הורים בתחילת הדרך

שליחה על ידי טושו* » 06 מאי 2004, 23:51

היי לכל האמהות החדשות,
והייי ענת....... נחמד לפגוש כאן מישהי ותיקה ממחזור האמהות שלי...
גם אני קראתי את הדף וכל כך התרגשתי, צחקתי, התגעגעתי.........
כל השאלות והתהיות של ההתחלה. תהנו לכן זה טס במהירות שלא תאמן.

כרגיל אין לי הרבה זמן לכתוב (אחרי שכבר כמה ימים אני חושבת ומנסחת בראש מה אני כותבת כאן - ואף פעם לא מגיעה לזה).
אז הפעם רק שתי תובנות חשובות שעלו לי, ושתיהן באזור השירותים (משום מה):

בכל פעם שאני מפשפשת את גורית בכיור, ועושה בקול: "פששששש" - לי בעצמי בא לפשפש...

(הבעיה היא שזה לא תמיד אפשרי באותו רגע - כ מ ו ב ן ...)

אתמול לראשונה מאז חודש רביעי או חמישי בהריון (שזה אומר משהו כמו 8 חודשים אחורה) - כשישבתי על האסלה (בעקבות סעיף 1) שמתי לב לגודל העדכני של ירכיי. !!! OH MY GOD

אנחנו מתכננים להגיע מחר יחד עם התינוק ועם סבתא. מחכה לפגוש אתכן שם, חברותיי לדרך.
בדרך, מקווה שתמצאי טרמפ ושתצליחי להצטרף

גורפרחים

לא נורא הירכיים, זה עובר, והעיקר המלאכית שלך

(זאת אני כתבתי מקודם, רק שכחתי לשנות חזרה את שם המשתמש מאז שהשתמשו לי במחשב...)

גם אני רוצה להצטרף. אין לי אומץ לצאת מהבועה שלי, למרות שאני כל כך רוצה... קוראת הכל ומזדהה ורוצה להוסיף מנסיוני ומחוויותיי ובעיקר תהיות חדשות שעלות ללא הרף מאז הבאנו הביתה את האושר הקטן שגורם גם המון צער.
ההנקה - שלושה חודשים בחברת המשאבה (חודש וחצי בפגייה), היום הנקה מלאה, הללויה.
הגזים - גמילה ממוצרי חלב וקמח לבן ושעות על הכדור במנשא ומה לא.
השינה - לאחרונה התחלתי פשוט להשלים עם לילה-בהמשכים - ישנים קצת, ערים קצת, וחוזר חלילה.
המנשא - "הוא לא יכול לנשום!'' מזרים ברחוב.
החיסונים - החלטנו שלא ומקבלים על הראש.
ומעל לכל - הבדידות הבדידות הבדידות. בדירה הקטנה התינוקת, החתולים ואני במרחב מצומצם כל כך, כמה קונבנציונלי, כמה שונה ממה שדימיינתי, ממה שאני מאמינה שטוב ונכון, כמה רחוק מהחברה השיבטית שבפנטזיה שלי. מזל שההורים במרחק הליכה, והאחיות קרובות. רוצה חברות עם ילדים, רוצה תמיכה ואהבה וקבלה ללא תנאי. כל כך רציתי לבוא היום למפגש אבל בגלל העבודה של בעלי זה לא הסתדר, ובלעדיו אין לי אומץ...
הדף הזה מדהים, האתר הזה מדהים, הקהילה הזו מדהימה, אתם נותנים לי כוח ואורך רוח. תודה.

ברוכה הבאה ליזה! @} @} @}

אין לי זמן כרגע להתייחס לדברים שכתבת אז בינתיים

<גורפרחים כרגע רק נחתה מהיומיון>

שליחה על ידי ב_דרך* » 12 מאי 2004, 18:52

ליזה - ברוכה המצטרפת. כיף שנוספה עוד חברה לדרך @}
יוחננית - חבל שלא ידעתי שאת מגיעה (גם לא ממש ידעתי שאנחנו נגיע עד הרגע האחרון), היינו קובעות מקום מפגש.
גורית - היה נעים להכיר!

גם אנחנו בהתאוששות מהיומיון......

בדרך וגורפרחים, איזה כיף לכן שנפגשתן! אני מאוד מקנאה!!!

