מחכה לשמוע ממך ושמחתי שקלעתי לכיוון.
בהצלחה @}

תודה אלמונית, לעיצות כאלה פיללתי.
כמו שכתבתי בפוסט הראשון, אני מודעת לבעיתיות בסיטואציה, ולא רוצה ללחוץ עליו.
אכתוב עוד כשיהיה מה, וגם כשיהיה יותר זמן...

פלונית היקרה
לפי דברייך לבן הזוג שלך יש בעיה לתקשר עם הבת שלכם. במקומך הייתי מנסה להבין, בזמן של שקט של שניכם, מה יושב מתחת לקושי הזה.
זה יכול ללכת להמון כיוונים ואני מאמינה שמתחת למה שתמצאו ישבו עוד דברים. חלק מהדברים יהיו מובנים לכם\לו וחלק פחות. אני מאמינה שזה תהליך חשוב מאוד עבור המשפחה שלכם ושכדאי להתחיל אותו מעכשיו.
בנוסף, הדגש בעיני צריך להיות על הלגיטימיות שאת נותנת לבן זוגך להיות מי שהוא כמו שהוא עכשיו תוך שאת נושאת בתוכך את התקווה לאן היית רוצה שהדברים ילכו ומקבלת את זה שזה אולי יקרה או לא ושבכל מקרה אין לך שליטה על הזמן שבו זה יקרה (או לא). כלומר לנסות עד כמה שאת יכולה לקבל את בן זוגך ואת הקושי שלו. לתת לזה להיות נקודת מוצא לגיטימית. לאהוב אותו באמת עם הקושי הזה. ומתוך האהבה והלגיטימיות להתחיל את התהליך. כלומר ליצור סביבה תומכת ואוהבת לפני שמתחילים "לחפור" פנימה. מניסיוני זו הדרך היחידה לגעת בצד השני - קבלה אמיתית ומוחלטת של כל מה שיש עכשיו (זו כמובן אוטופיה קשה ליישום..).
כמו כן, הייתי ממליצה לך לחפש את היתרונות שבהתנהלות שלו, כדי שתחושי אותם ותשמיעי לו אותם לפני שפונים לדבר על החסרונות ועל "הטיפול בבעיה".

אוי, נו, במקרה הזה, כן.

[u]בציווים האלה היא בדרך כלל מזלזלת (לשמחתי),[/u]
האם המשפט הזה לא מפריע לך?
את שמחה שמזלזלים בבן הזוג שלך?

תודה על התגובות.

[u]האם מאז שהיא נולדה את דיברת איתה עברית והוא לא דיבר איתה בכלל?[/u]
כן, מאז שנולדה אני מדברת איתה עברית. וכן, כמה שזה ישמע מוזר, איכשהו, הוא לא מדבר איתה בכלל.
בעצם, זה גם לא לגמרי מדוייק, אבל לדוגמא, כאשר מספר לה סיפור, הוא מספר אותו מאוד מהר ולא ברור.
הוא פשוט מדבר איתה לא ברור.
[u]הוא מדבר/דיבר איתה אי פעם בשפת האם שלו, שפה שנח לו בה?[/u]
הוא מדבר איתה בשפת האם שלו, וגם באנגלית, שתי שפות שנוח לו לדבר בהן.
הבעיה היא, שלא נוח לו לדבר [b]איתה[/b] , או יותר נכון, לא נוח לו לדבר בשפה ברורה, ולהסביר לה דברים לאט ובפשטות, ולחזור עליהם במקרה הצורך.
[u]היא לא מבינה בכלל שום דבר שהוא אומר, מלבד הציווים הללו, שנתת כדוגמה?[/u]
בציווים האלה היא בדרך כלל מזלזלת (לשמחתי), אם כי נראה לי שהיא מבינה אותם כי הם אכן נאמרים לאט ובבהירות...

עברנו עכשיו לעיר חדשה, אנחנו נמצאות הרבה לבד, והיא בקושי נמצאת בסביבה שדוברת את השפה המקומית. זה בוודאי ישתנה בקרוב, כשנכיר יותר אנשים.
אני לא מודאגת מההבנה שלה, או מזה שלא תדע את השפה המקומית... את זו היא בוודאי תדע יותר טוב מעברית כשקצת תגדל.
התקשורת ביניהם ממש מבאסת אותי. ואותם.
הוא יודע טוב מאוד שהכי עדיף שכל הורה ידבר בשפתו, הוא בעצמו גדל עם שלוש שפות.
אני אנסה לעודד אותו בעדינות לדבר איתה יותר ברור, כי בהרגשה שלי, יש לו איזה מחסום, מן מבוכה לא ברורה כזאת.

[u]נראה לי שהבעיה היא ג שאת מצפה שיתנהג איתה כמוך[/u]
זה כנראה בהחלט נכון!
אבל עדיין....

פלוני, תספרי לו שמחקרים מראים שהדרך הכי טובה לרכוש שפה זה אם כל הורה ידבר בשפתו שלו עם הילד.

תעודדי אותו לדבר איתה בשפה שלו אבל לאט. אני דברתי עם ביתי אנגלית מגיל 0. פשוט דיברתי איתה, גם שרתי שירי ילדים וסיפרתי סיפורים הצבעתי על חפצים וקראתי בשמם. עבד יופי למרות שהסביבה דיברה עיברית.

נראה לי שהבעיה היא ג שאת מצפה שיתנהג איתה כמוך, אבל הוא גבר והם מדברים הרבה פחות (לפחות הגבר שלי). לגבי לשון הציווי והגישה האותוקרטית... יש לי בדיוק אותה בעיה, והדבר היחידי שאני יכולה להמליץ עליו זה לדבר איתו, להסביר לו איך הוא נשמע ואיך זה משפיע על היחסים שלו איתה. בן בזוג שלי שומע ומסכים איתי.. אני בתקווה שבאיזו שלב זה גם יחלחל להתנהגות...

[po]פלוני אלמוני[/po] -
אני לא מבקרת, רק רוצה להבין את הסיטואציה:

האם מאז שהיא נולדה את דיברת איתה עברית והוא לא דיבר איתה בכלל?
הוא מדבר/דיבר איתה אי פעם בשפת האם שלו, שפה שנח לו בה?
היא לא מבינה בכלל שום דבר שהוא אומר, מלבד הציווים הללו, שנתת כדוגמה?

כי ילדים לומדים שפה מתוך זה שהיא מקיפה אותם, הוא יכול להתחיל כבר עכשיו להסביר לה דברים בשפה שנח לו לתקשר, גם אם את לא מבינה (או פשוט - באנגלית)
והיא תבין למה הוא מתכוון אם הוא יסביר לה לאט, בעדינות.

סתם דוגמה:

הגורה שלי מבינה כשמדברים איתה גם בשפות שלא מדוברות בבית שלנו על בסיס קבוע (אנגלית, לדוגמה. אבל גם ספרדית) ולו כי פעם ב- - מגיעים לכאן חברים וחברות דוברי אנגלית, ואז למשך כמה ימים אנחנו מדברים אנגלית.
והיא משתלבת יופי.
(עם ספרדית אני פשוט לא מתקשרת בשפה הזאת, בן זוגי כן, והגורה? היא מבינה, איכשהו, כשפונים אליה)
בייחוד בשיחה עם אנשים שלא דוברים עברית - הם בהחלט מצליחים לתקשר

והגורה שלי יותר גדולה, אז יותר "מקובעת" על השפה העברית

פלוני, את לא נדחפת. זה לא הדף שלי ובכלל לקחתי הפסקה. :-)

בשמת, כרגיל את כותבת דברי טעם. שווה לקרוא!!

אה, ו [b]גשם[/b] , סליחה אם נדחפתי לך....

טוב,
לא יודעת איך להתחיל, ואם זה בכלל קשור לנושא הדף, אבל מדובר פה בבעלי ובמשפחה שלנו, אז אולי כן קצת קשור...

בעלי לא מדבר עם בתנו. היא בת שנה+3.
מה זה לא מדבר? הוא מדבר, אבל בשפה מאוד מבולבלת, מהירה ולא ברורה. וכאן אולי המקום להוסיף, שהוא אינו דובר עברית ואנחנו חיים בחו״ל.
בינינו אנחנו מדברים את השפה המקומית מעורבבת באנגלית, וכך הוא גם לרוב מדבר עם הבת.
היא, מצידה, מבינה ומדברת רק עברית, מלבד מילים ספורות בשפה המקומית (שאני בעצמי משתמשת בהן ביומיום איתה).

הוא מוציא הרבה קולות ונהמות, כמו לתינוק קטן, והיחסים שלהם מתבטאים בעיקר בהשתוללות. היא כמובן מאוד אוהבת להשתולל איתו, אבל, מה לעשות, לפעמים היא עייפה/רעבה/לא בא לה יותר וכ״ו, ואז הם לא ממש יודעים מה לעשות אחד עם השניה.
הביטוי השני של היחסים זה ״חינוך״: ״רבקה (שם בדוי), לשבת!״, ״רבקה, לא לגעת!״, אף פעם בלי הסבר לסיטואציה (״רבקה, שבי כי את עלולה ליפול/כי יותר נוח לאכול מרק בישיבה״).
לפעמים, לדוגמא כשאני נשארת קצת במיטה והוא קם איתה ונותן לה ארוחת בוקר, אני פשוט שומעת שקט מהחדר השני. אף אחד מהם לא מוציא מילה (גם אני וגם היא לא קשקשניות גדולות, אבל בכל זאת מתקיימות שיחות כלשהן, אפילו ככורח המציאות...).

מלבד העובדה שזה סתם ככה ממש עצוב, זה גם גורם לה, מן הסתם, להרגיש פחות בנוח איתו. היא לא יכולה להסביר את עצמה, וגם לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
היא מאוד לא אוהבת להיות איתו לבד.
גם הוא, כמובן, לא מרגיש בנוח וגם לא אוהב, או יותר נכון חושש (להרגשתי), להיות איתה בלעדי.

הוא מודע לדעתי ולהרגשתי בנושא, אבל לא לגמרי לעומק, כי אני לא רוצה ללחוץ עליו ולגרום לעניין להסתבך עוד יותר. זו הסיבה שאני כותבת, כי אני צריכה עיצות באיך לגשת אליו עם זה, אם בכלל.
אם מישהי מכירה דף יותר מתאים, אפשר בכיף להעביר את הכתוב.

[u]וגם כועסת hug ובצדק גמור.[/u]

תודה על החיבוק, ההבנה והתמיכה. זה עושה לי טוב בלב.

גם אני [u]בורחת מעבודה, לכן אני בכלל פה, אבל עם רגשי אשמה, כי אני אמורה לעבוד...[/u]

אני ממש לא במצב רוח לבדוק עבודות שהצטברו אבל הסמסטר נגמר עוד שבועיים!

שבת שלום

וחוץ מזה אערוך את מה שכתבתי, כי גם אני
[u]בעומס די גדול כרגע ועייפות גדולה[/u]
וכותבת על רגל אחת (בורחת מעבודה, לכן אני בכלל פה, אבל עם רגשי אשמה, כי אני אמורה לעבוד...)

את בעומס גדול ובעייפות גדולה, וגם כועסת (()) ובצדק גמור.
ראית את מארק גאנגור? (זה בקישור שנתתי)
יכול לעזור...

תודה רבה על העזרה. אני מגלה שעולה בי הרבה התנגדות כשאני קוראת את התגובות שלך, אז כנראה אני לא בשלה או לא מסתדר לי כרגע להמשיך את התהליך הזה.

אני בעומס די גדול כרגע ועייפות גדולה.

אולי אחזןר לפה בעתיד.

שוב תודה על הזמן והאנרגיה.

[u]הוא לא עשה את זה בגלל שהיה עסוק מידי ולא הצליח[/u]
המממ.
אוקיי. זו כבר בעיה שונה.
למעשה, נשמע שמה שהיה דורש בירור עומק שאינו מתאים לאינטרנט.

בינתיים כדאי להתייחס להצעות שלי לשינויים בדיאלוג כאל חומר למחשבה. חומר למחשבה לגבי מה שהיה - איך מה שהיה דומה או שונה? חומר למחשבה לגבי העתיד - האם יש משהו שאת יכולה לעשות אחרת, או לא?

"עסוק מדי" ו"לא הצליח" יכול להיות כותרת להרבה דברים.

בואי ננסה כיוון נוסף:
אולי בכלל ליזום טלפון אליו כאשר את זקוקה לדבר איתו בטלפון?
שוב, חומר למחשבה.

