מישהי כאן מכירה מחקרים על לפטין והקשר שלו להרזיה ספציפית של נשים? ראיתי פרסומת שיווקית מעצבנת של מישהו שמנסה למכור משהו בנושא, כמובן שלא קניתי
אבל עניין הלפטין הקשור לבקרת השובע ועניין תנגודת הלפטין אצל אנשים בעודף משקל מאד מעניינים אותי.
נשמע לי שמעבר לשיווק המגעיל יש משהו בבסיס ששווה לדעת.
כאן יש מישהי שכותבת על זה אבל לא ממש מסגירה פרטים (צריך לשלם 47 דולר כדי לקנות את הערכה הסודית). מרגיש לי לא נכון לשלם על מידע שהוא סוג של רפואי
ואין לי סבלנות כבר להמשיך לחפש עוד מידע. אולי אנסה בגוגל תנגודת לפטין. מוזמנות לבדוק ולעדכן אם זה נראה לכן..
http://www.glutenfreepost.com/

לגוף שלנו יש הרבה קרטריונים לירידה ושמירה על משקל. כולנו מכירים את העובדה שצריך לשרוף יותר קלוריות ממה שאוכלים, ולכן תמיד טוב להיות פעיל וככל שיש לנו יותר שרירים ככה אנחנו יכולים לאכול מבלי להעלות במשקל.
הנה אספקט אחר: אנחנו משמינים כי אנחנו חושבים שנשמין, כלומר אם אכלנו דברים משמינים אנחנו חושבים על זה שזה משמין וכך זה משפיע עלינו.
אני לא בטוחה ב100% אבל יש את הספר הזה על למה צרפתיות לא משמינות וזה הכל נובע מהגישה שלהם לאוכל. הם נהנים מאוכל ולא מפחדים ממנו.
ואכן בצרפת יש הסכמה שגבינות זה לא משמין וגם לחם לא משמין (מה שמשמין זה מה ששמים על הלחם...) ולכן הם אוכלים הרבה מזה ועדיין נשארים רזים.
באותו אופן אנחנו מלקות את עצמנו על זה שאכלנו לחם לבן היום ולכן כבר מצפות להיות מחר שמנות וכך הגוף מחזיר לנו, כפי שאנו מצפות ממנו.

ומהכיוון השני - כשאנחנו עובדים עבודה פיזית קשה, או נמצאים במצב שמכריח אותנו להיות מאד פעילים אנחנו מרגיש ש"הרווחנו" את הארוחה הטובה - אותה ארוחה שלפני כן עשתה אותנו שמנים - והארוחה הזו פחות תשפיע עלינו מבחינת תוצאות שומן + תוצאות נפשיות (שברתי את הדיאטה, למה לא החזקתי את עצמי, זו הפעם האחרונה שאני אוכלת ככה וכו)

אולי דיאטות לא מצליחות, אבל ירידה במשקל אפשרית. וגם לאורך זמן.

עובדה:
אמא שלי, שהיתה רזה יחסית, עלתה המון במשקל בעקבות הריון קשה עם צהבת שלא אובחנה, יחד עם דיכאון שלא אובחן.
היא התחילה כעבור כמה שנים תהליך פנימי יפיפה שהוביל למעבר הדרגתי לתזונה מתאימה (עם פרקי זמן עם תזונת בן-אורי, מקרוביוטיקה ועוד), ועיקרו היה לימודים בנושאי רפואה טבעית שתורגלו גם בבית על בני המשפחה וגם בטיפול בלקוחותיה.
והכי חשוב (גם לדעתה) הוא העמקת המודעות העצמית (השפעת העבר על ההווה, שינוי נקודת ההתיחסות, תהליכי סליחה, קבלה עצמית, התחברות לתחושות פנימיות בסיגנון 'מה נכון לי' ועוד).
ירידה גדולה במשקל היתה ביציאה לצום לניקוי בפיקוח רפואי של מספר שבועות (שתו, אבל רק חליטת עלים מסויימת), שכלל עיסויים (כבר לא קיים בארץ).
היא ירדה המון במשקל (כמדומני 20-30 ק''ג) ושמרה בלי מאמץ מיוחד על משקל זה במשך קרוב ל 25 או 30 שנה.
היא פעילה גופנית (עולה מדרגות, גינון) אבל לא ספורטיבית.
לאחרונה עלתה מעט במשקל בעקבות שינויים הורמונליים, אבל חיה עם זה טוב.
היא לא עושה דיאטות הרזיה.

היא מדהימה. מקור השראה.

ראיתי את הפרק, באמת מעניין מאד (וגם מדכא. כל כך מעט הצלחות!). בכל אופן משהו מאד לא מסתדר לי - מציגים בסרט אנשים שמנים מאד (מאד!) ומראיינים אותם על החיים האומללים שלהם, היאוש והסבל והמחלות. אף אחד מהם או מהקריינים לא מתייחס לאפשרות לניתוח. ואז לקראת הסוף מראים רק אדם אחד שעבר ניתוח - והוא עשה את המסובך שבחבילה (מעקף קיבה) וסבל ממנו מאד, עם סדרה ארוכה של סיבוכים וניתוחים חוזרים (גם אם בסוף הוא טוען שהיה שווה). על פניו, נראה מהסרט שניתוח זו האפשרות האיומה והאחרונה ביותר. אבל הרושם שלי מאז שהתחלתי ללמוד על זה כאן בארץ, שזה ממש לא ככה והניתוח זמין ומומלץ בקלות יתרה.

תודה מיכל ועלמה. גם אותי זה מאוד מעניין.

מיכל, תודה. כאן? http://www.youtube.com/watch?v=hLv0Vsegmoo

עלמה, לפני כמה זמן הייתה ביס דוקו סדרה של HBO על השמנה ובין השאר היה פרק שעסק בדיוק בזה: מי מצליח לרזות, איך ובעיקר, מי מצליח להישאר רזה? (קיצור העלילה: מי שמודד, מודד ומודד. מה הוא אוכל, מתי, כמה, כמה פעילות גופנית וכו'... )
הם דיברו גם על קיצור קיבה ועל אכילה מודעת.

אני חייבת להגיד שזו הייתה סדרה מאוד אינפורמטיבית, אבל צריך להתעלם מהטון הדידקטי. לא מצאתי לצפייה ישירה באינטרנט, אבל בטח חיפוש מעמיק יותר יעזור.

http://theweightofthenation.hbo.com/

חיפשת באינטרנט?

אני רוצה הרצאה (או מאמר, או משהו) על המכנה המשותף בין אלו שכן הצליחו לרזות באופן ניכר ולשמור על התוצאות. גם אם הם בודדים, בטוח מישהו כבר הסתקרן לפני ובדק. אז איפה זה?

ומעבר לכל מה שכתבתי, ובניגוד להתייחסותי הרצינית להרצאה - זו רק הרצאה. רק מחקר.
תנו לרעיונות של אכילה מודעת לשקוע, ויימצא מממן או חוקר להוט, ויתחילו לחקור שאלות אחרות שטרם נחקרו.
זה שמחקר או חוקרת אומרים משהו מאוד ברור ונחרץ - לא הופך אותו לנכון. יכול להיות שזה ממש ההפך.
ויכול להיות שמה שטרם נחקר ישנה לגמרי את התמונה.
כך עובד המחקר, וטוב שכך. אבל שווה לזכור את זה. כל מה שלא הופרך - אפשרי. וגם מה שהופרך - עוד עשוי להתגלות כנכון במחקר אחר, שיש בו פחות טעויות, יותר דיוק, משתנים קצת שונים, מתודות חדשות וכו'...

