הורי עוברים לגור אצלנו

סופשבוע רב תהפוכות
מצד אחד אמי אוכלת ושותה ( מה שלא עשתה עד כה) , יושבת עימנו סביב השולחן לארוחות המשפחתיות ( על כיסא גלגלים) אך יושבת שרה שירי שבת וזה מחמם את הלב.
הקשיים שצצו הם עם הקטע של שרותיים ולא נרחיב את הדיבור- כאן אני נשברתי ,
אבי מיד אמר " אז נעבור לבית משלנו בכדי לא להכביד עליכם"
לאחר שנרגעתי שוחחנו ...והחלטנו שנתיחס לדברים כאל ארועים חולפים ונראה לאן יתפתחו הדברים.
מחר צריכה להגיע אחות קופ"ח שמטפלת במבוגרים בכדי ליצור את הסביבה התומכת מאמינה שיהיה טוב.
לא קל בלשון המעטה אך אני לא מרימה ידיים, בנזוגי תומך בצורה מדהימה.
יחד עם כל הקשיים יצאנו בבוקר עם הילדים לחיק הטבע, ומחר יוצאים למפגש של החינוך הביתי
החיים חיביים להמשך .
חושפת את חיינו ובסופ]"ש היו לי 2 טלפונים של משפחות שרוצות לעבור לחיות כמונו ומתלבטות בפרט כשקוראים על קשיים אך יחד עם זאת מתחזקים ,
בתחילה כתבתי כדי לפרוק ולקבל חיזוקים. בהמשך קרה דבר מענין לא מעט משפחות קיבלו מהדף עידוד לבחור בדרך זו, ולכן אני ממשיכה לחשוף גם אם לעיתים החשפנות ממש חושפנית, אך חושבת שזה לא יהיה הוגן לכתוב רק על חלק בלי לשתף בכל הקשיים.
מרגישה שמצדקת יותר בפני עצמי על שכותבת בכזו חשיפה.

שרית, האם בחנתם אפשרות להעזר במטפלת סיעודית? כך לפחות המעמסה הפיסית לא תהייה עלייך. ההורים שלך יחיו איתכם ויהנו מהחיים בתוך משפחה חמה, אבל העול הסיעודי הפיסי לא יפול על כתפייך. הנתינה העצומה שלך פשוט מדהימה. עצם התמיכה הרגשית, הפינה החמה שאת נותנת להורים שלך בביתך, זה כבר המוןןןןן והרי גם את צריכה לשמור על עצמך.

בהצלחה וכל טוב לכם.

הקשיים שצצו הם עם הקטע של שרותיים ולא נרחיב את הדיבור- כאן אני נשברתי
חיבוק גדול- גדול. מאוד לא פשוט, הגישה של נתיחס לדברים כאל ארועים חולפים ונראה לאן יתפתחו הדברים היא בהחלט גישה טובה, אך יכול להיות שלא מדובר בארוע חולף. מצטרפת לשאלה לגבי העזרה הסיעודית ומסכימה עם מה שכתבה הקוראת.
תשמרי על עצמך!

עד כמה שידוע לי, במצב שכזה (וגם במצבים הרבה פחות חמורים) יש זכות לעזרה מהביטוח הלאומי בצורה של מטפלת סיעודית או מטפלת מסוג אחר וגם עזרה בסידור הבית וכו'. כדאי מאוד לברר בביטוח הלאומי.

והנה לינק לאתר הביטוח הלאומי
http://www.btl.gov.il

והנה באתר זה על סיעוד
http://www.btl.gov.il/[po]btl indx[/po].asp?name=siud&type=g

וקראי גם כאן
http://www.hands.co.il

שיהיה בהצלחה!!

(אגב, יש חיתולים מיוחדים לאנשים מבוגרים. מקווה שהמשפט הזה לא פגע בך. אם כן, פשוט מחקי אותו).

נכון לעכשיו- יש לנו מטפלת יום כן יום לא בינתיים זה עוזר אומנם לא מספיק אך עוזר.
לצערנו אנו משתמשים בטיטולים למבוגרים( לשמחתנו היום לא היה צורך)
טרם הגיע פזיוטרפיסט אך היא התחילה לנוע בבית עם הליכון.
בכפות הרגלים יצאו לה פצעי לחץ וכן באחוריים.-שזה סיפור בפני עצמו.
היום היה יום יחסית קל כי היא קצת יותר עצמאית בלנוע במיטה.
יחד עם זאת חגגנו בערב לבכורי יומהולדת וישבנו כולנו ושרנו והיה מצב רוח נפלא
(במיוחד הפונדו שוקולד שעשיתי-יחי הצניעות, למרות שאני לא טעמתי כי אני מתוקה)
החיים...החיים...החיים

עם הביטוח הלאומי צריך להתמקח. אם תלחצו, תקבלו עזרה כל יום.
לפצעי לחץ יש טיפול טוב, קראי מה שכתבתי לך במייל.

