אני רוצה לכתוב איך אני תופסת ציניות, (מוותרת כאן על ההגדרה המילונית של 'ציניות' לעומת 'סארקאזם' וכו', אלא יוצאת מהמשמעות המקובלת שלה, ומסבירה איך אני תופסת אותה...)
בעיניי ציניות זה לא רק הומור, אלא גם
כשאומרים דברים שלא באמת מתכוונים אליהם.
כשאומרים זאת בטון מלגלג שמבהיר שמתכוונים להפך ממה שאומרים.
למשל כשאומרים 'תודה רבה באמת', ומתכוונים בדיוק להפך.
או 'אתה יודע מה? תהיה בריא' כשכועסים על מישהו, ובכלל לא מתכוונים שיהיה בריא.
או 'איך אני אוהבת את הישראלים המנומסים האלה'

(פעמיים ציניות - גם 'אוהבת' וגם 'המנומסים').
'איזו נדיבה את, אני ממש מעריכה את זה', כשמתכוונים 'קמצנית מגעילה'.
או להגיד במרירות 'תודה רבה על כל העזרה' כשמישהו אומר שלא מתאים לו לעזור.
זה, להבנתי, מה שנקרא (בין השאר), להגיד דברים בציניות.
אני לא אוהבת כשמדברים בצורה כזאת לא אמיתית, ולא כנה.
מעדיפה לבחור מילים שכן מבטאות את מה שאני באמת רוצה לומר.
להגיד בפשטות ובאמיתיות 'זה לא נעים לי להרגיש שאתה מתקמצן עליי' מאשר 'תודה רבה באמת על הנדיבות'.
ואם לא התכוונת להגיד לי 'תודה רבה' אז בבקשה בבקשה אל תגיד 'תודה רבה'. תהיה אמיתי !!!
אפילו כשאומרים 'מה אתה אומר?!' בטון מלגלג כזה, זה בעיניי ציניות.
וגם כשאומרים דברים כמו 'כאילו דה !' זה מקפיץ אותי.
זה נשמע לי כזה מזלזל.
גם זו אמירה צינית בעיניי.
הייתי מעדיפה שיגידו דברים אמיתיים ופשוטים כמו 'ברור שכן' במקום ה'קוּליות' הזאת של 'כאילו דה'.
לדעתי אנשים לפעמים בוחרים באמירות ציניות כדי להישמע 'קוליים'.
זה מיותר בעיניי.
עדיף להיות ישירים ופשוטים ו'חנונים'.
*************
בעניין
הומור ציני, שזה קצת שונה מהנ"ל:
הומור ציני לתפיסתי זה הומור
עוקצני - בין שעוקץ
בחביבות, ובין
שבלגלוג.
בעיניי מאוד משנה מה המידה ואם זה בטעם טוב.
אני יכולה ליהנות מזה לפעמים. (גם כשזה מכוון כלפיי, ולפעמים במידה מסוימת ממני כלפי אחרים).
אבל לא אוהבת להיות בחברת אנשים שכל הזמן אוהבים לעקוץ, שזאת
הדרך העיקרית שלהם לתקשר - גם אם יש להם חוש הומור טוב.
מכירה כאלה, ולפעמים באמת מצחיק אותי החוש הומור שלהם, אבל בדיעבד אני מרגישה שלא נעים לי העוקצנות הבלתי פוסקת.
שקשה להם להגיד עליי (או על אחרים) דברים טובים, והדרך שלהם להביע חיבה היא ב'לרדת' עליי.
חוסר היכולת פשוט לדבר דברים מהלב.
יש אנשים כאלה, שלא מסוגלים להגיד דברים מהלב, אז במקום זה משתמשים בציניות ובעקיצות - לא מרוע, הם פשוט לא יודעים לתקשר בדרך אחרת.
אולי אפילו
נבוכים מגילוי רגשות. אז בוחרים בציניות.
(יש אנשים שבציניות שלהם כן מורגש רוע - ואל זה בכלל קשה לי להתחבר.)
אני יכולה ליהנות מזה במינון מסוים, אבל אני לא אוהבת דרך תקשורת כזאת, אם עליה מתבססת
רוב התקשורת.
בדרך כלל אנסה כן לקלף את השכבות ולהגיע אל הרגשות האמיתיים שמסתתרים מתחת לציניות, אם זה אפשרי.