[u]לא באמת הגיע הזמן שכוח הרצון המהולל שלי יופנה למקום אחר?[/u]
אני חושבת שהפואנטה היא שאת הזמן שכוח הרצון יפנה אפשר להעביר למקום אחר.
את כוח הרצון עצמו הייתי זונחת לגמרי.

טוב, אז אולי נבהיר, שמה שעלמה לקחת מההרצאה בהחלט קיים בה. אבל יש בה עוד דברים, וחשוב מאוד גם מה שאין בה.

הנקודה המרכזית שיש שם היא שאפשר לשחזר את היכולת שלנו לאכול לפי הרעב והשובע. זה מה שהיא עשתה בעצמה ואכן יש עדויות רבות לכך שזה עובד. ובלי קשר לשאלה האם מרזים כך או לא, זה עשוי לתרום לאיכות החיים בצורה משמעותית, ולהסיר אובססיה שמטריפה רבים.
המון אנשים בכלל לא מאמינים שהם יכולים לשחזר את היכולת הזו. אני שומעת המון "ככה אני, אוהבת לאכול הרבה" "אני אוהבת לאכול הרבה ממה שטעים לי" בלי הכרה בכלל שיש מנגנון מנותק שדורש חיבור מחדש. וכאן עומדת חוקרת ואומרת - אפשר ואף רצוי ולא נדרשים לזה חיים שלמים ויש פה תרומה של ממש לאיכות החיים של אכלנים כפייתיים.

עוד נקודה חשובה שהיא מסבירה זה שבעצם יש רעב שהוא רעב מתחזה. המוח נותן אות של רעב אבל זה בגלל שהוא אהבל ולא בגלל שהגוף באמת זקוק לעוד קלוריות לצורך הקיום המיטבי שלו. ההבנה הזו משחררת אותנו מהמחשבה שכל רעב צריך למלא באוכל, ומובילה להבנה שיש סוגים של רעב ששווה לחקור.
בהקשר הזה יש גם משהו שחסר בדברים שלה - היא לא מדברת על האפשרות שגלומה במחקר עצמי של הרעב, ועל האפשרות שמחקר כזה [b]אולי[/b] כן יכול לשנות את נקודת המוצא של המוח לגבי המשקל שלנו. אני לא אומרת שזה בהכרח מה שיקרה או שזה יקרה תמיד. אני אומרת - יש כאן אפשרות שנובעת ישירות מההבנה שלא כל רעב שווה לצורך באכילה נוספת.

היא מדברת על זה שגם סביב נקודת המשקל שהמוח מכתיב יש טווח של בין 5 ל 7 קילו שאפשר לנוע סביבו יחסית בקלות. זה לא מעודד את עלמה אבל יש רבות שנכנסות לדיאטה בדיוק בשביל פרידה ממשקלים כאלה. לא שאני בעד דיאטה, אבל מי שזה מה שהיא בוחרת יכולה לצאת מעודדת מנקודה כזו.

היא טוענת (קצת בזעזוע) שמי שמוריד הרבה ממשקלו יצטרך לנצח לאכול פחות. ואני שואלת - אז מה? מי אמר שהכמויות הגדולות שרובנו אוכלים הן דבר בריא ונחוץ? אם הגענו למשקל עודף כי אכלנו יותר מדי, נשמע לי סביר לגמרי שנאכל במשך שארית חיינו פחות. ואגב, מהתנסות אישית ומהתנסות של אנשים שאני עובדת איתם - זה קורה גם בלי קשר לדיאטה, כאשר מתחילים לדייק את התזונה. פשוט אוכלים פחות, לרוב במקביל להבנה שבמשך שנים אכלנו יותר מדי ושלגוף אין צורך בזה.

היא מדברת על זה שהמוח שומר גם שבע שנים על נקודת המשקל הרצויה בעיניו.
אבל, וזה אבל גדול, זה במצב של דיאטה. היא לא מגלה מה קורה לנקודה הזו של המשקל הרצוי במוח אם לא נשארים בדיאטה. היא טוענת שלא מרזים באכילה מודעת אבל למיטב ידיעתי זה לא נבדק. ככל העיסוק הזה חדש יחסית, וכמו בהרבה תחומים אחרים, לאף אחד אין אינטרס כלכלי פה. אז מי שעובר לאכילה מודעת של אוכל אמיתי מדווח על שינוי של ממש וירידה של ממש במשקל, אבל מעבר לכך אין מי שחוקר.
אני לא באה לטעון שזה כן עובד. אני מציינת שההרצאה לא מבססת באמת את ההנחה שזה לא עובד.
היא אומרת, ואני מסכימה - דיאטות לא עובדות.
היא לא אומרת, וזו אפשרות סבירה ביותר - אכילה מודעת כן עובדת. אין לה מחקר כזה, יש לה סברה שזה לא עובד, אבל לא שום הוכחה. וגם לא תהיה לה, לדעתי.

היא מציגה עוד טענה לא מבוססת - שעלייה זמנית במשקל יכולה להפוך לקבועה. נו, אז? אין הוכחה, רק סברה. ולדעתי - סברה אפשרית בהחלט אבל לגמרי לא מחוייבת המציאות.

עוד אחד חשוב לסיום - היא טוענת שלא יורדים במשקל עם אכילה מודעת. זה משום שהיא עוסקת רק בכמות של האוכל. היא לא אומרת מילה על הרכב המזון.
אז נגיד שנסכים איתה (למרות שאין הצדקה אמיתית) שאכילה מודעת לא תורמת להרזייה של ממש. עכשיו נשלח אותה לבדוק מה קורה כאשר האכילה המודעת (לרעב ושובע) משתלבת עם אוכל אמיתי [b]בלבד[/b]

גם אני ראיתי את מה שעלמה ראתה וזה דווקא נתן לי שלווה מאוד גדולה כי באופן אישי אין לי שום כוונה לעשות יותר דיאטות כל עוד אני בחיים. זה נפלא בעיני שאפשר להיות שמנה, חיונית ובריאה וזה נפלא בעיני שלקח לה שנה ליצור אכילה מודעת. זה פרק זמן ארוך, אבל אפשרי. הפנטזיה של חיי היא לא להתעסק באוכל, לא להיות היסטרית לגביו, לא לצלול למצבים של הכל או כלום. אני ממש לא רוצה להשמין, אבל אני יכולה להמשיך לחיות בשלווה גם בלי לרזות.
כמות האנרגיה שתתפנה לי ברגע שאפסיק להתעסק באוכל ברמה האובססיבית (כן. אובססיבית) של עכשיו היא פשוט אדירה. וכשראיתי את מה שהיא אמרה על כוח הרצון בהרצאה תהיתי לעצמי, לא באמת הגיע הזמן שכוח הרצון המהולל שלי יופנה למקום אחר?

מה? תני פירור.

מצחיקולה, זה מה שבחרת לקחת מזה?
האוזניים שלי שמעו דברים אחרים :-)

צילצול, תודה על הקישור. הוא לא פשוט לשמיעה. סיכום הדברים: 1. בגלל שאין פתרון להשמנה, המגמה היום היא להתרכז במניעה; 2. מי שרזה שלא יעשה דיאטה, ומי שכבר שמן שילמד לפחות להיות שמן בריא.
הממממ

כתבה גדולה במיוחד בידיעות היום - איך הורידה זו וזו 70 ק"ג ממשקלה? מעניין איך, אני ישר מתפתה, ונכנסת ללמוד שגם היא עברה ניתוח. גם היא, כמו כמעט כל אלו שהסיפורים שלהם מתפרסמים כל הזמן בעיתון ובאינטרנט. ואני שואלת, מה הטעם בכתבות האלו? לשם מה נועדו?