(חומר למחשבה: משהו לחשוב עליו. להרהר בו. לשקול. להעלות את ה"בעד" וה"נגד" ואז לשים בצד שיתפח כמו בצק ללחם. וללוש שוב).

עוד שני נושאים שאולי קשורים ואולי לא:
[list]
[*] הנושא של רגשי תלות.
[*] הנושא של התנגדות. לפי מה שאת מתארת, התגובות שלו הן תגובות של התנגדות: לא התקשר, גם כשביקשת לא התקשר, וגם אמר שהיה "עסוק מדי ולא הצליח" (פעם אחת בודדה, סביר. כל הפעמים, מרמז על התנגדות, על אנטי מצידו לעשות את זה). וזה, שוב, דורש בירור עומק שאינו מתאים לאינטרנט.
[/list]

_מעשית הכוונה היא שכאשר את בוחרת להישאר עם הילדה החולה בבית, את מבקשת ממנו במלים מפורשות: חשוב לי שתתקשר הביתה כל שלוש שעות כי אני זקוקה לתמיכה שלך ולדעת שיש לי עם מי להתייעץ. (סתם טיוטה, בסיס לניסוח).
כלומר, תפקידך להדריך אותו מה הדבר המעשי שאת צריכה ממנו._

נכון, ובאמת עשיתי את זה כשהימים עברו היא לא הרגישה יותר טוב והיא המשיך להתנהג כרגיל, אבל גם אחרי שביקשתי שיתקשר הוא לא עשה את זה בגלל שהיה עסוק מידי ולא הצליח. גם זה ניראה לך משהו שאני יכולה לנהל יותר טוב?

[u]תגידי לו. פשוט תגידי לו בדיוק בדיוק מה את צריכה.[/u]

אמרתי, לא עזר.

[u]הבעיה היא שבמקרי חירום ולחץ אני לא תמיד מסוגלת להבין מה בדיוק אני צריכה ולבקש את זה בצורה ברורה ונעימה[/u]
(()) ברור (())
ולכן, חשוב לקיים את סיעור המוחות כאן. כי הנה, כבר היתה לך תובנה:

[u]לא הייתי צריכה עזרה פיזית כל כך (למרות שזה היה מאוד נחמד) זה יותר התמיכה המורלית שהייתה חסרה לי. וגם חלוקת אחריות - שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום[/u]
את הולכת ומדייקת את הצרכים שלך.
בזה כדאי להמשיך.
מתוך התמקדות בשאלה: מה אני צריכה? איך זה נראה? איך זה מרגיש? איך הייתי מנסחת את זה לו הייתי צריכה כרגע לשבת ולנסח בקשה (מהיקום, עוד לפני שאת מבקשת ממנו)?

[u]הוא המשיך להתנהל ולהתנהג כאילו הכל כרגיל שממש מפריע לי.[/u]
אוקיי, הנה דוגמא לנושא של
[u]אשמח אם תציעי לי דרך אחרת לחשוב על זה.[/u]

המלים "כאילו הכל כרגיל" - זו הפרשנות שלך.
והתוצאה של הפרשנות היא, ש"זה מפריע לך".
אנחנו לא באמת יודעים מה התרחש במוחו (גם הוא לא), אבל זה לא בהכרח "כאילו הכל כרגיל".
זה אולי יותר דומה לזה:

[u]גם אם היה מציע כנראה הייתי אומרת לו שילך לעבודה. אני גם לא יודעת עד כמה זה היה עוזר.[/u]
הוא חושב כמוך. עובדה: גם הוא החליט שרצוי שהוא יילך לעבודה (חשיבה רציונאלית ומעשית).
הוא חושב כמוך. עובדה: הוא לא חשב שיש דרך שבה הוא יכול לעזור (חשיבה רציונאלית ומעשית).
כשאת מדייקת את העזרה שרצית, את מדברת על "תמיכה מוראלית". שזה משהו היולי ומעורפל. עבורו את צריכה לתרגם את המלים המעורפלות האלה למשהו קונקרטי.
רמז לכך יש במלים הבאות שלך:

[u]שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום.[/u]

[u]הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.[/u]

כאן יש עוד כמה פרטים לדייק (שאני שמה לב אליהם כי אני בעצמי לא מבינה): מדוע היית בלחץ? האם היה צורך לקבל החלטות ורצית לקבל אותן במשותף? או משהו אחר?
אבל עוד לפני הדיוק, האם אני צודקת שמה שבאמת היית צריכה ממנו היה [b]ייזום שיחות טלפון לאורך היום[/b]?
האם נכון שזה הדבר המעשי שהיית זקוקה לו, שהיה נותן לך את ההרגשה שאיכפת לו, שאת והבת חשובות לו, שהוא נותן לך תמיכה, ושהוא מבין שקשה לך? כדי שלא תרגישי לבד?

אז אם כן, הנה מתוך המלים שלך עולים הצרכים המדוייקים שלך:

רגשית את רוצה להרגיש "בשותפות", ביחד, לא לבד, לא בודדה.

מעשית הכוונה היא שכאשר את בוחרת להישאר עם הילדה החולה בבית, את מבקשת ממנו במלים מפורשות: חשוב לי שתתקשר הביתה כל שלוש שעות כי אני זקוקה לתמיכה שלך ולדעת שיש לי עם מי להתייעץ. (סתם טיוטה, בסיס לניסוח).
כלומר, תפקידך להדריך אותו מה הדבר המעשי שאת צריכה ממנו.
בלי ההדרכה הזאת, הוא מבחינתו עשה את הדבר הרציונאלי והחשוב למשפחה - [url=https://www.youtube.com/watch?v=YBKcRQb3p3k]הלך לעבודה כמו שצריך למען פרנסת משפחתו[/url] , כשהוא סומך עלייך שהכל יהיה בסדר בחזית הבית.
הוא לא יכול לנחש שאת זקוקה לטלפונים ממנו.
סטטיסטית, זה לא כלול בתפיסת העולם של רוב הגברים, הרעיון שאת זקוקה לשיחות טלפון (הוא חושב לעצמו "מה זה מועיל, ממילא אני לא יכול לעזור". הקונספט של תמיכה מורלית לא תמיד ברור לרוב הגברים. ואלה שכן מתקשרים לברר מה נשמע ומה קורה, לרוב מונעים על ידי הדאגה והחרדות שלהם. מי שמתקשר כי הוא מבין שאת זקוקה לתמיכה שלו - זה אך ורק גבר שחונך לכך. אם על ידי אמו, או על ידי אשה כלשהי, לדוגמא אשתו...)

כמו כן, מבחינת השותפות הזוגית את רוצה שמעכשיו והלאה תהליך הבחירה וההחלטה שלכם יהיה [b]גלוי[/b] ולא בלתי-נראה, גם כדי שיהיה ברור שנעשתה פה החלטה, גם כדי שלא ייפול עלייך כל העול כברירת מחדל אלא רק כתוצאה מהחלטה משותפת ורציונלית, וגם כדי שהקושי והעומס שזה "עולה לך" יהיו נראים וגם יזכו להכרה והערכה שלו. המעשה שצריך לעשות לשם כך בפעם הבאה: לנהל שיחה גלויה "הילדה חולה. מי מאיתנו יפסיד עכשיו יום עבודה?"
גם אם התוצאה הפיזית תהיה ששוב את תפסידי יום עבודה, והוא יילך "כרגיל" לעבודה - תהיה ניראות. ותהיה שותפות. וזה משנה מאוד.

הצרה היא שאת הדברים האלה לא מלמדים בבית הספר. אנחנו יוצאים לחיים בלי ידע בסיסי ביותר ביחסים. וקודם כל ביחסים עם עצמנו.
את צודקת לגמרי שהבעיה הראשונה היא, שבינך לבין עצמך לא ברור לך מה את צריכה.
אז בטח שלו לא ברור.
לכן הצעד הראשון הוא להקשיב לעצמך, ולדייק לעצמך מה את באמת צריכה. את זה לנסח אחרי כן במונחים מעשיים: מה אני צריכה לבקש? לדוגמא, "אני צריכה תמיכה מורלית" זו בקשה לא ברורה... אבל "אני צריכה שתתקשר כל שלוש שעות" זו בקשה ברורה.
חייבת לטוס...

בשמת תודה. התפלצתי קצת.

[u]אני יודעת שהוא לא טלפת אבל מה עם קצת אמפטיה?[/u]
אמפטיה זה דבר נהדר. לא כולם חשים בה בכזו קלות, ולדעתי מה שיותר רווח זה שלא יודעים להביע אותה.
גדלנו עקום רובנו.
את רוצה לדרוש ממנו אמפטיה? שיהיה לך בהצלחה רבה. אני כותבת את זה בחיוך.

[u]זה הרבה מידי לבקש?[/u]
הכל אפשר לבקש. אבל חשבתי שכל העניין זה שלא ביקשת.
אולי אם היית מבקשת בצורה ברורה היית מקבלת.

[u]למה אני צריכה לעשות בשביל ביתי וזה לא נחשב לקורבנות[/u]
קורבנות היא משהו שאת יוצרת במו ידייך. אם תעשי בשביל בתך ותבחרי להיות קורבן אז תהיי קורבן.
ואם תעשי בשביל בתך בלי להיות קורבן אז לא תהיי קורבן.
כן, זה עד כדי כך פשוט.

[u]אם אני מבקשת שיעשה משהו בשבילי אז הוא קורבן?[/u]
אף אחד לא אמר את זה ולדעתי גם לא יגידו לך. גם לא נשמע שזה מה שהוא אמר לך.

[u]שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום. בצורה שדברים נעשו הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.[/u]
תגידי לו. פשוט תגידי לו בדיוק בדיוק מה את צריכה.
למזלך את יודעת מה את צריכה וזה לא מובן מאליו.
בדיוק אמרתי לבן זוגי ככה, ממש לפני כמה ימים - כשאני יום שלם לבד עם הילדים אני צריכה שתיצור איתי קשר לפחות פעם אחת ותבדוק מה קורה איתנו. זה נותן לי הרגשה טובה.
והוא אמר - מאה אחוז. ורוב הימים הוא גם זוכר. ואם לא, הוא זוכר להתנצל בערב ששכח כי... ובגלל...
הוא באמת עסוק. אכפת לו מאוד ואני בטוחה שאם אני הייתי מתקשרת הוא היה ממש שמח לשמוע אותי ומפנה לי זמן לשיחה.
אבל אני, מה לעשות, צריכה שדווקא הוא יתקשר. אז ביקשתי וקיבלתי.
<עכשיו את מבינה למה אני כותבת לך? כי אני מכירה את הסירה הזו שלך>

[u]כנראה שיחה לגבי החשיבות של העבודה שלי זה רעיון טוב.[/u]
ביג טיים. אבל אם תרשי לי גם כאן אז אני אומר ככה - העבודה שלך לא חשובה בכלל. גם שלו לא חשובה. עבודה זה לא דבר חשוב או לא חשוב.
מה שחשוב זה שהיא חשובה [b]לך[/b] ושאת מוצאת בה ערך. וכשמציגים את זה ככה אז לא משנה בכלל כמה שעות את עושה אותה או איפה או כמה את מרוויחה.
זה דבר שחשוב לך ואת מבקשת הכרה בזה בדיוק.
באותה מידה יכולת לבקש הכרה בחשיבות של חוג מקרמה שממש ממש דרוש לבריאותך הנפשית לדעתך.

תודה רבה לכולכן, זה ממש נעים לקרוא את הדעות והרעיונות שלכם.

הי בשמת,
_במקום זה, מה המצב היום? מה המצב הרגע? היום את בהתמוטטות? היום הילדה חולה וקשה לך?
אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר tongue
תרימי טלפון. תגידי לו שאת ממש צריכה את העזרה הגברית שלו היום. בלי תלונות, ביקורת או נימה של האשמה (אנחנו צריכות לשים לב טוב טוב לטון שלנו...). משהו נקודתי.
תעבדי על בסיס יומי. כל יום תבדקי מה הצרכים שלך, וכל יום תבקשי מה שאת זקוקה לו, בנימה שקוראת המליצה (_

את בהחלט צודקת אבל הבעיה היא שבמקרי חירום ולחץ אני לא תמיד מסוגלת להבין מה בדיוק אני צריכה ולבקש את זה בצורה ברורה ונעימה. למשל, לא חשבתי באותם ימים שאני רוצה שישאר בבית ולהגיד את האמת גם אם היה מציע כנראה הייתי אומרת לו שילך לעבודה. אני גם לא יודעת עד כמה זה היה עוזר. זו העובדה שבעוד שלי היה קשה מאוד והבת שלו הרגישה לא טוב, הוא המשיך להתנהל ולהתנהג כאילו הכל כרגיל שממש מפריע לי.
את אומרת

[u]רק רוצה להגיד לך שזו טעות אופטית.[/u]

בסדר, אז אשמח אם תציעי לי דרך אחרת לחשוב על זה, כי אני אישה והמוח שלי פועל כך ואני צריכה עזרה לראות דברים אחרת. :-)

אגב, לגבר שלי זה לא גורם להתרחק. הוא דווקה הבין את העלבון שלי והתנצל באמת.