וגם כשירידות של מישהו או של עצמי על אחרים או עליי נראות לי מצחיקות, אני כן אשאף להגיע לכמה שיותר הומור שלא דורש ירידה על אחרים.
ומנגד - כמה שיותר תקשורת כנה עם אנשים, שכוללת הבעת רגשות אמיתיים, ללא מבוכה.
הומור טוב - אני דווקא מאוד מאוד אוהבת.
***********
דוגמא מהחיים שלי:
במשפחה שלנו למשל, יש נטייה מימים ימימה להעביר פגישות ב'דאחקות' אחד על השני, כמו שמישהי תיארה כאן.
וכמה שזה מצחיק, אני חושבת שבסופו של דבר יש בזה טעם לפגם. כשאתה רגיל שכל החיים צוחקים עליך על כל מיני דברים - זה עשוי
לערער את הביטחון, גם אם היית נוהג להצטרף ל'צחוקים', ולכאורה זה לא היה מזיז לך.
והנה בשבת האחרונה במפגש משפחתי התחיל הכיוון הזה של העקיצות, ובהתחלה נסחפתי עם זה, ואז שמתי לב שאני לא ממש מרגישה נוח עם זה, ולמה בעצם אנחנו לא יכולים להיות באווירה של
פרגון אחד לשני?
ונראה שגם אחותי האמצעית פתאום הרגישה ככה, (למרות שלרוב היא אשפית ה'צחוקים' על אחרים,והיא בהחלט טובה בזה ויודעת להצחיק), והיא אמרה 'עכשיו כל אחד אומר משהו טוב על מישהו אחר', והיא עשתה סבב כזה.
בהתחלה אנשים הרגישו מבוכה, מה, פתאום להגיד דברים טובים? הרבה יותר כיף 'להסתלבט', ולא רגילים להגיד דברים מהלב.
אבל בסופו של דבר זה דווקא היה נעים לחפש איזה דבר טוב להגיד על מישהו אחר, ולשמוע פתאום דברים טובים על עצמך.
מרענן.
וזה עדיין לא סותר הומור טוב.
במשפחה שלי יש המון הומור. ואני בהחלט חושבת שאפשר למצוא לו נתיבים אחרים מלבד עקיצות.
אני רוצה לכתוב איך אני תופסת ציניות, (מוותרת כאן על ההגדרה המילונית של 'ציניות' לעומת 'סארקאזם' וכו', אלא יוצאת מהמשמעות המקובלת שלה, ומסבירה איך אני תופסת אותה...)
בעיניי ציניות זה לא רק הומור, אלא גם [b]כשאומרים דברים שלא באמת מתכוונים אליהם[/b].
כשאומרים זאת בטון מלגלג שמבהיר שמתכוונים להפך ממה שאומרים.
למשל כשאומרים 'תודה רבה באמת', ומתכוונים בדיוק להפך.
או 'אתה יודע מה? תהיה בריא' כשכועסים על מישהו, ובכלל לא מתכוונים שיהיה בריא.
או 'איך אני אוהבת את הישראלים המנומסים האלה' :-P (פעמיים ציניות - גם 'אוהבת' וגם 'המנומסים').
'איזו נדיבה את, אני ממש מעריכה את זה', כשמתכוונים 'קמצנית מגעילה'.
או להגיד במרירות 'תודה רבה על כל העזרה' כשמישהו אומר שלא מתאים לו לעזור.
זה, להבנתי, מה שנקרא (בין השאר), להגיד דברים בציניות.
אני לא אוהבת כשמדברים בצורה כזאת לא אמיתית, ולא כנה.
מעדיפה לבחור מילים שכן מבטאות את מה שאני באמת רוצה לומר.
להגיד בפשטות ובאמיתיות 'זה לא נעים לי להרגיש שאתה מתקמצן עליי' מאשר 'תודה רבה באמת על הנדיבות'.
ואם לא התכוונת להגיד לי 'תודה רבה' אז בבקשה בבקשה אל תגיד 'תודה רבה'. תהיה אמיתי !!!
אפילו כשאומרים 'מה אתה אומר?!' בטון מלגלג כזה, זה בעיניי ציניות.
וגם כשאומרים דברים כמו 'כאילו דה !' זה מקפיץ אותי.
זה נשמע לי כזה מזלזל.
גם זו אמירה צינית בעיניי.
הייתי מעדיפה שיגידו דברים אמיתיים ופשוטים כמו 'ברור שכן' במקום ה'קוּליות' הזאת של 'כאילו דה'.