למה דיאטות לא מצליחות?
הנה עוד דרך להתבונן בעיקר - אכילה אינטואיטיבית עם הרעב והשובע. כן, זה משהו שאפשר ללמוד, ובדיוק כפי שהיא אומרת - זה לוקח זמן אבל שווה את זה.
http://www.ted.com/talks/[po]sandra aamodt why dieting doesn t usually work[/po].html

כמו שכתבו לך כבר לפני, אני חושבת שכדאי שתהיה כאן גם הרבה עבודה על אהבה ואמונה. לי יש את הצורך לדבר עם אלוהים, אז אני חוזרת ומבקשת ממנו שידייק אותי ויעזור לי לאכול כפי צרכי ואת מה שנכון וטוב לי, במקביל, אני כבר איזה תקופה עושה פילאטיס. פעם הלכתי לשם ממקום של להיכנס בעצמי ואחרי תקופה הפסקתי. אחרי שעבר זמן וקרו כמה דברים ואולי גם קצת התבגרתי באתי אל זה ממקום אחר, ממקום של משהו שמעניק לי ולגוף שלי, שמטפל בי, שמסייע לי להמשיך ולתפקד ביומיום שמטפח אותי ואת הגוף שלי. ההבדל בגישה יוצר כזה שינוי... אותו תהליך אני עוברת עם המזון, ויש לי כמובן רגרסיות, נסיונות חוזרים ונשנים במזון שלא טוב לי עד שאצליח להפנים את זה ולעבור הלאה...

(())

רגשית, רסיסים, תודה רבה על השיתוף. הזמינות של הניתוח מאד מבלבלת. תודה לאל שהוא קיים, אין ספק שלעתים הוא מציל חיים. רגשית, אני מניחה שקל יותר לעשות את השינוי המחשבתי כשהגוף כבר רזה, לא? אשרייך שאת מאושרת, שמרי על התוצאות, ושפע בריאות! רסיסים, אני עדין מקוה שאצליח לעשות כמו שאת {@

טיפ קטן, לפי דעתי כדאי להתחיל את המסע לתזונה טובה ומספקת, בתוספת של מרכיבים טובים ומזינים, להוסיף על פני לגרוע, יותר מזון טוב, מזין וטרי.

קראתי כאן כבר לפני יום יומיים ולא הגעתי לכתוב. כתבו לך כאן כל-כך הרבה דברים ומרגש לראות איך אנשים נותנים מעצמם מכל הלב, אני מקווה שהדברים של כולנו יעזרו לך {@

רציתי לספר לך שני סיפורים, הראשון שלי עצמי: הקילוגרמים העודפים הצטברו לאט לאט, בהתחלה בצבא עם הרבה שעות של חוסר שינה ופיצויים בצורת בורקס וקולה בשק"ם וכו' וכו', אחר כם עם ההריון הראשון ואז השני... אחרי הילד השני, כשמבחינתי הייתי בעודף של למעלה מ- 15 ק"ג פצחתי בדיאטה רצינית. הוצאתי הרבה דברים מהתפריט וניסיתי ליישם בעצמי את שיטת הנקודות של שומרי משקל. הצלחתי לרדת 17 ק"ג והרגשתי ממש רזה, אז נכנסתי שוב להריון ועליתי, כמו בכל הריון כ- 17-20 ק"ג.... תוך כדי ההריון, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך להימנע ממלא דברים ובכלל, הדגש היה על [b]המנעות[/b] וככה מצאתי את עצמי לפני כשנה, אחרי עוד כמה הריונות, שוקלת עוד 10 ק"ג מעבר למשקל שבו פצחתי בדיאטה ההיא. אבל, בכל זאת קרו לי כל מיני דברים בשנים האלה, ולאט לאט עברתי מדיאטה שפירושה מבחינתי כל מה שאני לא אוכלת לשינוי תזונתי מודע, איטי, עם הרבה רבה הקשבה לצרכים של הגוף שלי, כשהדגש שהיה בו הוא כל מה שאני מוסיפה לתפריט שלי ובהדרגה מוציאה במקומו דברים שפחות טובים לי.
אני למשל יודעת שעוגות ולחם הם משהו שלעולם לא אשבע ממנו, אני יכולה לאכול עוד ועוד ועוד מזה... התחלתי להכניס לחיים שלי הרבה אגוזים וגבינות יותר שמנות ופירות מרובים ולאט לאט להוציא ממנו את הסוכר והחיטה ולראשונה לאה רגשתי שאני בהרעבה אלא במסע להשקעה בעצמי ובגוף שלי והתוצאות ניכרות.

אני חושבת שיש הבדל עצום בין כל הגישה שלנו למילה "דיאטה" לבין תהליך ממושך שבו אתה עובר שינויים והמודעות שלך לעצמך ולגוף שלך גדלה ואתה מחליט לפנק את עצמך ולהזין את עצמך בדברים טובים - זה הבדל עמוק, רגשי ונפשי יחד עם פיזי.

לעומת הסיפור האישי שלי,

יש את הסיפור של אח שלי... ששנים צבר עוד ועוד קילוגרמים. מתישהו גם הוא פצח בדיאטה שהדגש בה היה על פעילות ספורטיבית באקסטרים. הוא ירד מדהים ונראה מעולה אבל זה עבר לו ולאט לאט הוא הגיע למימדים ממש ממש מסוכנים. לפני כשנתיים וחצי הוא עבר את הניתוח המדובר ומאז ירד כבר כ- 90 (!!!!!) ק"ג. השינוי הזה, שנעשה ע"י הניתוח מוביל אותו היום ללמוד על התזונה שמתאימה לו. אני חושבת שמבחינתו, הוא לא היה מצליח להגיע למקום הזה בלי העזרה של הניתוח.

שני אנשים, שני סיפורים והלוואי ותמצאי את מה שנכון וטוב עבורך {@

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום עלמה
אני מצטרפת רק עכשיו לדיון, שאנימודה שלא קראתי את כולו. אני יכולה להזדהות עם רוב מה שכתבת, אם לא כל... ההבדל היחיד הוא שלי היה עודף משקל של 65 ק"ג ולא של 45. אחרי הרבה שנים והרבה נסיונות מכל הסוגים, כוללל טיפולים שונים רגשיים וכו' - עברתי ניתוח שרוול והורדתי את המשקל העודף.
ועכשיו, אחרי שנה וחצי מהניתוח, כשאני רזה ומאושרת אני מבינה סוף סוף את הצורך בטיפול רגשי מעמיק.. התחלתי טיפול אצל מטפל מדהים, כבר כמה חודשים, ואני רואה שלאט לאט ובעדינות רבה אנו נוגעים יחד בקצה הקרחון של התופעות שהאכילה שלי נועדה לפצות עליהם במהלך כל השנים - מקומות שלא חשבתי שקיימים ושלא העזתי להסתכל בהם..

האם יכולתי לעשות רק את הטיפול ולהפחית במשקל ללא הניתוח? אולי. מי יודע. אני כבר לא אדע.. אבל אני יודעת שלניתוח עצמו לבד אין ערך ושאני חייבת להמשיך בדרך של בירור עצמי. אני גם יודעת שלא המלחתי, למרות שנים של נסיונות בלתי נלאים, לרדת במשקל בדרכים אחרות, ובסופו של דבר נזקקתי לעזרה המאוד לא טבעית הזו. בעצם הייתי בסכנת חיים ולא יכולתי להמשיך לנסות..

שמו של המטפל שלי הוא רוני מייזליש ואני מאוד ממליצה עליו...