ליזה, ברוכה הבאה. למה את מרגישה בדידות אם את גרה קרוב למשפחה? באיזה אזור את גרה? האמת, רק לפני שבועיים התחלתי ממש לצאת מהבית. ומאז אני לא מפסיקה. מה שמאוד עזר לי היה ללכת למפגש באודים של חינוך ביתי. אמנם התינוק ישן כל הזמן במנשא, אבל לי זה עשה טוב לצאת, לפגוש, לדבר. ביום אחר נסעתי גם להרצאה בדיאדה בפרדס חנה, הרצאה על הפנים אבל שוב שמחתי לצאת.
ואתמול כבר ממש השתוללתי, יצאתי ב- 8 בבוקר וחזרתי רק ב- 7 בערב, אחרי שביקרתי חברה ועוד חברה ועוד חברה.

בכל מקרה ליזה, אל תתביישי לכתוב כאן, תכתבי כל מה שבא לך, יש כאן המון אנשים שיענו לך, וגם אם לא - זה מאוד טוב להוריד אבנים מהלב!

שליחה על ידי ב_דרך* » 12 מאי 2004, 21:06

רגע, לא הבנתי, אז היית היום ביומיון?

הייתי, הייתי!!! אבל לא נפגשנו.

טוב, אז אחרי הרהורים רבים, לחיצות רבות של העכבר על כפתור ה"סגור" במעלה המסך, כניסות ויציאות מהאתר, החלטתי שאני כותבת. בינתיים נהנתי והחכמתי הרבה מלקרוא בלבד, אבל הבנתי שהגיע הזמן להחשף קצת.
מאז שהגעתי לאתר, לגמרי במקרה אני מודה, הרבה דברים נראים אחרת. אולי לא אחרת כמו- מוארים יותר, ברורים יותר, אולי אפילו אגזים ואומר- קלים יותר. כמה טוב שיש פה כתף וירטואלית לבכות עליה, למרות שכשאני מקבלת את תגובותיכן המהירות אני ממש לא מרגישה שאתן וירטואליות, אלא ממש כאן לידי.
וקצת על עצמי- אני אמא טרייה (מהתנור ממש) לתינוקי מדהים יליד ינואר 2004. בשעה 17:00 כשיצא הפלא הזה לעולם, הוא גרם לי להרגיש תחושות שלעולם לא ידעתי או דמיינתי שארגיש. חלקן טובות, חלקן מדהימות וחלקן לא טובות בכלל... איך אסביר את הבדידות של שעות אחה"צ שכבר מיצינו כל משחק/ שיר/ טיול/ מנשא אפשרי, ויש עוד 4-5 שעות לסחוב עד שיגיע אבא מהעבודה (כן, בשבילו החיים ממשיכים...) ואיזה נורא אני מרגישה שאני מרגישה שאני צריכה "לסחוב" שעות עם הילד שלי...
כל כך רוצה חברות עם ילדים, לדבר עם מישהו שיקבל ויאהב, לשתף אותו בכל צרותיי.....
בינתיים, אסתפק באתר המדהים הזה, בכן, שמחזקות אותי כל כך.

תודה על הברכות. אני גרה בחיפה (בטווח של פרומה מטיפת חלב, אז יש לי פה ממש שכנות אני מבינה...). ההורים עוזרים אבל אני מתגעגעת לאנשים בני גילי. יש לי כמה חברות שאף אחת מהן לא נשואה (אני בת 25 וכנראה שהקדמתי את זמני) ומאז שנולדה התינוקת שלי אני מרגישה שתהום נפערה בינינו וקשה לגשר עליה. אני מטיילת הרבה ברגל, אבל אני לא נוהגת וביישנית ביצירת קשרים חדשים ולכן נשארת לבד. נעים למצוא כאן אוזן קשבת. תודה.
אמא טרייה, אני מבינה אותך כל כך, מרגישה בדיוק כמוך.

ליזה ליזה , אני כל כך מבינה לליבך... אני גם הראשונה מבין חברותיי (המעטות) שנישאה, וודאי הראשונה שיש לה תינוק. גם אצלי, כמו אצלך, ההורים עוזרים וזה נחמד ונעים אבל זה לא אותו הדבר... אין כמו חברות בנות גילך שעוברות מה שאת עוברת ויודעות על מה את מדברת. אני מרגישה שיש לי ממש "תאומה" מעבר לדפי הרשת האלה, אני גם ביישנית וקשה לי ביצירת קשרים חדשים, וחבל שאני גרה ממש ממש רחוק ממך (בדרום) כי אם היינו יותר קרובות בטוח הייתי מציעה לך שניפגש... מחזקת אותך מפה, ושולחת לך ( () ) גדול....