לדעתי אנשים לפעמים בוחרים באמירות ציניות כדי להישמע 'קוליים'.
זה מיותר בעיניי.
עדיף להיות ישירים ופשוטים ו'חנונים'.
*************
בעניין [b]הומור[/b] ציני, שזה קצת שונה מהנ"ל:
הומור ציני לתפיסתי זה הומור [b]עוקצני[/b] - בין שעוקץ [b]בחביבות[/b], ובין [b]שבלגלוג[/b].
בעיניי מאוד משנה מה המידה ואם זה בטעם טוב.
אני יכולה ליהנות מזה לפעמים. (גם כשזה מכוון כלפיי, ולפעמים במידה מסוימת ממני כלפי אחרים).
אבל לא אוהבת להיות בחברת אנשים שכל הזמן אוהבים לעקוץ, שזאת [b]הדרך העיקרית שלהם לתקשר[/b] - גם אם יש להם חוש הומור טוב.
מכירה כאלה, ולפעמים באמת מצחיק אותי החוש הומור שלהם, אבל בדיעבד אני מרגישה שלא נעים לי העוקצנות הבלתי פוסקת.
שקשה להם להגיד עליי (או על אחרים) דברים טובים, והדרך שלהם להביע חיבה היא ב'לרדת' עליי.
[b]חוסר היכולת פשוט לדבר דברים מהלב[/b].
יש אנשים כאלה, שלא מסוגלים להגיד דברים מהלב, אז במקום זה משתמשים בציניות ובעקיצות - לא מרוע, הם פשוט לא יודעים לתקשר בדרך אחרת.
אולי אפילו [b]נבוכים[/b] מגילוי רגשות. אז בוחרים בציניות.
(יש אנשים שבציניות שלהם כן מורגש רוע - ואל זה בכלל קשה לי להתחבר.)
אני יכולה ליהנות מזה במינון מסוים, אבל אני לא אוהבת דרך תקשורת כזאת, אם עליה מתבססת [b]רוב[/b] התקשורת.
בדרך כלל אנסה כן לקלף את השכבות ולהגיע אל הרגשות האמיתיים שמסתתרים מתחת לציניות, אם זה אפשרי.
וגם כשירידות של מישהו או של עצמי על אחרים או עליי נראות לי מצחיקות, אני כן אשאף להגיע לכמה שיותר הומור שלא דורש ירידה על אחרים.
ומנגד - כמה שיותר תקשורת כנה עם אנשים, שכוללת הבעת רגשות אמיתיים, ללא מבוכה.
הומור טוב - אני דווקא מאוד מאוד אוהבת.
***********
דוגמא מהחיים שלי:
במשפחה שלנו למשל, יש נטייה מימים ימימה להעביר פגישות ב'דאחקות' אחד על השני, כמו שמישהי תיארה כאן.
וכמה שזה מצחיק, אני חושבת שבסופו של דבר יש בזה טעם לפגם. כשאתה רגיל שכל החיים צוחקים עליך על כל מיני דברים - זה עשוי [b]לערער את הביטחון[/b], גם אם היית נוהג להצטרף ל'צחוקים', ולכאורה זה לא היה מזיז לך.
והנה בשבת האחרונה במפגש משפחתי התחיל הכיוון הזה של העקיצות, ובהתחלה נסחפתי עם זה, ואז שמתי לב שאני לא ממש מרגישה נוח עם זה, ולמה בעצם אנחנו לא יכולים להיות באווירה של [b]פרגון[/b] אחד לשני?
ונראה שגם אחותי האמצעית פתאום הרגישה ככה, (למרות שלרוב היא אשפית ה'צחוקים' על אחרים,והיא בהחלט טובה בזה ויודעת להצחיק), והיא אמרה 'עכשיו כל אחד אומר משהו טוב על מישהו אחר', והיא עשתה סבב כזה.
בהתחלה אנשים הרגישו מבוכה, מה, פתאום להגיד דברים טובים? הרבה יותר כיף 'להסתלבט', ולא רגילים להגיד דברים מהלב.
אבל בסופו של דבר זה דווקא היה נעים לחפש איזה דבר טוב להגיד על מישהו אחר, ולשמוע פתאום דברים טובים על עצמך.
מרענן.
וזה עדיין לא סותר הומור טוב.
במשפחה שלי יש המון הומור. ואני בהחלט חושבת שאפשר למצוא לו נתיבים אחרים מלבד עקיצות.