[u]תני לעצמך רשות לקחת את הזמן שלך, לכבד את הקצב הטבעי שלך ולהקשיב לו, להקשיב לכל מה שכותבים לך, לאהבה ששולחים לך, לרכות ולהכלה שעוטפים בה אותך פה, ולאט לאט, כשיהיה נכון לך, את פשוט תרגישי רצון מבפנים לנסות משהו, משהו שידבר אלייך.[/u]

בשמת, תודה {@

מישהי מכירה את אופירה שאול "החופש מאוכל"?
לא שמעתי עליה ומקריאה מרפרפת נראה מעניין.
[url=http://ofirashaul.blogspot.co.il/]קישור[/url]

[u]אני למשל ממש מתנגדת להגיד יאללה תזוזי[/u]
אני כל כך מתחברת לדברים האלה של בשמת. שנים הייתי בעודף משקל, ידעתי שזה לא טוב לי, הגעתי כבר לבעיות רפואיות שלא לדבר על הפאן החברתי/אישיותי שהרגשתי מאוד לא שייכת, אבל עד שלא הייתי בשלה לא יכולתי לזוז. עד שלא מצאתי בתוכי את הכוח, עד שלא היה טריגר חיצוני, עד שלא מצאתי את השיטה הנכונה עבורי זה לא עבד.
עכשיו אני רק רוצה למצוא בתוכי את הכוח להמשיך בלי להיות מושפעת מגורמים חיצוניים אלא רק מהדבר היחיד שאני יכולה לסמוך עליו וזה על עצמי. להמשיך זה גם לשמור על המשקל (שעדיין גבוה מהנורמה אבל כבר חביב וסביר).

[u]באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.[/u]
כפי שאמרתי, גם אצלי. לכן אני אמנם אומרת שאני "לא אוכלת גלוטן" אבל זה רק מפני שככה הסביבה מגיבה יחסית בצורה שפויה...
האמת שכמעט לא טעמתי מה"נטולי גלוטן" האלה (סתם יצא לי בפסח, במקרה). א. הם מגעילים ברמות. ב. כמו [po]ציל צול[/po], אני לא מזן מחפשי התחליף אלא מהזן שפשוט אוכל אוכל אחר.

[u]אני חושדת שברגע שזה קמח טחון יש לזה השפעה עלי.[/u]
זה מה שכתבתי וזה אכן כולל קמח נטול גלוטן.

אגב, גם אני אוכלת קינואה במשורה. לא מתה על זה. מכינה בשביל הילדה הצמחונית שאוהבת, בתדירות של פעם בחודשיים בערך...
רוב הקטניות עושות לי רע (מעניין מה הגנטיקה שלי, כי שעועית לבנה הכי טובה לי. אפונה יבשה עושה לי גירוי נורא בגרון... ).
אלה קצת מהדברים שגיליתי כשהתחלתי להקשיב יותר לגוף שלי.
אגב, טעים לי אורז בסמתי מלא אורגני, ומאז שאני אוכלת רק אורז מלא כבר כמה שנים, אני חווה את הטעם של אורז לבן כמו קלקר... (ושונאת פריכיות, אגב. אם כבר מדברים על קלקר...) P-:

_אכילת שפע משביע, בשלב ראשון בלי מחשבה על כמויות. שחרור מוחלט של הכמויות ושל הצורך בתוצאות כלשהן. כלומר - שהמטרה תהיה לאכול מזון משביע.
במקביל - פרידה ממזונות מרעיבים. אני מציעה לך לבדוק את זה באופן ספציפי אליך_
מסכימה עם זה ועם כל מלה של [po]ציל צול[/po] בכל הפוסט הזה |Y|

[u]כולן (כמעט) אומרות אותו דבר, ועדין אני בשלי. במקום להתחיל כבר, יאללה תזוזי[/u]
חס וחלילה.
אני למשל ממש מתנגדת (-: להגיד יאללה תזוזי.
אני לא מאמינה בזה בכלל.
לחלוטין לא.
אני מאמינה בתהליכים רכים ועדינים.
אני מאמינה שפתחת את הדף כי פתחת את עצמך לעולם עם [b]שאלה[/b].
עכשיו את מוזמנת להרשות לעצמך, לאפשר לעצמך, לחוות את התשובות. לספוג אותן. ללכת איתן. בלי לחץ, בלי כפייה, בלי דחיפה ובלי משיכה.
תמדדי את הדברים בעיני דמיונך.
תחשבי עליהם.
תעכלי אותם (-:
תני לעצמך [b]רשות[/b] לקחת את הזמן שלך, לכבד את הקצב הטבעי שלך ולהקשיב לו, להקשיב לכל מה שכותבים לך, לאהבה ששולחים לך, לרכות ולהכלה שעוטפים בה אותך פה, ולאט לאט, כשיהיה נכון לך, את פשוט תרגישי רצון מבפנים לנסות משהו, משהו שידבר אלייך.

לא משהו שינזוף בך, יצעק עלייך או ידרבן אותך.

היום האזנתי להרצאה מרגשת של מדען בריטי בשם פול גילברט (הנה [url=http://www.entheos.com/The-Loving-Brain/Play]תראו כאן את הרצאתו ולצדה המון הרצאות מדהימות אחרות[/url] ), ואני חייבת לצטט לכן מה שהוא אמר.
הוא אמר למראיין שלו, יוזם סדרת הראיונות הזאת עם קולגות (לא ציטוט מדוייק): "אם תיקחו רק דבר אחד מכל מה שאמרתי היום, אני רוצה שתקחו את זה: תדאגו שהקול שמדבר אליכם בראש יהיה קול רך, נעים, מקבל, ולא קול נוזף ביקורתי שכועס עליכם. דברו אל עצמכם כאילו אתם חבר אוהב ואיכפתי, לא בטון כועס".

אני יודעת שלא הרבה אנשים מתחברים לדיאטת דלת פחמימות. כנראה שתמיד הייתי יותר אישה של בשר (שמן!) מאשר של פחמימות, למרות שגם אותן מאוד אהבתי וגם מתוקים ומה לא.
היום אני נמנעת מהם ושמחה באוכל האחר שיש והוא טעים לי. אני לא אוכלת ממנו בלי הגבלה אבל אוכלת לשבעה ובשמחה.
מעניין אם יש לזה איזשהו בסיס גנטי, כי אנשים רבים שרואים שהצלחתי מודיעים לי שהם לא מסוגלים בלי פחמימות ולא יתקרבו לדיאטה שלי.

[u]לאה, שמחה בשבילך. האם השינוי באורח החיים קשור רק למה שסביב המזון?[/u]
קשור גם לדברים נילווים. אני עושה ספורט כחלק מאורח החיים.
מה שהכי חשוב זה שאני מאוד מאמינה בדרך שלי. מאכלים מעובדים כבר לא מדברים אלי יותר. מאכלים מסויימים כבר לא קיימים.
התחלתי גם להתייחס לעצמי אחרת. לחשוב שאני ראויה יותר לאהבה, מה שקודם לא היה.
אין ספק ששינוי כזה במשקל מושך איתו שינויים. רק צריך לדעת לשים את הדברים בפרופורציה כדי לא ליפול.

[u]כותבת לך כבר יומיים לפרטי. בסוף אשלח... כמעט מוכנה להתחיל... אנא חכי לי.[/u]
עלמה יקרה, בבקשה שחררי את זה. אין צורך בכלום. את יכולה לכתוב לי "שלום, זו אני". וזהו.
אני מבטיחה לך לשאול אותך שאלות ממוקדות שיעזרו לך לצאת מהפלונטר.