טוב, הסוגריים המוזרות האלה היו אמורות להפוך לסמל "חיבוק", תסלחי לי על חוסר הידע (כפי שרואים חדשה באתר...) העיקר הכוונה...

שליחה על ידי ב_דרך* » 13 מאי 2004, 15:50

ליזה ליזה - גם אני גרה במרחק הליכה מפרומה (מדהים איך היא הופכת לאמת-מרחק...), אז אולי נפגש ביום שני?
מכירה את החורשה ליד מלון הר הכרמל? אחת-עשרה בבוקר? נשמח לחברה (-:

בדרך, את מאוד נחמדה, אבל אני לא מרגישה מוכנה "לצאת מהארון"... עדיין.

שליחה על ידי ב_דרך* » 14 מאי 2004, 16:05

אין בעיה.

היום עושים מסיבה לתינוקת אצל חמותי. חמותי קוראת לזה "בריתה" (מצמרר), ואמא שלי קוראת לזה "מסיבת". אני קוראת לזה "איזה פחד". לבעלי משפחה גדולה, לי משפחה קטנה וחברות שלי לא באות. מה אם התינוקת תבכה ואני לא אצליח להרגיע אותה? (כמו שקורה לעיתים קרובות בשעות האלו בערב כשאנחנו בחברת זרים - מרוב מתח על הביקורת שאולי מותחים עליי, כל הגוף שלי מתכווץ, התינוקת לא נרגעת וזה מעגל קסמים. רק בעלי יכול להרגיע אותה במצב הזה). אני חוששת מביקורת, הם אנשים כל כך שונים ממני בהשקפת העולם שאני פשוט בטוחה שזה יבוא. רק שיעבור כבר, אלוהים.
בכלל, כמה טיפשי לעשות לתינוקת מסיבה כאשר ברור שזה הדבר האחרון בעולם שהיא רוצה. אם היא היתה יכולה לדבר היא בטח היתה אומרת שהיא מעדיפה להיות בערב בבית עם אמא ואבא בנחת, רצוי בצמוד לציצי...

גם אני רוצה להצטרף. אין לי אומץ לצאת מהבועה שלי, למרות שאני כל כך רוצה... קוראת הכל ומזדהה ורוצה להוסיף מנסיוני ומחוויותיי ובעיקר תהיות חדשות שעלות ללא הרף מאז הבאנו הביתה את האושר הקטן שגורם גם המון צער.
מתחברת לכל מילה. העזתי פעמיים פה, ושוב נסוגתי.
אבל המילים שלכן נותנות לי אומץ לנסות שוב...
מפחיד הצורך הגדול הזה באנשים שהם בעצם זרים. רק לקרוא פה, להתבונן, ולהרגיש קצת פחות לבד.

אני חוששת מביקורת, הם אנשים כל כך שונים ממני בהשקפת העולם שאני פשוט בטוחה שזה יבוא. רק שיעבור כבר, אלוהים.
לכולם יש מה לומר, ואני, אחרי שאני מנסה להתעלם, להגיד: ככה זה נכון בעיני (לא לשים אותה בעגלה... לא להלביש לה עוד שכבה... לא להוריד לה שכבה.... כן לתת לה להתרגל לישון על הידיים....) מתחילה להתבלבל: ואם הם יודעים יותר טוב ממני, ואולי אני טועה...
ואם רק הייתי יודעת מה נכון באמת ואיך צריך באמת... (כן, ברור שה"באמת" הזה לא קיים בשום מקום).
קראתי ב מרחב משלך משהו שחיזק אותי מאוד... החזיק אותי לאיזה יומיים עם הרגשה שאני בסדר מול כל הביקורת...

מה אם התינוקת תבכה ואני לא אצליח להרגיע אותה?
ליזה ליזה, מאחלת לך שתעברי את זה בשלום, שתצליחי להרגיש את עצמך ואותה בתוך כל הבלאגן הזה סביב. את יודעת הכי טוב, את האמא שלה. תניקי אותה בצד, את לא צריכה להיות מנומסת, תשמרי על עצמך שם. אם תרגעי את גם היא תרגע, את לא נמצאת שם כדי להציג להם תינוקת רגועה ושקטה. מותר לך ולה להיות בדיוק מה שאתן.