יערה, אני יודעת שהוא לא טלפת אבל מה עם קצת אמפטיה? זה הרבה מידי לבקש? למה אני צריכה לעשות בשביל ביתי וזה לא נחשב לקורבנות, אבל אם אני מבקשת שיעשה משהו בשבילי אז הוא קורבן? אני לא חושבת שהבנתי אותך.

דניאלה, ההורים שלי היו בחופשה בדיוק וזה לא עזר אבל ביתי כבר ילדה בת עשר ולא הייתי צריכה עזרה פיזית כל כך (למרות שזה היה מאוד נחמד) זה יותר התמיכה המורלית שהייתה חסרה לי. וגם חלוקת אחריות - שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום. בצורה שדברים נעשו הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.

כנרא שיחה לגבי החשיבות של העבודה שלי זה רעיון טוב.

טוב, יערה, חוזרת בי מההתלוצצות.
אסביר אפוא את מה שכתבתי:

[u]אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר[/u]
זאת בדיחה, והאייקון P-: מסמל את זה. [b]ב-ארור[/b] שגם אנחנו לא מבינות טלפתיה. אף אחד לא מבין טלפתיה, למעט אותם מקרים נדירים של הרמוניה וטלפתיה...

[u]בניהול הגברים שלנו.[/u]
גם זו בדיחה.
אבל אני מודה שהיא פחות ברורה, שמתי שלוש נקודות ולא אייקונים...
הצד הרציני: "ניהול הגברים" כמו "ניהול הנקה". זה לא שאנחנו "מנהלות" את התינוק היונק שלנו, אבל אנחנו כן מנהלות את מה שאנחנו עושות. לזה הכוונה.
הכוונה במלה "ניהול" פה היא [b]דרך ההתנהלות שלנו[/b], ובצורה יותר ברורה: מה אנחנו עושות, איך אנחנו עושות, איך אנחנו מגיבות, איך אנחנו מבקשות, מה עובר לנו בראש, מה אנחנו משדרות בלי לשים לב.
כל דבר אני מנהלת. את החיים שלי, את העבודה שלי, את הבית, את מערכות היחסים. אין פה שום אמירה משפילה לגבי הדברים האלה. יש פה אמירה לגבי המקום שלי כמנהלת החיים שלי.

ויותר בפשטות, אני אומרת שפעמים רבות, תקלות מהסוג הזה בין בני זוג אינן תוצאה של "בעיית אופי" של בן הזוג, או "בעיית התנהגות" של בן הזוג, או "בן הזוג לא אוהב אותי יותר ואני לא חשובה לו", אלא תוצאה של טעויות בדרך ההתנהלות של האשה.
(הטעויות הן דו כיווניות. גם הגברים עושים טעויות בהתנהלות מול האשה, אבל אני לא מתייחסת לזה כאן כי שואלת אשה על גבר. בדף שגבר שואל על אשה אני מדברת איתו על הטעויות שלו בהתנהלות מול האשה שלו, למשל [po]האשם תמיד[/po]).
טעויות משני סוגים:
א. עושה משהו לא נכון: אני פועלת או נמנעת מלפעול, במעשים או במלים, בצורה שלא תביא אותי למטרתי או להיפך, תגרום לאפקט הפוך.
ב. חושבת משהו לא נכון: אני משדרת רגשות שליליים כלפי הזולת ולא מודעת לעובדה שהוא קולט אותם ומושפע מהם.
לזה אני קוראת "ניהול". ניהול מערכת היחסים.
אם אני אתנהל בצורה מוצלחת יותר, וקודם כל אנהל את [b]עצמי[/b]: את המעשים שלי, ואת המחשבות שלי - יש סיכוי לשיפור.

מה שקורה הוא, שלפעמים מתרחש "מעגל קסמים". למשל, אני מפרשת התנהגויות מסוימות כאילו המשמעות שלהן היא "אני לא חשובה לו" או "הוא לא רואה אותי ממטר".
בפועל, יכול להיות שהפרשנות שגויה, והמשמעות בכלל אחרת.
אבל כאשר אני מפרשת ש"אני לא חשובה לו", אני נעלבת ושרויה בתוך העלבון הזה, ומתוך העלבון הזה ומתוך תחושת חוסר הערך הזאת אני מחפשת "הוכחות" שאני כן חשובה לו (ולמעשה מחפשת "הוכחות" שאני לא חשובה לו, כי אם זו הפרשנות שלי אז זה טריגר שלי מן העבר), ואז מתוך כל התחושות האלה אני מתקשרת איתו, והרגשות שלי עוברים אליו בתור אכזבה, ביקורת, אי שביעות רצון, ואז הוא חושב "היא לא מעריכה אותי, היא כבר לא אוהבת אותי יותר" ו"לא איכפת לה ממני", והגבריות שלו נפגעת, והוא מרגיש צורך לא מודע להתרחק מהאנרגיה הלא נעימה וכך מחמיר את מה שהיה קודם התנהגות מקרית מסיבות שונות מהפרשנות שלה, וחוזר חלילה.
זה תיאור של מעגל קסמים קלאסי שבו נופלים זוגות רבים, שהולכים ומתרחקים, רבים, מתאכזבים זה מזה, כועסים.
מעגל קסמים שניתן לשינוי.
על ידי ניהול אחר של היחס לזולת. לא באמת מדובר ב"ניהול הגבר", אין פה מניפולציה עליו. זה פשוט ניסוח יותר משעשע בעיני מאשר "ניהול עצמי": מה שמומלץ הוא ניהול היחס שלי אליו. שינוי בהתנהגות שלי כלפיו.


קיוויתי שאפשר להבין איפה אני מתלוצצת ואיפה לא לפי הטיפים המעשיים שנתתי, אבל כנראה שלא...
אז תודה שנתת לי הזדמנות (ומוטיבציה) להרחיב ולהסביר.

_עכשיו השאלה היא התקשורת על זה. לאחרונה אני עובדת קשה מאוד על התקשורת עם בן הזוג שלי. אני יותר ויותר עוברת לבקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו. התחושה היא בכיוון חיזוק הגבריות ולא בתלונה (אני, אגב, מאוד פמיניסטית, רק להבהיר).
עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה_
כל מילה

[u]אבל הבעיה היא שלמרות שאני עוברת במשרה מלאה + (עם תקופות עמוסות יותר ופחות - אני מרצה וחוקרת) אני עובדת בעיקר מהבית ולמרות שאני מרוויחה יפה, הוא מרוויח הרבה יותר ועובד יותר שעות[/u]
מכירה מקרוב את המצב הזה, בעיקר מהצד שלך - כלומר אני עובדת מהבית ודי הרבה.
דיברתי על כך רבות עם בן הזוג וברור לשנינו שרק מכיוון שהעבודה נעשית מהבית, זה לא אומר שהיא צריכה לקבל פחות "כבוד" והתחשבות.
מאוד יכול להיות שגם אתם תוכלו להסכים על זה, וזה צעד חשוב.
יכול להיות שהוא בכלל לא חשב על זה ככה.
ובכל זאת, גם אחרי ההסכמה העקרונית הזו, הכי קל לשכוח את זה ברגע האמת.
לא רק כשהילדים חולים, גם כשאני צריכה שעה או שעתיים להשלים משהו ומבקשת שהוא יהיה "על הילדים", הכי קל לתת להם "לגלוש" אליי ולשגע לי את השכל תוך כדי עבודה.
כלומר זה מין מצב שבאמת דורש שיתוף פעולה גדול ביניכם כזוג, אבל גם תחזוקה מתמדת: קל לשכוח את זה, קל ליפול לדפוסים ישנים שבהם רק כי "את בבית" העבודה שלך נדחקת הצידה.
ולעבוד בתור אמא מהבית זו פריבילגיה גדולה, שווה לעבוד על זה ולתחזק את זה - רק צריך למצוא את הדרך לעשות את זה בתמיכה של בן הזוג.
אגב, מה עם עזרה נוספת? סבתא שתבוא ותיתן יד, חברה שתעזור בקניות אם את מנוטרלת עם הקטנה וכו'?
זה כמובן בלי קשר לפתרון העניינים הזוגיים בתחום הזה, רק כתמיכה נוספת

[u]אנחנו הנשים עושות טעויות קלאסיות בניהול הגברים שלנו...[/u]
שישמור אותי אלוהים הטוב ממשפטים כאלה.
הטעות הכי קלאסית היא כנראה לחשוב במושגים של "לנהל" את הגבר. זה בן אדם, לא עובד או מתנדב או כפיף.
נפלה לי הלסת ולא חזרה למקום.

[u]אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר[/u]
הוא אדם. ורוב בני האדם לא מבינים בטלפתיה, גם אלה שחושבות שהן כן.
לעשות תמיד בשביל אחרים כל הזמן זה לא נקרא להבין בטלפתיה. זה רק נקרא להיות במסלול המהיר לקורבנות.

[u]ויש לי תחושת עלבון גדולה שלא אני ולא הילדה מספיק חשובות שיעשה בשבילנו מאמץ ויחשוב עלינו אפילו שזה קשה.[/u]
רק רוצה להגיד לך שזו טעות אופטית.
והעלבון שלך עובר אליו בתור "אני מאוכזבת ממך ואתה לא עומד בציפיות שלי", פוגע בגבריות שלו, וגורם לו לרצות לברוח.
בקיצור, אנחנו הנשים עושות טעויות קלאסיות בניהול הגברים שלנו... והתוצאה היא שאנחנו פוגעות בעצמנו. גם בו, אבל קודם כל בעצמנו)

לא מזמן גיליתי משהו ממש מעניין על הגברים: הם... איך לומר? לא חושבים כמו אשה... P-: באמת... הם לא נשים P-: (אני לגמרי רצינית אפילו שאני מתלוצצת. זה מה-זה-מבאס. הם פשוט... חושבים אחרת! כשאני מקבלת מדי פעם חלון הצצה לאופן החשיבה שלהם, אני נדהמת איך העולם יכול להיראות כל כך שונה ממה שמובן מאליו לי...)

גם אני מסכימה עם קוראת.
אחדד: מצד אחד, נשמע שהתנהגותו "לא לעניין".
מצד שני, צריך לבדוק איך מתנהלת התקשורת ביניכם. לפעמים ההתנהגות שלו עשויה להשתנות מן הקצה אל הקצה אך ורק כתוצאה משינוי שאת תעשי במה שאת מתקשרת, במה שאת משדרת, במה שאת מבקשת.

טיפ כללי: תימנעי משיחות כלליות בנוסח:
[u]אחרי שדיברתי איתו על זה.[/u]
לצערי אלה שיחות שנדונו לכישלון מראש.

במקום זה, מה המצב היום? מה המצב הרגע? [b]היום[/b] את בהתמוטטות? [b]היום[/b] הילדה חולה וקשה לך?
אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר P-:
תרימי טלפון. תגידי לו שאת ממש צריכה את העזרה הגברית שלו היום. בלי תלונות, ביקורת או נימה של האשמה (אנחנו צריכות לשים לב טוב טוב לטון שלנו...). משהו נקודתי.
תעבדי על בסיס יומי. כל יום תבדקי מה הצרכים שלך, וכל יום [b]תבקשי[/b] מה שאת זקוקה לו, בנימה שקוראת המליצה (
[u]בקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו.[/u]

שורה תחתונה:
לבקש. בזמן אמת.
במקום לצפות-להתאכזב-להתלונן-לבקר. על העבר.

וזה כמובן מכניס אותי למלכוד הידוע - אני גם עובדת קשה מחוץ ובית וגם מתפקדת כעקרת בית... אני יודעת שאני לא היחידה.