[u]להתאמץ ולשכנע אותי במובן מאליו[/u]
אני לא חושבת שמישהי כאן במאמץ. אלו עמדות שנעים להביע, נעים למלא בהן את החלל. לפחות בשבילי. וזה בכלל לא מובן מאליו. ממש ממש לא.

[u]רק אני יודעת רק אני מבינה[/u]
אלו שני דברים שונים. צד אחד הוא זה של ההתנגדות. ומותר לך להתנגד, וזה אפילו רצוי. זה כוח חי ובועט שבתוכך. אם תקבלי את ההתנגדות שלך לתנועה שלך לתנועה כפי שהיא ייעלם מייד הגורם המחליש.
הצד השני הוא שאת באמת היחידה שיודעת ומבינה. בגלל זה את גם מתחזקת מזה. כי זו האמת לאמיתה. ואל תתני לאף אחד אף פעם לגרום לך להרגיש אחרת או לחשוב אחרת.

[u]הפחד להתחיל משהו גדול וליפול בסופו[/u]
כל שנדרש כדי שזה לא יקרה הוא שינוי נקודת המבט. מבטלים את המושגים של ההצלחה, ואיתם מתבטלות מיידית כל ההנחות על מהו כישלון (נפילה), ויוצאים לדרך כשבתיק יש משהו אחר לגמרי - למידה מזוקקת ופשוטה. בלמידה אי אפשר להצליח ואי אפשר ליפול. אפשר רק להיות יותר חכמה בכל נקודת זמן.

[u]הכי הכי אני צריכה יד מושכת לצאת מהמקום הזה[/u]
גם פה אני מציעה לך נקודת מבט נוספת. לחפש יד שדווקא לא תמשוך אותך, יד שלא מפעילה כוח. להפך, חפשי לך יד שמכירה בכוח שלך להניע את עצמך, ולכן מציעה רק דבר אחד פשוט - להיות שם איתך, עדה ותומכת. כל ניסיון למשוך למישהו ביד סופו להסתיים ביד כואבת. גם אם יוצאים מהבור בסוף המשיכה, מרגישים את הכאב. האם אפשר לטפס החוצה בלי הכאב הזה? אני חושבת שכן, זה פשוט סוג אחר של טיפוס. במקום לבנות על הכוח של היד המושכת, בונים על חיפוש הזיזים והחורים שבמעלה הבור, אלו שיודעים שהם שם גם אם שחור לגמרי ונדמה שאין לנו כישורי טיפוס.

עלמה, את תהיי בסדר גמור. אני פשוט בטוחה בזה. את כבר בתוך התנועה הזו החוצה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני אוהבת וצריכה פחמימות.
יותר מפעם שניסיתי לדלל צריכה שלהן משמעותית - הרגשתי לא טוב. חולשה, סחרחורות, רעב.
אני צורכת פחמימות מכל סוג, לחם מקמח לבן ולחם מקמח מלא. האחרון ממלא יותר, הראשון טעים יותר. שניהם טובים לי.
בשרים מכל סוג עושים לי טוב לגוף ולנפש. עוף מבושל זו תרופה אצלי. בתקופות הכי קשות שלי פיזית, תחלואים מתחלואים שונים נרפאו או נרגעו על ידי אכילת עוף מבושל בטעמים עדינים, ככה לאכול.
מלפפון זו תרופה ממש. ראיתם כמה ילדים אוהבים מלפפונים? הכי בררנים וגם אלו שלא - ישמחו למלפפונים חתוכים רק בשבילם (לפחות אצל כל המשפחה המורחבת שלנו).

קטניות ממלאות אותי בגזים, אורז מלא,קינואה, טחינה, אגוזים, ערמונים ודומיו תוססים לי בקיבה (מלאות כבדה וצרבות, לפעמים בחילות).
פירות - בשפע, ממלאים את הלב והגוף אבל רק על קיבה מלאה, בגלל החומציות אין דרך אחרת.

מאכלים מטוגנים, חריפים ומתובלים טובים לי לחיך, פחות לקיבה. כשאוכלת בתאווה ומאמינה שלתאווה יש משקל - הם נקלטים מצוין.
שוקולד ממש עושה לי טוב. למצב רוח, לשובע.
גרעינים שחורים מריצים אותי לשירותים.
פירות יבשים עושים לי כל כך טוב, כאילו אכלתי סטייק.
במבה מעוררת אצלי ליחה ומכבידה לי בנשמה.
מוצרי חלב - תלוי ביום.

ולפעמים אחרי ארוחה כשאני שבעה אם אני מוסיפה גרגר קטן של דבר מאכל מיותר - בא לי להקיא. זה יכול להיות זית או שסק. אם אני לא עוצרת בנקודה הנכונה, חבל.

זו דוגמא לאיך תפריט יכול להיות לי טוב גם אם הוא לא בריא בכל קנה מידה שהוא, לא נתורפטי ולא קונבנציונאלי. זה בריא לי ככה.

אבל הכי בריא לי זה לספור קלוריות, לא על הנקודה, אבל לשמר מסגרת קלורית תחומה. ולתוך המסגרת הזו אני יוצקת מה שנכון לי מאלה. בכל פעם שאני במסגרת - אני מרגישה טוב. קלה, אוכל לשובע, במידה, לפעמים מעט מדי לפעמים יותר מדי, אבל התחושות נכונות. כשאני רוצה הלגדיל את המסגרת אני מוסיפה ספורט, כשאני מקטינה את המסגרת, בדר"כ כי יצא ככה אני מרגישה מצוין "לרדת" מדי פעם על מנה מושחתת כי יש לי במה לאזן.
בסופו של יום. התוכן של מה שנכניס תלוי בנו. גם כמה נוציא (נאמר בספורט).
להיות לגמרי בקשב לעצמי נטול מסגרת תחומה של קלוריות כמויות או כל מימד אחר - משול בעיניי לתורה שאומרת אם את רוצה לחסוך כסף, לכי ברחוב ותחשבי האם את באמת רוצה לקנות את הבגד הזה או לא, האם את באמת צריכה את העוגה הזו או לא. ההקשבה הזו לעצמי ורק לעצמי לא מספיקה. בוודאי שאני רוצה את הבגד... והעוגה? למה לומר לא לעוגה באמצע יום עמוס ונטול אנרגיות? המסגרת היא זו שאוספת אותך ובתוכה מוצאים את התוכן שמתאים לנו.

מרוב שיש לי הרבה מה לכתוב, אני מסתחררת סביב עצמי

צילצול יקרה, כותבת לך כבר יומיים לפרטי. בסוף אשלח... כמעט מוכנה להתחיל... אנא חכי לי

מרגישה מוזר כזה, חצופה אפילו, איך אני גורמת לנשים יקרות וטובות להתאמץ ולשכנע אותי במובן מאליו, וכולן (כמעט) אומרות אותו דבר, ועדין אני בשלי. במקום להתחיל כבר, יאללה תזוזי, אני עומדת על הרגליים האחוריות ומכריזה - את זה כבר ניסיתי ולא עבד, ואת זה גם ואת זה גם ואת זה גם ומה אתן יודעות ואף אחד לא יכול להבין. אני מרגישה שאני נחלשת בנקודה הזו, של ה-רק אני יודעת רק אני מבינה - ובה בעת מתחזקת מן החולשה הזו. תודה, תודה, תודה לכן.