ומשהו קונקרטי בקשר לבדידות: התארגנו 4 בנות עם פיצפונים לפגישות פעם בשבוע. אחרי שתי פגישות אני יכולה לומר שזה מאוד עוזר. אתן מוזמנות מכל הלב להצטרף, כולנו עוד לא ממש מכירות אחת את השנייה, אז לא תרגישו זרות. אנחנו נפגשות באיזור כפר ויתקין- חבצלת.

עדיין מרגישים בדידות, אבל קצת פחות.

ותודה לכן שאתן קיימות.

_

בטוח שהנושא שאני הולכת לדבר עליו הוא גם חלק מלהיות הורים בתחילת דרכם, וזה משהו שמציק לי לא פחות מאשר איך לגדל את הקטן, או מה
עובר עלי כאם. אני מדברת, איך לא, על היחסים שביני לבין בעלי מאז הולדת הנסיך.

מה אפשר לומר, לא יכול להיות יותר גרוע.

לו יש רצונות משלו (והרבה) והוא ממש יודע להתעקש עליהם. לי יש רצונות משלי שלצערי נוגדים את שלו. נדמה שמאז הלידה על כל דבר יש חילוקי דעות.
הוא טוען שאני מרוחקת, אני טוענת שהוא לא מספיק מתקרב, הוא לא מבין מה כל כך נורא בלהיות בבית כל היום ולא מבין למה כשהוא חוזר בתשע בערב אני כבר לא יכולה לראות כלום חוץ מהמיטה (אני לא יכולה להזכר בפעם האחרונה שבילינו בה ביחד פנים מול פנים).

יש עוד המון ויכוחים שבסופם הוא יוצא מהבית בטריקת דלת ומשאיר אותי לבד עם תינוק ביד ודמעות בעיניים.
לא יודעת איך להתנהג עם המצב החדש והקשה הזה, בשנים שלפני הילד אף פעם לא נאלצתי להתמודד עם הצד הזה שלו.

ליזה, מקווה שעוד תקראי את זה לפני שתצאי למסיבה. פשוט תנסי להנות. כולם באים לחגוג את הולדת הבת שלך, הנסיכה שלך, המלאכית שלך. ומגיעה לה מסיבה גדולה לכבודה!!! וכן, כנראה שיגידו לך כל מיני דברים, (מי כומוני יודע כמה זה קשה בהתחלה) אבל תכיני לך מראש כל מיני משפטים שאת יכולה להגיד, ותנסי לחייך. תחשבי לעצמך שהאנשים האלה באמת רוצים לעזור (פחות או יותר) וזהו.
אז תחזיקי מעמד ושיהיה בהצלחה! ואל תשכחי לדווח כאן איך היה.

שליחה על ידי ב_דרך* » 15 מאי 2004, 20:17

אפרופו יחסים בינו וביני מאז הלידה -
לי לקח זמן להבין שיש גם הדרך שלו, ולא רק הדרך שלי. נכון, אולי האינטואיציה שלנו כאימהות היא דבר שקשה להתווכח איתו, אבל לאט לאט אני מקבלת גם את קיומה של האינטואיציה האבהית.
והחיוך של נמרוד, שנרגע בזרועות אביו, מוכיח לי את זה פעם אחר פעם.

שבסופם הוא יוצא מהבית בטריקת דלת ומשאיר אותי לבד עם תינוק ביד ודמעות בעיניים
קבלי

גדול. אני מקווה שתשכילו להתגבר על משברים בדרכים רגועות יותר.

אמא טרייה - זה נורמלי!
להרבה זוגות (גם אצלי למשל) יש קשיים וריבים וויכוחים בהתחלה. זה שלב נורמלי. וזה עובר.
סה"כ המערכת הזוגית מתמודדת עם שינוי ענק - אהוב ורצוי ככל שיהיה.ככה שאפשר להירגע באופן כללי, ובאופן מעשי אולי לתת קצת מרחב אחד לשני, ופחות להתעקש לפתור הכל כרגע... כדאי אולי לפרגן לעצמכם את השלב המוזר הזה... ואין לי ספק שזה יעבור!

