על ידי סיגל_ב* » 10 מאי 2006, 23:00
טוב. מההתחלה.
חיזוק חיובי מצביע על מה שחשוב לנו. אילו התנהגויות אנחנו מעריכים. לדעתי אי אפשר וגם מסוכן לא לתת כל הכוונה לילדינו.
אם אני מנסה להתבונן היכן אני נוהגת לשבח או להתפעל בקול והיכן לא, היכן אני נותנת הכוונה והיכן לא, הייתי מסכמת זאת כך:
למעט התנהגויות אשר פוגעות בזולת או עלולות לפגוע בבתי עצמה, אני לא נוהגת להגיב או לתת הערכה על
ההתנהגויות שלה בכלל. בכלל.
אני מאמינה גדולה בלימוד על פי חיקוי, ומיום ליום אני חשה שהדרך הזו לא רק טובה, אלא גם מספקת. אין צורך ביותר מזה, לדעתי.
(אני מזכירה שיש לי ילדה בת שנתיים, ויכול להיות שבעוד שנתיים אחשוב קצת אחרת, ובכל זאת זה מה שאני כרגע חווה).
אבל ילד שהתאמץ ועשה משהו שלא בא לו בקלות, זקוק לתחושה שהמאמצים שלו נראים ומוערכים. יתר על כן, כאשר אומרים לילד 'כל הכבוד על המאמץ', בהדרגה הקול הזה מופנם והופך לקול פנימי שמלווה ומעודד אותו גם כשהוריו אינם בסביבה.
זו דוגמא שונה להתפעלות או הערכה. כאן יש הערכה על
עשייה כלשהי (כמו ציור או הכנת עוגה) וזה שונה מהערכה על התנהגות.
גם כאן, לצד התפעלות ספונטנית ואותנטית, אני בהחלט אוהבת את דרך ההתפעלות שהצגת בהמשך:
"אם צייר תמונה, הפידבק – לא השיפוט – יכול להיות לגבי מה ששמת לב אליו: 'ההר הזה הוא גבוה מאוד' או 'ואוו השתמשת בהרבה סגול היום'".
ומסכימה מאוד עם דברייך:
זו דרך שאהובה עלי מאוד, מאחר שהיא עונה על הצורך של ילדים שיראו ויעריכו את מאמציהם. כשאני משתמשת באמירות כאלה, בדרך כלל טון הדיבור שלי מביע שמחה והערכה, ומייתר את הצורך במחמאה מפורשת.
אני אוהבת גם את:
"אתה יכול לשאול אותו מה הוא הכי אוהב בציור? מה היה הכי קשה לצייר? איך ידעת באיזה גודל לצייר את הרגל?"
ומסכימה מאוד עם דעתך:
שאלות כאלה מסיטות את הפוקוס מהתבוננות שיפוטית על הפעילות לחוויה הפנימית של הילד. זה בוודאי חיובי.
כדי לנסות להיכנס לנעליו של ילד, חשבתי על סיטואציה בעבודה: נגיד שהשקעתי מאמץ רב בכתיבת מסמך כלשהו והמנהל שלי החמיא לי עליו.
בהקשר הזה שתי מחשבות:
- זו דוגמא מקבילה להערכה על עשייה כלשהי.
- אני לא בטוחה שאנו יכולות עד הסוף להיכנס לנעליו של ילד בתחום הזה, מכיוון שאנחנו גדלנו בתרבות מאוד הישגית ותחרותית, שבה הערכה חיובית או שלילית היא מנת חלקנו באופן יומיומי, עד כי איננו מכירות משהו אחר.
למשל, כשילד שבדרך כלל מבקש מאיתנו דברים בצעקות ובכי, מצליח לבקש דבר מה בצורה עניינית), אפשר בהחלט להפנות את תשומת לבו לתחושות שמתעוררות אצלנו ("היה לי נעים כשביקשת את הספר בלי לבכות")
רוצה לסטות קצת מהנושא בעקבות המשפט הזה שלך.
אני מניחה שלא ניסית לומר שזו דרך ההתמודדות הטובה ביותר או היחידה עם מצב כרוני שבו ילד נוהג לבקש דברים בצעקות ובבכי, אבל אני מנצלת את הדוגמא שהעלת כדי לבטא מחשבה בעניין.
הפידבק שהצעת
היה לי נעים כשביקשת את הספר בלי לבכות מפספס בעיניי את הילד. הוא אכן מדגיש את רגשותינו אנו, אבל לא נותן מקום לקושי של הילד שגרם לו מלכתחילה לבכות או לצעוק כדרך לבקש דברים. אין כאן הכרה בקושי הזה, וכתוצאה מכך גם לא מסר שמנסה לענות על הקושי.