הי קוראת,

הוא מסכים שהוא התנהג לא בסדר. הוא גם התנצל. זה קצת עזר אבל נשארתי בהרגשה לא נעימה שאם משהו דומה יקרה שוב, אני לבד ואני לא חושבת שהוא יתנהג אחרת. ויש לי תחושת עלבון גדולה שלא אני ולא הילדה מספיק חשובות שיעשה בשבילינו מאמץ ויחשוב עלינו אפילו שזה קשה. זו הנקודה, אני חושבת, המסר שקיבלתי הוא שלא אני ולא הילדה שוות מאמץ. :-(

את צודקת שזה הפתרון:
[u]עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה.[/u]

אבל הבעיה היא שלמרות שאני עוברת במשרה מלאה + (עם תקופות עמוסות יותר ופחות - אני מרצה וחוקרת) אני עובדת בעיקר מהבית ולמרות שאני מרוויחה יפה, הוא מרוויח הרבה יותר ועובד יותר שעות. אז אומנם הוא לא נושא את כל נטל הפרנסה, אבל זה ברור שהעבודה שלו יותר חשובה משלי - או לפחות זו ההרגשה שאני מקבלת.

[u]לא עלה בדעת בן זוגי להרים טלפון במשך היום לברר אם אנחנו בסדר ואיך אני מתמודדת. לא עלה בדעתו לחזור הביתה מוקדם יותר או אפילו לקחת יום חופש להשאר איתה בבית. כל זה כאשר אני בהתמוטטות ברורה ואפילו אחרי שדיברתי איתו על זה.[/u]

נשמע קשה מאוד! לפי איך שאת מתארת את זה, ברור שמה שהוא עושה זה לא לעניין. אין דבר כזה שאי אפשר לקחת חופש. כמפרנסת עיקרית וכקרייריסטית במקום מאוד תובעני למדתי שכשאין ברירה מוצאים בהחלט את הדרכים לקצר ימים ובכל זאת אפשר להתקדם. מרגיש מאוד בודד מה שאת מספרת.
בני זוג עושים דברים שהם לא לעניין.
עכשיו השאלה היא התקשורת על זה. לאחרונה אני עובדת קשה מאוד על התקשורת עם בן הזוג שלי. אני יותר ויותר עוברת לבקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו. התחושה היא בכיוון חיזוק הגבריות ולא בתלונה (אני, אגב, מאוד פמיניסטית, רק להבהיר).
עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה.

האם הוא המפרנס העיקרי ממש אצלכם? כי אם כן, אז נטל הפרנסה הוא בהחלט קשה.

אני מחפשת נקודות מבט שיעזורו לי.

מאז נישואי למדתי שהצרכים שלי לא ימולאו במלואם על ידי בן זוגי ושלמרות שזה מאכזב אני חיה פחות או יותר בשלום עם זה רוב הזמן.

לפני כמה שבועות היתה לי ילדה חולה במשך שבועיים בבית. בהיותי עובדת מן הבית (חלק מהזמן) וגם אמא אני נשאתי את כל הנטל של הטיפול בילדה והדאגה. לא עלה בדעת בן זוגי להרים טלפון במשך היום לברר אם אנחנו בסדר ואיך אני מתמודדת. לא עלה בדעתו לחזור הביתה מוקדם יותר או אפילו לקחת יום חופש להשאר איתה בבית. כל זה כאשר אני בהתמוטטות ברורה ואפילו אחרי שדיברתי איתו על זה. הוא טוען שהוא מאוד מאוד עסוק בעבודה והוא לא יכול לבוא מוקדם, לקחת חופש או אפילו להרים טלפון במשך היום. שהוא לא הבין שהמצב כזה קשה. קשה לי מאוד לקבל את ההתנהגות הזאת.

אשמח לשמוע דעות על המצב.

[u]זה האתר שדוגל בשינה משותפת עם הילדים.[/u]
מצד שני, אין צורך [b]ששני[/b] ההורים ישנו אתם באותו זמן.
אני מכירה מספיק זוגות שבהם הבעל נודד באופן מכוון בין המיטה המשפחתית למיטה משלו, כדי לספק גם את הצורך באינטימיות וגם את הצורך בשינה רציפה, וזוגות אחרים (בייחוד עם קטנטנים קשי-שינה) שבני הזוג עושים תורנויות-שינה-משותפת (פעם היא ופעם הוא) עם התינוק.

[u]לא יודעת מי כתב את זה, אבל זה לא האתר הנכון לכתוב שטויות כאלה.[/u]
נכון.

אני בדעה שילדים מאתגרים את הזוגיות איך-שלא-יהיה, מתוקף תפקודם הבסיסי כילדים שתלויים בנו ודורשים מאתנו המון כוחות... ומתפקיד הזוג לשים לב לעניין וללמוד לטפח את הזוגיות עם, למרות, בזכות ותוך כדי גידול הילדים.

ילדים גם מאתגרים את שנת ההורים (וגם זה בהגדרה בסיסית, לא משנה סידורי השינה) וגם לזה הזוג צריך למצוא פתרונות, לפעמים יצירתיים, וכמעט תמיד דינמיים.

[u]האינטימיות הזוגית שלכם נעלמה, כל פרנסת הבית מוטלת רק עליו[/u]
זה קודם כל תוצר של הולדת ילד, לא של סידורי השינה.

_הילדים צריכים לישון בחדר שלהם.
כל עוד הילדים ישנים במיטה של ההורים זה פוגע בזוגיות_
לא יודעת מי כתב את זה, אבל זה לא האתר הנכון לכתוב שטויות כאלה.

זה האתר שדוגל בשינה משותפת עם הילדים.
זה כשלעצמו לא פוגע בשום זוגיות. בעל לא מרוצה שגם אי אפשר לתקשר איתו וגם אי אפשר למצוא ביחד איתו פתרונות טכניים ואחרים שעונים על הצרכים של כולם, [b]זאת[/b] בעייה בזוגיות, אבל היא יותר בעייה של תקשורת, התחשבות ומאמץ מאשר בעייה שקשורה לשינה (למה גם האמא וגם הילד הרך צריכים להיפגע? נשמע לי ששניים פה משלמים את מחיר ההתנגדות של אחד, ועל פניו זה לא נשמע הגיוני).

הבן שלכם ישן במיטה שלכם וכתוצאה מכך גם האינטימיות הזוגית שלכם נעלמה, כל פרנסת הבית מוטלת רק עליו ואת עוד מתפלאת שלא טוב לו במצב הקיים ?
הילדים צריכים לישון בחדר שלהם.
כל עוד הילדים ישנים במיטה של ההורים זה פוגע בזוגיות, וכשזוגיות נפגעת זה פוגע קודם כל בילדים, ולכן למען הילדים עדיף שהם ישנו בחדר נפרד.

אוי, הודעה מלפני שבוע, חבל.
אתם מתקשרים ? כי לי זה נשמע כמו קצר בתקשורת.
את מתארת את הרצונות שלו ואת התחושה שלך כמי שנאנסת לעשות את רצונו.
אולי יש פתרון שיתאים לשניכם ? עבודה חלקית מהבית ? לינה של הילד שמתחילה במיטה שלו וממשיכה באמצע הלילה אצלכם ? יש עוד רעיונות, אבל הכי חשוב זו התקשורת ביניכם.

לבעלי באופן רשמי (ולא באופן טבעי) נמאס מהמיטה המשפחתית (צפוף לו), וחושב שכדאי ששנה הבאה בננו בן ה3 ילך לגן כי זה לו טוב ואני אוכל לעבוד ולשפר את המצב הכלכלי.
עצוב לי לראות שלא טוב לו במצב הקיים, ושהתוצאה היא מה שאני חווה קצת כפרידה מהבן שלי, שתמיד מאוד קרוב ואני יודעת אם קר לו בלילה או ביום.
:(

[u]אני כאן[/u]

תודה, רוני |יש|

[u]וה"מחדש" הזה יהיה טוב יותר, תקשורתי יותר. מעניין יותר[/u]
כן, אני יכולה לראות את זה קורה באופק.

נצא לדרך ונדווח מה קורה...

גם אני ממליצה על תחבורה ציבורית. הייתי מסתובבת עם התינוקי בכל מרכז הארץ. מבקרת חברות וקרובי משפחה. זה מרענן לצאת החוצה, לראות אנשים, לחוות דברים בחוץ ולא בבית, וכמובן לראות אנשים ששמחים שבאנו ומפנקים אותנו.

[u]אפשר גם באוטובוס. תינוקות מתים על זה ואת חופשייה להענות לכל צרכיו... בהצלחה לך.[/u]
ממליצה בחום על הרכבת!
שם אפשר גם לזחול (סליחה, לא שמתי לב לגיל) ולהסתובב ויש מלא דברים מעניינים.
כשקלטתי כמה זה יותר קל מאוטו, ויתרתי על האוטו לחלוטין בנסיעות ארוכות

אפשר גם באוטובוס. תינוקות מתים על זה ואת חופשייה להענות לכל צרכיו... בהצלחה לך.

[u]הבנו שהזוגיות כמו שהיתה לנו לפני הלידה - מתה. ועכשיו צריך לבנות אותה מחדש , אחרת.[/u]
וה"מחדש" הזה יהיה טוב יותר, תקשורתי יותר. מעניין יותר. כי יש לכם ילד ובהתחלה זה באמת קשה.... בהמשך הכל מתבהר, הופך ברור יותר, האהבה מתחזקת, הטיפול בילד החדש הופך מהנה יותר, והזוגיות אכן יכולה לצמוח למקומות הרבה יותר טובים ועמוקים.... לא איבדת את זה - הכל כאילו קפא קצת, מטושטש קצת אבל זה יסתדר.
אני כאן :-)
המרגיעון שיצא לי "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - לא מדהים??!

חדשות טובות!
[u]אני חושבת שאת צריכה למצוא איזו חברה שגם היא במצב דומה,[/u]
מצאתי, ודיברתי עם אישה/חברה מבוגרת שזוכרת, ופתאום היתה שם מישהי שמבינה ויודעת והרגיעה ויכולתי להוציא ולבכות, והיתה מישהי שיכלה להכיל ולהקשיב. הבנתי שבן-זוגי, לא יכול כרגע להיות שם כמו שאני צריכה כי גם הוא במצוקה, וזה היה מצוין, חוץ מזה היא גם עזרה לי לראות כמה דברים:

למשל,[u]יכול להיות שאת מרגישה שאת משעממת?[/u]
כן! אני פשוט רוצה וצריכה עוד דברים חוץ מלהיות אימא, גם אם לא עכשיו מייד, הצבתי לעצמי זמן ל"חופשת הלידה" ואח"כ אחזור לעשות את הדברים שאני רוצה ושממלאים אותי , מעבר לאימהות.

[u]ודרך אגב אם התינוק הוא קטן אפשר בכלל לנסוע ולבלות עם המנשא בכל רחבי הארץ.[/u]
כן, רעיון טוב, רק שיש לנו רכב אחד והוא רוב הזמן אצלו...אבל רוב הזמן זה לא כל הזמן, אני חשבתי שפעם בשבוע אני יכולה להתחיל להסתובב.

[u]לגבי בעלך, רק תקשורת.[/u]
נכון, ניסיתי שוב לדבר, אחרי השיחה עם החברה - שבה פרקתי ושיחררתי- , וכך כשדיברתי איתו כבר לא כעסתי עליו אלא יכולתי לדבר על מה שקשה לי וגם לשמוע את הקושי שלו. היה מצוין, וקרה לנו משהו טוב. הבנו שהזוגיות כמו שהיתה לנו לפני הלידה - מתה. ועכשיו צריך לבנות אותה מחדש , אחרת.

מתלבטת, יכול להיות שאת מרגישה שאת משעממת? שהוא ממלא את כל עולמך החברתי ולכן את מרגישה בנחיתות?
גם אני הייתי כך אחרי שנולדה לי הילדה והייתי איתה כל היום לבד בבית..
ואפילו בעלי כבר הרגיש מועקה ולא ידע אפילו למה...
והפתרון? סדר יום משלי, לא לפי השעות שהוא בבית אלא לפי מה שמתאים לילדה ולי. בבוקר קמים אוכלים ויוצאים ליומנו (גן שעשועים או משחקיה:-) ).
ואז פוגשים אנשים עושים דברים ויש מה לספר... סתם, ברור שהעניין הוא לא מה לספר, אלא פשוט ממלאים את היום בתוכן.
ודרך אגב אם התינוק הוא קטן אפשר בכלל לנסוע ולבלות עם המנשא בכל רחבי הארץ.
האם מדבר אליך?

