ירושלמי ת אנסה לענות ככל שאוכל (רגשית)
אתחיל בזה שמדהים שפתחת את הדף שהיה רדום זמן רב.
מדהים שכעשיו כי מיום שבת אבי מתארח אצלנו ואנו מדברים רבות ומנתחים את התקופה שבה גרנו יחד.
לפני שנה וחודשיים אמי נפטרה לאחר יסורים לה ולסביבה.
עם מותה הייתה הקלה (כמה שקשה לומר זאת) יחד עם כאב עצום על המצב איליו היא הגיעה בשנים האחרונות.
בן זוגי היה גדול מהחיים היה שם עבורי ברגעי משבר היה חומה איתנה עבור כולנו.
הוא תמך עזר סייע טכנית פשוט היה שם לאורך כל הדרך במלוא מובן המילה.
נכון לשנה וחצי האחרונה אבי גר במרכז עם אחותי ומשפחתה
הוא עבר כי רכשנו בית שלא התאים כמו בעבר למגורים משותפים.
בני מתגעגע לחיים המשותפים.
אני....צריכה לחשוב על זה לעומק
והיה ויש לך עודשאלות תרגישי חופשי לשאול

תמיד חיפשנו את החצי המלא של הכוס כמו: איזה כייף שהורי איתנו
מתאפשר לנו שוב להיות כמו זוג צעיר לצאת ללמוד יחד וכו..כי יש תמיד בביבי סיטר (-:
לא יכולתי להרשות לעצמי להתחיל את התהליך של חיים משותפים
אם לא ידעתי שהוא שם עבורי ועבור כולנוץ

שרית שלום,
הגעתי לכאן די במקרה ונשאבתי לסיפור המשפחתי המדהים שלך, לגילגולים השונים של היחסים ביניכם. הכוחות שהצלחת לגייס במשך שנים מעוררים הערצה ממש.
האם תסכימי להמשיך, לחשוף עוד, גם את ההשתלשלות הדברים בזמן שעבר מאז, ובמיוחד את מה שאת מרגישה כיום, מה בן זוגך חש (לא פירטת עליו הרבה אבל מהמעט שכן- ברור שהוא שותף מדהים), ואיך את רואה את הדברים עכשיו.
לא מתוך חטטנות (למרות שמשפחות זה דבר כל כך מרתק!) אלא מתוך כבוד, הערכה ורצון לקבל השראה וכוחות.

אני לא חושבת/מרגישה כבת מסורה - ממש לא
זה נראה לי כחלק טבעי ממעגל החיים
כמו שבני היה תינוק וקמתי לחבק אותו כי הוא בכה
כמו שאמי נתנה לי יד בצעדי הראשונים

עצוב לי שזה נראה יחודי במקום שזה יראה הכי טבעי .
כולנו כאן דוגלים בחיים טבעיים
אבל זה לא מתחיל ונגמר בתזונה ובלי חיתולים
הטבעי הכי הכי בסיסי זה חיי היום יום
זה המשפחה
הכי קל לנו לצאת בהצהרות אני חי חיים טבעיים
האם כך הוא באמת?
בסיפורי התנך אנו קוראים שחיו הזקנים הצעירים והפעוטים יחד.
אני חושבת שהרווח עצום לכל הנוגעים בדבר בחיים רב דורים יחדיו.

_ופתאום ניצוץ מרגש
הייתי עם בכורי וזוגתו והיא פתאום עצה לי עצה
" אל תתערבי בחיים שלהם"
וואלה מאיפה זה צץ, הנה זו אמא שלי_

וואו, מרגש.

חוצמזה, את כותבת נורא יפה.
וגם - הלוואי על כל הורה בת מסורה כמוך.

אמא
וואו
אמא עם אלצהיימר זה בעצם לאבד אמא
יש לי את הדמות יש את המגע אך
אין עם מי לדברעל מה שדברנו בעבר
אין עם מי להתיעץ אין בפני מי לשטוח
אין מי שיחבק יעטוף ויניח יד
לראות ולשבת עם אמא לצחוק לכבד אותה במשמיש מיובש
ולא להרגיש כלום
כי זו בעצם לא אמא שלי,
אמא שלי היתה...
ואישה זו בדמות אמי היא...
אבל זה לא כך
האשה שמולי שמבלבלת בין היוצרות
שעושה סחט מאלף ואחד דברים היא אמי
היא היתה שם לאורך כל הדרך
זה לשבת להיות איתה ומצד שני להתגעגע איליה.
ופתאום ניצוץ מרגש
הייתי עם בכורי וזוגתו והיא פתאום עצה לי עצה
" אל תתערבי בחיים שלהם"
וואלה מאיפה זה צץ, הנה זו אמא שלי

כיום המחשבות על ומה יקרה ומתי חולפות מדי פעם,
אך מקום מתמזער בחיי,
מדברים במשפחה על זה
ומסביב מתנהל הומור שחור.

אוי קשה...
אבל אולי להתייחס לזה כמו אל המוות? זה יקרה כשזה יקרה וזה יהיה עוד הרבה זמן,
ובנתיים אין מה לעשות (אולי לשמור על כושר זה תמיד עוזר),
אז פשוט לשחרר את זה?

זהירות אלצהיימר בשטח-
היו איתותים זמן רב לפני אך מי חשב.
אמי היתה אישה פעלתנית, גננת וכשיצאה לפנסיה התנדבה למדה
הורי יצאו עם קבוצות פנסיונרים לטיולים שבועיים
צחקנו כשרוצים לקבוע משהו משפחתי להם אין זמן,
ותמיד אמרנו הלואי אלינו להיות כך בפנסיה
פתאום אמי החלה לספר לי
לא בא לי היום להחליף לבגדים נשארתי כל היום עם פיגמה
לא יצאתי מהבית אפילו לו למכולת השכונתית
בשעות היום החלה לשבת שעות רבות מול הטלוזיה ( לפני הטלוזיה נפתחה בבית הורי בשעה 8:00 כמדומני)
משהו בשמחת חיים החל להשחק
ואנו חשבנו שהיא בדכאון קל ולא העלנו על דעתנו שיש מעבר.
ואז הם עברו אלינו ובעקבות נפילה ניתוח האלצהיימר פרץ במלוא יכולתו.
ככל שהתחלנו להעמיק בסיפור המחלה הבנו שסבתי אומנם בגיל 92 אבל גם לקתה בזה
ו...שהמחלה היא גם תורשתית...איזה כייף.
לך תחיה עם מראה לזקנה שלך
ואז מתחילות לעלות כל מיני שאלות פילוסופיות וקיומיות לא פשוטות
כן, יש בדיקות לבדוק עם הגן קיים
אבל עעם הוא קיים בעצם אין מה לעשות
א- אי אפשר למנוע
ב- לא בטוח שיתפרץ
אז בעצם למה לעשות את בדיקת הדם?
עכשיו לי יש מקדמים לרעתי לחלות כמו: סכרת, לחץ דם ועוד
אז מה עושים?
את כל חדרי הכושר למוח אני עושה שעות רבות
כל העת מחשבת מתי תפרוץ המחלה ובן כמה בני הצעיר יהיה
וכל העת מתפללת שלפחות יהיו לי עוד כך וכך שנים רגילות שהוא יהיה בוגר מספיק,
לא פשוט לחיות בחשש שמא
אבל מצד שני האם להיות בת יענה ולטמון את הראש בחול.?