היאוש עודו קשה מנשוא, וכמוהו הפחד להתחיל משהו גדול וליפול בסופו. אני מרגישה כל כך שבירה, כל כך פגיעה. כאילו - עוד נפילה אחת ואשבר לרסיסים. אמות כאן ועכשיו. יש לי עוד עניינים בחיים, לא הכל המשקל. אבל המשקל כל כך מכביד. גם כשמכות מחלות את המשפחה, גם כשכוחותי נדרשים למקומות אחרים לגמרי, העולם כולו עובר לי דרך מסך עבה, שחור, מגביל, חליפת שומן עבה ובלתי נתפסת שעוטפת ומסוככת כל תנועה שלי, כל נגיעה שלי בעולם. הרגשות שוטפים והמילים בוקעות ואני בולמת ומוחקת ועוצרת את עצמי כאן, האמת ששום דבר מזה לא באמת רלוונטי. עם כל כמה שאני רוצה שיראו אותי ושיבינו אותי, עם כל האמפתיה שכל כך חסרה לי בחיים למצבים שונים שעברתי, שעודם אתי, הכי הכי אני צריכה יד מושכת לצאת מהמקום הזה.

איזה דף יפהפה. מתנה.
תודה גדולה, עלמה וצילצול, על כל היופי שנוצר פה.
בין כל הכותבות.

עלמה, לא יודעת האם עדיין רלבנטי, אני יכולה לשתף שתקופה לא קצרה בכלל בחיים עם בעיות רציניות סביב אוכל ומשקל התחילה להסתדר רק בעקבות טיפול שלי בעצמי ברוח שצילצול מציעה. של מותר ואפשר ושפע ושובע ולא של אסור ולהגביל. זה לא היה עם מלווה מבחוץ וזה היה לפני המון שנים וזה בוודאי לא היה עד כדי כך מדוייק כמו שצילצול עושה כאן, אבל זה הדבר היחיד שעזר, אחרי הרבה אחרים שלא.

המספרים שלי (במשקל) מאוד לא ירשימו אותך, אבל מידת החומרה בפרמטרים אחרים היתה מספיק רצינית בעיני. והמפתח היה לגמרי לגמרי בגישה הזאת.

[u]באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.[/u]
מזדהה. גם לי. ומעבר לתחושה הכללית בגוף, זה גם מאוד לא טעים לי. לחמים בלי גלוטן משאירים לי בפה טעם לוואי חזק ומאוד לא נעים. קינואה (שהיא לא דגן, אלא זרע של הצמח כף האווז) שנחשבת כל כך בריאה ובלתי מזיקה, בפירוש מאתגרת את מערכת העיכול שלי, ולא רק שלי, גם אחרים בבית חוו את זה.

למרות זאת, אני בהחלט יכולה לסמן את הגלוטן כבעיה אצלי. עשיתי הרבה בדיקות אישיות לגבי זה. מה שכן, הריכוז של הגלוטן משפיע מאוד. מוצרי חיטה ישפיעו עלי גרוע יותר ממוצרי כוסמין, למשל. ומאחר ואחד מילדיי באותה סירה איתי, רז אני יכולה להעיד שזה נכון גם לגביו.
עוד מסקנה שהגעתי אליה היא שפרק הזמן שעובר בלי גלוטן משפיע מאוד. למשל, אם אוכל משהו עם גלוטן אחרי תקופה ארוכה בלעדיו, אני אקבל איתות קטן מהגוף שאומר - אה, אה, לא כדאי. אם אני אמשיך עם זה, האיתות יהפוך ממש מהר לבלתי נסבל ומעיק מאוד (ההכי בולט - כחכוחים בלתי פוסקים של הגרון ותחושה של גירוי מתמיד ומציק מאוד).

[u]יש מצב שגם הגלוטן בעייתי וגם התחליפים שלו בעייתיים[/u]
אני מוצאת שכמעט כל דבר שמוגדר אצלי כתחליף הוא בעייתי. הוא מראש נכנס לקטגוריה של אוכל לא אמיתי. וזה כמעט תמיד לא נעים לגוף, וזה כמעט תמיד יוצר קושי מנטאלי, במובן של שימוש בתחליפים לדבר ה"אמיתי" (נו, באמת...).

[u]לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב.[/u]
כשקניתי פעם אחת לחמניות נטולות גלוטן, גיליתי שזה מאכל דוחה בצורה בלתי רגילה. מין מתיקות ספוגית מבחילה.
אז יש מצב שגם הגלוטן בעייתי וגם התחליפים שלו בעייתיים. לא זוכרת עכשיו את רשימת הזוועות שהופיעה על האריזה של הלחמניות ההן.

[u]"לצאת לפעילות" = לשים טיימר על 5 דקות בכיס. לצאת מהבית. ללכת לכל כיוון שבא לך עד שהוא מצפצף. כשמצפצף, לחזור הביתה... הנה עשית פעילות גופנית במשך עשר דקות. וואו.[/u]

רעיון גאוני. אימצתי.

[u]בבקשה כתבי למה את מתכוונת בנושא של ההתמכרות ו'מחר יום חדש', אם בא לך. וגם - שלושת הלבנים הם סוכר, קמח, ו... ? רק כדי להיות בטוחה :)[/u]

אני פשוט משווה את זה לסיגריות שאליהן הייתי מאוד מכורה ועישנתי כמו חיה רעה. עברתי איזה תהליך של גמילה כשהייתה תקופה משעשעת בדיעבד שבה הפסקתי ליום, עישנתי שכטה מחברה, חזרתי לקופסה תוך יומיים ושוב, הפסקתי. בסוף הדרך להפסיק לעשן הייתה בשבילי פשוט להפסיק לעשן. אי אפשר היה לעקוף את זה בשום צורה... לצערי.

אבל אני לא מרגישה ככה בקשר לגלוטן. אני לא מרגישה כאילו ההידרדרות היא בלתי נמנעת. אם כי יכול להיות מאוד שאני עובדת על עצמי לחלוטין, זאת באמת אפשרות. אני לא מאמינה שביס אחד של גלוטן ישלח לאכול קופסת עוגיות ביום למחרת. אני מאמינה, למשל, שגלוטן אחראי לכאבי ראש שלי, אבל לא שהוא ממכר בצורה כזו כמו שניקוטין ממכר. אבל אולי אני טועה, אני לא יודעת. הימים האחרונים שולחים אותי לריביזיה מחודשת של האמונות שלי.

ושלושת הלבנים: קמח לבן, סוכר לבן ומוצרי חלב.

רק הערה לגבי הבלי גלוטן: לטעמי זה דגש בעייתי. אנשים מגלים שיש להם בעיה עם חיטה או מאפים, ומיד קוראים לזה ״בלי גלוטן״. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה הגורם הבעייתי, או אם יש רק גורם אחד.
באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.
בשורה התחתונה:
[u]לבדוק על כל אחד מהם איזה תחושות יש לך כשאת אוכלת ממנו. איזה אותות הגוף שלך שולח. גם רגשיים וגם פיזיים.[/u]

[u]"לצאת לפעילות" =[/u]
קל לי יותר, כשאני יודעת שאני רשומה לחוג ביום מוגדר ובשעה מוגדרת. חבל על הכסף, לא?
וחשוב כמובן שהחוג יהיה מהנה. למשל, מנובמבר אני משתתפת ב... ריקודי בטן. כמה שזה טוב!

