סמדר נ
את שוב מתעלמת מכך שכאן מדובר בילד.
נראה שמה שמובן מעליו מבחינתי לא מובן מעליו מבחינתך. עשיתי את זה בילדות! בבית הספר היסודי. כיתה ד' בערך, אולי ג', אולי ה'. כבר לא זוכרת בדיוק.
יש ילדים שעושים דברים כאלו. ובינתיים אני מאמינה שמי שיעודו הוא להצליח העיסוק שבשביל להצליח בו חייבים להתאמן בילדות - יתאמן בילדות גם בלי שיעזרו לו.
הוא יכול לרצות מאד מאד את התוצאות הנפלאות העתידיות. הוא יכול לדמיין אותן בבהירות. הוא יכול לחלום עליהן בלילה. הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי להגיע אליהן. הוא גם חושב שזה כדאי ורצוי מאד שיעשה את זה. זה לא אומר שהוא יכול לעשות את זה כאן ועכשיו רק מתוך הסתכלות קדימה לתוצאות העתידיות.
למה? אולי אני גדלתי בחברה יוצאת דופן, אבל כל הילדים שהכרתי שהיה להם כישרון בולט למשהו עשו את המשהו בלי לחץ של ההורים. ההפך, לפעמים הם שהפעילו לחץ על הורים שיאפשרו להם לעשות את מה שהם טוןבים ומוכשרים בו.
אגב, האבחנות האפשריות בדבר הפרעת קשב יכולות בהחלט להיות נכונות, אבל אני לא בטוחה שהן העיקר. "הפרעת קשב" מהסוג שתואר כאן יש לרוב המכריע של הילדים (וגם למבוגרים לא מעטים) וזה קודם כל כי הם ילדים.
שוב, אני לומדת על העולם לפי המקרים שאני מכירה. לרוב המכריע של הילדים שאני הכרתי לא הייתה הפרעת קשב מהסוג הזה. כן הכרתי ילדים שלא ידעו איך להצליח לעשות את מה שהם רוצים. אבל גם הכרתי ילדים שלא ידעו אנגלית. וזה לא כי לא היה להם כישרון לשפות, אלא כי לא לימדו אותם. אני רואה את היכולת הזו כיכולת נלמדת, והפרעת קשב וריכוז כקושי ללמוד את היכולת הזאת. רק מה, בימינו לא מלמדים את היכולת הזאת, מצפים שהילדים ילמדו לבד.
ולכן, לא בטוח ש"הבחירה" של הילד לא להתאמן היא בחירה חופשית, באותו מובן של מבוגר שעושה בחירה כזאת (והרי לגמרי סביר, וגם נפוץ, להחליט שמטרה מסוימת לא שווה את המאמץ שיושקע בה). יותר מייתכן שהיא תוצאה של מגבלה, שבהיעדרה הבחירה היתה אחרת. ואף על פי שאני לא חושבת שאנחנו כהורים אחראים להסרת מגבלות, אני בכל זאת חושבת שאם אנחנו יכולים, שווה לפעמים לנסות.
הבחירה היא חופשית, הנסיבות לא. הבחירה החופשית כוללת בתוכה את היכולת להתגבר על המגבלה. באילו מקרים הורים צריכים להסיר מגבלות מחיי ילדיהם ובאילו לתת לילדיהם להתמודד עם הקשיים?
השאלה היא האם אותו גבר שבבגרותו מצטער על כך שההורים לא עזרו לו או הכריחו אותו להתאמן רוצה את זה בשביל עצמו או בשביל החברה. מנסחת אחרת - בחברה שלא שופטת מוזיקאים על פי הדיוק שלהם בנגינה, האם הוא עדיין היה מצטער על כך?
ואני לחלוטין לא בטוחה שהיא ישתייך לאסכולה שמעניקה חשיבות לאותו דיוק שניתן להשיג רק בילדות. מה אם יהיה ההפך?