_תודה שרית,
על הלבטים והתובנות, העוצמות והחולשות שאת חולקת איתנו..._
אתם נהדרים @}

תודה שרית,
על הלבטים והתובנות, העוצמות והחולשות שאת חולקת איתנו...
אשרי האם שזאת בתה!!

אז כך:
נכון להיום אנחנו גרים רק עם אבי
אמי במוסד מרחק 10 דקות
לצערנו הרב לא ניתן להחזיר את אמי הביתה כי היא צריכה בכל שינוי מצב 2 אנשים
ובבית זה בלתי אפשרי.
מה נכון יותר
מוסד? או בבית?
על פניו ניתן לומר מידית כמובן בית,
אך כשפתאום יש בעיה עם המטפלת חולה/שבת/ וכו...
פתאום לחץ עצום מה עושים- הלחץ הזה מפר איזון שלם של משפחה
וגם כשיש חיים בלחץ תמידי מה יקרה אם....
אני לרגע נשמעת לעצמי כמתרצת על זה שהיא במוסד
אך לא כך הוא
לדעתי חובתנו כבנים/כנכדים/כקרובי משפחה לעבור לגור ליד המבוגר
זה קשה בהתחלה ראו הבלוג אך אחר כך כמו לידת תינוק
כל אחד מבין את מקומו ביחסי הכוחות.
אך שהמבוגר הופך להיות סיעודי לגמרי- חושבת שאין מנוס
אנחנו בני משפחה לא עובדים סיעודים
הבית הוא בית חי עם ילדים צעירים וחבריהם ולא הוגן כלפיהם
לחיות בבית סיעודי - נשמע אכזר קר- אך האמינו לי בלתת בררה זו המציאות.
ימים ולילות לא ישנו הרגשנו לא טוב עם הבחירה
הרגשנו= אחותי ואני, משפחתי ואני
אך לאחר מספר ימים שראינו איך הוקל לאבי, איך הוקל לנו
ויותר מהכל שלא רע לאמי במוסד הבנו שעשינו את הצעד הנכון.
למה אני משתפת בשפיכת הקרביים?
היו לי לא מעט טלפונים של בות/ים של שהתלבטו באותה בעיה,
ובעקבות הבלוג ראו בי כתובת
מחקתי כי הרגשתי שאין לי יותר מה לכתוב ושאולי בגדתי במה שכתבתי
כי עובדה לא החזקנו מעמד והעברנו את אמי למוסד.
בערך חודשיים שלושה לקח להגיון להשתלט על הרגש במעבר זה.
כיום אמי שנה וחצי במוסד
בריאותית על בסדר גמור
(אנחנו צוחקים שהיא תקבור את כולנו)
פיזית לא עומדת על הרגלים למרות שיכולה
מנטלית- וואו...היא עם אלצהיימר
לשמחתנו תמיד מזהה אותנו אך...
המקום בוא היא נמצאת מקום מלא חום ואהבה
אנחנו מפתיעים אותם בביקורים בכל מיני שעות
ותמיד היא מטופחת ונקיה, המקום עצמו נקי נעים היחס נפלא
ולה טוב שם, כן היא אומרת שהיא מתגעגעת הביתה
אך ששואלים לאיזה בית היא מתגעגעת לבית ילדותה
לךהיות בת לאם חולת אצהיימר
זה לא פשוט, אך יכול להיות פשוט מאוד
פשוט לתת חום ואהבה ולחייך ולקבל את הצמב כמו שהוא
לפעמים אנחנו יושבים איתה ומתגלגלים מצחוק
לפעמים מטעויות והבלבולים שלה לפעמים מהדרך שהיוא מתנהלת וכו...
היא שמחה לראות אותנו צוחקים וצוחקת איתנו
לא קל היה לי לכתוב כאן את שם המחלה
התלבטתי האם זו לא פגיעה בכבודה-
אך לא זו לא פגיעה כי אנחנו דואגים לשמור עליו,
ושוב עם זה יעזור ולוא לאדם אחד לדעת ולא לפחד מהאלצהיימר עשיתי את עבודתי.
אני והאלצהיימר בהמשך

כל הכבוד על ההשקעה שלכם. זה ממש לא מובן מאליו.

קצת סדר כרונולגי בצורה קרה
בספטמבר 2007 נפלה- נשארה בבית עם עזרה
היה קשה מכל הבחינות אך היו נקודות של תקווה לשיקום
ואכן אמי התחילה להשתקם הלכה עם הליכון
והתחילה להתאושש
חלפו מספר חודשים
ואמי ניסתה לקום ושוב נפלה
בחודש מרץ
ושוב....
ניתוח...אישפוז חוזר חלילה רק שהפעם אסור היה לקפל את הרגל
שורה תחתונה היינו צריכים שתי עוזרות בו זמנית לאמי
א-כי לא שיתפה פעולה
ב-כי אסור היה לה לדרוך על הרגל
ג- כי הרגל היתה אמורה להיות כל הזמן מונחת קדימה ללא כיפוף
מצאנו בנות, אך היה לא פשוט
מצבה הנפשי/רגשי של אמי התחיל להתדרדר
הבנות שטיפלו בה הרימו ידיים לא יכלו יותר הן רגשית והן פיזית ( בצורה מהירה מאוד) כחלק מהתהליך היא לא שיתפה פעולה
לא אכלה, לא רצתה כלום והבלבול היה חלק בלתי נפרד
לא רצינו לקרוא לבעיה בשמה אך ידענו מה היא
בלב כבד העברנו אותה למוסד טיפולי
כי לא הצלחנו למצוא 2 בנות שיהיו לצידה
ומטפלת שתגור איתנו לא יכלה פיזית לעשות את כל העבודה לבד.
האמת אני כותבת ובכתיבה זה נראה
נו כולה קצת קשה
לא זה לא כך
זה מורכב מתסכל כואב ויותר מכל אין לך את הכלים לעזור
היא הגיעה כאמור במוסד סיעודי
היא כיום במוסד סיעודי קרוב אלינו אבי יום כן יום לא אצלה,
אנחנו יום כן יום לא בתיאום לימים של אבי
מצבה כיום-
פיזי המצחיק טוב
אומנם הרגל ביונית כולה ברזלים
אך עם היתה משתפת פעולה
היתה כבר בבית
אמשיך לספר כתבתי כרונולוגית בלבד את ההשתלשלות
אמשיך