אני מצליחה להסביר למה אני מתכוונת?
ושלא תחשבי שאני לא מכירה את המקום הזה באופן אישי לגמרי:
לפעמים אנחנו שקועים באיזו שיחה בבית כשהבת מבקשת משהו. היא מבקשת בשקט, חוזרת ומבקשת מספר פעמים, עד שהיא נאלצת לצעוק כי אחרת לא שומעים אותה. אם דבר כזה קורה בתכיפות לא קטנה במשך כמה ימים, היא לאט לאט מתחילה לפתח הרגל לצעוק ישר על ההתחלה. ואז אני פתאום מוצאת את עצמי אומרת לה (אמנם בנועם, אבל): "חמודה, לא צריך לצעוק - אני אביא לך את זה". כאילו מה???? על מה בדיוק חשבתי שאמרתי את המשפט הזה??? (מכה על חטא
).
אז הבחנתי בזה מיד כשהמילים סיימו לנחות בחלל האוויר, והבנתי שאני צריכה לחזור למקור, לדבר שעורר את הצורך שלה לצעוק. היא לא צועקת כי בא לה. היא צועקת כי משהו חסר לה. ומה שפותר את זה כמובן, זה קשב רציף יותר והדוק יותר, והיענות מהירה יותר לבקשות ויצירת תקשורת. תוך מספר שעות כאלה - העניין נפתר.
אגב, למי שסובל מתקופת צווחות כזו של תינוקות החל מגיל שנה בערך, הפתרון הזה עובד כמו קסם. היענות מהירה, ותוך כמה שעות עד יום הצווחות נעלמות. (וחוזרות לפעמים כששוב מתרופף הקשב. זה כמובן קורה כי אנחנו מרגישים שהם גדלו ויכולים לסבול: "רק רגע חמוד". מה שהם לא. עדיין.
).
אין פירוש הדבר שכל הקומפלימנטים, כל התודות, כל ביטויי ההנאה הם מזיקים. עלינו לברר מהי המוטיבציה שלנו לדברים שאנו אומרים. ביטוי אמיתי של התפעלות עדיף על פני רצון לעשות מניפולציה של ההתנהגות העתידית של הילד.
מסכימה עם זה מאוד. לכן ציינתי את ההסתייגות שלי מפידבק חיובי על מיטה יבשה או בכלל על התנהגות. אני מרגישה שמאחורי כל פידבק על התנהגות (שוב, לא מדברת על התנהגויות פוגעות ששם יש צורך בהכוונה מיידית), יש ניסיון מודע או לא מודע שלנו לעצב התנהגות רצויה. ולזה אני לא מתחברת.
האם התגובות שלנו ...יגרמו לו לחפש בקביעות את השבח שלנו? האם הן עוזרות לו להיות יותר נלהב לגבי הדברים שהוא עושה או שהשבח יהפוך את הפעילות לדבר-מה שהילד פשוט רוצה לסיימו כדי לקבל טפיחה על השכם?
זה מזכיר לי איך פעם כשבתי הייתה בת בערך שנה והתגלשה במגלשה לבד כמה גלישות ראשונות. מיד יצא לי מהפה: "כל הכבוד!", "יופי!". מילא זה היה רק על הגלישה הראשונה אבל זה חרג גם לגלישות שאחריה. ולפתע הבחנתי, איך בתום כל התגלשות היא מחפשת בעינייה את המבט שלי, את ה-"כל הכבוד", ולא מחייכת בזמן הגלישה כמו שהיא חייכה בהתחלה כשהיתה לה הנאה נטו מהפעולה עצמה.
בו ברגע למדתי שיעור מאלף על מחמאות. מאז אני לא מפדבקת אותה על שום פעילות כזו במתקן משחקים, ואני רואה כמה ההנאה שלה ממתקנים בגן משחקים היא נטו שלה, חוויה פנימית ומלאה שבה לשיפוט החיצוני שלי אין מקום וצורך.
זה כמובן לא שולל התפעלות ראשונית על צעד ראשון, זחילה ראשונה, גלגול ראשון (בדיוק הערב
) וכו'. זה הכל עניין של מינונים, עיתוי וכאמור אותנטיות. רק צריך להיזהר עם אותנטיות - לעיתים היא שזורה בסו-קולד אותנטיות של התרבות המערבית הלא-משהו בענייני חינוך ילדים.
זה בערך.
שולחת. לא עורכת כרגע.