היום היה האיש מהביטוח הלאומי
סיטואציה ממש מגוחכת- אמי התבישה להציג קשיים, הדגישה שהיא צברית גננת במקצעה ושבפנסיה התנדבה וכו...קשיים תפודים לה יש? מה פתאום,וכשנשאלה ענתה שהכול טוב, ואנו הרעות ( אחותי ואני) היינו צריכות להעמיד דברים על דיוקם.
האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
ואז....
אמי ניסתה לתת מופע של יכולה ,שסיומו היה שהיא על הריצפה ודם מהגבה של אימי- פשוט עצוב
המציאות לצערי אמרה את שלה
כנראה נקבל 10 שעות עזרה.
בדרך יש כל כך הרבה פשלות של המערכת( מכתב שחרור מבי"ח לוקה בחסר, טיפול בפצעי לחץ הטילו על אבי בן ה-80 ועוד) פשוט מזעזע
אאגור כוח, ושרירים ואתחיל לדפוק על שולחנות ואז אולי המערכת תתנער.
תחושה שמפאת גילה אז אין סיבה להתאמץ במיוחד.

לצערי, אני מכירה את זה....

מחזקת את ידייך - אימרי אם את צריכה עזרה מכל סוג.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
אני לא בטוחה, נראה לי שאמך לא כזאת יוצאת דופן בנסיונה להציג את עצמה כבריאה יותר משהיא באמת. גם סבתי כך.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
ממש לא. מצטרפת לדבריה של מיצי. סבי ז"ל היה מזמין את העובד הסוציאלי לארוחה כשהיה נשאל אם יש לו אוכל בבית

. זאת תגובה נורמלית של אדם המנסה להגן על כבודו. זה בסדר, חלק גדול מהמבוגרים מגיבים כך!
תחושה שמפאת גילה אז אין סיבה להתאמץ במיוחד.
לא נעים. לצערי לא יכולה להגיד לך שהתחושה לא מבוססת במציאות. במקרים כאלה רופא משפחה טוב, עובדת סוציאלית טובה במרפאה, יכולים לעשות פלאים. וכן, מאוד יכול להיות שתצטרכי גם להוציא את איומך אל הפועל אאגור כוח, ושרירים ואתחיל לדפוק על שולחנות ואז אולי המערכת תתנער.
אל תתיאשי! אפשר וכדאי לנער את המערכת. בעיקר ע"י פניות חוזרות, לימוד זכויותיכם ופניה לכל הגורמים המתאימים ללא היסוס. אני בטוחה שאחרי ניעור קצר תקבלו הרבה יותר עזרה ותמיכה.
מחזקת את ידייך - אימרי אם את צריכה עזרה מכל סוג.

האיש בטח חשב לעצמו איזה בנות רעות רוצות להתנער מהאם
העובדים הסוציאליים אינן מטומטמים ומכירים היטב את גאוות האנשים שפתאום נזקקים לעזרה. חבל רק שהעומס של העובדים הסוציאליים הוא עצום ואין להם די זמן למטופלים. חבל על מה שקרה לאימך אבל אולי זה היה לטובה מפני שהעובד הסוציאלי ראה את המצב האמיתי.הוא לא חשב לרגע שאתן רעות.
עם זאת, עליך להכין את עצמך לכך שיהיה צורך, עם כל הצער, בטיפול מוסדי.
אני יכולה להרשות לעצמי לדבר בגלוי מפני שגם אני מבוגרת, בינתיים שנינו בסדר גמור (אם כי כבר ממעיטים לנהוג), אבל אי אפשר לדעת מה ילד יום ועברתי עם אימי מצב קשה מאוד.

ניסיתי פעמיים לשלוח מייל אליך אבל הוא חזר.

שריתי אין לי את המייל שלך ולא את הטלפון שלך ,אבל בדיוק בשביל זה אני כאן.
צרי עמי קשר.

אם נעמיד את הדברים על דיוקם,והאיש מהביטוח הלאומי אינו עובד סוציאלי כי אם אח.