[u]לגבי בעלך, רק תקשורת. את חייבת לדבר איתו על תחושות שלך והחוויות האלו, כי אולי גם הוא חווה משהו דומה. אנחנו הנשים בדרך כלל טובות יותר בתקשורת. ולכן את חייבת לשוחח איתו, להסביר מה את מרגישה....[/u]

מנסה לתקשר ויוצא לי רק שאני צריכה ממנו יותר עזרה ולאפשר לי קצת זמן עם עצמי, הוא מנסה מאוד לקחת את הקטן כשהוא בבית, כדי שאוכל להתרחץ, לאכול וכו'. ואז אנימרגישה שזה לא זה, בעצם אני רוצה אותו לא רק אותי לבד, אלא את שנינו. ונורא קשה לי לומר לו את זה, זה יוצא שיש לי חרדת נטישה <ציטוט שלו> ופתאום, אני שהייתי חזקה עצמאית ולא מפחדת , נהיית קטנה שברירית ותלותית, ואיכשהו אני מרגישה שזה מרחיק אותו, אולי הפחד שלו שאני אתלה בו/עליו...

אני בכוונה שאלתי מה הגיל של הילדים. כי כשבנותי היו צעירות יותר אני זוכרת את התקופה שבקושי הצלחתי להרים את הראש... מכל הבחינות וגם כלכלית. הנטל הכלכלי היה קשה מאוד, וממש לא ראיתי צורך ורצון להתאפר או לקנות איזה בגד. לאט לאט הבנות קצת גדלו, סיימנו לשלם הון למעון ופתאום יום אחד גם הרצון להתאפר ולהיראות טוב יותר הגיע. כשסיימנו לשלם לצהרון. התחלנו לנשום. המצב הכלכלי הפך לטוב קצת יותר וכבר יכולתי להרשות לעצמי יותר.
אז נכון בהתחלה קניתי איפור בהכל בדולר! ושמחתי לקבל ביד שנייה בגדים שהשכנה כבר לא זקוקה להם. בחורף שעבר החלטתי שבכל חודש אני קונה לעצמי בגד אחד או שניים חדשים. וכך עשיתי. לאט לאט... מצאתי מספרה שתספורת בה עולה חמישים ש"ח (ואפשר למצוא מספרות כאלה. יש כאלה).
לאט לאט למדתי לפרגן לעצמי. ובזול.

[u]רק שהאין כסף נמצא אצלו ולי עדין אין ויודעת שכולם צריכים[/u]
אני אימצתי דרך חביבה שנקראת "לקנות בעינים" טיול בין חנויות למדוד להרגיש לנשום - אופנה, בגדים חדשים ויפים להנות מיחס נעים של זבניות להרגיש שמתיחסים אילי ( ולא משנה הסיבה)
כשזה מגיע למיצוי ללכת להתחדש בחנויות יד שניה שם המחירים נוחים לכל כיס.
לא מוסרי אבל לפעמים חנויות הכל בדולר או ב2 ש"ח מרגיעות קצת ונותנות להתחדש במשהו מרענן.
מרגישה שרוצה חו"ל ואין כסף כי יש לנו סדרי עדיפויות גולשת באתרים בודקתת מלונות מטיילת וירטואלית במקומות וכך מגיעה לרגיעה.
אין כסף לא צריך להיות גורם לאי סיפוק צרכים.
טיול בשפת הים/בהרים/בנחל/ברחובות עיר הם חינם ויכולים לתת המון.

בני כמה ילדייך לאה?

פתאום מרגישה כ"כ מתוסכלת בזוגיות, ובכלל במשפחה.
הוא - לא ממש רואה אותי. הם בוודאי שלא.
וכך קורה שכבר המון שנים אף אחד לא רואה אותי . גם אני לא רואה את עצמי. תמיד יש מישהו דחוף יותר שאני צריכה לדאוג לו.
ועכשיו. כשמגלה איך אני ניראת - כבר שנים שלא הסתפרתי.
מה אני לובשת - שנים שלא קניתי לי בגד
ומה אני נועלת - כנ"ל - רק הרבה יותר גרוע.
אני מרגישה חרה !
כן זו המילה. ונמאס לי ובא לי לבכות. אני ממש כועסת עליו עלי ועל כולם ולא זוכרת בכלל למה ........
ואיך יוצאים מזה.
יודעת שצריכה לדאוג לעצמי רק שהאין כסף נמצא אצלו ולי עדין אין ויודעת שכולם צריכים גם. הגננת, והמכולת.
ובית הספר והילדים ו... אבל גם אני רוצה ובעצם צריכה.
חייבת לצאת מהתסכול הזה שלא בונה דבר.

אני כבר אמא לשניים אבל זוכרת היטב את התחושה...
אני חושבת שאת צריכה למצוא איזו חברה שגם היא במצב דומה, יהיה לך לאן לנתב את התסכול, לשתף, ואולי גם לטייל יחד ... אני מכירה את זה וזה עובר.
לגבי בעלך, רק תקשורת. את חייבת לדבר איתו על תחושות שלך והחוויות האלו, כי אולי גם הוא חווה משהו דומה. אנחנו הנשים בדרך כלל טובות יותר בתקשורת. ולכן את חייבת לשוחח איתו, להסביר מה את מרגישה....

ואני ישאיר כאן עוד מקום לנשים שבאמת חוות את זה עכשיו....

ילד ראשון, בהתחלה הכל זיקוקים ואושר וכיף גדול, ועכשיו נכנסים לשיגרה, אני בבית והוא בעבודה.
אני רוב היום לבדי, מטפלת בתינוק ונהנית אפילו לא מרגישה מותשת במיוחד.
אבל, אין לי "מה לספר" בסוף היום כמו שהיה פעם, ומוצאת את עצמי מחכה לו שיחזור.
והוא מגיע עייף מאוד, הרבה יותר מאשר פעם, אולי כי הלילות פחות שקטים (למרות שהוא לא קם להניק...).
ואני מרגישה שהוא מתרחק, אפילו קולטת אותו מפלרטט (אולי זה מדמיוני ) פעם זה היה מחמיא לי שנשים היו מוצאות בו עניין, מעולם לא קינאתי. עכשיו זה מציק, הוא פחות מחבק ומנשק, פשוט מרגיש רחוק.
אפילו ישן כמה לילות בחדר אחר, בגלל שהקטן ואני היינו חולים.
זה ממש כואב לי, ניסיתי לדבר על זה, אבל אני מרגישה במין תחושת נחיתות פתאום, שאני מפחדת שהוא יעזוב או משהו, ואף פעם לא חוויתי עצמי נזקקת לו או מפחדת.
הוא בן זוג מדהים, עוזר, תומך ומתחשב ועד היום מאוד מאוד אוהב.
בקיצור , ממש קשה לי, רגשית, ודווקא אני מנסה להיות שם בשבילו "לפנק" אבל , לא יודעת, כאילו אין עם מי לדבר.

בתחושה שלי, יש כאן עניין שבעיני להיות אימא זה פחות "מושך" "שווה" אולי, וזה מה שאני משדרת, ואם שוב אני אחזור להתעסק במה שממלא אותי, תחושת הערך שלי תעלה והוא גם כן יחזור לחזר ולרצות.

זה הכל רק מהימים האחרונים, לא תקופה ארוכה ואולי זה יעבור, אבל אני לא רוצה לקחת סיכון, רוצה לטפל בזה עכשיו.

רעיונות ? הצעות?

מישהי מכירה דברים דומים? כי בדפים כאן בעיקר מצאתי דיונים על חלוקת עבודה, ואני מדברת על שינוי בזוגיות עקב ההורות שלאו דווקא הולך עם העומס הפיזי, למרות שגם.
בסופו של דבר אין ספק שלהיות בבית עם יכולת כל כך מועטה "להספיק" לעשות דברים שאני רוצה בקצב שאני רגילה,גורמת לי תסכול.

[url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3323220,00.html]פרוייקט הלביאה[/url]

"היא קמה בשש ומשהו בבוקר, מאכילה ומחתלת ויוצאת ברגל למסע של עשרים דקות אל המטפלת. אז היא עולה על אוטובוס לעבודה, ובארבע עולה על עוד אחד בחזרה למטפלת. אחר כך היא מבלה כמה שעות באחת על אחת עד שאבא יחזור. אני קם בשמונה ומשהו בבוקר, מטייל עם הכלב ויוצא ברכב למסע של חמש דקות לעבודה. בשש ומשהו אני חוזר הביתה, חונה, פותח את הדלת ואומר: "את לא מאמינה איזה יום היה לי". "

וואיי! חשבתי שאני לבד בעסק. בן זוגי תמיד טוען ש[b]אני לא מבין מה את רוצה, אני עוזר המון בבית...[/b].
עכשיו אנחנו בשלב ההשתדלות - הוא משתדל לא לזרוק בגדים על הרצפה ואני משתדלת לתפקד יותר טוב במיטה (בעיקר בבוקר, כי בערב אני פשוט גמורררררה).

לאמא אלמונית הפעם
אם את עדיין "שם" יש לי עצה קטנה ומועילה, מנסיוני....
תתפסי לך קצת שקט ותשבי ותעשי לך רשימה: כן, רשימה רשימתית
תרשמי בצד אחד את כל הקשיים, הבעסות, הטענות ביחס לקשר עם בעלך והקשר ביניכם
ובצד השני את כל הטוב שבקשר, את האהבה שהיתה פעם ותכונות חיוביות של בעלך
ודברים טובים שיש ביניכם

למטה, אחרי הרשימה תכתבי ציפיות קונקרטיות שלך מהקשר ביניכם ובמה את רוצה לשפר: בו כבן זוג
ובך (כן, גם את צריכה לעשות עבודה) ואז תמצאי זמן שקט בערב, אחרי הכל, ותדברי אתו
קודם כל במילים חיוביות: אני אוהבת, אני רוצה שהיה לנו כיף, יש לנו ילדים מקסימים וכולי וכולי
ותספרי שאת רוצה דברים טובים וחיים מאושרים לכם ולילדים ושקודם כל הזוגיות חשובה כבסיס
יציב לבית. ואז תפני לעצם הבעיה במילים מצומצמות- בקצרה לשורש הבעיה ותמצי בכך שצריך לעשות
עבודה [b]יחד[/b] במשותף ואת רוצה לשמוע מה דעתו. נסי. בהצלחה

אם מאז ילדת אז מזל טוב! ותחכי עם השיחה הזו עד שהתינוק/ת בן 3 חודשים או עד רגע שקט ומאוזן רגשית.
מחזיקה לך אצבעות, שירה

אני כבר בחופש הזה....
מקסימום אני יכולה להגיד לו לא לבוא אבל לא רוצה לפגוע בו

את לא יכולה לסוע לבד? זו לא שאלה קנטרנית, אני נמצאת במקום דומה והחלטתי לסוע לבד, כן, במקרה גם לבית של הורי וגם כמעט לחודש. ללא אווירה תומכת מבחינה אישית, אבל נפלא לבני, ועל כן יתפנה לי זמן לתמוך בעצמי (מקווה מאוד...)

ורגע של קיטורים - הזוגיות שלנו על הקרשים. אין לי מושג מה לעשות ואין לי אנרגיות כבר לטפל בזה, והוא אבא נפלא ומדהים ואין לי תלונות בנושא הזה, אבל נמאס לי ממנו. ככה פשוט.

היש עצה???? אין לי מושג אפילו מאיך להתחיל. הותשתי. ואני בהריון מתקדם. באסה, נכון? דווקא על עוד ילד מאוד בא לי, על הבעל קצת פחות...

אז למה בעצם את נוסעת לחופש הזה? למה את לא יכולה לבטל?

