אמרה לי - הן שמות אותנו בכיס הקטן!).. ואחד הרגעים שחיממו לי את הלב - כשרקדתי עם חברה וותיקה היא צעקה לי - האהבה מנצחת!!! ומה צריך יותר מזה?

ואז פרק ב' מתחיל.

{לא עכשיו. אני צריכה לישון על זה, למצוא מילים. ואני צריכה לישון כדי שיהיה כח לחיים העמוסים שהמחר מזמן לי.. אמשיך אם וכאשר אמצא זמן בין הארגזים..}

[שחר_חדש*]

איזה יופי הדגש הירוק הזה (-: זה יצא בטעות, לא התכוונתי..

[אשה_שמחה*]

שולחת לך בגרון קצת חנוק מהתרגשות והמון הזדהות, מהמון סיבות והיבטים (למשל, התיאור של החתונה. כמעט אחד לאחד כמו החתונה של אחותי, ארוע מרגש מאוד שחקוק לי בלב).

וחוץ מההתרגשות וההזדהות עם הסיפור, כל הזמן נורא מזדהה עם לבטי הכתיבה

אמשיך אם וכאשר אמצא זמן בין הארגזים..

אל תגידי ככה. זה לא יפה. מה זה אם וכאשר?

(בשנים האחרונות פיתחתי הרגל מגונה לדפדף קדימה בספרים, כולל עד לסוף. את מעמידה אותי פה בנסיון קשה כי אני לא יכולה לעשות את זה. מגיע לי )

[עשב_השדה*]

(בשנים האחרונות פיתחתי הרגל מגונה לדפדף קדימה בספרים, כולל עד לסוף. את מעמידה אותי פה בנסיון קשה כי אני לא יכולה לעשות את זה. מגיע לי )
@}

[קוראת*]

הכרתי פעם מישהי לרגע, עם סיפור דומה להפליא לשלך והיא נחרטה עמוק בלב שלי. בתוך תקופה של חיפוש אישי שלי. החזרת אותי אחורה לתקופה לא פשוטה אבל מאוד אמיתית

[יער_ה*]

מדהימה @}

[סגו_לה*]

וואוו......
לא הייתי כאן ועכשיו מצאתי הרבה מילים מרגשות,
(אגב גם אני למדתי שם אבל לצערי אז עוד לא היה שם מחול...)

איזו מתוקה את @}

[שחר_חדש*]

איך אני מתרגמת למילים את החיוך הרחב שעולה כשאני קוראת את התגובות שלכן?..
אולי - תענוג, שמחה, תודה, אהבה, וגם מתקשה-להאמין..

אשה-שמחה, הייתי נורא עייפה כשכתבתי "אם וכאשר", זה היה ממש בהיסח-הדעת.. בינינו, אני כבר לא מסוגלת לעבור יום בלי להציץ פה באתר, אז שכל הארגזים יחכו!
ובואו נדפדף קצת קדימה..