דף מדהים, מרגש ומעורר השראה!
סבתי נפטרה לפני חמש שנים ,בגיל 92 ובערוב ימיה כל הזמן חזרה וביקשה מהוריי "לקחת אותה אליהם", כלומר לגור איתם.
אבא שלי, שהוא בנה, לא היה מוכן לשמוע על זה...
אני, נכדתה, שמעתי והבנתי כ"כ את הרצון והצורך שלה להיות בסביבה של חיים, של עשיה, של חיוניות, לקבל הזנה ושמחת חיים מסביבה שכזאת...
לצערי, לא יכולתי אני למלא את בקשתה, אך נשבעתי שאם וכאשר הוריי יזדקקו לי בזקנתם, אהפוך עולמות כדי להביא אותם אליי...
תמיד חשבתי שצריך אמצעים כלכליים וטכניים לדבר כזה והנה הוכחתם לי, משפחת אמיר, שגם אם רק מפנים את חדר השינה לטובת ההורים, אפשר לתת ולקבל כ"כ הרבה...

שרית, חזקי ואמצי!!
הספורים שלך מרגשים עד דמעות, והשעורים שאת ומשפחתך עוברים הם מתנה מדהימה לכל החיים...

איזה כיף שהצעתי לך להחזיר את הדף !

(-: אוקיי אכתוב
האמת צריכה לעשות סדר בראש מאיפה להתחיל
לפני שאעשה סדר בדברים רק שורה קטנה והכי חשובה
המעבר לחיים משותפים היה הדבר הנכון ביותר עבורינו
הקשר ביני לבין הורי
הקשר המשפחתי הרחב יותר שנוצר בעקבות החיים המשותפים
הקשר היחודי שנרקם בין ילדי לבין סבא וסבתא
התובנות לגבי מעגל החיים של כולנו
היכולת להכיל את האחר/השונה/המוגבל
זו באמת השורה החשובה ביותר
אכתוב
שרית

שיעורים חשובים מאוד שלמדנו כולנו יחד

לכתוב:-)

בטח לכתוב (-:

לכתוב

וואו שנתים חלפו מאז שכתבתי כאן
כל כך הרבה דברים קרו מאז
מתלבטת האם להמשיך ולכתוב על שקרה עד כה או
שמא לעזוב את הדף לנפשו.

אז הייתי לחוצה- הייתי מוטרדת מהזקנה-
היום (-: הכל בנינוחות.
המון תמיכה נפשית וטכנית מהבנזוג - וזה מקל ועוזר.
ופתאום יוצאים מהילדים דברים מדימים אחריות איכפתיות עצמאות - ממש נחת.
רק טוב.

מנסה להניס אותן אך הן ממש קרציות

יקירתי, זה לא עובד

מחשבות מעין אלו דורשות את תשומת הלב שלך.
למה את חושבת שמתרחשים בעולמנו כאלו אירועים?
רק כדי שיהוו טריגר להתבוננות נחוצה

מרגיעון: כשהדעת נחה, עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?

אז מה יניח את דעתך?
מה את, שרית, צריכה לעשות כדי להניח את דעתך בנושא?

התשובות אצלך, כמובן!
ואני אוהבת אותך ומברכת אותך בנחת רוח ובשלוות נפש על סף החג ולכל השנה

תודה על העידוד
היה ניתוח - עבר בהצלחה
עכשיו תהליך שיקום שיש שתי אופציות ראשיות
שיקום או בבית (+עזרה צמודה) תלוי בהתאוששות שלה,
בני בן ה-9 מאוד מודאג מסבירים לואת המצב.
בתי בת ה-11 רוצה לראות אותה ולא מרתיע אותה שהסברתי לה שזו לא מחלקה סימפטית.
היום עבר עלי קל יותר טכנית היתה חלוקה בנטל וללילה לקחנו משהי (חברה) שתשב לידה במקרה ו...
כל המצב הזה זרק אותי לשאלות על זקנה/ משפחה/תמיכה/ההבדל בין חובה מוסרית לבין מובן מאיליו
המון שאלות, ובמיוחד חשש שילדי יעברו זאת איתי.
כל הזמן מחשבת כשאני...בני כמה יהיו ילדי )-: מחשבות מיותרות אך נמצאות מנסה להניס אותן אך הן ממש קרציות (-:
לילה טוב וחג שמח

מקווה לקום מחר חזקה ומעודדת יותר - אין בררה.

שרית אמיר את מדהימה. אין לך מושג כמה אני מקנאה בך שחווית את המגורים המשותפים.
אני ניסיתי בעבר, אבל ההורים לא הסכימו.
בקשר לשבר ברגל, זו אכן תקופה לא קלה. אבי עבר דבר דומה בגיל 83 ולכן רציתי לתת לך קצת מנסיוני, אולי זה יעזור.
אחרי הניתוח, יש תקופה של שבועיים +- בבי"ח ואחר-כך, אם הכל בסדר, היא תצטרך לעבור למקום שבו היא תקבל טיפול אינטנסיבי כולל מעבר מהמיטה לכסא גלגלים, שירותים ומקלחת.
קופ"ח שולחים פיזיוטרפיסט פעם-פעמיים בשבוע לעבוד על החזרה להליכה.

את אבא שלי העבירו לבית הסיעודי (הם קיבוצניקים) כי אמא שלי אמרה שזה יהיה בלתי נסבל בשבילה שיסתובבו לה זרים בבית כל הזמן. הוא חזר לבית כשכבר יכל ללכת עם הליכון ומקל ולהתקלח לבד.
מאחלת החלמה מהירה

החלמה מהירה, וברכת עידוד.

מרגיעון: כל גיל והשמחה שלו
אבל גם כל גיל והצרות שלו

את יודעת איפה למצוא אותי כשאת צריכה לשפוך אולקבל חיזוקים

שתהיה החלמה מהירה.

אני כותבת פה בצהרים הטלפון מצלצל -
אבי ממרחק 10 בתים מאיתנו אמא נפלה אני לא יכול להרים אותה
בתי ואני טסות, מרימות, ידי מתקפלת מכאבים ( לפני שנה עברתי תאונת דרכים היד נשברה ועדין יש כאבים)כואבת לי היד אך בכוחות על מרימה אותה. הבת לצידי מנסה ליצור נינוחות, המצב לא טוב מזמינים אמבולנס, בי"ח, שבר בפרק הירך.
8 שעות בבי"ח מעייף מתיש
עכשיו ממתינים לניתוח, החלמה לא פשוטה.
מותשת נפשית, מותשת פיזית, והכול עוד לפנינו.
מקווה לקום מחר חזקה ומעודדת יותר - אין בררה.