בהמון המון אמפתיה והבנה - הייתי רוצה לשאול אותך מה את [b]כן[/b] רוצה.
במה שכתבת יוצא המון כאב ובעיקר הרבה מדי "לא".
תנסי לראות את מה שיש, או לפחות את הטוב שאת שואפת אליו. או בפשטות - להסתכל על החודש הזה (וכמובן, הלאה ממנו), ובין כל שכבות ה"אין" גם לבודד, להרים, להוציא ולרומם גם כמה "ישים" שיתנו לך שמחה ואהבה (ובטוח אפשר למצוא כאלה)
שולחת לך חיבוק גדול

רציתי רק לקרוא פתאום אני רוצה גם לכתוב
אני לא מרגישה שאני רוצה לספר את כל הסיפור שהוא מלא מלא מלא בפרטים קטנים שאני לא יודעת כמה הם חשובים
אלה כותב יותר על ההרגשה. אני מריגשה שלא איכפת לו ממני או ליתר דיוק שאני האחרונה שאיכפת לו ממנה או האחרונה שצריך להתחשב בדעתה אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים לעבוד בשיתוף פעולה ולכבד אחד את השני. אני מרגישה שאנחנו כנראה לא מצליחים לעבוד מספיק על עצמנו כל אחד באופן אישי כדי להגיע לזוגיות עם משהו בונה שאפשר לצמוח ממנו ולא רק לעכב
כל מיני דברים קרו ובשורה התחתונה כנראה שאנחנו הולכים לבלות עכשיו חודש של מה שאמור להיות חופשה בבית של הורי במקום די שכוח אל ביחד עם הבן שלנו ויותר ממה שאני מתבעסת מזה שהמון דברים שאני רוצה לעשות יאלצו להדחות בשלב זה - אני ממש לא רוצה לבלות איתו חודש לבד בבית של ההורים שלי. לא בא לי לחיות במציאות המדומה שלו לא בא לי להיות לידו ימים שלמים בלי שום דרך מילוט ולריב איתו או לסבול את העובדה שהוא מסוגל לא לצאת כמעט מהבית ושאף פעם לא בא לו לעשות כלום שהוא חסר אנרגיה וחסר התלהבות לכלום - אני מעדיפה לוותר על החופש הזה ולהיות לבד רק לא להיות סגורה איתו בכלוב במצב שהיחסים בינינו כיום.
אז ברור לי שאפשר וזו הזדמנות שהיקום שולח לנו כדי להתמודד עם הבעיה אבל אני לא רואה אותה נפתרת ואני לא מוצאת שום כיוון לשחרר אליו את התסכול והזעם שאני מרגישה
טיפול זוגי הוא לא רוצה
דינמיקה זוגית לא ממש תהיה עקב כך שההורים שלי פה והכל ילווה בהד שלהם
אז זה סתם עוד בזבוז של חודש מהחיים במריבות והעמדות פנים במקום להתקדם

[u]אבל אני חושבת (ומתוך ניסיון אישי) שלעיתים לבעל נוח יותר להשאר בעבודה[/u]

כשעבדתי כסטודנטית במוסד בנקאי, חבורה של גברים בילו כשעה במשחק כדורגל במסדרון.
בתור אם עובדת, היו לא מעט מקרים בהם יכולתי ללכת הביתה מוקדם יותר, ובכוונה השתהיתי.
בעבודה היה מקרר מלא כל טוב, כלים שלא צריך לשטוף, מכונת קפה ושיחה טובה עם גברים שאין להם ציפיות ממני, ועם נשים שקצת הבינו אותי.
הייתי רווקה. בהחלט מובן לי הרצון להתעכב קצת בעבודה.

[u]מי שעושה מה שהיא רוצה – ומשאירה את השאר לא עשוי, או עשוי על ידי בן הזוג – לדעתי תמצא שותף רגיש להפליא[/u]
רועי, אצלי בבית גר מנהל עבודה.
הוא רואה מה צריך לעשות, ואם אני מרפה מנהל העבודה נוזף בי, או יותר גרוע - עושה מה שצריך תוך כדי לנזוף בי.
היה את שלב הדיבורים (שלנו), אחריו הגיע שלב הבכיות (שלי), אחריו שלב העלאת הטונים (שלי) וכרגע שלב העסקת עוזרת כך שמנהל העבודה שלי רק מעקם קצת פרצוף אם הבית לא מאורגן. נורא קשה להרפות, אני לא אוהבת את מנהל העבודה הזה.

[u]אנחנו משפחה נכון? הילדים הם גם שלו.[/u]
הדיון הזה, עם ההמשך שלו, התנהל באיזה דף אחר.
והיו תשובות מאוד טובות.
הבעיה שעם המסננת שיש לי בתור זיכרון אני לא זוכרת. אולי תחפשי בדפים שיש "ציפיות" בכותרת שלהם ([po]ציפיות בזוגיות[/po] ? נסיון פרוע) וגם בדף שנקרא משהו כמו "איך לנקות בחינוך הבית" ויש עוד. [po]תחזוקת בעל[/po] , למשל. ואת יודעת מה? כל הדפים של [po]פליי ליידי[/po] (זה, והדף של התרגום לעברית ממנה, והאתר שלה). פוף, נדמה לי שנתתי לך מספיק שיעורי בית... זהו לבינתיים... (-;

רועי? מה זאת אומרת לא לצפות? אנחנו משפחה נכון? הילדים הם גם שלו.

אצלנו בבית, כמו שכתבה עידית, בבקרים אנחנו בדרך כלל לוקחים את הילדים לגן ונוסעים יחד לעבודה (זמן זוגיות), הוא יורד בעבודה שלו ואני ממשיכה בנסיעה לעבודה שלי.
אבל, בבקרים שבהם הוא נאלץ להגיע לעבודה מוקדם יותר או שהוא בחופש (פעם בשבוע בערך) ואינו עובד (ישן!) - אני מכינה את הבנות בבוקר ואנחנו יוצאים לגן הרבה יותר מוקדם מאשר כשהוא איתנו.
אז למה הכוונה לא לצפות? אני חייבת להכין את הילדים לגן מבלי לצפות לעזרה כל שהיא? למה? כי אני אמא? לשטוף פנים לילדים מבלי שאני יבקש ממנו זו כל כך קשה?
למה כל דבר צריך לבקש? לעתים במקום לבקש אני כבר עושה זאת בעצמי, אבל אולי זו הבעיה. הבעיה היא שבמקום לבקש כל הזמן אנחנו כבר עושות זאת בעצמנו ומנטרלות את הבעל - ואז הוא מרגיש לא שייך! (כמו בתחילת הדף הזה) הוא מרגיש שהאישה קיימת רק בשביל ילדיו ולא בשבילו. אולי אם תהיה חלוקה בין המטלות יהיה לזוגות יותר זמן וחשק לזוגיות!
תארו לכם שבמקום להטיל את כל המטלות והציפיות על האישה, בני הזוג יוכלו להתחלק במטלות וכך יהיה גם זמן ובעיקר כוח לזוגיות.
אצלנו בבית בעלי לרוב עוזר בבית (זה עדיין עזרה ולא חלוקה) בערב עם הילדים אבל כשאין לו חשק הוא מוצא לעצמו עבודות גבריות אחרות (שחייבות להעשות בשעות הכי קריטיות בבית, בין שש וחצי לשמונה וחצי)!!!

לא לצפות. תשחררי אותו ותשתחררי בעצמך. הרבה יותר קל לחיות בלי המועקה של צפיות.

קראתי את רוב הדף , בעקבות כעס שהצטבר בימים האחרונים ונרגע אתמול . מאוד הזדהיתי עם מה שבשמת כתבה ומה שמדהים זה שאני עם שני ילדים קטנים (2,4) ובהריון מתקדם הייתי שבוע לבד - בעלי היה בחו"ל , הסתדרתי יותר טוב מאשר שהוא כאן...הכל התנהל ביעילות הספקתי הכל, הבית היה נקי ומסודר , אוכל מוכן ומבושל , הרבה פעילות יצירתית עם הילדים וכו'. אמנם כל זה קורה ביום יום , הבישולים הכביסה וכו' הכל לרוב עלי אבל תמיד ישנה ציפייה שהוא יעשה משהו או שאני מחכה או מבקשת ואז עד שוא עושה אני מתעצבנת שזה לא קורה מייד ואני מתפקדת פחות טוב.
אז מה זה אומר?
לא לצפות? למה הוא לא משכיב את הילדים בזמן? הוא רואה בעצמו את הדברים שיש לעשות ואני צריכה גם לסחוב את עצמי ומרגיז שהוא לא מציע לעשות במקומי. זה גם צריך לבוא ממנו.

שלום לכולכן/ם
אני חדש באתר הענק הזה ודי הולך לאיבוד בין הכמות העצומה של דפיו.
שמחתי כל כך שיש מקום כזה, אבל השמחה לא שלמה - איפה הגברים, היכן ה"בעל" (מלה מגונה בעיני ל"בן זוג")?
הנה לכם, גברים יקרים, אתגר:
האם אתם מעוניינים להתייחס אל משפחתכם, ובמיוחד לבת הזוג, כמו אל העסק או ההשקעה החשובה ביותר שלכם?
האם אתם בונים את חשבון הבנק הרגשי והזוגי כך שלא יהיה במצב של אוברדרפט?
זוגות רבים מדי מתעלמים מהקשר ביניהם וממצבו הקשה, מתייחסים אליו כאל מובן מאליו - ואז מופתעים שפתאום הוא מתמוטט או מתפורר.
בואו ונפתח מחדש את הדיבור על מקומנו כבני זוג בזוגיות, על האהבה כדבר החשוב ביותר בחיינו.
שנה טובה ואוהבת

מה קרה מאז הפעם האחרונה שדווח פה, אממ"פ? (אם בא לך לחלוק)
>סתם כי עבר הרבה זמן<

לא בישלתי שום דייסה רק קבעתי לי ולו סטנדרטים חדשים,ההתנהגות שלו חרגה מגבול הטעם הטוב
וזה שלא נכנעתי לגחמות שלו רק עזר.
בעלי לא אלים לא פיסית ולא מילולית,אלא פשוט חונך בבית שוביניסטי,בו מודל התא המשפחתי היה מיושן :אמא מגדלת ארבעה ילדים,
אבא מפרנס,וזה מה שהוא מצפה במודע או לא במודע שיהיה גם בביתו,למרות שהוא יודע שאני לא כזאת וגם לא יכולה להיות כזאת.
החיים בבית קשים ומעייפים בגלל הפעוט הקטן והתובעני אנחנו מותשים שנינו,ברור שאנו מנסים לעשות מניפולציות אחד לשני ולהעביר את האחריות מאחד לשני,גם בדרכים לא דרכים.
וחוצמזה [b]לדבר[/b] על דברים כאלה זה מיותר באיזשהוא דבר צריך פשוט לעשות.

אממ"פ - אני חושבת שאולי בעלך מאוד התעצבן לגלות פתאום שאת מבלה בסרט. אני מבינה שיש לך צורך להינות ומגיע לך חיים משלך. יכול להיות שבעלך לא פיתח כישורי שהייה עם הילד או שהיתה לו סיבה אחרת שהוא ניסה לרמוז לך עליה ולא ממש התעניינת לשמוע כי כנראה כבר הגיעו לך מים עד נפש, אבל נראה לי שהכי טוב, כמו שהזכירו כאן כבר, לדבר על מה שמרגישים. ולמה את מרגישה שאת הכי נמוך בסולם הביתי בגלל שאת לא עובדת כבר שנתיים? הוא מעריך אותך רק אם את עוזרת בפרנסה?
אני מציעה לשים בראש הדף את מילותיו של [po]רועי שרון[/po]:
[u]מי שמקריבה את עצמה על מזבח הטיפול בילדים ובבית שלא תצפה למצוא אמפתיה בבן הזוג (זה שהוא תרם זרע לא הופך אותו לשותף). מי שעושה מה שהיא רוצה – ומשאירה את השאר לא עשוי, או עשוי על ידי בן הזוג – לדעתי תמצא שותף רגיש להפליא.[/u]
אבל אני חושבת שגם כשעושים מה שרוצים צריך ליידע את בן-הזוג מה עושים ולמה, משהו בנוסח: 'אני מרגישה צורך דחוף להתאוורר, לשבת בבית קולנוע לבד ולראות סרט'. נראה לי שבישלת לך דייסה רצינית ואני תוהה באיזו תגובה נתקלת כשחזרת הביתה.

עדי, אולי לספר לו שילדים שנחשפים לאלימות, אפילו קלה כמו מכה בטוסיק, אפילו רק מילולית, אפילו נסתרת, מניפולטיבית, כשכאילו בטוב גורמים להם לעשות משהו שהם לא רוצים,ילדים כאלה הם מועמדים מצויינים להתעללות מינית ואחרת בבגרותם?
הם פשוט [b]לומדים לרצות[/b] מצב שבו מישהו מכריח אותם בכוח לעשות משהו או לחוות משהו שלא נעים להם, ומקבלים את זה שהם מתאימים לתפקיד ה"סובל חסר האונים", שהרי הצליחו בו פעם עם אדם אהוב במקום הכי בטוח.
אני משאירה למומחי המחקרים לגבות את דבריי אם יש להם זמן. אין לי ספק שיש מחקרים כאלה.