טוב. מההתחלה. :-)
[u]חיזוק חיובי מצביע על מה שחשוב לנו. אילו התנהגויות אנחנו מעריכים. לדעתי אי אפשר וגם מסוכן לא לתת כל הכוונה לילדינו.[/u]
אם אני מנסה להתבונן היכן אני נוהגת לשבח או להתפעל בקול והיכן לא, היכן אני נותנת הכוונה והיכן לא, הייתי מסכמת זאת כך:
למעט התנהגויות אשר פוגעות בזולת או עלולות לפגוע בבתי עצמה, אני לא נוהגת להגיב או לתת הערכה על [b]ההתנהגויות[/b] שלה בכלל. בכלל.
אני מאמינה גדולה בלימוד על פי חיקוי, ומיום ליום אני חשה שהדרך הזו לא רק טובה, אלא גם מספקת. אין צורך ביותר מזה, לדעתי.
(אני מזכירה שיש לי ילדה בת שנתיים, ויכול להיות שבעוד שנתיים אחשוב קצת אחרת, ובכל זאת זה מה שאני כרגע חווה).
[hr]
[u]אבל ילד שהתאמץ ועשה משהו שלא בא לו בקלות, זקוק לתחושה שהמאמצים שלו נראים ומוערכים. יתר על כן, כאשר אומרים לילד 'כל הכבוד על המאמץ', בהדרגה הקול הזה מופנם והופך לקול פנימי שמלווה ומעודד אותו גם כשהוריו אינם בסביבה.[/u]
זו דוגמא שונה להתפעלות או הערכה. כאן יש הערכה על [b]עשייה[/b] כלשהי (כמו ציור או הכנת עוגה) וזה שונה מהערכה על התנהגות.
גם כאן, לצד התפעלות ספונטנית ואותנטית, אני בהחלט אוהבת את דרך ההתפעלות שהצגת בהמשך:
"אם צייר תמונה, הפידבק – לא השיפוט – יכול להיות לגבי מה ששמת לב אליו: 'ההר הזה הוא גבוה מאוד' או 'ואוו השתמשת בהרבה סגול היום'".
ומסכימה מאוד עם דברייך:
[u]זו דרך שאהובה עלי מאוד, מאחר שהיא עונה על הצורך של ילדים שיראו ויעריכו את מאמציהם. כשאני משתמשת באמירות כאלה, בדרך כלל טון הדיבור שלי מביע שמחה והערכה, ומייתר את הצורך במחמאה מפורשת.[/u]
אני אוהבת גם את:
"אתה יכול לשאול אותו מה הוא הכי אוהב בציור? מה היה הכי קשה לצייר? איך ידעת באיזה גודל לצייר את הרגל?"
ומסכימה מאוד עם דעתך:
[u]שאלות כאלה מסיטות את הפוקוס מהתבוננות שיפוטית על הפעילות לחוויה הפנימית של הילד. זה בוודאי חיובי.[/u]
[u]כדי לנסות להיכנס לנעליו של ילד, חשבתי על סיטואציה בעבודה: נגיד שהשקעתי מאמץ רב בכתיבת מסמך כלשהו והמנהל שלי החמיא לי עליו.[/u]
בהקשר הזה שתי מחשבות:
[list=1]
[*] זו דוגמא מקבילה להערכה על עשייה כלשהי.
[*] אני לא בטוחה שאנו יכולות עד הסוף להיכנס לנעליו של ילד בתחום הזה, מכיוון שאנחנו גדלנו בתרבות מאוד הישגית ותחרותית, שבה הערכה חיובית או שלילית היא מנת חלקנו באופן יומיומי, עד כי איננו מכירות משהו אחר.
[/list]
[hr]
[u]למשל, כשילד שבדרך כלל מבקש מאיתנו דברים בצעקות ובכי, מצליח לבקש דבר מה בצורה עניינית), אפשר בהחלט להפנות את תשומת לבו לתחושות שמתעוררות אצלנו ("היה לי נעים כשביקשת את הספר בלי לבכות")[/u]
רוצה לסטות קצת מהנושא בעקבות המשפט הזה שלך.
אני מניחה שלא ניסית לומר שזו דרך ההתמודדות הטובה ביותר או היחידה עם מצב כרוני שבו ילד נוהג לבקש דברים בצעקות ובבכי, אבל אני מנצלת את הדוגמא שהעלת כדי לבטא מחשבה בעניין. :-)
הפידבק שהצעת [u]היה לי נעים כשביקשת את הספר בלי לבכות[/u] מפספס בעיניי את הילד. הוא אכן מדגיש את רגשותינו אנו, אבל לא נותן מקום לקושי של הילד שגרם לו מלכתחילה לבכות או לצעוק כדרך לבקש דברים. אין כאן הכרה בקושי הזה, וכתוצאה מכך גם לא מסר שמנסה לענות על הקושי.