שריתי,
אנחנו מדברות ודיברנו בזה הרבה.
עם זאת, אני רוצה לנצל את הדף לומר לך כמה דברים.

נתת לכם מתנה גדולה כשהכלת את ההורים בביתכם.
כולכם הרווחתם:
את - גדלת ובגרת ביחסייך עם הורייך, ניקית מתוכך מערכות יחסים ישנות שכבר לא עבדו עבורך.
הילדים - חוויה קרובה של סבא סבתא שעד המעבר שלהם אליכם היו רחוקים מאוד.
אישך - וואלה, לא יודעת
החוויה הזאת של 3 דורות בבית אחד היא משהו שחסר מאוד בתרבות שלנו.

אני יודעת שהתחיל להיות קשה יותר.
וטוב שעשיתם את המעבר כל זמן שאפשר היה.
הם עדיין קרובים, עדיין מעורבים הרבה בחייכם.
אני מקווה שהתקופה הזאת של אחרי הפרידה תביא איתה מתנות נוספות, אחרות.

כל הכבוד על הצעד שעשית לפני שנתיים וחצי,
וכל הכבוד על היכולת לשחרר היום.

מרגיעון עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך

אוהבת אתכם ומסרי ד"ש להורים.

המון הצלחה. ממש ממש מקסים ומרגש.

מישהו מכם גם רצה את המעבר?
בסוד אגלה לך - שאני רציתי
ולמה?
איתות ראשון (היו לפני אך התעלמנו)
בתי נתנה לאמי מתנה , למחרת היא רואה את המתנה אצל בני שמספר לה שסבתא נתנה לו מתנה.
בתי קראה לי וסיפרה ומאוד נפגעה, וכאן נפל לי האסימון- שעכשיו זה הרגע לפני שיהיו יותר מדי פגיעות.
כחלק משיתוף עבודה עם צוות גיראטרי הבנו שזה הזמן כל עוד יש להם כוחות מסוימים להתמודד עם המעבר.

וואו. אתם מדהימים. שיהיה בהצלחה. מישהו מכם גם רצה את המעבר? נשמע קצת כאילו אף אחד מכם לא רצה בכלל להיפרד?

בוקר ראשון (-: ( לילה ראשון בלי אמא ואבא/סבא וסבתא)
בלילה היה מוזר פתאום בלי שאמי עוברת בין החדרים ומברכת בלילה טוב.
הבוקר היה מוזר מאוד, מנהגים קטנים שאימצנו לנו נעלמו (השתנו).
הבת בבוקר כבר רצה להגיד להם בוקר טוב, הבן עכשיו לקח אופנעים ונסע לשחק עם סבא כנראה דמקה.
וכאן תוהו ובהו- שינוי דרסטי בבית.
על אמי עבר לילה לא קל בעיות התמצאות במרחב החדש, אבי קצת בלחץ כי חש שהכל על כתפיו- אך זה לא כך.
לאמי יש עזרה מביטוח לאומי, יש מנקה, אוכל ארגנתי להם בקופסאות.
אבל לך תתווכח עם רגשות.

עקבתי אחרי הבלוג הדף הזה בעניין. תודה רבה לך על השיתוף ועל כך שנתת הזדמנות להכיר עוד צד של חיים משפחתיים. אני בטוחה שלמדתי ממך ונסיונך הרבה על יחסים בין-דוריים ומשפחתיות.
נשמע שההורים לא עוברים רחוק כל-כך והביחד אף שישתנה ימשיך להיות קרוב ואינטנסיבי.

מאחלת לכם הצלחה במעבר ורק טוב

שרית יקרה, ניתנה לכולכם מתנה מיוחדת ונדירה במשך שנתיים וחצי אלו.
ובמיוחד לדור ההמשך .

הרבה חששות מהלבד שלהם, מההתנתקות מאיתנו, מההתנתקות מהם.
אפשר לראות בשינוי המתרחש גם "התרחבות".
עוד בית להיות בו , עוד מקום חם ואהוב שבו תוכלו להמשיך להיות קרובים ותומכים.
אולי בדרך זו ימצאו להם כוחות נוספים הקיימים בתוכם שלא הכירו.
או לכם.

אני מאוד מעריכה ואף מעריצה את הלב הרחב , את מסירות הנפש שלכם להוריכם.

שם הדף אמור להשתנות הורי עוזבים ועוברים להיות שכנים שלנו.
שנתיים וחצי מאוד יחודיות מעט מאוד מורדות והמון המון עליות.
כשעברנו לחיות ביחד לא העלתי על דעתי כמה טוב הביחד יכול להיות, לא תארנו איזה תענוג זה לחיות בבית רב דורי.
השילוב של הורי בחינוך ביתי היה מדהים.
אין ספור צחוקים, בדיחות, השתובביות ואין סוף אהבה מכולם לכולם.
התקרבות, הכרות חדשה, שפה פנימית שרכשנו לנו, החשפויות, אינטמיות,
לא הייתי מאמינה עד כמה טוב הביחד עשה לכולנו.
ומחר משנים מצב- )-: (-
הורי עוברים לבית משלהם מרחק 200 מטר מאיתנו.
המעבר מתבצע לא כי חלילה חל משבר,- אלא בעקבות יעוץ של צוות גיראטרי שהיינו עימם זמן רב בקשר, הוסקה מסקנה על מעבר כל עוד הם פחות או יותר צלולים ויכולים להתמודד עם המעבר.
מה יהיה? איך יהיה?
הרבה חששות מהלבד שלהם, מההתנתקות מאיתנו, מההתנתקות מהם.
הורי הפכו במידת מה להיות תלותיים וזה כרגע כמו התנתקות מחממה.
הרבה פחדים לכל הצדדים.
ילדי עצובים - אך יחד אם זאת סקרנים לקראת השינוי.
שלב לא פשוט לאף אחד מהצדדים -
אבי ואני בחרנו בדרך הניהולית של "מבצע ההתנתקות" במקום להתמודד רגשית - בידיעה שהשלב הזה יגיע - אבל כרגע יאלה (-: תכלס לעבודה.
אמי כל העת בין צחוק לבכי- אומרת "כל כך טוב לנו כאן" אבל בצורה מסוימת גם מבינה שכרגע זה השלב ל"התנתקות"
לבנזוגי קשה יותר יתרה מזו אמר שלא יכול רגשית לחזור לישון בחדר השינה שהיה שלנו ( ולפיכך אנו מסבים אותו לחדר ילדים מאוד מיוחד )
במהלך שנתיים וחצי פנו אילי לא מעט חבר'ה מכאן והתיעצו והתלבטו ושיתפתי בתובנות שלנו,
מענין מה צופן העתיד המשפחתי החדש?
שבוע טוב

התחושה שאמי יכולה- אך לא מנסה זו בעצם לא תחושה זה מצב קיים.
תופעה ידועה וייתכן שדווקא השתתפות בטיפול קבוצתי של אנשים במצב דומה יכולה לעזור. כדאי לכם להתעניין. אם היא הולכת בעזרת הליכון זה כבר מוכיח שהיא בכל זאת מנסה, אבל בני המשפחה מעורבים רגשית ואינם יכולים להשפיע על מצבים נפשיים, כמו שאת מתארת.