ולעניין המסכימה עם רועי שרון,אני רואה כי בימים בהם אין אני עושה כלום בבית (נקיונות),ומתנהגת כמוהו בצורה פאסיבית ומעצבנת,
לא הולכת איתו ראש בראש אלא נחה ,ואז יוצאת מהבית לאנשהוא ונעלמת לכמה שעות ושוב ללא רעש וצלצולים,
פשוט [b]לוקחת לעצמי[/b] באסרטיביות את מה שמגיע לי ,הוא מכורח המציאות נהיה שווה לי ואנו מגיעים לעמק השווה,מעשים ולא דיבורים מובילים לשם.רק רוצה לציין כי הוא עושה עבודה טובה עם הילד ואפשר לסמוך עליו.
אבל יש גם מקרים שפשוט מרתיחים לדוגמא: אחרי הרבה זמן שלא יצאתי מהבית(עצוב אבל נכון),הודעתי לו ביום שבת אחד ש "בחמש אני יוצאת מהבית",בסביבות השעה ארבע הוא עומד מולי ואומר : "תשמעי לא נוח לי שתצאי היום בחמש,אני מעדיף שתצאי מאוחר יותר בערב ועד אז תהיי עים הילד",(הודעתי שאני יוצאת מתוך פרינציפ כדי ללמד אותו ש[b]גם אני יכולה לצאת מהבית[/b]),אמרתי בקול שקט מבלי להרים את מבטי,
"לא,בחמש אני יוצאת",וכך היה ב- 19:00 ומשהוא ישבתי באולם קולנוע וראיתי סרט ,האדון מתקשר : "איפה את ,איפה את נמצאת עכשיו תגידי לי,אני בא עכשיו עם הילד",
"אני בסרט תפסיק לרדוף אחרי בכול העיר " ניתקתי את הטלפון.שיא החוצפה.
הבעייה היא שהוא התרגל לכך שאני שמה את עצמי הכי נמוך בסולם בבית,בגלל העובדה שאני לא עובדת כבר שנתיים,
[b]סליחה[/b] אבל לפני שהכרתי אותו היה לי יום של 18 שעות ביממה,והייתי עסוקה מאוד.אני לא עוזרת בית עם כול הכבוד ,מה שהביא אותנו למצב הזה הוא הצורך שלי להיות בשליטה ושהבית יהיה מסודר טיפ טופ בסוף היום .
אבל זה לא אומר שמישהוא יכול להגיד לי מתי ,איך,וכמה לנקות.

מסכימה עים רועי כמעט בכול נושא,גם חצי בעלי למרות שהוא עוזר המון,קם בבוקר להיות עם הילד,ורוחץ אותו ומחליף אותו ומאכיל אותו,
למעט זמן בוקר זה הוא מצפה שאהיה אמא ועוזרת בית במשרה מלאה,
אלא שהבעייה נעוצה באיך שהוא עושה זאת,הוא מכריח אותי בצורה [b]פאסיבית[/b] להרים אחריו בגדים מן הרצפה אני ממש מתחננת שלא יזרוק על הרצפה,מכריח אותי לבשל ולעשות כלים,ואים הוא כבר עושה אז צריך לעשות לו מחיאות כפיים,ולהגיד כמה שהוא נפלא,
למה הוא לא יכול לעשות את הדברים האלה פשוט [b]כי צריך[/b].למה הוא צריך תשואות,לפעמים אני עושה הכול בעצמי רק כדי שלא אצטרך להריע לו.או לחילופין להתחנן.

מה עושים עם בעל שמתפקד דווקא טוב בדרך כלל אבל לאחרונה פותר בעיות בין הילדים במכה על הישבן ?
אני ממש מתפוצצת מכך וכמעט מחזירה לו בעצמי אני כל כך שונאת אותו ברגעים אילו שבא לי להעיף אותו מהבית. אני עם הילדים כל היום והוא בא ומקלקל לי את החינוך. לטענתו אני לא מספיק קשוחה איתם.

חגית ת,
כשקראתי לראשונה את שאלתך ממש לא ידעתי איך לעזור. ואז ראיתי את התשובה של רועי ונפלו לי כמה אסימונים. לגבי מה שרועי אומר, תוכלי למצוא פירוט שלי בדף [po]איך מנקים בחינוך הביתי[/po] לגבי הדרך שבה הפרדתי בין "מה שאני רוצה" לבין "מה שהוא עושה".

עם זאת, אני מרגישה שהעצות האלה לא יפתרו הכל.

לפי תיאורך, את ממלאה את תפקידי ההורות והבית, ואילו בעלך בעצם מתייחס לאבהות כאל "תחביב לשעות הפנאי", שהוא "משחק" בו כשמתאים לו, אבל אולי לא ממש רואה את זה כאחריות או כתפקיד שלו. ולגבי הבית, הוא אולי בכלל לא רואה את הבית כאחריות או כתפקיד שלו. שוב, רק בהסתמך על מה שאפשר להסיק מהתיאור שלך.
לכן, בשבת, הוא מוכן להקדיש ל"תחביב הילדים" קצת זמן, ולבית - אפס זמן.

אבל הוא רוצה זמן ל"תחביבים האמיתיים" שלו. כלומר, אולי גם בסתר לבו הוא רואה את הזמן עם הילדים לא כמשהו שהוא חלק ממנו, אלא כמין "אקסטרה" שהוא עושה "כטובה לך" ולכן מגיע לו פיצוי, וגם כמשהו שרצוי לעשות בו את המינימום.

ייתכן שהדרך היחידה מבחינתך תהיה להסתלק בשבת [b]לכל היום[/b], במשך כמה שבועות רצופים.
ולחכות שהוא ייזום דיאלוג על העניין הזה.

במלים אחרות, לקחת לעצמך המון התאווררות, שאת באמת זקוקה לה, בלי כל "התחשבות" ברצון שלו בזמן התאווררות (כמו שהוא בעצם עושה, כשהוא יוצא מנקודת הנחה שאת תהיי שם למלא את התפקיד - או שהוא שואל אותך אם את מוכנה לטפל בילדים כשהוא יוצא לענייניו בשבת? או כשהוא הולך לו לישון ומשאיר אותך להמשיך לטפל בילדים ובבית? אני מנחשת שהוא פשוט הולך לו, כמובן מאליו שאת הבייביסיטר ולו יש חופש להסתלק).

אז, אולי הוא ירצה לדבר איתך ו [b]לבקש[/b] ממך לאפשר גם לו פנאי לתחביביו.
ברגע שהיוזמה לדיון בעניין באה ממנו, והוא הצד המבקש, אולי יש פתח לדיאלוג. אולי יש פתח להסביר מה את מרגישה. אולי יש פתח להגיד שטיפול בילדיכם המשותפים הקטנים הוא תפקיד מאוד מאוד תובעני וקשה בשנים האלה, ואחרי ששה ימים רצופים את זקוקה לקצת זמן לעצמך, לדברים פשוטים שהוא לא חושב עליהם ביומיום שלו - ללכת לשירותים בעצמו, בפרטיות, מתי שהוא צריך! לאכול ארוחת צהריים נעימה שלא הוא צריך להכין, לנקות, ולטפל במהלכה בצרכים של כמה זאטוטים! דברים שמי שאינו אמא לילדים קטנים שוכח בכלל להעריך.

ובעניין הזנחת הבית:
אז גם מה שרועי אמר נכון מאוד. את פשוט תדעי שמילוי הצורך בהתאווררות מהילדים לא ילווה גם במילוי הצורך בהתאווררות מעבודות הבית.
אבל את יכולה לקנות כלים חד פעמיים לשבת ולהשאיר פתק לפני שאת הולכת, עם בקשה להשתמש בשבת בכלים החד פעמיים ולזרוק לפח. אחד השלטים ההומוריסטיים האלה, ש"המשרתים פוטרו" או משהו כזה שייתלה במקום "אסטרטגי", עשוי לעזור.

או להזמין עוזר/ת ליום ראשון שתנקה את החורבן - את בעצמך לא תיגעי בכלום כשתחזרי הביתה, ואם בעלך יגיד משהו על זה (שוב, מיוזמה שלו, אם במקרה הוא רגיל שאת מנקה אחריו או חושב שזה תפקידך) - את מסבירה שמחר תבוא עוזרת שתנקה.

אם העניין הכלכלי לא נראה לו - את יכולה להגיד בפשטות, ברוגע ובלי כל כעס, שאם הוא רוצה, אז הוא יכול לחסוך את מחיר העוזרת בזה שהוא ידאג לשמור על הנקיון בשבת. אבל הוא לא חייב. אם לא מתאים לו, והוא לא אוהב לנקות, לרחוץ כלים וכדומה, אז משלמים לעוזרת שתעשה את זה במקומו. חשבון פשוט.

ואם העניין הכלכלי לא מפריע - אז את מורידה את זה מעצמך. לא את תשלמי [u]את מחיר ההתאווררות.[/u]

ועוד דבר,
אמא שלי הקריבה את עצמה למענינו הילדים למען בעלה (אבי) למען עבודתה ובעצם למען מה לא?
לא כיף לי לבקש ממנה עזרה כי אני יודעת שזה שוב יהיה כרוך בהקרבה ולא ממשהו שנותן לה סיפוק והנאה.
בשנות ילדותי רציתי שהיא רק תלך מהבית, תמצא לעצמה משהו אחר להתעסק איתו מלבדינו, רציתי וזה לא קרה. היא חייתה בשבילינו וזה רע.
האם לי זה לא יקרה? קשה לדעת.
מודעות = תחילת הדרך הארוכה והמייגעת לפתרון הבעיה ....כך לפחות אני מקווה

רועי,
בזכות ציטוטים מדבריך (ציטוט שלי אותך בפניו) התחיל הדיאלוג.
נכון, לפעמים אנחנו דורכים אחד לשני על הרגליים בריקוד הגמלוני הזה אבל לפחות הוא קיים.
והיות והילדים הם בני חלוף (כהגדרתך) אני מקווה שהוא ישתפר, יעצים וישחרר.
אגב...כן הוא גם לפעמים קורא את דבריך.
תודה.
נ.ב. אפשר להעסיק אותך בתור יועץ הזוגיות שלנו?

בשביל מה שאני אגיד מה הייתי עושה במקומו? הוא קורא את זה? זה מעניין אותו? אם זה יעניין אותו אז שישאל הוא. באופן כללי אני מציע לך להפסיק להתעסק כל כך עם מה [b]שהוא[/b] צריך לעשות או עם מה שהוגן [b]שהוא[/b] יעשה. תתעסקי עם מה [b]שאת[/b] יכולה לשלוט בו: עצמך. הוא במילא ישנה את התנהגותו רק אם [b]הוא[/b] ירצה, וזה תלוי רק באופן עקיף מאד במה שאת רוצה. לא טוב לך? תעזבי אותו. רוצה להשאר איתו? אז תשכחי מהרעיון שהוא ישתנה. ככה לא תסבלי כל הזמן מהפער בין המציאות לרצונות שלך, ואם במקרה הוא כן ישתנה אז זו תהיה הפתעה טובה. אבל רוב הסיכויים הם שהוא לא ישתנה. אז אל תצפי.

אגב, שלא תחשבי שזו תכונה גברית - לא להשתנות בגלל שבת הזוג רוצה. גם נשים הן כאלה. אנשים משתנים כשהם רוצים להשתנות, ולא כשמישהו אחר רוצה שישתנו.

לגביך, אני מציע משהו פשוט מאד: תעשי מה שאת רוצה. את רוצה להשאר בבית עם הילדים? אז תשארי. את [u]לא רוצה שוב להיות "תקועה" כאן בבית בניגוד לרצוני[/u]? אז אל תשארי. אין מי שישמור על הילדים? אז תביאי שמרטף. זה יקר מדי להעסיק שמרטף לכל יום בשבוע? אז תשלחי אותם לגן. את לא רוצה לשלוח אותם לגן? אז תכריעי בין שני הרצונות [b]שלך[/b]: לא להיות תקועה בבית, ולא לשלוח אותם לגן. הרבה פעמים בעבר כבר קיבלת הכרעות כאלה, ואת בטח יודעת שאחרי שבחרת באחד את צריכה לשכוח את השני. כי אם תצטערי עליו אין סיכוי שתהיי אי פעם מרוצה או שלמה עם עצמך.