יול יול,
אנחנו כאן כל הזמן, גם לפעמים קצת שותקות (מרוב עומס). תכתבי, תשתפי, תיעזרי - אנחנו קוראות ואנחנו איתך.

בדרך,
כבר כתבתי את זה בדף הרללוונטי, אבל יותר בפירוט:
היה מאוד כיף לפגוש אותך ביומיון! כמה כייף להדביק פנים לניק... חבל שאנחנו לא קרובות יותר גיאוגרפית...

טוב, הולכים לישון קצת...

גורפרחים, באיזה איזור את גרה?

שליחה על ידי חוה_ש* » 16 מאי 2004, 11:40

אמא טריה מה שאת מספרת על הזוגיות הוא מאוד קשה ואני חושבת שהרבה אנשים חווים אותו כשפתאום הופכים מזוג לשלישיה במיוחד שאחת הצלעות במשולש הזה היא רק תלויה. גם לנו יש קשיים. אני מאמינה שבסופו של דבר הכי טוב לילדה שלי הוא בית שיש בו שלום ואהבה ולפעמים אני צריכה לוותר על דברים, ולפעמים זה אפילו דברים ממש חשובים כמו למשל השינה שלה איתנו במיטה, כי בן זוגי לא רוצה. אני מבינה שעדיף שהיא תישן במיטה שלה מאשר שתספוג אל תוכה את האנרגיות השליליות שיווצרו במתח בנינו עם אני אתעקש (אני מבינה את זה מתוך נסיון). זאת דוגמה אחת אבל יש עוד.
תנסי לראות האם את יכולה לראות בבן זוגך את ההורה המשמעותי הנוסף של הילד, שצריך אותו, שאת צריכה אותו, שיש לו מה לומר, שדעתו חשובה וראויה כמו דעתך. אם תוכלו לראות את ההורות כמשהו שעושים בצוות תוכלו להנות ממנה הרבה יותר.
ובקשר ליחסים האינטימים אחרי הלידה, תסתכלי פה באתר יש הרבה דפים בנושא, אני לא זוכרת כרגע את הקישורים, אבל אולי מישהו אחר זוכר?

יוחננ ית: ת"א... ואת?

תודה על החיזוקים, המסיבה לתינוקת עברה בשלום, למרות ה"היא לא לוקחת מוצץ? תכריחו אותה, גם שלנו לא רצתה בהתחלה..." ו - "אתם עושים טעות איומה!" - על כך שהילדה למדה למצוץ אצבע ואנחנו מעודדים את זה. ומה שאני רוצה לומר זה:
חברים - הילדה למדה למצוץ אצבע!!! זה פשוט גדול! בשלושה ימים האחרונים היא מרדימה את עצמה עם האצבע בפה וזה הדבר הכי מתוק בעולם! אני מלאת גאווה, כי זה באמת לא פשוט לכוון ולתפוס עם היכולות המוטוריות המוגבלות שלה. בשלושת הלילות האחרונים פשוט ישנו, לא להאמין. ואתמול אחרי המסיבה היא נרדמה בחצות והתעוררה ברבע לשבע בבוקר (ישנה יותר מאבא!). להזכירכם מדובר בסך הכל בחמישה קילו קטנטנים, אבל אילו יכולות, ואילו ביצועים!

אמא מתפוצצת מגאווה וזורחת מנחת.

אמא מתפוצצת מגאווה וזורחת מנחת.

שליחה על ידי חוה_ש* » 16 מאי 2004, 21:27

יש לי ספר הדרכה אמריקאי להורים, ממש, ממש קונוונציונלי ושם כתוב בנושא מציצת האצבע שהבעיה המרכזית עם מציצת אצבע היא שאנשים אחרים מטרידים את ההורים בהערות על כך שזה לא טוב. אז כל מי שמטריד אותי בנושא, אני מספרת לו את הסיפור הזה.

פעם אחת ולתמיד אני חייבת להבין מה זה כל כך מפריע לאנשים לראות ילד מוצץ אצבע! למישהו יש תובנה בנושא??
(ליונת יש שלושה מצצנים אובססיבים, אחד מהם בתחילת הדרך, והיא מתמוגגת מנחת...)