נכון לעכשיו- אמי הולכת עם הליכון, יש אישה מהביטוח לאומי 6 שעות שבועיות האמת לא צריך יותר זה.
התחושה שאמי יכולה- אך לא מנסה זו בעצם לא תחושה זה מצב קיים.
אני הרמתי ידיים "מהטיפול" באמי. רוב הנטל נופל על אבי.
הצליחה לסחוט אותי רגשית עד למקום שאמרתי עד כאן!
אני למדתי בחודש הזה שיעור עצום- פשוט התפתחות רוחנית מדהימה.
מרגישה שלמה וטוב לי עם עצמי ועם המקום שבחרתי כרגע להיות בו.
נשמע קצת מסתורית (-: פשוט לא יודעת איך לכתוב ולפרט אז כותבת בתמצות

אם נעמיד את הדברים על דיוקם,והאיש מהביטוח הלאומי אינו עובד סוציאלי כי אם אח.

שריתי אין לי את המייל שלך ולא את הטלפון שלך ,אבל בדיוק בשביל זה אני כאן.
צרי עמי קשר.

ניסיתי פעמיים לשלוח מייל אליך אבל הוא חזר.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
העובדים הסוציאליים אינן מטומטמים ומכירים היטב את גאוות האנשים שפתאום נזקקים לעזרה. חבל רק שהעומס של העובדים הסוציאליים הוא עצום ואין להם די זמן למטופלים. חבל על מה שקרה לאימך אבל אולי זה היה לטובה מפני שהעובד הסוציאלי ראה את המצב האמיתי.הוא לא חשב לרגע שאתן רעות.
עם זאת, עליך להכין את עצמך לכך שיהיה צורך, עם כל הצער, בטיפול מוסדי.
אני יכולה להרשות לעצמי לדבר בגלוי מפני שגם אני מבוגרת, בינתיים שנינו בסדר גמור (אם כי כבר ממעיטים לנהוג), אבל אי אפשר לדעת מה ילד יום ועברתי עם אימי מצב קשה מאוד.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
ממש לא. מצטרפת לדבריה של מיצי. סבי ז"ל היה מזמין את העובד הסוציאלי לארוחה כשהיה נשאל אם יש לו אוכל בבית . זאת תגובה נורמלית של אדם המנסה להגן על כבודו. זה בסדר, חלק גדול מהמבוגרים מגיבים כך!
תחושה שמפאת גילה אז אין סיבה להתאמץ במיוחד.
לא נעים. לצערי לא יכולה להגיד לך שהתחושה לא מבוססת במציאות. במקרים כאלה רופא משפחה טוב, עובדת סוציאלית טובה במרפאה, יכולים לעשות פלאים. וכן, מאוד יכול להיות שתצטרכי גם להוציא את איומך אל הפועל אאגור כוח, ושרירים ואתחיל לדפוק על שולחנות ואז אולי המערכת תתנער.
אל תתיאשי! אפשר וכדאי לנער את המערכת. בעיקר ע"י פניות חוזרות, לימוד זכויותיכם ופניה לכל הגורמים המתאימים ללא היסוס. אני בטוחה שאחרי ניעור קצר תקבלו הרבה יותר עזרה ותמיכה.
מחזקת את ידייך - אימרי אם את צריכה עזרה מכל סוג.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
אני לא בטוחה, נראה לי שאמך לא כזאת יוצאת דופן בנסיונה להציג את עצמה כבריאה יותר משהיא באמת. גם סבתי כך.

לצערי, אני מכירה את זה....

מחזקת את ידייך - אימרי אם את צריכה עזרה מכל סוג.

היום היה האיש מהביטוח הלאומי
סיטואציה ממש מגוחכת- אמי התבישה להציג קשיים, הדגישה שהיא צברית גננת במקצעה ושבפנסיה התנדבה וכו...קשיים תפודים לה יש? מה פתאום,וכשנשאלה ענתה שהכול טוב, ואנו הרעות ( אחותי ואני) היינו צריכות להעמיד דברים על דיוקם.
האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
ואז....
אמי ניסתה לתת מופע של יכולה ,שסיומו היה שהיא על הריצפה ודם מהגבה של אימי- פשוט עצוב
המציאות לצערי אמרה את שלה
כנראה נקבל 10 שעות עזרה.
בדרך יש כל כך הרבה פשלות של המערכת( מכתב שחרור מבי"ח לוקה בחסר, טיפול בפצעי לחץ הטילו על אבי בן ה-80 ועוד) פשוט מזעזע
אאגור כוח, ושרירים ואתחיל לדפוק על שולחנות ואז אולי המערכת תתנער.
תחושה שמפאת גילה אז אין סיבה להתאמץ במיוחד.

עם הביטוח הלאומי צריך להתמקח. אם תלחצו, תקבלו עזרה כל יום.
לפצעי לחץ יש טיפול טוב, קראי מה שכתבתי לך במייל.

נכון לעכשיו- יש לנו מטפלת יום כן יום לא בינתיים זה עוזר אומנם לא מספיק אך עוזר.
לצערנו אנו משתמשים בטיטולים למבוגרים( לשמחתנו היום לא היה צורך)
טרם הגיע פזיוטרפיסט אך היא התחילה לנוע בבית עם הליכון.
בכפות הרגלים יצאו לה פצעי לחץ וכן באחוריים.-שזה סיפור בפני עצמו.
היום היה יום יחסית קל כי היא קצת יותר עצמאית בלנוע במיטה.
יחד עם זאת חגגנו בערב לבכורי יומהולדת וישבנו כולנו ושרנו והיה מצב רוח נפלא
(במיוחד הפונדו שוקולד שעשיתי-יחי הצניעות, למרות שאני לא טעמתי כי אני מתוקה)
החיים...החיים...החיים

עד כמה שידוע לי, במצב שכזה (וגם במצבים הרבה פחות חמורים) יש זכות לעזרה מהביטוח הלאומי בצורה של מטפלת סיעודית או מטפלת מסוג אחר וגם עזרה בסידור הבית וכו'. כדאי מאוד לברר בביטוח הלאומי.