ועוד רעיון אחד לקינוח, רעיון שלא כל מי שכאן באתר מסכים עימו, אבל לדעתי הוא הדרך הנכונה: אל תקריבי את עצמך לטובת הילדים (או לטובת בנזוגך). הם ירגישו בזה, וזה יקבע בנפשם תבנית התנהגותית לא בריאה שאומרת שמערכת יחסים קרובה מבוססת על הקרבה. עדיף בהרבה שהם ילמדו שמערכת יחסים כזו מבוססת על מינוף החופש האישי מאשר על הגבלתו.

אה, ולפני שאת שואלת "אז איפה הדיאלוג אם אני רק חושבת על מה שאני רוצה ולא מצפה ממנו לכלום?" אם את לא מצפה ממנו לכלום אז את משחררת אותו. אם את חושבת ועושה מה שאת רוצה אז את משחררת את עצמך. כששני בני הזוג מרגישים חופשיים אז הם יכולים להתחיל לדבר.

הי רועי,
מה אתה מציע לעשות?
מאחר ואני מאד מעריכה את דעתך אנא ענה לי מה היית עושה במקומי ומה היית עושה במקומו. תודה!

במקום דיאלוג יש אצלכם סחר חליפין.

נשות השבט! תודה לכן על שאתן קיימות.
יש לי כמובן פעילויות שהן רק שלי בערבים (בעיקר הליכה מהירה)
ומצד שני פעילויות שהן רק שלו בבקרים
ההשקעה המטורפת עם הילדים שנעשית על דעת שנינו (שנינו חושבים שגן זה רע) נופלת בעיקר על הכתפיים שלי.
במשך השבוע אנחנו מסתדרים נפלא.
אבל בשבתות כשאין "חייבים" אני לא רוצה שוב להיות "תקועה" כאן בבית בניגוד לרצוני
הייתי, נתתי, בישלתי, כיבסתי. מספיק
זמן החוצה. לאגור כוחות.
נכון, צריך לדבר. אבל כבר אולי אלף פעמים הסברתי ואמרתי את המובן מאליו.
לך יש את כל השבוע. אני רוצה שעתיים שלוש בשבת בלי לשלם מחירים כפולים
זה מייאש אותי!!!
ונניח שאני יוצאת מהבית.
בזמן שלא הייתי לא הוזזה צלחת מפה לשם והבלגאן חוגג.
אז גם כך אני משלמת את מחיר ההתאווררות (צרות של עשירים ;-) )
מה בסך הכל ביקשתי?

אני למשל, קבעתי לעצמי פעילות מוגדרת פעמיים בשבוע מחוץ לבית. כיוונתי זאת כמובן ,לשעות שהבעל חוזר מהעבודה ואז אין מחלוקות, טענות מענות....
לאמא יש חוג וזהו. אגב, אם הבעל מתעכב ומאחר הביתה, זו אחריותו למצוא לו מחליף, בדר"כ הוא "משפיט" את אמא שלו, אבל מ'כפת לי :-)
חוץ מזה, אנחנו משתדלים שפעם בשבוע משהו אחר ישמור על הילדים בערב ואנחנו מתאוררים יחדיו. מומלץ.

אצלינו, הקונפליקט הוא בין רצון שלי לצאת מהבית בערב (כולם יחד, אמצע שבוע), לרצון שלו להיות קצת בבית (כשהוא לא נח לרגע...). מחפשים את המינון הסביר. מדברים. חייבים לדבר.

את צריכה להגיד לו איך את מרגישה. נסי לתאר לו גם איך עבודתו נראית בעיניך (פוגש אנשים, דואג רק לעצמו, קובע לעצמו לוח זמנים בלי בלת"מים ....), ועד כמה את רוצה כמה שעות בשבוע שיהיו כאלה.
וכמו שמסעדה אמרה - הכל טוב ויפה, אבל גם הוא באמת רוצה לעשות משהו שאינו "עבודה".

נסו לראות איך משלבים את הדברים - אולי הילדים כן יכולים להצטרף אליו (בעלי, למשל, לוקח את הילדים לכדורגל - הוא נהנה, אני נחה). עזרה של סבתות זה מצוין (שנינו - יחד או לחוד - מנצלים ביקורי לשנ"צ. בד"כ יוצא שאני ישנה כשאמו פה, והוא ישן כשהורי פה). אפשר גם לצאת יחד מהבית. ברגע שיוצאים יחד (ביקור, טיול, סתם סיבוב בשכונה) - שניכם מתאווררים מהבית, והטיפול בילדים מתחלק.

שניכם צודקים )-: גם הוא כשהוא חוזר כל יום בשבע בערב ונמצא עם המשפחה, אין לו יותר מדי זמן "לעצמו".
אולי אפשר לחלק, שישי בשבילו, שבת בשבילך? סופ"ש אחד בשבילך, אחד בשבילו? לגייס עזרת הורים? לעשות דברים יחד שמאפשרים לך יותר מנוחה?
לינק לכתבה מעניינת ועצובה מהגרדיאן, על תפקידים גבריים ונשיים לאחר ההורות:
http://www.guardian.co.uk/gender/story/0,11812,744797,00.html

קשה לי רע לי
בא לי להשליך את בן זוגי מעבר לחלון עם כל הבגדים שלו ואולי גם לקפוץ אחריו.
נמאס לי.
אני מגדלת את ילדי ומחנכת אותם די בעצמי. בשמחה, בגיל ובאהבה.
ויתרתי על קריירה (מזהירה או לא) וטוב לי איתם טוב לי עם עצמי טוב לי במשך השבוע
את העזרה המעטה מבן הזוג אני מקבלת אחרי שבע בערב. אף פעם לא בעבודות הבית (אבל עם זה כבר השלמתי - פרצוף עצוב). אבל לרוב הוא ממלא את תפקידו באהבה.
הקושי שלי מתבטא בסופי שבוע
אני חייבת לאגור כוחות למשך השבוע.
הלוא לא הגיוני שכל השבוע וגם בשישי ושבת אשאר בבית או עם הילדים (למעט שעה פה ושם)
אבל כשאני יוצאת מהבית לשעתיים לכל היותר, הוא מרגיש שגם הוא רוצה ובגדול.
אם אני עושה חשבון לרגע היום הוא לא היה בבית ארבע שעות וישן עוד שעה.
אני יודעת זוהי התפנקסות זולה.
אבל מישהו חייב להיות שם בשביל הילדים ולו רק בשביל להשגיח שלא ילכו מכות.
ואיך שהוא, יוצא שזו אני.
האם זה הגיוני להיות במשך השבוע בתפקיד וגם בשישישבת כשהתירוץ שלו לצאת זה לא לעבודה?
משום מה נראה לי שבאורח החיים שאנחנו מנהלים (הורות אינטנסיבית שלי מול עבודה כיפית שלו שמאפשרת לו לאכול צהריים במסעדה ולהתפתח מקצועית) אין מקום לארבע חמש שעות "זמן לעצמו" מחוץ לבית
זה מרגיז, זה מעליב, זה מבזבז לי כוחות
ו..הכי חשוב, אם אני יוצאת בעצמי "לנשום" אני צריכה להיות מוכנה למכה כפולה ומכופלת שתנחת עלי.
תקנו אותי אם אני טועה...

גם אני נמצאת פעמים רבות בכובע הרסר"ית ואני שונאת כל רגע.
לאחר שנעמה נולדה זה אפילו החמירואז נהלנו שיחה על זה.
הרגשתי שאני נמצאת במצב שבו איבדתי שליטהעל התנהלות החיים שלי.סדר היום השתנה, הרגלי השינה, הקשר שלי עם אוהד,המקום שלי במיטה,הכל....
ומצד שני אני נקראת לתפקד הכי שאפשר. וכמו שנאמר כאן עלי לעשות דברים עכשיו ואפילו מספר דברים יחד..
אז לא פלא שחשתי כך.הצורך לתת הוראות הפעם היה גם ממקום של חוסר שליטה...
בד"כ אני נותנת הוראות דוקא ממקום של שליטה :-)
אני מאוד מתחברת לניסוח המשפטים שתאורו פה.ואני מאוד משתדלת לא לבקש ממנו לעשות משהו
אלא...
להורות לו!
ואז אני מקבלת תשובה בנוסח: "כן הרס"ר המפקד" או " כן המפקדת אקה!"

אבל גם אני חושבת שבזוגיות, חלק ממה שממלא בן הזוג הוא תפקיד של אמא.

כחד הורית מבחירה,
לאחר שיהונתן נולד אני זוכרת את עצמי מתיישבת מול הטלביזיה, סחוטה
ומברכת לעצמי: "איזה מזל שאין לי עכשיו עוד מישהו שאני צריכה להיות נחמדה אליו"
והכוונה הייתה אפילו ברמה של לחייך, להקשיב או לא לשחרר גאזים....

עם כל הקושי שיש בחיי אישה חד הורית,
בהמון דברים, כמו אלו שנדונים בדף זה, אך גם באחרים...
אני מרגישה שזוגיות זה עול שרוב הזמן אני שמחה שאני משוחררת ממנו....

כשאני חושבת על זוגיות אני רוצה חברות
אני רוצה להיות לפעמים הילדה הקטנה שמפנקים אותה
אני מוצאת שרוב הגברים לא נמצאים שם...

אז ככה.
הנה מה שאני רוצה לומר ואני אשתדל לא להזכיר הטיות של הפועל הנקה.
שחרור האישה בא וטען שנשים שוות והעניק להן את האופצייה לבחור לשחק גם במגרש הגברי (קריירה). רק לכאורה העניק להן את האופצייה לבחור, כי תווית הנחיתות נשארה על המגרש הנשי מסורתי. עקרת בית לא הפך להיות מושג שווה ערך לקרייריסט פשוט הותר לנשים להיות גם קרייריסטיות. מבחינה זו "באופן" הוא אתר פמיניסטי, שמדבר על מדוע הבחירה להישאר בבית אינה צריכה להיתפש כנחותה.
ואיפה הגברים? מחוץ למשחק. רק כתוצר לוואי ברוך של שחרור האישה מגלים הגברים שגם הם כלואים בכלוב. (מעטים בלבד מגלים זאת לא כולם).
כלוב של "תהיה חזק", "תהיה מוביל" , מנהיג, קשוח, מפרנס, תומך ובקיצור גבר.
מחוץ לכלוב הגברי משמעו שגם לגבר תהיה אפשרות לבחור איזה מינון הוא רוצה מהמגרש הגברי המסורתי (קריירה) ואיזה מינון הוא רוצה מהמגרש הנשי מסורתי (בית).
מאחר שתנועת שחרור הגבר מכבלי המגדר באה מאוד לאיטה, נראה לי שלעיתים רבות בנות הזוג יכולות לעזור.
בן הזוג יכול לבחור לטבוע בקריירה אבל לפחות שזו תהייה בחירה מושכלת. שהוא יראה את האופצייה שמנגד. לשלב באופן יותר מאוזן (והרבה יותר מהנה) את הבית.

זה מוכר לי, היו תקופות שהרגשתי רס"רית בבית.
;-)

הנקודה היא, שכשיש ילדים, במיוחד קטנים, יש דברים שצריך לעשות, וצריך לעשות "עכשיו", ולפעמים אפילו יש כמה דברים שונים שצריך לעשות "עכשיו", גם אם לא בדיוק בא לי. וכך, למרות ההתנגדות הנוראית שלי להיות מנהלת עבודה של מישהו אחר, ובפרט של אהוב ליבי, מצאתי את עצמי (היום פחות, כשהם היו קטנים יותר והיו יותר משימות "צריך עכשיו" - יותר) "נותנת הוראות" - אמנם בשפה ידידותית, לרוב, ובכל זאת (ואני מדברת על בן זוג שהוא שותף בטיפול ועושה לא פחות ממני, ובתחומים מסוימים גם יותר).

אני מאד מבינה אותך לאה- הצורך בפרפקציוניסטיות- גורמת להרבה מתח וריבים עם בני הזוג.
אבל עכשיו כמו יונת גם אני אאמץ את הנוסח ;-).

יונת, הצחקת אותי :-). אולי באמת צריך להתייחס לזה כמשהו ש"יורד" ממני, ולא משנה אם זה נעשה או לא.
בינתיים - בכל זאת - זה לא נראה לי כל כך פשוט...