בדיוק השבוע חברה - שאין לה ילדים - אמרה לי, השתגעת? את רוצה שיהיה לו גשר על השיניים? ותקשיבי לאחת שהיה לה גשר!
יש קשר בין מציצת אצבע לשיניים עקומות? ואם כן, ממוצץ לא מקבלים שיניים עקומות???
גם החמוד שלנו התחיל למצוץ אצבע, או את היד. אבל אני כאמא פולנייה טובה חושבת תמיד שזה סימן שהוא רעב. איך יודעים את ההבדל?

אתמול החזרנו את העריסה לחנות, ועכשיו כל מי שמגיע לבית יידע שהתינוק ישן איתנו. כשגיא התחיל לפרק את העריסה היה לי קצת קשה וביקשתי שימתין עם זה אבל אחרי כמה ימים השלמתי עם זה.זה שהתינוק ישן איתנו אני מאוד שלמה, זה כל-כך כיף, אבל זה שאנשים ידעו?!?!
בדיוק אמרתי לגיא שאני חושבת שבכל מקרה הייתי רוצה שהוא יישן איתנו, אבל אם לא הייתי מכירה את באופן טבעי, בטח לא היה לי אומץ. המממ... אני שמחה שלא הייתי צריכה להתמודד עם הדילמה הזאת!

גורפרחים, אנחנו גרים באזור השרון. אולי נעשה מפגש אמהות חדשות?

אמא שלי, שהייתה האמא הכי לא דאגנית בעולם, מתגלה כסבתא מאוד דאגנית. היו כמה ימים שלתינוק היה מאוד לא טוב, כנראה גזים. אמא שלי החליטה שזה משהו אחר, היו לה המון השערות, והיא מאוד דאגה. אז קבעתי תור לרופא והלכנו ביחד לרופא. אמא שלי שאלה את הרופא את כל השאלות שהיא רצתה, העלתה את כל החששות שלה. ואני נתתי לה. הרופא לא מצא כל בעיה, ויצאנו משם מאוד מאושרים. אמא שלי שמחה לשמוע שהנכד שלה בריא, ואני שמחתי שאפשרתי לה לחשוש, לבדוק ולשאול מבלי שאתנגד או ארגיש שהיא מתערבת.
כל הכבוד לי, האמהות בהחלט משנה אותי

בהחלט כל הכבוד, יוחננית! ההורים של בעלי דואגים המון לתינוקת (כאב בטן, נזלת - "מה אומר הרופא?") למזלנו, הרופא גר איתנו בבית, הוא האבא...
לא האמנתי שיהיו איזשהם יתרונות למקצוע שלו, והנה מתגלה הראשון - להרגיע סבים מודאגים.

שליחה על ידי יעל_צ* » 18 מאי 2004, 09:12

אמא שלי שאלה את הרופא את כל השאלות שהיא רצתה, העלתה את כל החששות שלה. ואני נתתי לה

קבלי צל"ש - וכל הכבוד גם לסבתא.

אמא טרייה, כפי שכבר כתבו, המצב שאת מתארת הוא נורמלי בהתחלה, אצלנו זה לקח שנה להתרגל לכל ילד חדש במשפחה. רעיון קטן שעשוי לעזור: סכמי עם בנזוגך שכשהוא חוזר הביתה את נכנסת להתקלח מקלחת ארוכה. זה ייתן לך מנוחת אחריות של חצי שעה, ייתן לו טעם של להיות עם הילד באופן אינטנסיבי, וגם -- חשוב לא פחות -- ייתן לך כוחות חדשים להמשך היום.

מאיפה אנשים חושבים על הדברים ה"נפלאים" שהם אומרים? אה, כן, רוב האנשים אינם חושבים! היום בחנתי בבחינת הבגרות באנגלית. יש אצלנו המון תלמידים לקויי למידה שנבחנים בעל-פה ולא בכתב, ולא היו מספיק בוחנים. אז הזעיקו אותי מחופשת הלידה והגענו בהרכב מלא: אני, גיא והתינוק.
בסיום הבחינה ישבנו בחוץ עם שאר החברה' והתחילו הדיונים: לא קר לו? בטח שקר לו... אז עניתי, לא נורא, שיתחשל. ואז ענתה מישהי: את יודעת, מה שלא מחשל - מחסל! איזה דבר איום להגיד! טוב, בשלב הזה לקחתי את התינוק והלכנו לטייל.

