המסר שזאת סבתא ואלו אנחנו, אנחנו אוהבים ומכבדים אותה אך לא מסכימים עםההתנהגות שלה.
נפלא!
כל הכבוד לך על הסוויץ'.
מה שאיפשר אותו זה שאת הסכמת, בתוכך, ברמה הכי עמוקה, להתעמת עם הכאב שלך. הפסקת לברוח ממנו.
בזכות זה שהפסקת להיזהר מלפגוש את הכאב, ושהפסקת ללכת על ביצים - את הפסקת להיות מוּבלת והפכת לבעלת הבית של עצמך, וכאמור - גם בעלת הבית של הסיטואציה.
זה מהלך שדורש אומץ ונחישות, ושדורש מודעות וחוסן פנימי. בקיצור, את יכולה לחייך לעצמך בגאווה.
מה שאני רוצה להציע לך כעת זה לקחת את המפגשים עם הכאב צעד אחד קדימה.
זה אומר לפגוש אותו מעתה לא רק כדי להתמודד איתו ולהפוך חסינה מולו - אלא גם כדי לשחרר אותו מתוכך. לשחרר את המשקע שהתיישב בתוכך לפני שנים ושזולל היום מהחופש שלך. לרפא את הפצע.
התרגול שיכול לתמוך בזה הוא בכל פעם שאת פוגשת את הכאב, בכל פעם שאת מרגישה אותו - ליצור הקשר של ניקוי ושחרור. מיד אסביר.
זה תרגול שאת יכולה לעשות בכל מפגש עם אמא שלך, או בכל שיחת טלפון איתה - אבל גם (ואולי כרגע בעיקר) כאשר את סתם חושבת עליה. בכל פעם שאמא שלך גורמת לך (או מאפשרת לך, תלוי איך מסתכלים על זה
) לפגוש את הכאב.
מנקודת מבט מסויימת כל מפגש שלך עם אמא שלך משמש קצה חוט לפצע שיושב עמוק בתוכך. ללא האינטראקציות איתה לא היית באה במגע עם הפצע ולא היתה לך הזדמנות אותנטית לרפא אותו. לא היתה לך גישה כל כך ישירה אליו. לכן, בכל פעם שאת פוגשת את אמא שלך ואת הכאב הזה - יש לך הזדמנות לריפוי, שחרור וניקוי. הזדמנות שהיא כפי הנראה לא נעימה, אבל היא חשובה ומצמיחה.
ואז - בכל פעם שהכאב צף – את יכולה לומר לעצמך: "אני פוגשת עכשיו את הכאב הזה על מנת לשחרר אותו מתוכי. הוא עלה על מנת שאוכל להתנקות".
משפט כזה, צורת חשיבה שכזאת, הופכת אותך מיד לבעלת הבית של הסיטואציה.
במקום להיות קורבן חסר אונים שהכאב התקיף אותו וטילטל אותו – את הופכת לבעלת הבית של הכאב שהזמינה אותו לפגישה כדי להראות לו את הדלת. בעלת בית שהסכימה שהכאב יעלה מהמרתף אל קומת הכניסה, כדי לצאת החוצה.
כאשר את פוגשת את הכאב בצורה כזאת, מתוך הקשר שכזה - זה עולם אחר לגמרי. כל החוויה שלך היא אחרת. התפיסה העצמית שלך היא אחרת. וכמובן שכך את גם באמת יוצרת ומאפשרת ניקוי אמיתי. בכל פעם עוד קצת. טיפה ועוד טיפה.
מה דעתך? מתאים לך לנסות?
אם את צריכה הבהרות והרחבות תגידי.
ושוב – כל הכבוד. ממש!
[u]המסר שזאת סבתא ואלו אנחנו, אנחנו אוהבים ומכבדים אותה אך לא מסכימים עםההתנהגות שלה.[/u]
נפלא!
כל הכבוד לך על הסוויץ'.
מה שאיפשר אותו זה שאת הסכמת, בתוכך, ברמה הכי עמוקה, להתעמת עם הכאב שלך. הפסקת לברוח ממנו.
בזכות זה שהפסקת להיזהר מלפגוש את הכאב, ושהפסקת ללכת על ביצים - את הפסקת להיות מוּבלת והפכת לבעלת הבית של עצמך, וכאמור - גם בעלת הבית של הסיטואציה.
זה מהלך שדורש אומץ ונחישות, ושדורש מודעות וחוסן פנימי. בקיצור, את יכולה לחייך לעצמך בגאווה.
מה שאני רוצה להציע לך כעת זה לקחת את המפגשים עם הכאב צעד אחד קדימה.
זה אומר לפגוש אותו מעתה לא רק כדי להתמודד איתו ולהפוך חסינה מולו - אלא גם כדי לשחרר אותו מתוכך. לשחרר את המשקע שהתיישב בתוכך לפני שנים ושזולל היום מהחופש שלך. לרפא את הפצע.
התרגול שיכול לתמוך בזה הוא בכל פעם שאת פוגשת את הכאב, בכל פעם שאת מרגישה אותו - ליצור הקשר של ניקוי ושחרור. מיד אסביר.
זה תרגול שאת יכולה לעשות בכל מפגש עם אמא שלך, או בכל שיחת טלפון איתה - אבל גם (ואולי כרגע בעיקר) כאשר את סתם חושבת עליה. בכל פעם שאמא שלך גורמת לך (או מאפשרת לך, תלוי איך מסתכלים על זה :-)) לפגוש את הכאב.
מנקודת מבט מסויימת כל מפגש שלך עם אמא שלך משמש קצה חוט לפצע שיושב עמוק בתוכך. ללא האינטראקציות איתה לא היית באה במגע עם הפצע ולא היתה לך הזדמנות אותנטית לרפא אותו. לא היתה לך גישה כל כך ישירה אליו. לכן, בכל פעם שאת פוגשת את אמא שלך ואת הכאב הזה - יש לך הזדמנות לריפוי, שחרור וניקוי. הזדמנות שהיא כפי הנראה לא נעימה, אבל היא חשובה ומצמיחה.
ואז - בכל פעם שהכאב צף – את יכולה לומר לעצמך: "אני פוגשת עכשיו את הכאב הזה על מנת לשחרר אותו מתוכי. הוא עלה על מנת שאוכל להתנקות".
משפט כזה, צורת חשיבה שכזאת, הופכת אותך מיד לבעלת הבית של הסיטואציה.
במקום להיות קורבן חסר אונים שהכאב התקיף אותו וטילטל אותו – את הופכת לבעלת הבית של הכאב שהזמינה אותו לפגישה כדי להראות לו את הדלת. בעלת בית שהסכימה שהכאב יעלה מהמרתף אל קומת הכניסה, כדי לצאת החוצה.
כאשר את פוגשת את הכאב בצורה כזאת, מתוך הקשר שכזה - זה עולם אחר לגמרי. כל החוויה שלך היא אחרת. התפיסה העצמית שלך היא אחרת. וכמובן שכך את גם באמת יוצרת ומאפשרת ניקוי אמיתי. בכל פעם עוד קצת. טיפה ועוד טיפה.
מה דעתך? מתאים לך לנסות?
אם את צריכה הבהרות והרחבות תגידי.
ושוב – כל הכבוד. ממש!