והנה לינק לאתר הביטוח הלאומי
http://www.btl.gov.il

והנה באתר זה על סיעוד
http://www.btl.gov.il/[po]btl indx[/po].asp?name=siud&type=g

וקראי גם כאן
http://www.hands.co.il

שיהיה בהצלחה!!

(אגב, יש חיתולים מיוחדים לאנשים מבוגרים. מקווה שהמשפט הזה לא פגע בך. אם כן, פשוט מחקי אותו).

הקשיים שצצו הם עם הקטע של שרותיים ולא נרחיב את הדיבור- כאן אני נשברתי
חיבוק גדול- גדול. מאוד לא פשוט, הגישה של נתיחס לדברים כאל ארועים חולפים ונראה לאן יתפתחו הדברים היא בהחלט גישה טובה, אך יכול להיות שלא מדובר בארוע חולף. מצטרפת לשאלה לגבי העזרה הסיעודית ומסכימה עם מה שכתבה הקוראת.
תשמרי על עצמך!

שרית, האם בחנתם אפשרות להעזר במטפלת סיעודית? כך לפחות המעמסה הפיסית לא תהייה עלייך. ההורים שלך יחיו איתכם ויהנו מהחיים בתוך משפחה חמה, אבל העול הסיעודי הפיסי לא יפול על כתפייך. הנתינה העצומה שלך פשוט מדהימה. עצם התמיכה הרגשית, הפינה החמה שאת נותנת להורים שלך בביתך, זה כבר המוןןןןן והרי גם את צריכה לשמור על עצמך.

בהצלחה וכל טוב לכם.

סופשבוע רב תהפוכות
מצד אחד אמי אוכלת ושותה ( מה שלא עשתה עד כה) , יושבת עימנו סביב השולחן לארוחות המשפחתיות ( על כיסא גלגלים) אך יושבת שרה שירי שבת וזה מחמם את הלב.
הקשיים שצצו הם עם הקטע של שרותיים ולא נרחיב את הדיבור- כאן אני נשברתי ,
אבי מיד אמר " אז נעבור לבית משלנו בכדי לא להכביד עליכם"
לאחר שנרגעתי שוחחנו ...והחלטנו שנתיחס לדברים כאל ארועים חולפים ונראה לאן יתפתחו הדברים.
מחר צריכה להגיע אחות קופ"ח שמטפלת במבוגרים בכדי ליצור את הסביבה התומכת מאמינה שיהיה טוב.
לא קל בלשון המעטה אך אני לא מרימה ידיים, בנזוגי תומך בצורה מדהימה.
יחד עם כל הקשיים יצאנו בבוקר עם הילדים לחיק הטבע, ומחר יוצאים למפגש של החינוך הביתי
החיים חיביים להמשך .
חושפת את חיינו ובסופ]"ש היו לי 2 טלפונים של משפחות שרוצות לעבור לחיות כמונו ומתלבטות בפרט כשקוראים על קשיים אך יחד עם זאת מתחזקים ,
בתחילה כתבתי כדי לפרוק ולקבל חיזוקים. בהמשך קרה דבר מענין לא מעט משפחות קיבלו מהדף עידוד לבחור בדרך זו, ולכן אני ממשיכה לחשוף גם אם לעיתים החשפנות ממש חושפנית, אך חושבת שזה לא יהיה הוגן לכתוב רק על חלק בלי לשתף בכל הקשיים.
מרגישה שמצדקת יותר בפני עצמי על שכותבת בכזו חשיפה.

_שרית , אני פה קוראת.
מחבקת אותך חזק._
גם אני.
כל הכבוד על ההתמודדות וההתמדה.

שרית , אני פה קוראת.
מחבקת אותך חזק.
את כל כך עצומה.

אני חושבת שלפרוק את הרגשות שעולים הם דבר חשוב. גם באזני חברה. זה מנקה, ומאפשר לראות את המציאות עם פחות משקעים.

וגם רציתי להציע את עזרתי המקצועית.

שבוע נפלא.

קראתי עכשיו את כלללל הדף בבת אחת. מאוד מאוד מרגש. מאחלת לכולכם חיים ארוכים והרבה בריאות, שלווה והרמוניה משפחתית
לא יכולתי לנסח טוב יותר לבד...

הטלוויזיה אינה מפלצת. הרוב הוא אשפה (לא זבל, כפי שאומרים בטעות. זבל דווקא מביא תועלת). אבל יש תוכניות שכדאי לראות ואם תתנו לילדים לצפות יחד עם הסבתא והסבא בתוכניות מתאימות , הצפייה המשותפת יכולה לעזור לקרוב לבבות.
שבת שלום. @}

החלק המדאיג הוא לאו דווקא בריאותם של ההורים, זה צפוי בגילם, אלא הסוכרת שהתגלתה אצלך. אפשר לחיות עם סוכרת עד 120 בתנאי ששומרים על הוראות הרופאים כולל הנעלה מתאימה.
יש לך עוד שני ילדים צעירים וגם הבכור עדיין זקוק להורים, אז שימרי על עצמך והשתדלי להימנע מהתרגזויות .
Take it easy

אני מאחלת לך ולכם הרבה כח פיזי ונפשי @}
אני תוהה מתי אמי תחנה את הקטר, ונראה לי שהיא לא רוצה שזה יהיה אצלינו ולעבור אליה זה מסובך וכל הסיטואציה הזו נראית מסובכת, אבל מתי שהוא נטצרך לחשוב על זה, כל כמה שאני מנסה שלא.
הסוף של החיים עצוב למדי.

ההורים שלי עוד יחסית צעירים, עצמאים ובריאים. טפו טפו טפו! אבל מדי פעם אני חושבת מה יקרה אם... ואם אחד מהם.... ואם ואם ואם.....
ואחרי שקראתי את הדף שלשום , קצת נרגעתי. כי הבנתי שאף אחד מהם לא נשאר לבד, כי יש אותנו הילדים, וזה נפלא שאפשר לחזור ולחיות יחד, לתת כתף כשצריך, לגדול להתבגר ולהזדקן כמשפחה, וגם כל אחד בנפרד בתוכה. מרגש.
שרית, תודה שאת פותחת לנו דלת למשפחה המיוחדת שלך, ומאחלת לכם עוד הרבה בריאות ושמחה יחד.

כל הכבוד לך על האומץ והיוזמה!!!!

