לא יודעת אם זה בסדר לכתוב בדף הזה ואם זה קשור...
בדיוק בתקופה האחרונה מאוד התחברתי לקטע של
הילד שלי הוא לא אני .
אנחנו בעיצומו של גיל המעבר הראשון.
גאיה עוד שבועיים וקצת תהייה בת שנתיים.
היא בתהליך של לגלות שיש לה רצונות משל עצמה,
ושיש לה גם כלים לקבל את מה שהיא רוצה,
והם רבים ומגוונים, חלקם עובדים כמעט תמיד.
יחד איתה מגלה זאת גם אני.
הנה לבת שלי יש רצונות, לבת שלי בא לצעוק,
לבת שלי בא לברוח ממני, לעשות הפוך ממה שאני מבקשת.
וזה לא ממני, בגללי או כלפיי. היא מגלה את עצמה,
את גבולותיה במרחב, וכך גם אני.
מגלה אותה כאדם שלם, ואת עצמי כאדם שלם,
לא רק כאמא, לא רק בהקשר אליה.
גיליתי שהקושי שלי בלהציב לה גבולות נובע מכך שאני לא יודעת מהם הגבולות.
מה שאני רואה מסביב ומה שקיבלתי מהוריי אבד באינפלציה של הערכים,
החומות קרסו, ולא סופק לי שום תחליף.
הגעתי למצב שרציתי להקיא על עצמי מרוב ה"לא" שאני אומרת לה,
עד שתפסתי את עצמי ושאלתי - למה? למה "לא"? למה "לא" על כל דבר כמעט?
גיליתי לעצמי שיש 2 סוגים של לא:
לא נחרץ של סכנה, כשאני יודעת בודאות שלא, שאסור, ושאין מצב (כביש, שקעים וכו')
ו{{}}
לא נסיבתי: לא פה, לא עכשיו, לא בא לי, אין לי חשק לאסוף את מה שתפזרי, מה יחשבו האחרים אם תעשי ככה וככה (לא מנומס)...
בקיצור ב{{}}
לא השני מצפה לי עבודה לא קלה
קודם כל עם עצמי
כל פעם שגאיה עושה משהו, לפני שאני אומרת
לא אני חושבת, שוקלת
כמה פעמים כבר אמרתי "לא" היום, למה לא בעצם, איזה השלחות יש לזה
לפעמים אפשר לשמוע את גלגלי המוח שלי זזים
אם גאיה תוהה מה לוקח לי כ"כ הרבה זמן אני גם מסבירה לה חלק מהשיקולים.
בשורה התחתונה ממש יש שיפור מאז שהתחלתי לחשוב P-: מזל שיש קלבסה.
אולי מהצד זה נראה מיותר או דבילי, מקווה שעם הזמן אלמד לחשוב יותר מהר ואז הכל יבוא לי
באופן טבעי,
אבל בינתיים אני מגלה מידה נדיבה של סלחנות גם כלפי עצמי,
מה לעשות - זאת רק הבכורה שלי, די קשה לה לחנך אותי
לא יודעת אם זה בסדר לכתוב בדף הזה ואם זה קשור...
בדיוק בתקופה האחרונה מאוד התחברתי לקטע של [po]הילד שלי הוא לא אני[/po] .
אנחנו בעיצומו של גיל המעבר הראשון.
גאיה עוד שבועיים וקצת תהייה בת שנתיים.
היא בתהליך של לגלות שיש לה רצונות משל עצמה,
ושיש לה גם כלים לקבל את מה שהיא רוצה,
והם רבים ומגוונים, חלקם עובדים כמעט תמיד.
יחד איתה מגלה זאת גם אני.
הנה לבת שלי יש רצונות, לבת שלי בא לצעוק,
לבת שלי בא לברוח ממני, לעשות הפוך ממה שאני מבקשת.
וזה לא ממני, בגללי או כלפיי. היא מגלה את עצמה,
את גבולותיה במרחב, וכך גם אני.
מגלה אותה כאדם שלם, ואת עצמי כאדם שלם,
לא רק כאמא, לא רק בהקשר אליה.
גיליתי שהקושי שלי בלהציב לה גבולות נובע מכך שאני לא יודעת מהם הגבולות.
מה שאני רואה מסביב ומה שקיבלתי מהוריי אבד באינפלציה של הערכים,
החומות קרסו, ולא סופק לי שום תחליף.
הגעתי למצב שרציתי להקיא על עצמי מרוב ה"לא" שאני אומרת לה,
עד שתפסתי את עצמי ושאלתי - למה? למה "לא"? למה "לא" על כל דבר כמעט?
גיליתי לעצמי שיש 2 סוגים של לא:
[b]לא[/b] נחרץ של סכנה, כשאני יודעת בודאות שלא, שאסור, ושאין מצב (כביש, שקעים וכו')
ו{{}}[b]לא[/b] נסיבתי: לא פה, לא עכשיו, לא בא לי, אין לי חשק לאסוף את מה שתפזרי, מה יחשבו האחרים אם תעשי ככה וככה (לא מנומס)...
בקיצור ב{{}}[b]לא[/b] השני מצפה לי עבודה לא קלה :-) קודם כל עם עצמי
כל פעם שגאיה עושה משהו, לפני שאני אומרת [b]לא[/b] אני חושבת, שוקלת
כמה פעמים כבר אמרתי "לא" היום, למה לא בעצם, איזה השלחות יש לזה
לפעמים אפשר לשמוע את גלגלי המוח שלי זזים
אם גאיה תוהה מה לוקח לי כ"כ הרבה זמן אני גם מסבירה לה חלק מהשיקולים.
בשורה התחתונה ממש יש שיפור מאז שהתחלתי לחשוב P-: מזל שיש קלבסה.
אולי מהצד זה נראה מיותר או דבילי, מקווה שעם הזמן אלמד לחשוב יותר מהר ואז הכל יבוא לי [po]באופן טבעי[/po],
אבל בינתיים אני מגלה מידה נדיבה של סלחנות גם כלפי עצמי,
מה לעשות - זאת רק הבכורה שלי, די קשה לה לחנך אותי ;-)