אכילת שפע משביע, בשלב ראשון בלי מחשבה על כמויות. שחרור מוחלט של הכמויות ושל הצורך בתוצאות כלשהן. כלומר - שהמטרה תהיה לאכול מזון משביע.
במקביל - פרידה ממזונות מרעיבים. אני מציעה לך לבדוק את זה באופן ספציפי אליך. אצל הרבה אנשים תוכלי למצוא ברשימת המרעיבים את: סוכר מעובד, קמח חיטה בעיקר אבל גם קמחים אחרים, מוצרי חלב ניגר, אורז, תפוחי אדמה.
את יכולה לבדוק על כל אחד מהם איזה תחושות יש לך כשאת אוכלת ממנו. איזה אותות הגוף שלך שולח. גם רגשיים וגם פיזיים.
להסיר מהתפריט את מה שאת מוצאת כמרעיב ולאכול במקומו שפע גדול ונטול הגבלות של מזון משביע. גם בזה תצטרכי לבדוק מה מתאים לך. ברשימה הזו תמצאי אצל רוב האנשים (כוללת דברים שכבר כתבת שלא מתאימים לך אבל זה לטובת הציבור הרחב): ירקות ופירות טריים, אגוזים וזרעים, עלים ירוקים, מזון בסיסי מבושל וכמה שפחות מתובל (ירקות, שורשים, קטניות), גבינות שמנות ואיכותיות (עדיף אורגניות), ביצים (חופש, אורגניות), בעלי חיים (גידול חופשי, אורגניים).
הכיוון הוא סוכר טבעי בלבד, חלבון איכותי, שומן איכותי ולא מעובד, ולטעמי האישי - כמה שפחות מחומם. שומן וחלבון לא אוהבים חימום כי הוא משנה להם את המבנה הטבעי.

איך זה נשמע?
למשל, האם סביר בעינייך לקנות שפע אגוזים ופירות יבשים אורגניים, ובכל פעם שמתחשקת לך פרוסת לחם לאכול מאלו כאוות נפשך? האם זה בכלל מפתה? או שילוב של פירות טריים עם אגוזים כאוות נפשך?

נראה לי שהשלב הראשון יכול להיות פרידה מהעיסוק בכמויות. וזה יכול לקרות אם כל התזונה שלך פשוט תהיה באמת מזינה :-)

נכון. אבל אז מה כן?

[u]אחרי שקראתי אותך בעיון ברור לי שהרעבה עצמית היא ממש לא הדרך בשבילך. את חייבת שיטת תזונה שתתאים לך ולא תכלול הרעבה משום סוג. בלי כפייה, בלי הגבלה, בלי לרעוב, בלי להכריח את עצמך להיות רעבה, מוגבלת, "לדחות סיפוקים" וכל דבר כזה. כל המכלול הזה פשוט טראומתי בשבילך[/u]
כל מילה בסלע! ממש משפט מפתח בעיניי.
ואני חושבת שזה נכון לכולם. המחקר מראה שאנשים מתמודדים עם טראומות בצורה מאוד שונה. ולכן נראה לי סביר להניח שזה טראומתי לכל אדם, פשוט יש אנשים שמצליחים להתנהל בתוך הטראומה הזו בצורה של תיפקוד גבוה. זה לא אומר שזה טוב להם.

[u]אני מנסה להבין מדבריכן אם אתן נמנעות מגלוטן בלבד, או מקמחים באופן כללי[/u]
אני נמנעת מקמחים באופן כללי. כלומר מדברים שעשויים מקמח.
כשאני שמה קצת קמח בלביבות הירק שלי, אני אמנם משתדלת לשים קמח חומוס, קמח כוסמת או קמח אורז (נטולי גלוטן) אבל המאכל עצמו לא "עשוי מקמח".
לגריסי פנינה (שיש בהם גלוטן) שלמים אין השפעה עלי.
אני חושדת שברגע שזה קמח טחון יש לזה השפעה עלי.
לאורז מלא אורגני אין שום אפקט עלי (גם לא אוהבת במיוחד, וזה אחד הסימנים שאין לי התמכרות אליו).

לגבי צום:
שימי לב שצום מתאים רק לחלק מהאנשים.
לאנשים במצבים מסוימים ממש אסור לצום. ואולי את אחת מהם. זהירות!
אני לא רופאה ולא יכולה לדקלם את רשימת המצבים שאוסרים צום כי אני קוראת אותה כל פעם ושוכחת... אבל גם לי אסור לצום.
כמו כן, אחרי שקראתי אותך בעיון ברור לי שהרעבה עצמית היא ממש לא הדרך בשבילך. את חייבת שיטת תזונה שתתאים לך ולא תכלול הרעבה משום סוג. בלי כפייה, בלי הגבלה, בלי לרעוב, בלי להכריח את עצמך להיות רעבה, מוגבלת, "לדחות סיפוקים" וכל דבר כזה. כל המכלול הזה פשוט טראומתי בשבילך ומוביל אך ורק למקום אחד: להשמנה ולשנאה עצמית.
להתנדנד על הקשת שבין "אני מגבילה את עצמי כדי לרזות" ו"אני מאביסה את עצמי כי אני גוועת ברעב ואין לי אופי בגרוש" - זוועה.
הדבר הכי חשוב לך, לדעתי, הוא לצאת מהמקום הזה באופן טוטאלי. מכל הקצוות שלו וגם מהאמצע.
לא להיות שם בכלל.
למצוא שיטה שלא מתבססת על רעב.

[u]קשה מאד לצאת לפעילות על בטן מלאה. זו הבעיה העיקרית[/u]
רק בגלל שבשבילך "פעילות" זה איזה משהו ענק, גדול, חובה, צריך והשד יודע מה.
תעשי את זה קטן קטן:
"לצאת לפעילות" = לשים טיימר על 5 דקות בכיס. לצאת מהבית. ללכת לכל כיוון שבא לך עד שהוא מצפצף. כשמצפצף, לחזור הביתה... הנה עשית פעילות גופנית במשך עשר דקות. וואו.

[u]בכלל, למה אלהים יצר כאלו דברים רעים.[/u]
הם לא רעים.
ולא אלוהים יצר אותם.
הם כמו שהם. חלק מהם נובעים מהתזונה המעוותת שלנו, וחלק מהחקלאות המעוותת שלנו, וחלק מהעולם המזוהם והמורעל שאנחנו בעצמנו יצרנו.
אנחנו אמורים לחיות עם תזונה טבעית מאדמה פוריה נטולת זיהומים, לגדול ברחם מוזנים אך ורק במזון אמיתי ולא בסמים או ברעל (אם אמא שלך אכלה לחם לבן וסוכר לבן בהריון איתך, גדלת ברחם על רעל), להיוולד בלידה טבעית ולינוק חצי שנה ללא שהכניסו לנו שום דבר אחר לבטן, להתחיל לטעום מזון מוצק טבעי ונקי מרעלים מגיל חצי שנה, ללא סוכר, מוצרי חלב מפוסטרים תעשייתיים, קמח לבן וכן הלאה.

ככה גדלת?
ככה מישהו מאיתנו גדל?
לא.
ולכן מערכת העיכול של כולנו מאוכלסת במגוון חיידקים לא-נכון.
לחלק מאיתנו, החיידקים שהגיעו אלינו כל כך רעים לנו באופן אישי, שהם יוצרים לנו התמכרויות, מטבוליזם גרוע וכן הלאה.
אז מה הפיתרון?
לעשות את הגוף שלנו ידידותי לחיידקים נחמדים (להזמין אותם ולאכול אותם, למשל במזונות כבושים ביתיים ובפרוביוטיקה), ובלתי ידידותי לחיידקים שלא טובים לנו באופן אישי.

אה, ורציתי להגיד עוד משהו

אני מאד שמחה ומודה על כך שהדיון כאן סובב סביב המהות, ולא בוחש בסימפטום. כמה יקר ערך ומרענן... תודה!

אני קוראת בענין את הדיון שלכן.
בנושא הגלוטן: אני הגעתי למסקנה שכדי להגמל מהקרייבינג אני צריכה להפטר מכל הדגנים וגם מאורז ותפוחי אדמה.