מאחלת לכולכם חיים ארוכים והרבה בריאות, שלווה והרמוניה משפחתית.

קראתי עכשיו את כלללל הדף בבת אחת. מאוד מאוד מרגש. מאחלת לכולכם חיים ארוכים והרבה בריאות, שלווה והרמוניה משפחתית.

היום אמי שוחררה
כשהגיעה הביתה היא מאוד התרגשה, ילדי הכינו לה הרבה הפתעות וקבלת פנים חמה.
אני הייתי קצת חסרת סבלנות ועצבנית כלפיה וכלפי אבי
(בראשי היו ערעורי חרטה על שהם איתנו, ) וזה לראשונה מאז החיים המשותפים. העומס הרגשי והפיזי פשוט הגיעו לנקודת האי יכולת ספיגה.
כעבור שעות אחדות ושיחה עם חברה נרגעתי והדברים חזרו למקומם. בעל תומך שעזב באמצע את העבודה ובא להיות עימי/עימנו
מחר מתחילים בבנית מערך סבבתי תומך, אני חלשה ומותשת אך אין זמן ומקום לזה כעת.
כעת יש הרבה עבודה סבבתית
אז יאלה לעבודה

דף מדהים ומרתק
כל הכבוד לך על האומץ והיוזמה!!!!
מעורר אצלי הרבה שאלות לגבי תפקודי כבת ומהי הדרך הנכונה להתמודד עם הזדקנות ההורים..............

בשורות טובות,
מחזיקה לכם אצבעות.

קראתי הכל בנשימה עצורה. הרבה בריאות והרבה כוח.
רק טוב.

אוי, אוי כמה קשה
תחזיקו מעמד
אני זמינה מתי שתרצי.

זה זמן רב שהכל זרם על מי מנוחות כך שלא כתבתי כאן
ב4 שבועות האחרונים הכל התהפך, ומוצא עדין אין.
אנסה לעדן את הפטים מכבוד לנוגעים בדבר.
אני נפלה בדיוק היום לפני 4 שבועות. שבוע וחצי שכבה בבית בחוסר תפקוד ולפני כעשרה ימים אושפזה- אושפזה בעקבות ארוע מוחי חולף.
בעשרת ימי האשפוז התפתחו פצעי לחץ, עברה ממחלקה למחלקה מנסים לברר ולודא מה קורה.
כבר החליטו שהיא יוצאת הביתה ושוב בבית החוליים ארוע מוחי חולף.
ושוב ממחלקה למחלקה מצב הרוח עולה ויורד- שלה במיוחד.
בבית מנסים לשמור על שגרה מפגשי חינוך ביתי, חוגים, סדר טו בשבט, חברים, ארוחות ליל שבת- חשה שזה הכרחי לכולם.
בלב חששות מה הלאה.?
במהלך האישפוז טוהצפי לאוטוטו שחרור בנינו קהילה תומכת שזה כולל מס' אנשי מקצוע, אך עכשיו בעקבות דחית השחרור הכל נעצר.
החשש שישחררו אותה הביתה כי לא מוצאים את הסיבה, והמצב ילך ויחמיר.
הביחד נכון להיום מוכיח את עצמו יותר מתמיד.
זה שאבי חוזר לבית שוקק חיים ולא לבית שומם.החלוקה בינינו לגבי הביקורים. זה שלא צריך לעצור את החיים ולנסוע לבקר אלא קופצים לבקר תוך כדי.
הידיעה של אמי שאבי לא לבד ושהיא תחזור לסביבה מגנה ותומכת מחזקת אותה מאוד.
לא מעטים כאן יצרו עימי קשר אישי בעקבות הכתוב והתענינו לגבי הוריהם לכן מוצאת עצמי ממשיכה לחשוף את חיינו בכדי לתת ולוא לעוד משפחה צורת מחשבה וכוון לגבי הוריהם.
הרבה בריאות לאמי לנו ולכולנו

_שולחת איחולי בריאות וכח לכולכם!
שנה טובה._
וגמר חתימה טובה.

תבורכו. @}

בעניין של פצעים וסכרת, האם תוכלי לכתוב אצלי את המייל שלך?

פעם ראשונה שנכנסתי לדף.
כל הכבוד!
מורידה בפנייך ובפניכם כמשפחה את הכובע.
לי קשה לפעמים להיות אצל אמא שלי, אז קשה לי לדמיין אותם גרים אצלנו.

שולחת איחולי בריאות וכח לכולכם!
שנה טובה. @}

איזה יופי שהם במצב שהם יכולים לעזור, ואת יכולה לקבל את העזרה.

בריאות לכולם @}

איך שגלגל מסתובב לו.
הורי עברו לגור עימנו בגלל מצבה הירוד של אמי ( מספ התקפי לב בו זמנית)
ההתרחשויות מפורטות למעלה
המטרה היתה שאנו נהיה לעזור לתמוך ולהיות כאן עבורם
איך שגלגל מסתובב לו(-:
גילו לי סכרת ותוך כדי צצו פצעים איומים ברגל ברמה מאוד לא סימפטית בלשון המעטה ברמה שאני לא יכולה לזוז
אז:
אבי מלווה אותי לקופת חולים (-:
אופס לא אני הייתי זו שליוותי אותכם עד לפני כשבועיים.
אני שוכבת אמי מקפלת כביסה מדיחה כלים מכינה ארוחה
אופס לא את היית זו שרבצת וכולם עשו הכל סביבך
אז מה בעצם אמרתי
איך שגגל מסתובב לו

מזל טוב:-)
דף מקסים!

.

אני- שרית אמיר מודיעה בקול רם על מקצועי החדש
נהגת מונית
ובסוד אכתוב ששונאת את המקצוע.
אבי עבר ניתוח קטארקט שכתוצאה אסור לו כרגע לנהוג- אז מי הנהגת?
נכון (-: אני
בני הבכור צריך להגיע לעבודה מי נוהג- נכון אני(-:
צריך להחזיר מהקייטנה- מי נוהג (-:
הילדים צריכים לחוג- מי לוקח אותם- נכון אני(-:
הילדים רוצים...אבי שכח...בני רוצה סיגריות...
ואני חובשת את כובע המצחיה הוירטואלי מזלי שיש לי כרס ולא צריכה לגדל והופכת באחת לנהג מונית.
וכך מוצאת עצמי מסתובבת עם אבי ואמי מרופא א, לרופא ב ומרופא ב לבית מרקחת ומבית מרקחת לקנות עיתון וגם...ובדרך רק שניה גם....ואופס חלפו להם שעתיים וחצי, ואני מחייכת ובפנים...במידת מה בפנים קצת מיואשת.
יודעת שזה מצב זמני אך הדף הזה נפתח הרי גם לקיטורים.
ואני לתומי חשבתי בהגדרת מקצוע לכתוב,,,,חינוך ביתי (-:

קוראתותך @}

cבערך בשעה זו בשבוע שעבר
כתבתי כאן- קשה לי
אכן היה שבוע קשה
השבוע הנוכחי היה טוב
חזרנו כנראה לשגרה הנעימה שיש בבית ( לרוב)
שחושבת לעצמי ובקול רם מבינה ש4 ארועי בריאות בשבוע אחד
היו מעמסה רגשית מאוד גדולה עבורי
וכנ"ל עבור אימי.
ממצוקה הייתי רגישה יותר
ממצוקה אימי היתה תוקפנית יותר
ומה קיבלנו
(-:
שמחה שזה מאחורינו ושבוע חדש עבר כאמור בנינוחות.
מקוה לשבוע לפחות כמו שהיה
טוב יותר יתקבל בברכה
(-:
לשמור על הקיים ולדעת להנות ולמות אותו
זה המוטו
שבוע טוב

שבוע חדש מלווה באנרגיות טובות
האם ימשיך כך? (-:
אבי בן 79 שיחק כדור רגל עם בני ( 6.5) בחצר דבר ששווה את כל התקלים שבדרך.
מרגישה כעת כך כי היום היה יום נינוח,
אולי אמי שיחררה קצת קיטור והמצב יחזור לקדמותו.
אולי?

קוראתותך

הרבה בריאות.

שרית, אשמח אם תציצי ב הורים מעבירים ביקורת כשיהיה לך זמן.

שבוע קשה
קשה
עבר אלינו השבוע.
התחיל ביום ראשון
הורי חזרנו מנסיעה בתוך העיר וכשאמי ירדה מהרכב חשה ברע
אבי הזעיק אותי רצתי החוצה בידי איבדה את ההכרה
כעבור זמן קצר התאוששה
רופא וכו....בדיקות מעקב ....
ביום שני ב03:00 לפנות בוקר אמי
"שרית אבא חש ברע"
הלב, דקירות, מועקה,
רופא מוזעק בודק אקג וכו...בסדר, אך ממליץ על אישפוז אני מציעה לוותר כי הבדיקות הקרטיות בסדר
מסכימים איתי.
הלך הלילה.
יום שלישי אנחנו ( בחינוך ביתי) קבענו עם חברים
מבטלים, לא ישנו כל הלילה להשגיח על ההורים, הילדים מאוכזבים מאוד.
מסבירה זו עסקת חבילה סבא וסבבתא מפנקים ולכם כייף, וכשלהם קשה אנחנו עוזרים
( כמובן שההסבר היה מעבר אך כאן התמצות)
קבענו עם החברים ליום רביעי
ברביעי בבוקר קמים
אמי עברה בלילה ארוע בלב המכשיר שמושתל נתן מכה והיא כרגע עיפה ו תשושה
אני מתלבטת, לצאת לא לצאת
מחליטה לצאת לא הוגן לא כלפי ילדי ולא כלפי הילדים עימם קבעענו.
מתאמת להיות בקשר טלפוני.
במהלך היום אין קליטה מתקשרת לבנזוגי שיתקשר לוודא מה קורה ויידע אותי
ואכן מגיע דיווח הכל בסדר.
יש קליטה מתקשרת עם אבי מדברים הכל בסדר.
אחה"צ בדרך חזרה
מתקשרת אמי" נזכרת בנו?"
אני נדלקת
מגיעה הביתה שואלת
למה התכוונת
והיא אומרת כל היום לא התקשרת
אני לצערי נדלקת מישרת הדורים עם אבי שא' כן התקשרתי ואז בכעס מוסיפה
את יודעת מה
הייתי עם חברות היה כייף לא בא לי להתקשר עם היתה בעיה אבא היה מידע אותי
ההרגשה שלי
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
ועוד ועוד....
שבוע קשה קשה
תחושה כאילו אמי נצרה איזה פקק והשבוע הוא השתחרר לה.
קשה קשה
( היו עוד ארועים בדרך)
הם כאן חצי שנה זה השבוע הראשון שאני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות
מקווה שישתפר כי היה ממש טוב
רציתי לפרט יותר אך טוב לי עכשיו ולא רוצה להכנס למקומות האילו
שיהיה שבוע טוב

בשבת הזמנו את הורי לטיול ביער בית קשת הם נהנו מאוד
באוטו היתה אוירנ נעימה ונינוחה
בלי הרגשה של משקעים מהמצב שהיינו בו.
בנזוגי אומר שטוב שהילדים נתקלים בעוד מבוגרים (בפרט שאוהבים אותם) שמביעים דעות ומחשבה אחרת וזה יתן לילדי נקודת הבחנה שלא כל העולם חושב כמו אמא ואבא
( מה באמת? (-:)
השבוע התחיל בטוב ומקווה שימשיך.
בשעות משבר והאמת אין הרבה כאלו עושה לעצמי בראש טבלת רווח והפסד לגבי המצב החדש.
אחד היתרונות למצב החדש
פתאום לנו כזוג יש הרבה מקום לספונטניות ולעשיה , לפכמים הוא מתקשר בדרך מהעבודה תתקטני נצא לטייל בים/מסעדה וכו...
הספונטניות חזרה להיות נחלתנו(איזה כייף)
דבר שלא לקחנו בחשבון במהלך הזה.

פוגשת אתכם בפעם הראשונה. יש כל כך הרבה מה ללמוד.....

אנחנו באיזה משברון
אפילו לא יודעת איך להעבר אותו לכתב
עד כה היה נפלא.
בימים האחרונים יש מתח בין אימי לבתי ( מזל טלה שלושתינו)
אמי אומרת ימין בתי שמאל ואני ....לעיתים שותקת לעיתים מגיבה
המתח הוא בין בתי לאמי ואני שם כי אני מבינה את בתי.
אמי עובדת עם הבעות פנים שתביעות היא שביעות נחת בתי קולטת ושואלת מה עשיתי לא בסדר
היום עזרתי לה והלכנו לשוחח עם אמי
אך אמי אמר שהיא לא כועסת והכל בסדר
אבל
אני יודעת שהבעות הפנים שלה לצופה מהצד לא הכי נעימות
( אז שתשנה פנים (-: )
אמי מעירה לבתי הרב כמו
"אל תלכי יחפה אתמול אמרת שכואבת לך הבטן:
בתי מתעלמת קצת מתעצבנת
ואני מגיבה
"אמא מה זה קשור?"
בתי שומעת וכך מתגלגל לו גלגל.
בנזוגי אומר תתעלמו
קצת קשה
קצת גורם למצב רוח
בתקווה לטוב