נכון לעכשיו- אמי הולכת עם הליכון, יש אישה מהביטוח לאומי 6 שעות שבועיות האמת לא צריך יותר זה.
התחושה שאמי יכולה- אך לא מנסה זו בעצם לא תחושה זה מצב קיים.
אני הרמתי ידיים "מהטיפול" באמי. רוב הנטל נופל על אבי.
הצליחה לסחוט אותי רגשית עד למקום שאמרתי עד כאן!
אני למדתי בחודש הזה שיעור עצום- פשוט התפתחות רוחנית מדהימה.
מרגישה שלמה וטוב לי עם עצמי ועם המקום שבחרתי כרגע להיות בו.
נשמע קצת מסתורית (-: פשוט לא יודעת איך לכתוב ולפרט אז כותבת בתמצות

התחושה שאמי יכולה- אך לא מנסה זו בעצם לא תחושה זה מצב קיים.
תופעה ידועה וייתכן שדווקא השתתפות בטיפול קבוצתי של אנשים במצב דומה יכולה לעזור. כדאי לכם להתעניין. אם היא הולכת בעזרת הליכון זה כבר מוכיח שהיא בכל זאת מנסה, אבל בני המשפחה מעורבים רגשית ואינם יכולים להשפיע על מצבים נפשיים, כמו שאת מתארת.

שם הדף אמור להשתנות הורי עוזבים ועוברים להיות שכנים שלנו.
שנתיים וחצי מאוד יחודיות מעט מאוד מורדות והמון המון עליות.
כשעברנו לחיות ביחד לא העלתי על דעתי כמה טוב הביחד יכול להיות, לא תארנו איזה תענוג זה לחיות בבית רב דורי.
השילוב של הורי בחינוך ביתי היה מדהים.
אין ספור צחוקים, בדיחות, השתובביות ואין סוף אהבה מכולם לכולם.
התקרבות, הכרות חדשה, שפה פנימית שרכשנו לנו, החשפויות, אינטמיות,
לא הייתי מאמינה עד כמה טוב הביחד עשה לכולנו.
ומחר משנים מצב- )-: (-
הורי עוברים לבית משלהם מרחק 200 מטר מאיתנו.
המעבר מתבצע לא כי חלילה חל משבר,- אלא בעקבות יעוץ של צוות גיראטרי שהיינו עימם זמן רב בקשר, הוסקה מסקנה על מעבר כל עוד הם פחות או יותר צלולים ויכולים להתמודד עם המעבר.
מה יהיה? איך יהיה?
הרבה חששות מהלבד שלהם, מההתנתקות מאיתנו, מההתנתקות מהם.
הורי הפכו במידת מה להיות תלותיים וזה כרגע כמו התנתקות מחממה.
הרבה פחדים לכל הצדדים.
ילדי עצובים - אך יחד אם זאת סקרנים לקראת השינוי.
שלב לא פשוט לאף אחד מהצדדים -
אבי ואני בחרנו בדרך הניהולית של "מבצע ההתנתקות" במקום להתמודד רגשית - בידיעה שהשלב הזה יגיע - אבל כרגע יאלה (-: תכלס לעבודה.
אמי כל העת בין צחוק לבכי- אומרת "כל כך טוב לנו כאן" אבל בצורה מסוימת גם מבינה שכרגע זה השלב ל"התנתקות"
לבנזוגי קשה יותר יתרה מזו אמר שלא יכול רגשית לחזור לישון בחדר השינה שהיה שלנו ( ולפיכך אנו מסבים אותו לחדר ילדים מאוד מיוחד )
במהלך שנתיים וחצי פנו אילי לא מעט חבר'ה מכאן והתיעצו והתלבטו ושיתפתי בתובנות שלנו,
מענין מה צופן העתיד המשפחתי החדש?
שבוע טוב

שרית יקרה, ניתנה לכולכם מתנה מיוחדת ונדירה במשך שנתיים וחצי אלו.
ובמיוחד לדור ההמשך .

הרבה חששות מהלבד שלהם, מההתנתקות מאיתנו, מההתנתקות מהם.
אפשר לראות בשינוי המתרחש גם "התרחבות".
עוד בית להיות בו , עוד מקום חם ואהוב שבו תוכלו להמשיך להיות קרובים ותומכים.
אולי בדרך זו ימצאו להם כוחות נוספים הקיימים בתוכם שלא הכירו.
או לכם.

אני מאוד מעריכה ואף מעריצה את הלב הרחב , את מסירות הנפש שלכם להוריכם.

עקבתי אחרי הבלוג הדף הזה בעניין. תודה רבה לך על השיתוף ועל כך שנתת הזדמנות להכיר עוד צד של חיים משפחתיים. אני בטוחה שלמדתי ממך ונסיונך הרבה על יחסים בין-דוריים ומשפחתיות.
נשמע שההורים לא עוברים רחוק כל-כך והביחד אף שישתנה ימשיך להיות קרוב ואינטנסיבי.