את הדיבור על "חברה" ו"אסכולה" אני פשוט לא מבינה. שאיפה לשלמות אסתטית היא תכונה אנושית אוניברסלית והיא ממש לא הומצאה במערב המשוקץ והאנטי-שבטי. לא מכירה חברות שבטיות, אבל ממעט ההיסטוריה של המוסיקה שאני כן יודעת, גם שם היו סטנדרטים ביצועיים גבוהים, בנגינה וגם באמנויות אחרות. גם שם המוסיקה שאדם עושה נשפטה, בין היתר, לאור הסטנדרטים האלה (שבהחלט לא היו רק אנרגיה של אור ואהבה, ורק מתי מעט מהמוסיקאים המערביים יצליחו לעמוד בהם), ואני מרשה לעצמי לנחש שידעו טוב מאד להבדיל בין מוסיקאי מצויין למוסיקאי בינוני. מאחר שלא שמעתי על חברה שאין לה ערכים אסתטיים, הדיבור על "חברה שלא שופטת מוסיקאים לפי הדיוק שלהם בנגינה" הוא תיאורטי ותלוש לחלוטין. מצאי חברה כזאת ואז נדבר.
שאיפה לשלמות אסטטית היא לא מערבית. הבעיה היא שלמערב יש מודל מרכזי אחד של שלמות אסטטית. את מכירה חברה שבטית אחת, רק אחת! שבה מוזיקאים התאמנו בילדותם כדי שבבגרותם יוכלו לנגן בדיוק שניתן להשיג רק על ידי אימונים מגיל צעיר? בעצם, את מכירה חברה בה הורים ניסו לגרום לילדיהם להתאמן בנגינה כדי שבבגרותם יוכלו לנגן באותו דיוק שניתן להשיג רק בגיל צעיר?
העניין הוא לא בדיוק, אלא בהבדל שבין מישהו שהתחיל להתאמן בילדותו למישהו שמנגן רק מבגרותו.
למען האמת, גם אני לא. אבל זה לא מפני שלחברה השבטית יש קריטריונים שונים מן היסוד לשיפוט מוסיקה. זה הרבה יותר בגלל מה ש ב עילום כתבה – כל ארגון החיים הוא אחר. ה setting, הזמן שאפשר להקצות לפעילויות, תפיסת הזמן באופן כללי, מערכת היחסים בין הורים לילדים ועוד מיליון פרמטרים שלא חשבתי עליהם.
ומה המסקנה מזה?
בואי תפרטי את ההבדל, ולמה נראה לך שהכיוון שרות הולכת בו כרגע הוא "להכריח" ולא "לעזור לילד להרים את עצמו". לא הבנתי.
לא נראה לי שזה הכיוון שרות הולכת בו. נראה לי שרות לא רואה את ההבדל, או שבעיניה ההבדל הוא לא מהותי. לנדנד לילד כדי שינגן, להזכיר לו כמה פעמים ביום, כל ריב שהתחיל בגלל הנושא הזה זה בכיוון של להכריח. לעזור זה ליצור סיטואציות שבהן יהיה לילד נוח וקל יותר להתאמן. למשל, לתאם עם אמא של ילד אחר שמנגן שהוא יבוא להתארח. או לארגן הופעה בפני המשפחה.
אני לא רואה איך הסיכון יכול להיות גבוה מדי כל עוד מתקיים דיאלוג כן ופתוח.
דיאלוג הוא לא ערובה להצלחה. דיאלוג כן ופתוח לא מספיק כל עוד אמא יכולה לריב עם בנה בגלל שהוא לא התאמן.
דניאלה
_אני עדיין לא בטוחה שצריך שמישהי תעזור לילד להרים את עצמו בשנים שבהם הוא לא יכול לעשות את זה לבד.
יש לי המון מה לומר אבל זה קפץ לי במיוחד אז אגיב כרגע לזה.
בעיניי זה אחד התפקידים המהותיים בהורות. ממש זה, מה שרות עושה:
לברר לעומק מה הילד רוצה וצריך, לאפשר לו להשיג את זה בכוחות עצמו, לבחון ולבדוק איפה הוא לא מתקשה וזקוק לעזרה, ושם בדיוק לעזור._
על באמת? אני קראתי שרות רבה עם הבן שלה.
