על ידי יול_יול* » 21 אפריל 2004, 13:36
עוקבת אחריכן ומאוד נהנית, מרשה לעצמי להצטרף עכשיו.
אני אמא חודש.
ומהרהרת בשינוי, לא זה שבחיים, ביום יום העמוס, הטוטאלי,אלא בשינוי שבי.
נתחיל מהמפגש עם חוסר המושלמות: לא שלפני חשבתי שאני מושלמת, אבל עדיין האמנתי באמא מהאגדות, האמא הזו שפינטזתי להיות, האמא הזו שבניתי את דמותה באותם רגעים שהרגשתי שאמא שלי מאכזבת ולא מבינה, באותם רגעים שראיתי את האמהות האלה שכועסות על הילדים בסופר, שלא מקשיבות להן כשהם קוראים להן.
אז אני לא, אני לא מהאגדות. אני לא פלקט של אמא. אני עייפה נורא, אני מאבדת סבלנות, אתמול עברנו בדלת עם המנשא, אני לא חישבתי נכון כנראה, והראש שלה קיבל מכה מהמשקוף והיא נורא נורא בכתה. ולא תמיד בא לי כל-כל הזמן שהיא תהיה עלי, וכשבן זוגי מגיע הביתה אני מאוד שמחה למסור לו אותה. וגם להניק זה לא כל כך פשוט.
דמיינתי לפני שהיא הייתה פה שאם באמת אהיה כל כולי איתה, מלאת כוונות מופלאות, מוכנה ובשלה עבורה, אז היא בטח לא ממש ממש תבכה. לא יכול להיות שהיא תסבול אם אתן לה כל מה שהיא זקוקה לו, ודמיינתי שאם היא תבכה נורא אני אדע להקל עליה תמיד, אני אכיל את הכאב שלה בלי להלחץ נורא. אבל היא כן ממש ממש בוכה, ואני כן ממש ממש נלחצת.
אז אולי למדתי שלא רק שאני לא מושלמת, גם היא לא.
ואז מיד למדתי עוד רובד לאשמה.
ואת האהבה הזו, גם אותה צריך לעכל.
מין חום כזה שמתפשט בגוף, ממלא את כל כולי שאני מתבוננת בפניה, לא משנה אם אנחנו כבר קופצות על הכדור איזה שלושת רבעי שעה רצוף, ואני כבר רואה את העולם עולה-יורד עולה-יורד, ומרגישה בעצמי כמו איזה מטוטלת בגסיסה, פתאום בתוך המכאניות הזו והתסכול מתי-היא-כבר-תרדם, אני מתבוננת בה, והחיוך הזה שעל פני מתפשט ענק ענק, ויש לי את כל הכח שבעולם, ויש בזרועותי את הדבר הכי מדהים שפגשו עיני.
והרגשות המדהימים האלו, של חום ואהבה ורוך, ורצון לטפל והיטיב מתיישבות להן בדיוק במקום, וסוף סוף אני לא משפריצה אותם על בני זוג/ חברים/ מטופלים, אלא עכשיו אפשר ללכת איתם עד הסוף, לטבול בהם כל כולי, כל מהותי, כל מי שאני, והם מופנים אל הכתובת הנכונה.
ואני מבינה שבשבילי, הדבר הכי חשוב ללמוד הוא שאני טובה בשבילה. שיש לי את היכולת להטיב עימה, להרגיע אותה, להניק אותה באהבה ובתחושות טובות.
שיש בי טוב.
שהטוב הזה טוב עבורה.
ואז באמת טוב. טוב לשתי הלא מושלמות שאנחנו.
עוקבת אחריכן ומאוד נהנית, מרשה לעצמי להצטרף עכשיו.
אני אמא חודש.
ומהרהרת בשינוי, לא זה שבחיים, ביום יום העמוס, הטוטאלי,אלא בשינוי שבי.
נתחיל מהמפגש עם חוסר המושלמות: לא שלפני חשבתי שאני מושלמת, אבל עדיין האמנתי באמא מהאגדות, האמא הזו שפינטזתי להיות, האמא הזו שבניתי את דמותה באותם רגעים שהרגשתי שאמא שלי מאכזבת ולא מבינה, באותם רגעים שראיתי את האמהות האלה שכועסות על הילדים בסופר, שלא מקשיבות להן כשהם קוראים להן.
אז אני לא, אני לא מהאגדות. אני לא פלקט של אמא. אני עייפה נורא, אני מאבדת סבלנות, אתמול עברנו בדלת עם המנשא, אני לא חישבתי נכון כנראה, והראש שלה קיבל מכה מהמשקוף והיא נורא נורא בכתה. ולא תמיד בא לי כל-כל הזמן שהיא תהיה עלי, וכשבן זוגי מגיע הביתה אני מאוד שמחה למסור לו אותה. וגם להניק זה לא כל כך פשוט.
דמיינתי לפני שהיא הייתה פה שאם באמת אהיה כל כולי איתה, מלאת כוונות מופלאות, מוכנה ובשלה עבורה, אז היא בטח לא ממש ממש תבכה. לא יכול להיות שהיא תסבול אם אתן לה כל מה שהיא זקוקה לו, ודמיינתי שאם היא תבכה נורא אני אדע להקל עליה תמיד, אני אכיל את הכאב שלה בלי להלחץ נורא. אבל היא כן ממש ממש בוכה, ואני כן ממש ממש נלחצת.
אז אולי למדתי שלא רק שאני לא מושלמת, גם היא לא.
ואז מיד למדתי עוד רובד לאשמה.
ואת האהבה הזו, גם אותה צריך לעכל.
מין חום כזה שמתפשט בגוף, ממלא את כל כולי שאני מתבוננת בפניה, לא משנה אם אנחנו כבר קופצות על הכדור איזה שלושת רבעי שעה רצוף, ואני כבר רואה את העולם עולה-יורד עולה-יורד, ומרגישה בעצמי כמו איזה מטוטלת בגסיסה, פתאום בתוך המכאניות הזו והתסכול מתי-היא-כבר-תרדם, אני מתבוננת בה, והחיוך הזה שעל פני מתפשט ענק ענק, ויש לי את כל הכח שבעולם, ויש בזרועותי את הדבר הכי מדהים שפגשו עיני.
והרגשות המדהימים האלו, של חום ואהבה ורוך, ורצון לטפל והיטיב מתיישבות להן בדיוק במקום, וסוף סוף אני לא משפריצה אותם על בני זוג/ חברים/ מטופלים, אלא עכשיו אפשר ללכת איתם עד הסוף, לטבול בהם כל כולי, כל מהותי, כל מי שאני, והם מופנים אל הכתובת הנכונה.
ואני מבינה שבשבילי, הדבר הכי חשוב ללמוד הוא שאני טובה בשבילה. שיש לי את היכולת להטיב עימה, להרגיע אותה, להניק אותה באהבה ובתחושות טובות.
שיש בי טוב.
שהטוב הזה טוב עבורה.
ואז באמת טוב. טוב לשתי הלא מושלמות שאנחנו.