<התלמידה האחרונה שבחנתי כנראה תמיד תזכור כחוויה את בחינת הבגרות שלה באנגלית שבה הבוחנת הניקה בסוף המבחן (-;)

מה העניין עם "להתרגל"???

הילד צריך להתרגל.
שימי אותו קצת בעגלה, שיתרגל אליה
הוא יתרגל על הידיים
לא כדאי למנוע ממנו מוצץ, כי אחר כך קשה יותר להתרגל (יופי! פחות גמילה אחת)
שישן במיטה שלו, הוא צריך להתרגל לפינה שלו

וכו' וכו'.

ושאלה שאלתית באמת:
אז ככה - הרבה פעמים, גיא (בן שבועיים) עושה קקי באמצע היניקה. אני אומרת בסדר, נחליף לו כשיסיים לאכול. אבל הוא נרדם בסוף היניקה... ואז הדילמה: להעיר אותו בשביל להחליף (אני רוחצת אותו בכיור, לא עם מגבונים) או לתת לו לישון עם קקי? הוא לא תמיד משתגע על ההחלפה ואז כל בכי גורר עוד סבב ציצי, קקי וכו'
מה עושים?

תמר, קודם כל מזל טוב!
גם אני שומעת כל הזמן על ה להתרגל - בהתחלה זה הפריע לי אבל כבר התרגלתי_:-) אנשים עושים ואומרים דברים מתוך _הרגל.
לגבי הקקי, אני לא הייתי נותנת לו לישון עם קקי אם אפשר. תנסי להחליף לו ואז להניק אותו עד שירדם. רק תראי שהוא לא מתעורר מדי מהרחיצה. תעשי ניסוי וטעייה - את צריכה לחכות מספיק זמן לוודא שהוא סיים את הקקי, אבל לא יותר מדי שלא ישן.

אולי אפשר לנקות אותו עם צמר גפן טבול במים במצב כזה?

זו עדיין מריחה... שמתי לב שכשהוא שבע הוא מקבל את הרחצה ביתר סבלנות. אולי הוא פשוט מתבגר...

מה שלום כולם? בדרך, אפסרקים, יוחננית, עגור לבן, תיתי? (מי שכחתי?)

וואו, יונת, תודה!@}
קראתי קצת אחורה, זה הדף הראשון שכתבתי בו באתר, וכמה בחיי השתנה מאז! והרבה בזכות באופן טבעי, האתר והעלון. מאז התחלתי לכתוב בלוג, ולהעיז להשתתף ביותר ויותר דפים. מאז גם הצטרפתי ל מפגשים באזור חיפה והכרתי נשים מקסימות. כמה הרבה אני חייבת לבאופן, אז תודה!
והתינוקת שלי גדלה לתפארת, יונקת במרץ ומתחילה לזחול, אושר גדול!

אנחנו עדיין בדרך... הולכים (נו טוב, זוחלים) בה בכיף, באושר גדול, מוצאים חברים חדשים ללכת עמם יד ביד, מתבוננים בנוף ונושמים לעומק.

תודה יונת על ההתעניינות

אני כבר בכלל לא מרגישה בתחילת הדרך. נראה לי שתמיד הייתי אמא! הכל נעשה יותר קל ויותר כיף. אנשים כבר לא מעצבנים אותי עם ה"עצות" והדעות שלהם. כמו שליזה אמרה, האתר הזה עוזר המון, מחזק ונותן המון רעיונות. גיא ואני הרבה פעמים חושבים לעצמנו, איזה מן הורים היינו אם לא היינו מכירים את באופן (ואתכם, כמובן). לפעמים כשאני אומרת על אמא מסוימת שהיא עשתה משהו מסוים, גיא אומר לי, את יודעת שזה יכול היה להיות אנחנו. וזה כנראה נכון.
מחר אני נוסעת למפגש בחיפה. היינו לפני שבועיים והיה כל-כך נעים. ובשבוע הבא פארק הירדן כמובן.

תודה יונת על ההתעניינות
גמני מודה!

שלומנו טוב!
כמה כיף להיות אמא.
כמה נעים הקשר הזה, האינטימיות הזו, הקשב.
כמה כיף להרגיש אותה גדלה עליי ומתפתחת.
כמה כיף לספק לה את צרכיה.
כמה כיף לחזות בכושר הביטוי שלה שמתגוון ומתרחב.
כמה כיף לאהוב אותה.
לחבק. לנשק. להצחיק. להניק. לשחק.
כמה כיף להיות אמא.