מאחלת לכם הצלחה במעבר ורק טוב

בוקר ראשון (-: ( לילה ראשון בלי אמא ואבא/סבא וסבתא)
בלילה היה מוזר פתאום בלי שאמי עוברת בין החדרים ומברכת בלילה טוב.
הבוקר היה מוזר מאוד, מנהגים קטנים שאימצנו לנו נעלמו (השתנו).
הבת בבוקר כבר רצה להגיד להם בוקר טוב, הבן עכשיו לקח אופנעים ונסע לשחק עם סבא כנראה דמקה.
וכאן תוהו ובהו- שינוי דרסטי בבית.
על אמי עבר לילה לא קל בעיות התמצאות במרחב החדש, אבי קצת בלחץ כי חש שהכל על כתפיו- אך זה לא כך.
לאמי יש עזרה מביטוח לאומי, יש מנקה, אוכל ארגנתי להם בקופסאות.
אבל לך תתווכח עם רגשות.

וואו. אתם מדהימים. שיהיה בהצלחה. מישהו מכם גם רצה את המעבר? נשמע קצת כאילו אף אחד מכם לא רצה בכלל להיפרד?

מישהו מכם גם רצה את המעבר?
בסוד אגלה לך - שאני רציתי
ולמה?
איתות ראשון (היו לפני אך התעלמנו)
בתי נתנה לאמי מתנה , למחרת היא רואה את המתנה אצל בני שמספר לה שסבתא נתנה לו מתנה.
בתי קראה לי וסיפרה ומאוד נפגעה, וכאן נפל לי האסימון- שעכשיו זה הרגע לפני שיהיו יותר מדי פגיעות.
כחלק משיתוף עבודה עם צוות גיראטרי הבנו שזה הזמן כל עוד יש להם כוחות מסוימים להתמודד עם המעבר.

המון הצלחה. ממש ממש מקסים ומרגש.

שריתי,
אנחנו מדברות ודיברנו בזה הרבה.
עם זאת, אני רוצה לנצל את הדף לומר לך כמה דברים.

נתת לכם מתנה גדולה כשהכלת את ההורים בביתכם.
כולכם הרווחתם:
את - גדלת ובגרת ביחסייך עם הורייך, ניקית מתוכך מערכות יחסים ישנות שכבר לא עבדו עבורך.
הילדים - חוויה קרובה של סבא סבתא שעד המעבר שלהם אליכם היו רחוקים מאוד.
אישך - וואלה, לא יודעת

החוויה הזאת של 3 דורות בבית אחד היא משהו שחסר מאוד בתרבות שלנו.

אני יודעת שהתחיל להיות קשה יותר.
וטוב שעשיתם את המעבר כל זמן שאפשר היה.
הם עדיין קרובים, עדיין מעורבים הרבה בחייכם.
אני מקווה שהתקופה הזאת של אחרי הפרידה תביא איתה מתנות נוספות, אחרות.

כל הכבוד על הצעד שעשית לפני שנתיים וחצי,
וכל הכבוד על היכולת לשחרר היום.

מרגיעון עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך

אוהבת אתכם

ומסרי ד"ש להורים.

אני כותבת פה בצהרים הטלפון מצלצל -
אבי ממרחק 10 בתים מאיתנו אמא נפלה אני לא יכול להרים אותה
בתי ואני טסות, מרימות, ידי מתקפלת מכאבים ( לפני שנה עברתי תאונת דרכים היד נשברה ועדין יש כאבים)כואבת לי היד אך בכוחות על מרימה אותה. הבת לצידי מנסה ליצור נינוחות, המצב לא טוב מזמינים אמבולנס, בי"ח, שבר בפרק הירך.
8 שעות בבי"ח מעייף מתיש
עכשיו ממתינים לניתוח, החלמה לא פשוטה.
מותשת נפשית, מותשת פיזית, והכול עוד לפנינו.
מקווה לקום מחר חזקה ומעודדת יותר - אין בררה.

שתהיה החלמה מהירה.

מרגיעון: כל גיל והשמחה שלו
אבל גם כל גיל והצרות שלו

את יודעת איפה למצוא אותי כשאת צריכה לשפוך אולקבל חיזוקים

החלמה מהירה, וברכת עידוד.

שרית אמיר את מדהימה. אין לך מושג כמה אני מקנאה בך שחווית את המגורים המשותפים.
אני ניסיתי בעבר, אבל ההורים לא הסכימו.
בקשר לשבר ברגל, זו אכן תקופה לא קלה. אבי עבר דבר דומה בגיל 83 ולכן רציתי לתת לך קצת מנסיוני, אולי זה יעזור.
אחרי הניתוח, יש תקופה של שבועיים +- בבי"ח ואחר-כך, אם הכל בסדר, היא תצטרך לעבור למקום שבו היא תקבל טיפול אינטנסיבי כולל מעבר מהמיטה לכסא גלגלים, שירותים ומקלחת.
קופ"ח שולחים פיזיוטרפיסט פעם-פעמיים בשבוע לעבוד על החזרה להליכה.