השלב עכשיו הוא להשתדל שיהיו פחות מריבות.
לריב עם הבן כי הוא לא מתאמן לא נראה לי משהו שכדאי לעשות בהורות.
גישה של שחור ולבן - אם זה מספיק חשוב לו הוא כבר יעשה, או משהו בכיוון הזה - לדעתי חוטאת לתפקיד המהותי שלנו כהורים.
|אוף||אוף| זה לא מה שאמרתי. לא אמרתי שאם זה מספיק חשוב לו הוא כבר יעשה. וזה לא משהו בכיוון הזה. אם לא הבנת בדיוק מה שאמרתי, תשאלי. בבקשה, אך תעוותי את דברי, ואז תאשימי אותי בגישה של שחור ולבן.
הטענה שלי היא פשוטה. מי שהייעוד שלו הוא להיות נגן, יגשים את הייעוד שלו, אם אמא שלו תנדנד לו שיתאמן ואם לא.
_אנחנו לא שם אך ורק כדי לאפשר, אלא גם כדי לראות ולזהות קשיים, לפעמים במקומות שהילדים לא לחלוטין יודעים להגדיר בעצמם
(אגב ממה שהבנתי זה ממש לא המקרה פה והילד מאוד סגור על זה שהוא רוצה להתאמן אבל צריך עזרה בביצוע),
ושם למצוא את הדרך האופטימלית לעזור.
נכון, רצוי באופן מכבד, ללא כפייה, תוך קשב אמיתי לצרכים ובחינה של ההשתנות המתמדת שלהם.
אבל בהחלט לעזור ולפעמים באופן אקטיבי.
כי כמו שהליכה לקוטב של התערבות מוחלטת וכפייה עלולה להוביל למיליון פתולוגיות וביניהן אובדן הסקרנות והיצירתיות,
כך גם חופש מוחלט יכול להוביל לתחושות קשות, כמו תחושת נטישה ובדידות._
מבטיחה לעצמי בפעם האלף לא להתכתב עם מישהי שלא מתכתבת איתי, וכותבת לא בתגובה לדברים שאמרתי אלא לאיזה עיוות של מילותיי.
אורנה שפרון
_האם אנחנו כהורים רוצים לשתף פעולה עם העולם הזה?
היה לי פעם מורה ששאל איך אפשר לעשות תחרויות במוסיקה, למי נותנים את הפרס, לזה שמנגן מהר יותר? חזק יותר?
אני חושבת שכשנכנסים למרוץ החינוך המוסיקלי נשכח קצת שמוסיקה נוצרת על-ידי בני אדם למען בני אדם ובלי להתכחש לחשיבות של הטכניקה בנגינה, יש משהו שהוא מעבר לטכניקה, שהוא הקסם האמיתי שקורה כאשר אנחנו שומעים נגן טוב. לדעתי זה הדבר החשוב באמת. וחשוב שעניין זה לא ילך לאיבוד בכל התלאות של שנות הלמידה הארוכות._
!!!
רות
_מישהי כאן שאלה אותי על "המסע" והבוקר אישי- שקורא גם הוא כאן את הדף הזכיר לי שלא עניתי...
אישה אמריקאית בשם ברנדון בייס ריפאה את עצמה לפני כמה שנים מגידול גדול בבטן והגיעה דרך המסע שלה לדרך שכל אחד יכול ללכת בה. לריפוי מכאובים רגשיים ופיזיים (הכל קשור זה לזה כמובן).
אפשר לבד- יותר קשה אבל אפשרי, אפשר עם חבר/חברה- עשיתי זאת במהלך כל ההריון עם בתי כדי לשחרר דברים וכדי לא לחוות שוב דברים קשים שחוויתי אחרי הלידה עם בני, והתוצאות היו נפלאות- תקופה מאושרת, המון ניקוי פנימי, קשר קרוב מאד עם הדרכה פנימית. (עבדנו ביחד- פעם היא הנחתה אותי ופעם אני אותה)
הדרך בנויה על כך שיוצרים קשר עם ההדרכה הפנימית, והיא זאת שמכוונת את התהליך האישי. לא מי שכביכול מטפל מבחוץ.