אני מצליחה להסביר למה אני מתכוונת?
ושלא תחשבי שאני לא מכירה את המקום הזה באופן אישי לגמרי:
לפעמים אנחנו שקועים באיזו שיחה בבית כשהבת מבקשת משהו. היא מבקשת בשקט, חוזרת ומבקשת מספר פעמים, עד שהיא נאלצת לצעוק כי אחרת לא שומעים אותה. אם דבר כזה קורה בתכיפות לא קטנה במשך כמה ימים, היא לאט לאט מתחילה לפתח הרגל לצעוק ישר על ההתחלה. ואז אני פתאום מוצאת את עצמי אומרת לה (אמנם בנועם, אבל): "חמודה, לא צריך לצעוק - אני אביא לך את זה". כאילו מה???? על מה בדיוק חשבתי שאמרתי את המשפט הזה??? (מכה על חטא :-)).
אז הבחנתי בזה מיד כשהמילים סיימו לנחות בחלל האוויר, והבנתי שאני צריכה לחזור למקור, לדבר שעורר את הצורך שלה לצעוק. היא לא צועקת כי בא לה. היא צועקת כי משהו חסר לה. ומה שפותר את זה כמובן, זה קשב רציף יותר והדוק יותר, והיענות מהירה יותר לבקשות ויצירת תקשורת. תוך מספר שעות כאלה - העניין נפתר.
אגב, למי שסובל מתקופת צווחות כזו של תינוקות החל מגיל שנה בערך, הפתרון הזה עובד כמו קסם. היענות מהירה, ותוך כמה שעות עד יום הצווחות נעלמות. (וחוזרות לפעמים כששוב מתרופף הקשב. זה כמובן קורה כי אנחנו מרגישים שהם גדלו ויכולים לסבול: "רק רגע חמוד". מה שהם לא. עדיין. :-)).
[hr]
[u]אין פירוש הדבר שכל הקומפלימנטים, כל התודות, כל ביטויי ההנאה הם מזיקים. עלינו לברר מהי המוטיבציה שלנו לדברים שאנו אומרים. ביטוי אמיתי של התפעלות עדיף על פני רצון לעשות מניפולציה של ההתנהגות העתידית של הילד.[/u]
מסכימה עם זה מאוד. לכן ציינתי את ההסתייגות שלי מפידבק חיובי על מיטה יבשה או בכלל על התנהגות. אני מרגישה שמאחורי כל פידבק על התנהגות (שוב, לא מדברת על התנהגויות פוגעות ששם יש צורך בהכוונה מיידית), יש ניסיון מודע או לא מודע שלנו לעצב התנהגות רצויה. ולזה אני לא מתחברת.
[u]האם התגובות שלנו ...יגרמו לו לחפש בקביעות את השבח שלנו? האם הן עוזרות לו להיות יותר נלהב לגבי הדברים שהוא עושה או שהשבח יהפוך את הפעילות לדבר-מה שהילד פשוט רוצה לסיימו כדי לקבל טפיחה על השכם?[/u]
זה מזכיר לי איך פעם כשבתי הייתה בת בערך שנה והתגלשה במגלשה לבד כמה גלישות ראשונות. מיד יצא לי מהפה: "כל הכבוד!", "יופי!". מילא זה היה רק על הגלישה הראשונה אבל זה חרג גם לגלישות שאחריה. ולפתע הבחנתי, איך בתום כל התגלשות היא מחפשת בעינייה את המבט שלי, את ה-"כל הכבוד", ולא מחייכת בזמן הגלישה כמו שהיא חייכה בהתחלה כשהיתה לה הנאה נטו מהפעולה עצמה.
בו ברגע למדתי שיעור מאלף על מחמאות. מאז אני לא מפדבקת אותה על שום פעילות כזו במתקן משחקים, ואני רואה כמה ההנאה שלה ממתקנים בגן משחקים היא נטו שלה, חוויה פנימית ומלאה שבה לשיפוט החיצוני שלי אין מקום וצורך.
זה כמובן לא שולל התפעלות ראשונית על צעד ראשון, זחילה ראשונה, גלגול ראשון (בדיוק הערב :-)) וכו'. זה הכל עניין של מינונים, עיתוי וכאמור אותנטיות. רק צריך להיזהר עם אותנטיות - לעיתים היא שזורה בסו-קולד אותנטיות של התרבות המערבית הלא-משהו בענייני חינוך ילדים. :-)
זה בערך. :-)
שולחת. לא עורכת כרגע.