מתישהו בתקופה הקצרה הזאת שבין תחילת הלימודים שלי ועד לחתונה, אמא שלי מתחילה שוב את המסע האישי שלה עם המחלה. אחרי הפסקה של חמש שנים, מופיעות אצלה גרורות בשד השני ובעוד מקומות (נראה לי שבעצמות ובכבד אבל לא סגורה על זה, פשוט בשעה מאוחרת כזאת אני לא יכולה לברר) <אוהבת לדייק בפרטים..>
כבר כתבתי במעלה הדף:
הטיפול בסרטן השד כולל כריתה וכימותרפיה והיא קיבלה את המצב בהשלמה ועם בחירה לנסות להמשיך כרגיל ככל שניתן. אך הנסיבות מאלצות לגייס כוחות נפש שה"כרגיל" לא מצריך ולכן מתחיל אצלה חיפוש אחרי מקורות מעוררי השראה לכוחות הנדרשים..
מצד אחד היא כל הזמן שמרה על אורח החיים השיגרתי עד כמה שניתן, משדרת לסביבה, שהיא בסדר ואין מה לדאוג, ומצד שני היא בחרה להכנס לתוך תהליך של גילוי תעצומות הנפש שבה ובאחרים, ולכן החליטה ללמוד הנחיית קבוצות ולפתוח קבוצה של ח.ס.ן -"חולי סרטן נלחמים"- בטבעון (בתור רכזת, לא מנחה) וגם הלכה לקורס בבודהיזם שמתמודד עם סוגיית הסבל ומשמעות החיים.
עד החתונה היא כבר מספיקה להתחיל טיפול אינטנסיבי, שכולל כריתה (שניה) וכימותרפיה. אני לא מבינה איך זה יתכן, אבל רק שני דברים זכורים לי מהתקופה הזאת בקשר למחלה שלה: הראשון- היום בו היא הודיעה לי על התוצאות, זה היה בטלפון כשהייתי בלימודים, ואני זוכרת שהסתובבתי שם מבוהלת, ומתרשמת איך עד מהרה מתחילות להתגייס לגיונות תפילה מסביבי..
והדבר השני שזכור לי בבירור - שהיא היתה בחתונה עם פאה. זהו.. אני מתחילה רק עכשיו להבין למה בעצם הייתי לבד באירגונים. (המח שלי עד כדי כך סתום?! למה לא הייתי שם בשבילה יותר?!) למען האמת אני מתארת לי שהיא פשוט לא נתנה אפשרות לזה שאהיה שם בשבילה, כי היא רצתה לתת לי את כל התמיכה בעיניינים שלי, ללוות אותי מכל הלב, גם אם לא בצד הטכני, אבל בהחלט בקטע הרגשי..
רציתי כל כך להתפלל עליה לרפואה שלמה. הרגשתי אחריות כבדה על הכתפיים שלי לעשות את זה, בגלל שעכשיו אני אשכרה מתפללת כל יום, אז מן הראוי שאתפלל קודם כל עליה, אבל אני מוצאת את זה הכי קשה בעולם. זה מה שנקרא "מניעות" אצל הברסלבים. משהו פשוט מונע ממך לעשות את מה שהכי היית רוצה.. והיא אפילו אמרה לי שהיא רגועה כי היא יודעת שיש לה עכשיו אנשי קשר אצל אלוהים, אבל מי אני? ומה הקשר שלי? כל יום אומרת לעצמי -את צריכה- אבל אני פשוט לא מצליחה... אומרים "כל המבקש על חברו נענה תחילה" - בימים האלה למדתי עד כמה המילים האלה נכונות. לאדם שנמצא במצוקה אין פה לבקש על עצמו. מסתבר שבשבילי להתפלל על אמא, זה גם כמו לבקש על עצמך, ולכן לא יכולתי להיות שם, זה היה דורש ממני להבין דברים כואבים מידי.

[שחר_חדש*]

אבל היה את המחול. חוץ מהשיעורים היומיומיים בקלאסי, מודרני ויצירה, היו את כל הרגעים הספונטניים שבהן רקדנו, מתוך שמחה מתפרצת, לכבוד כל סיבה שבעולם.. אני חושבת שזה היה בזמן שרקדנו לכבוד האירוסין של אחת הבנות, כשמצאתי את עצמי לוחשת תוך כדי - לרפואת אמא שלי.. וכך גיליתי את הדרך שלי לשלוח לה אנרגיות טובות. בכל פעם שהמחול היה לשם-שמיים (שמח, זורם, פנימי) הייתי מקדישה אותו לרפואתה.
לקראת סוף השנה היינו צריכות להמציא ריקוד אישי שנעלה בהופעה. בחרתי לעשות דואט, היה לי ברור שהוא יהיה קשור לכל מה שעברתי עד כה, ושהוא יהיה מוקדש לרפואת אמא.
בחרתי את השיר שהכי דיבר אלי בעולם באותה עת, שכדי לשמוע אותו הייתי צריכה לחזור לבית הורי ולשים את התקליט בפטיפון הישן.
האמנם . (זה לא בגרסה מהאלבום, וזה לא באיכות גבוהה, אבל זה עדיין עושה לי את זה)

[שחר_חדש*]

** / לאה גולדברג


האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

[שחר_חדש*]

רציתי לרקוד את ההליכות האינסופיות שלי בתחילת המסע, אלה שהתמלאו בשיחות נפש עם בורא עולם, אלה שהולידו את כל מה שעתיד היה להיוולד..
רציתי לשאול - האמנם עוד יבואו ימים שכאלה? ימים שבהן אני פשוטה ומחוברת, כהלך התם, ימים שבהם ירחב בך השקט, כאור בשולי הענן..
רציתי לרקוד את ההליכה ואת הנפילה, את כל העליות והירידות שליוו אותי בדרך, את המלחמה והקושי שהיו מנת חלקי, ואת המקום שאליו אני שואפת להגיע בסוף הדרך, ששמו אחד..

[שחר_חדש*]

ועכשיו אני בוכה


לילה טוב

[מתחדשת*]

[תירס_חם*]

השיר...
גרמת גם לי לבכות.
לפני שסיימתי לקרוא את דברייך שמעתי את השיר, והרגשתי איך הוא פותח בי מעיין סתום של רגשות, ואיך הוא הגיע אלי בדיוק בזמן.
תודה לך כל כך.

[אשה_שמחה*]

אני שמחה שהמשכת.