הדרך בנויה על הבנה שהרגשות שלנו בנויים בשכבות, ואפשר לרדת דרכם, בלי להתקע בתוכם, ולהגיע למטה למטה למקום מלא באור, אהבה וחופש, ומתוך המקום הזה לרפא את מה שצריך ריפוי.
היא קשורה להבנה שרגשות שעצורים בפנים מובילים למחלות, והפוך- מחלה היא מסר מהגוף לרגשות או סיטואציה שכדאי לרפא.
ברנדון עצמה מגיעה בערך פעם פעמיים בשנה לארץ לסדנאות (צריך להשתחרר מהחלק האמריקאי בתוך זה ולהתמקד בעיקר, כך שמעתי, לא הייתי) ויש בארץ כבר לא מעט מטפלים בשיטה הזו.
ברנדון מפעילה את הדרך הזו בכל רחבי העולם, כולל באפריקה באוכלוסיות חלשות.
כדאי לקרוא את הספר שלה-המסע, יש אתר אינטרנט כמובן,יש ספר המסע- לילדים (ילדים עובדים בקלות בשיטה הזו מניסיון עם בני ועם עוד ילדה) ויש לה עוד ספרים כך שמעתי, קלפים, הרצאות באינטרנט- אבל על אלה אני לא יודעת הרבה.
התנסיתי לבד, עם חברה וגם עם מטפלת מוסמכת בשיטה הזו והכל היה מאד עמוק.
סיפור קטנטן- גמלתי את בתי מהנקה קצת אחרי גיל שנתיים. היו לנו חמישה ימים קשים מאד של תחנונים לציצי. הלכתי לטיפול, התחלנו אותו מהמקום של תחושת החסר בחיים שלי, עבדנו, רפאנו, חזרתי הביתה- מעולם מאז בתי לא ביקשה לינוק.
הדרך מאפשרת גם ריפוי למחלות קשות מאד.
מרתק להתנסות בזה. תהליך יכול לקחת בין 20 דקות נניח, לשלוש- ארבע שעות.
יום טוב!_
תודה על ההסבר
תבשיל קדרה
אני צריכה לומר משהו על אימונים וכיף.
יש לנו בבית רולר סרפר.
מכירים? זה דומה לסקייטבורד, אבל לא ניתן לעמוד עליו באופן סטטי, אלא רק בתנועה.
יוצא מזה שכדילמוד לנסוע, צריך שעות של אימונים לא מתגמלים. זה מתחיל מעשרות פעמים של נסיונות לעלות על זה לשבריר שניה. אח"כ עשרות פעמים על - אתה מצליח כמה שניות, אבל לא יותר.
בני, לפני כארבע שנים (בגיל שש), התאמן במשך שלושה ימים רצופים, ופתאום הצליח. הוא היה קטן, הרולר היה ענק, והוא הצליח.
זה לא כיף. זה לא מתגמל ברגע הראשון, זה מתגמל רק בסוף.
אבל עובדה, שכשילד (אפילו בן שש) רוצה, הוא עושה את זה. הוא היה שם בשמחה, בהתלהבות, עבר דרך נפילות, גם כואבות, והמשיך.
לעומת זאת - בתי, תאומתו, הצליחה ממש בימים אלה להשתלט על הענין. היא, את השלושה ימים האלה, פרשה על פני משהו כמו חצי שנה (התחילה שלוש שנים אחריו).
מה אני אומרת -
המונח "כיך" לא מתאים לאימון.
המונח "אימון" לא בהכרח לא מתאים לילדים.
"אימון" זה לא בהכרח מה שאנחנו מדמינים שזה. בפרט, לא בהכרח ליניארי (אני מתיחסת ליחס זמן אימונים לימיםשעוברים).
(חוזרת לקרוא.)
תודה! הנה עוד דוגמא לילדים שעושים דברים כאלו. נו, מין דברים שכולליםפ דחיית סיפוקים, שהם לא כייפיים בטוח הקצר.