על ידי מ_י_כ_ל* » 19 מרץ 2004, 18:24
אני עומדת לעשות את שעשתה יערת לפני...כן, הדיון המשיך להתגלגל לו, אבל רק עכשיו נתפנתי להשיב, והסוגיה נראית לי חשובה מכדי וגו', אזי הגלגל מוחזר, לרגע קט, אחורה...
והתשובה היא, שההמנעות [של אם ש'תשתגע מלשבת עם ילדיה בבית', מהבאת ילדים לעולם] עדיפה כמובן לילדים. זה תמיד מה שמדריך אותי.
קיוויתי וחששתי כאחד, שזו תהא תשובתך.
קיוותי, כי זו האפשרות שמביעה הכי הרבה דאגה לקורבן האמיתי של המצב. קיוותי, כי כמוך, אני יכולה להזדהות עם הכאב שבתחושתו של ילד ש יהיה עליו כל החיים הצל הזה של "לא רצו אותי" .
אבל כאמור, גם חששתי. חששתי, כי דומני שהדאגה וההזדהות, שדיברתי בהן קודם, הביאו לטענת טענה, שהיא מאוד חזקה ו'נכונה' במישור הרגשי, אך היא גם כזו המעוררת שאלות קשות במישור הפילוסופי (שיתכן שלא אליו כיוונת). אסביר - בעיני, מכל האפשרויות, דווקא אפשרות זו היא גם בעלת ההשלכות הקשות ביותר מבחינה ערכית, שכן הטענה המצוטטת לעיל, מעלה, למעשה, את שאלת 'כדאיות' החיים. כלומר, האם, מבחינת הילד, על פני חיים עם נזקים פסיכולוגיים בלתי הפיכים, ולפעמים גם פיזיים (וכדי להקשות, הבה נניח שאכן נוצרו כאלה), עדיף שלא לחיות/להיוולד כלל.
וכאן מתעוררת בעיה כפולה - ראשית, האם בכלל ניתן ליתן תשובה אחת לשאלה האמורה; ושנית, מי הוא שראוי שיתנה.
אשר לשאלה הראשונה, סבורני שלא. תתכנה לפחות שתי תשובות, הפוכות זו מזו... אשר לתשובתי שלי - על פי תפישת עולמי, כמעט תמיד מתנת החיים תהא בעלת עדיפות עליונה. אני יכולה לחשוב על מעט מאוד מקרים, מאוד (מאוד!) קיצוניים, בהם אסבור, כי מוטב היה לי שלא להתקיים כלל, והמקרה של להיות ילד להורה שאינו סובל להיות במחיצתו (הניסוח הקיצוני כאן במכוון), אינו מתקרב אליהם.
אשר לשאלה השניה, דומני, כי מי שראוי היה שיחליט האם עדיף לו להתקיים אם לאו, הוא מי שחייו על כף המאזניים, היינו, הילד עצמו. דא עקא, זה טרם נולד. על כן אנו מצויים בספק באשר לעמדתו שלו. לפיכך, דווקא מחמת ספק זה, עדיף לטעמי לבחור באפשרות המעניקה לו חיים תחת זו השוללת אותם. אזי - לבחור בחיים ו...לקוות לטוב.
קצת התפלספות לערב שבת @}
אני עומדת לעשות את שעשתה יערת לפני...כן, הדיון המשיך להתגלגל לו, אבל רק עכשיו נתפנתי להשיב, והסוגיה נראית לי חשובה מכדי וגו', אזי הגלגל מוחזר, לרגע קט, אחורה...
[u]והתשובה היא, שההמנעות [של אם ש'תשתגע מלשבת עם ילדיה בבית', מהבאת ילדים לעולם] עדיפה כמובן לילדים. זה תמיד מה שמדריך אותי.[/u]
קיוויתי וחששתי כאחד, שזו תהא תשובתך.
קיוותי, כי זו האפשרות שמביעה הכי הרבה דאגה לקורבן האמיתי של המצב. קיוותי, כי כמוך, אני יכולה להזדהות עם הכאב שבתחושתו של ילד ש [u]יהיה עליו כל החיים הצל הזה של "לא רצו אותי"[/u] .
אבל כאמור, גם חששתי. חששתי, כי דומני שהדאגה וההזדהות, שדיברתי בהן קודם, הביאו לטענת טענה, שהיא מאוד חזקה ו'נכונה' במישור הרגשי, אך היא גם כזו המעוררת שאלות קשות במישור הפילוסופי (שיתכן שלא אליו כיוונת). אסביר - בעיני, מכל האפשרויות, דווקא אפשרות זו היא גם בעלת ההשלכות הקשות ביותר מבחינה ערכית, שכן הטענה המצוטטת לעיל, מעלה, למעשה, את שאלת 'כדאיות' החיים. כלומר, האם, מבחינת הילד, על פני חיים [u]עם נזקים פסיכולוגיים בלתי הפיכים, ולפעמים גם פיזיים[/u] (וכדי להקשות, הבה נניח שאכן נוצרו כאלה), עדיף שלא לחיות/להיוולד כלל.
וכאן מתעוררת בעיה כפולה - ראשית, האם בכלל ניתן ליתן תשובה אחת לשאלה האמורה; ושנית, מי הוא שראוי שיתנה.
אשר לשאלה הראשונה, סבורני שלא. תתכנה לפחות שתי תשובות, הפוכות זו מזו... אשר לתשובתי שלי - על פי תפישת עולמי, כמעט תמיד מתנת החיים תהא בעלת עדיפות עליונה. אני יכולה לחשוב על מעט מאוד מקרים, מאוד (מאוד!) קיצוניים, בהם אסבור, כי מוטב היה לי שלא להתקיים כלל, והמקרה של להיות ילד להורה שאינו סובל להיות במחיצתו (הניסוח הקיצוני כאן במכוון), אינו מתקרב אליהם.
אשר לשאלה השניה, דומני, כי מי שראוי היה שיחליט האם עדיף לו להתקיים אם לאו, הוא מי שחייו על כף המאזניים, היינו, הילד עצמו. דא עקא, זה טרם נולד. על כן אנו מצויים בספק באשר לעמדתו שלו. לפיכך, דווקא מחמת ספק זה, עדיף לטעמי לבחור באפשרות המעניקה לו חיים תחת זו השוללת אותם. אזי - לבחור בחיים ו...לקוות לטוב.
קצת התפלספות לערב שבת @}