את אבא שלי העבירו לבית הסיעודי (הם קיבוצניקים) כי אמא שלי אמרה שזה יהיה בלתי נסבל בשבילה שיסתובבו לה זרים בבית כל הזמן. הוא חזר לבית כשכבר יכל ללכת עם הליכון ומקל ולהתקלח לבד.
מאחלת החלמה מהירה

מקווה לקום מחר חזקה ומעודדת יותר - אין בררה.

תודה על העידוד
היה ניתוח - עבר בהצלחה
עכשיו תהליך שיקום שיש שתי אופציות ראשיות
שיקום או בבית (+עזרה צמודה) תלוי בהתאוששות שלה,
בני בן ה-9 מאוד מודאג מסבירים לואת המצב.
בתי בת ה-11 רוצה לראות אותה ולא מרתיע אותה שהסברתי לה שזו לא מחלקה סימפטית.
היום עבר עלי קל יותר טכנית היתה חלוקה בנטל וללילה לקחנו משהי (חברה) שתשב לידה במקרה ו...
כל המצב הזה זרק אותי לשאלות על זקנה/ משפחה/תמיכה/ההבדל בין חובה מוסרית לבין מובן מאיליו
המון שאלות, ובמיוחד חשש שילדי יעברו זאת איתי.
כל הזמן מחשבת כשאני...בני כמה יהיו ילדי )-: מחשבות מיותרות אך נמצאות מנסה להניס אותן אך הן ממש קרציות (-:
לילה טוב וחג שמח

מנסה להניס אותן אך הן ממש קרציות

יקירתי, זה לא עובד

מחשבות מעין אלו דורשות את תשומת הלב שלך.
למה את חושבת שמתרחשים בעולמנו כאלו אירועים?
רק כדי שיהוו טריגר להתבוננות נחוצה

מרגיעון: כשהדעת נחה, עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?

אז מה יניח את דעתך?
מה את, שרית, צריכה לעשות כדי להניח את דעתך בנושא?

התשובות אצלך, כמובן!
ואני אוהבת אותך ומברכת אותך בנחת רוח ובשלוות נפש על סף החג ולכל השנה

אז הייתי לחוצה- הייתי מוטרדת מהזקנה-
היום (-: הכל בנינוחות.
המון תמיכה נפשית וטכנית מהבנזוג - וזה מקל ועוזר.
ופתאום יוצאים מהילדים דברים מדימים אחריות איכפתיות עצמאות - ממש נחת.
רק טוב.

וואו שנתים חלפו מאז שכתבתי כאן
כל כך הרבה דברים קרו מאז
מתלבטת האם להמשיך ולכתוב על שקרה עד כה או
שמא לעזוב את הדף לנפשו.

לכתוב

בטח לכתוב (-:

לכתוב:-)

(-: אוקיי אכתוב
האמת צריכה לעשות סדר בראש מאיפה להתחיל
לפני שאעשה סדר בדברים רק שורה קטנה והכי חשובה
המעבר לחיים משותפים היה הדבר הנכון ביותר עבורינו
הקשר ביני לבין הורי
הקשר המשפחתי הרחב יותר שנוצר בעקבות החיים המשותפים
הקשר היחודי שנרקם בין ילדי לבין סבא וסבתא
התובנות לגבי מעגל החיים של כולנו
היכולת להכיל את האחר/השונה/המוגבל
זו באמת השורה החשובה ביותר
אכתוב
שרית

שיעורים חשובים מאוד שלמדנו כולנו יחד

איזה כיף שהצעתי לך להחזיר את הדף !

דף מדהים, מרגש ומעורר השראה!
סבתי נפטרה לפני חמש שנים ,בגיל 92 ובערוב ימיה כל הזמן חזרה וביקשה מהוריי "לקחת אותה אליהם", כלומר לגור איתם.
אבא שלי, שהוא בנה, לא היה מוכן לשמוע על זה...
אני, נכדתה, שמעתי והבנתי כ"כ את הרצון והצורך שלה להיות בסביבה של חיים, של עשיה, של חיוניות, לקבל הזנה ושמחת חיים מסביבה שכזאת...
לצערי, לא יכולתי אני למלא את בקשתה, אך נשבעתי שאם וכאשר הוריי יזדקקו לי בזקנתם, אהפוך עולמות כדי להביא אותם אליי...
תמיד חשבתי שצריך אמצעים כלכליים וטכניים לדבר כזה והנה הוכחתם לי, משפחת אמיר, שגם אם רק מפנים את חדר השינה לטובת ההורים, אפשר לתת ולקבל כ"כ הרבה...