וכמה כיף להיות אמא "באופנית". אני לא מצליחה לדמיין איך היתה נראית האמהות שלי ללא ההיכרות עם "עקרון הרצף" ועם האתר (בסדר הזה).

לפעמים כשאני אומרת על אמא מסוימת שהיא עשתה משהו מסוים, גיא אומר לי, את יודעת שזה יכול היה להיות אנחנו. וזה כנראה נכון.
כמה נכון... אבל אנחנו לא, וכנראה שלא במקרה.

כמה קשה לי לראות הורים שנוהגים כל כך שונה ממני.
וכמה קשה לי שחלקם הם חברים שלי.
וכמה קשה לי שהם לא תוהים לעומק - למה אנחנו מגדלים ככה, ומתוך כך היו אולי לוקחים משהו.
קשה לי עם חוסר שאילת השאלות. עם העשייה המקובלת נטולת התהיות.
קשה לי עם "המיינסטרים". (וסליחה על ההכללה )
ולפני שתשלחו אותי ל- חברים במיין סטרים, תדעו שאני מנהלת דיאלוג (בראש שלי) עם הדף הזה כבר חודשים...

זה ככה בשלוף, אם כבר שאלת, יונת...

תודה לכל המעדכנות! ונשמח לשמוע גם על המשך הדרך...

ברצוני לדעת למי מכם הילד הראשון דווקא ישן ללא עזרהוהאחר עםעזרה תודה

שליחה על ידי פוקית* » 05 מאי 2005, 13:29

שלום לכל האמהות המתוקות והלא מתייאשות , אני חדשה באתר ורציתי לשתף אתכן במקרה שקרה לי , ילדתי לפני חודשיים וחצי, כשלירם היה בן חודשיים לקחתי אותו לשקילה בטיפת חלב , בקיצור האחות שוקלת אותו ורואה שהוא עלה בסה"כ 320 גרם לחודש , האחות דאגה ואני עוד יותר . היא מיד הציעה לי תוספות שאני ממש נגד זה , אמרתי לה שאני לא מעונינת בכלל , אז היא אמרה לי תנסי להניק אותו כל שעתיים ואני לקחתי את זה על עצמי ,למרות שידעתי שזה ממש יגביל אותי. אך שכחתי להזכיר שהדבר שהכי תסכל והכעיס אותי הוא , שהאחות אמרה לי :" אולי אין לך מספיק חלב, הילד שלך ממש רעב" יצאתי משם עצובה , אך לא וויתרתי. אחרי שבוע הגעתי שוב לירם נשקל ועלה יופי במשקל, כל כך שמחתי שהוא עלה ולא אצטרך לתת לו תוספות , אני חייבת להודות שכמעט הגעתי לסף ייאוש שממש הכנתי תוספת ורציתי לתת לו אבל ראיתי שזה לא זה ,מיד שפכתי והנקתי אותו. העקרון הוא שמי שיכולה להניק שתניק ולא תוותר בקלות כי זו החוויה הכי מקסימה ומיוחדת והיא לא נשארת כל הזמן אז תנצלו את הזמן היקר הזה.

איזה דף מקסים!
התגלגלתי אליו במקרה. בטח כולכן כבר עם ילד שני ואולי אפילו שלישי.
מעניין היה לקרוא אתכן בתחילת הדרך עם הילד הבא

איזה כיף לכן, אתן עם כל כך הרבה נסיון, והילדים כבר גדולים, אני אמא חדשה לגמרי (חודשיים) מאוד לחוצה ומפוחדת, ברור לי שזה טבעי ויעבור, עד שאשתחרר קצת אני מוצאת המון נחמה באתר ובקבוצות של נשים שמרגישות\הרגישו כמוני....

היי שירן ר מזל טוב, אני מזדהה עם ההרגשה הזו, גם אני בתחילת הדרך נכנסתי לבאופן וכ"כ התרשמתי מהקלות, קוּליות והזרימה של כולן כאן, תוך מיצמוץ אחד את שם ולא תזכרי איך היה בלעדיו, הזמן טס ותגלי באיזה מהירות את גם תוכלי לתת עיצות ותמיכה להורים חדשים. שוב מזל טוב ותהני מהריח