שרית, חזקי ואמצי!!
הספורים שלך מרגשים עד דמעות, והשעורים שאת ומשפחתך עוברים הם מתנה מדהימה לכל החיים...

קצת סדר כרונולגי בצורה קרה
בספטמבר 2007 נפלה- נשארה בבית עם עזרה
היה קשה מכל הבחינות אך היו נקודות של תקווה לשיקום
ואכן אמי התחילה להשתקם הלכה עם הליכון
והתחילה להתאושש
חלפו מספר חודשים
ואמי ניסתה לקום ושוב נפלה
בחודש מרץ
ושוב....
ניתוח...אישפוז חוזר חלילה רק שהפעם אסור היה לקפל את הרגל
שורה תחתונה היינו צריכים שתי עוזרות בו זמנית לאמי
א-כי לא שיתפה פעולה
ב-כי אסור היה לה לדרוך על הרגל
ג- כי הרגל היתה אמורה להיות כל הזמן מונחת קדימה ללא כיפוף
מצאנו בנות, אך היה לא פשוט
מצבה הנפשי/רגשי של אמי התחיל להתדרדר
הבנות שטיפלו בה הרימו ידיים לא יכלו יותר הן רגשית והן פיזית ( בצורה מהירה מאוד) כחלק מהתהליך היא לא שיתפה פעולה
לא אכלה, לא רצתה כלום והבלבול היה חלק בלתי נפרד
לא רצינו לקרוא לבעיה בשמה אך ידענו מה היא
בלב כבד העברנו אותה למוסד טיפולי
כי לא הצלחנו למצוא 2 בנות שיהיו לצידה
ומטפלת שתגור איתנו לא יכלה פיזית לעשות את כל העבודה לבד.
האמת אני כותבת ובכתיבה זה נראה
נו כולה קצת קשה
לא זה לא כך
זה מורכב מתסכל כואב ויותר מכל אין לך את הכלים לעזור
היא הגיעה כאמור במוסד סיעודי
היא כיום במוסד סיעודי קרוב אלינו אבי יום כן יום לא אצלה,
אנחנו יום כן יום לא בתיאום לימים של אבי
מצבה כיום-
פיזי המצחיק טוב
אומנם הרגל ביונית כולה ברזלים
אך עם היתה משתפת פעולה
היתה כבר בבית
אמשיך לספר כתבתי כרונולוגית בלבד את ההשתלשלות
אמשיך

כל הכבוד על ההשקעה שלכם. זה ממש לא מובן מאליו.

אז כך:
נכון להיום אנחנו גרים רק עם אבי
אמי במוסד מרחק 10 דקות
לצערנו הרב לא ניתן להחזיר את אמי הביתה כי היא צריכה בכל שינוי מצב 2 אנשים
ובבית זה בלתי אפשרי.
מה נכון יותר
מוסד? או בבית?
על פניו ניתן לומר מידית כמובן בית,
אך כשפתאום יש בעיה עם המטפלת חולה/שבת/ וכו...
פתאום לחץ עצום מה עושים- הלחץ הזה מפר איזון שלם של משפחה
וגם כשיש חיים בלחץ תמידי מה יקרה אם....
אני לרגע נשמעת לעצמי כמתרצת על זה שהיא במוסד
אך לא כך הוא
לדעתי חובתנו כבנים/כנכדים/כקרובי משפחה לעבור לגור ליד המבוגר
זה קשה בהתחלה ראו הבלוג אך אחר כך כמו לידת תינוק
כל אחד מבין את מקומו ביחסי הכוחות.
אך שהמבוגר הופך להיות סיעודי לגמרי- חושבת שאין מנוס
אנחנו בני משפחה לא עובדים סיעודים
הבית הוא בית חי עם ילדים צעירים וחבריהם ולא הוגן כלפיהם
לחיות בבית סיעודי - נשמע אכזר קר- אך האמינו לי בלתת בררה זו המציאות.
ימים ולילות לא ישנו הרגשנו לא טוב עם הבחירה
הרגשנו= אחותי ואני, משפחתי ואני
אך לאחר מספר ימים שראינו איך הוקל לאבי, איך הוקל לנו
ויותר מהכל שלא רע לאמי במוסד הבנו שעשינו את הצעד הנכון.
למה אני משתפת בשפיכת הקרביים?
היו לי לא מעט טלפונים של בות/ים של שהתלבטו באותה בעיה,
ובעקבות הבלוג ראו בי כתובת
מחקתי כי הרגשתי שאין לי יותר מה לכתוב ושאולי בגדתי במה שכתבתי
כי עובדה לא החזקנו מעמד והעברנו את אמי למוסד.
בערך חודשיים שלושה לקח להגיון להשתלט על הרגש במעבר זה.
כיום אמי שנה וחצי במוסד
בריאותית על בסדר גמור
(אנחנו צוחקים שהיא תקבור את כולנו)
פיזית לא עומדת על הרגלים למרות שיכולה
מנטלית- וואו...היא עם אלצהיימר
לשמחתנו תמיד מזהה אותנו אך...
המקום בוא היא נמצאת מקום מלא חום ואהבה
אנחנו מפתיעים אותם בביקורים בכל מיני שעות
ותמיד היא מטופחת ונקיה, המקום עצמו נקי נעים היחס נפלא
ולה טוב שם, כן היא אומרת שהיא מתגעגעת הביתה
אך ששואלים לאיזה בית היא מתגעגעת לבית ילדותה
לךהיות בת לאם חולת אצהיימר
זה לא פשוט, אך יכול להיות פשוט מאוד
פשוט לתת חום ואהבה ולחייך ולקבל את הצמב כמו שהוא
לפעמים אנחנו יושבים איתה ומתגלגלים מצחוק
לפעמים מטעויות והבלבולים שלה לפעמים מהדרך שהיוא מתנהלת וכו...
היא שמחה לראות אותנו צוחקים וצוחקת איתנו
לא קל היה לי לכתוב כאן את שם המחלה
התלבטתי האם זו לא פגיעה בכבודה-
אך לא זו לא פגיעה כי אנחנו דואגים לשמור עליו,
ושוב עם זה יעזור ולוא לאדם אחד לדעת ולא לפחד מהאלצהיימר עשיתי את עבודתי.
אני והאלצהיימר בהמשך

תודה שרית,
על הלבטים והתובנות, העוצמות והחולשות שאת חולקת איתנו...
אשרי האם שזאת בתה!!

_תודה שרית,
על הלבטים והתובנות, העוצמות והחולשות שאת חולקת איתנו..._
אתם נהדרים @}

זהירות אלצהיימר בשטח-
היו איתותים זמן רב לפני אך מי חשב.
אמי היתה אישה פעלתנית, גננת וכשיצאה לפנסיה התנדבה למדה
הורי יצאו עם קבוצות פנסיונרים לטיולים שבועיים
צחקנו כשרוצים לקבוע משהו משפחתי להם אין זמן,
ותמיד אמרנו הלואי אלינו להיות כך בפנסיה
פתאום אמי החלה לספר לי
לא בא לי היום להחליף לבגדים נשארתי כל היום עם פיגמה
לא יצאתי מהבית אפילו לו למכולת השכונתית
בשעות היום החלה לשבת שעות רבות מול הטלוזיה ( לפני הטלוזיה נפתחה בבית הורי בשעה 8:00 כמדומני)
משהו בשמחת חיים החל להשחק
ואנו חשבנו שהיא בדכאון קל ולא העלנו על דעתנו שיש מעבר.
ואז הם עברו אלינו ובעקבות נפילה ניתוח האלצהיימר פרץ במלוא יכולתו.
ככל שהתחלנו להעמיק בסיפור המחלה הבנו שסבתי אומנם בגיל 92 אבל גם לקתה בזה
ו...שהמחלה היא גם תורשתית...איזה כייף.
לך תחיה עם מראה לזקנה שלך
ואז מתחילות לעלות כל מיני שאלות פילוסופיות וקיומיות לא פשוטות
כן, יש בדיקות לבדוק עם הגן קיים
אבל עעם הוא קיים בעצם אין מה לעשות
א- אי אפשר למנוע
ב- לא בטוח שיתפרץ
אז בעצם למה לעשות את בדיקת הדם?
עכשיו לי יש מקדמים לרעתי לחלות כמו: סכרת, לחץ דם ועוד
אז מה עושים?
את כל חדרי הכושר למוח אני עושה שעות רבות
כל העת מחשבת מתי תפרוץ המחלה ובן כמה בני הצעיר יהיה
וכל העת מתפללת שלפחות יהיו לי עוד כך וכך שנים רגילות שהוא יהיה בוגר מספיק,
לא פשוט לחיות בחשש שמא
אבל מצד שני האם להיות בת יענה ולטמון את הראש בחול.?

אוי קשה...
אבל אולי להתייחס לזה כמו אל המוות? זה יקרה כשזה יקרה וזה יהיה עוד הרבה זמן,
ובנתיים אין מה לעשות (אולי לשמור על כושר זה תמיד עוזר),
אז פשוט לשחרר את זה?

כיום המחשבות על ומה יקרה ומתי חולפות מדי פעם,
אך מקום מתמזער בחיי,
מדברים במשפחה על זה
ומסביב מתנהל הומור שחור.

אמא
וואו
אמא עם אלצהיימר זה בעצם לאבד אמא
יש לי את הדמות יש את המגע אך
אין עם מי לדברעל מה שדברנו בעבר
אין עם מי להתיעץ אין בפני מי לשטוח
אין מי שיחבק יעטוף ויניח יד
לראות ולשבת עם אמא לצחוק לכבד אותה במשמיש מיובש
ולא להרגיש כלום
כי זו בעצם לא אמא שלי,
אמא שלי היתה...
ואישה זו בדמות אמי היא...
אבל זה לא כך
האשה שמולי שמבלבלת בין היוצרות
שעושה סחט מאלף ואחד דברים היא אמי
היא היתה שם לאורך כל הדרך
זה לשבת להיות איתה ומצד שני להתגעגע איליה.
ופתאום ניצוץ מרגש
הייתי עם בכורי וזוגתו והיא פתאום עצה לי עצה
" אל תתערבי בחיים שלהם"
וואלה מאיפה זה צץ, הנה זו אמא שלי

_ופתאום ניצוץ מרגש
הייתי עם בכורי וזוגתו והיא פתאום עצה לי עצה
" אל תתערבי בחיים שלהם"
וואלה מאיפה זה צץ, הנה זו אמא שלי_

וואו, מרגש.

חוצמזה, את כותבת נורא יפה.
וגם - הלוואי על כל הורה בת מסורה כמוך.

אני לא חושבת/מרגישה כבת מסורה - ממש לא
זה נראה לי כחלק טבעי ממעגל החיים
כמו שבני היה תינוק וקמתי לחבק אותו כי הוא בכה
כמו שאמי נתנה לי יד בצעדי הראשונים

עצוב לי שזה נראה יחודי במקום שזה יראה הכי טבעי .
כולנו כאן דוגלים בחיים טבעיים
אבל זה לא מתחיל ונגמר בתזונה ובלי חיתולים
הטבעי הכי הכי בסיסי זה חיי היום יום
זה המשפחה
הכי קל לנו לצאת בהצהרות אני חי חיים טבעיים
האם כך הוא באמת?
בסיפורי התנך אנו קוראים שחיו הזקנים הצעירים והפעוטים יחד.
אני חושבת שהרווח עצום לכל הנוגעים בדבר בחיים רב דורים יחדיו.

שרית שלום,
הגעתי לכאן די במקרה ונשאבתי לסיפור המשפחתי המדהים שלך, לגילגולים השונים של היחסים ביניכם. הכוחות שהצלחת לגייס במשך שנים מעוררים הערצה ממש.
האם תסכימי להמשיך, לחשוף עוד, גם את ההשתלשלות הדברים בזמן שעבר מאז, ובמיוחד את מה שאת מרגישה כיום, מה בן זוגך חש (לא פירטת עליו הרבה אבל מהמעט שכן- ברור שהוא שותף מדהים), ואיך את רואה את הדברים עכשיו.
לא מתוך חטטנות (למרות שמשפחות זה דבר כל כך מרתק!) אלא מתוך כבוד, הערכה ורצון לקבל השראה וכוחות.

ירושלמי ת אנסה לענות ככל שאוכל (רגשית)
אתחיל בזה שמדהים שפתחת את הדף שהיה רדום זמן רב.
מדהים שכעשיו כי מיום שבת אבי מתארח אצלנו ואנו מדברים רבות ומנתחים את התקופה שבה גרנו יחד.
לפני שנה וחודשיים אמי נפטרה לאחר יסורים לה ולסביבה.
עם מותה הייתה הקלה (כמה שקשה לומר זאת) יחד עם כאב עצום על המצב איליו היא הגיעה בשנים האחרונות.
בן זוגי היה גדול מהחיים היה שם עבורי ברגעי משבר היה חומה איתנה עבור כולנו.
הוא תמך עזר סייע טכנית פשוט היה שם לאורך כל הדרך במלוא מובן המילה.
נכון לשנה וחצי האחרונה אבי גר במרכז עם אחותי ומשפחתה
הוא עבר כי רכשנו בית שלא התאים כמו בעבר למגורים משותפים.
בני מתגעגע לחיים המשותפים.
אני....צריכה לחשוב על זה לעומק
והיה ויש לך עודשאלות תרגישי חופשי לשאול

תמיד חיפשנו את החצי המלא של הכוס כמו: איזה כייף שהורי איתנו
מתאפשר לנו שוב להיות כמו זוג צעיר לצאת ללמוד יחד וכו..כי יש תמיד בביבי סיטר (-:
לא יכולתי להרשות לעצמי להתחיל את התהליך של חיים משותפים
אם לא ידעתי שהוא שם עבורי ועבור כולנוץ