וגם, האם יש קשר בין הענין הזה של הבקטריות לתזונה חומצית או בסיסית?

שבוע טוב!

כמה התייחסויות:

גלוטן - תמיד מסקרן אותי. ניסיתי פעם להפסיק לאכול גלוטן. הפסקתי למשך קרוב לשנתיים ועם הרבה תקוה, אבל האפקט המיוחל לא הגיע. במילים אחרות - לא היתה לי שום בעיה לפתח קרייבינג לתחליפים נטולי גלוטן, כמו פסטה מיוחדת או אורז. ההרגשה שלי אז היתה ששוב נוכחתי בכוח הרצון יוצא הדופן שלי, אבל שוב למדתי שהוא לא מספיק... זה היה מאד מאכזב, ועד עכשיו אין לי תשובה לזה. בשמת, גשם - אני מנסה להבין מדבריכן אם אתן נמנעות מגלוטן בלבד, או מקמחים באופן כללי. ובכלל, האם באמת אפשר להפריד את הגלוטן מהקמח, ולייחס תכונות התמכרות שונות לקמח עם ובלי גלוטן?

nomad - כאמור דיאטות מים לא טובות לי. ניסיתי פעם למשך יומיים, מספר פעמים למשך יום, אבל תמיד זה נגמר ברעב גדול ובספירה לאחור - עוד כמה זמן נשאר לסגור 24 שעות ולהתחיל להתנפל... בנוסף, הרגשתי מאד לא טוב תוך כדי, וברור לי שהיה צורך רפואי להפסיק. הסיפור עם דיאטות המיצים שונה לגמרי, כי תחושת הרעב שונה לגמרי, ויש מנגנונים של חשק וסיפוקו תוך כדי. החשק המתפתח הוא לא לקראת סיום הצום, אלא לקראת המיץ הבא. לכן אפשר להמשיך לזמן רב יותר, והתחושה תוך כדי, בשבילי, טובה יותר. עם זאת, גם כאן בפעם האחרונה שעשיתי הרגשתי לא טוב, ולכן נבהלתי והפסקתי ולא עשיתי שוב מאז, כבר כמה שנים. (בדיעבד נראה כי הנפילה היתה בגלל שלקחתי איזו תרופה אז, שלא עובדת בצום. לא הייתי מודעת לזה אז). בכל אופן, ספציפית לגבי היציאה מהצום - תמיד יצאתי לאט, תמיד בהמון הבטחות לעצמי והשתדלות וכל הדברים, אבל זה פשוט לא החזיק. תוך ימים ספורים הרעב חזר לעצמו בכל עוזו, וההרגשה היתה מאד קשה. אכזבה, במובן הכי בסיסי וכואב שלה.

הלכתי להתייעץ עם איזו מומחית לנושא, והיא המליצה לעשות דיאטת מיצים פעמיים בשבוע, בכל פעם למשך יום. הטענה שלה היתה שאם פעמיים בשבוע אני מכוונת לכזה דבר, מאליו שאר השבוע יהיה במודעות יתרה, ושלא לדבר על אלף היתרונות האחרים שבילד אין בסידור הזה. ניסינו יחד לבחור את הימים המתאימים. אבל אני לא עמדתי בזה אפילו קצת, כי היום הראשון בצום הוא כמעט הכי קשה (השני קשה ממנו) ולמי יש כוח פעמיים בשבוע להכנס לקושי הזה? דיאטת מיצים זה התארגנות, זה התכווננות, זה לא ככה מרגע לרגע. ושלא לדבר על זה שאם כבר כן מצליחים להכנס לצום, זה כמעט עוול לנטוש אותו אחרי יום אחד בלבד! והנה אני כותבת, ובראש עובר לי - מה את מתרצת. זה בכלל לא נשמע כזה קשה. ובכלל, אני לא מניקה כבר, כמעט עשר שנים הייתי סביב הריונות הנקות ועכשיו אני לא, אז אולי זה כן אפשרי? אולי?

[יש בעיתון מדור כזה של "הדיאטה שלי" על כל מיני אנשים שהצליחו לרזות מאד. בדרך כלל הסיפורים שלהם לא מדברים אלי, אבל היום התפרסם אחד כזה בווי-נט וכבר מקריאת השורה הראשונה נדרכתי כולי. חשבתי וואו, בינגו! ואז, בפסקה השניה, כמה שאני תמימה. אוףףףףף אני כל כך לא רוצה לעשות ניתוח, כל כך כל כך לא רוצה!!! :'( ]

מיכל בז - תענוג לקרוא אותך! איזה כיף שאת כותבת. בהצלחה עם ההריון, התרגשות גדולה! בבקשה כתבי למה את מתכוונת בנושא של ההתמכרות ו'מחר יום חדש', אם בא לך. וגם - שלושת הלבנים הם סוכר, קמח, ו... ? רק כדי להיות בטוחה :)

[u]הרבה אנשים לא מסוגלים להכיל גם את הטוב. מכל מיני סיבות. אחת השכיחות - החרדה שהטוב לא מגיע להם, ולכן צפוי להיגמר. ואז גם כשהכל נראה טוב נדרשת הדחקה של הדבר המציק הזה שקוראים לו חרדה.[/u]
צילצול, הצלחת להשאיר אותי עם פה פעור... תוהה מה לעשות עם המשפט הזה שלך, ואם והיכן הוא נוגע בי.

[u]מה שאני הכי רוצה? לחיות בבית שבו מישהו אחר אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי.[/u]
חלום. ואם אפשר להוסיף - שיכין גם אוכל לילדים. כי החבר'ה האלה אוכלים בבית חמש ארוחות ביום, ופחמימות הן חלק משמעותי מהתזונה (בעיקר בארוחת הצהרים), וכמה אפשר.

יוליקו - לפעילות גופנית יש סגולות נפלאות ותודה שאת מזכירה אותן! אני בהחלט בהחלט מודעת להן. מביך ככל שזה נשמע, קשה מאד לצאת לפעילות על בטן מלאה. זו הבעיה העיקרית.

בשמת - תודה על מה שהבאת ועיבדת מד"ר מרקולה (מי זה?) אני הולכת לקרוא את זה יותר לעומק. מנסה להבין אם את החידקים הרעים האלו יש לכולם, או רק לבעיתיים כמוני? ואיך יודעים עליהם בטוח, והאם המניפולציה האפשרית היא רק לגבי החידקים הטובים (פרוביוטיקה) שיאמללו את הרעים? והתולעים האלו (איכס!) מה הסיפור שלהן? ובכלל, למה אלהים יצר כאלו דברים רעים :-P

בדיוק קראתי אצל ד"ר מרקולה סעיף מאוד רלבנטי לכל הדיונים פה באתר בנושא אכילה, התמכרויות ומשקל.
חשבתי על עלמה כי יש פה ממש תיאור איך החיידק הספציפי שמאכלס את המעיים שלך גורם לך להתמכר למזונות מסוימים וממש "מכריח" אותך להתאוות להם ולאכול אותם כדי שהוא יוכל לשגשג וגם לגרום השמנה.
הנה הסעיף:

Bacteria Can Affect Your Food Cravings, and Weight Loss Success

According to the most recent study, a strain of friendly bacteria called Lactobacillus rhamnosus also appears to be quite helpful for weight loss in women.4 As reported in the featured article:

"The controlled clinical trial was set up so that the first 12 weeks women were guided to eat less food and some were additionally given the Lactobacillus rhamnosus. After 12 weeks the amount of weight loss was greater in the group receiving the friendly flora supplement.

Over the next 12 weeks the dietary restrictions were lifted, and the friendly flora was continued. Those women not taking Lactobacillus rhamnosus now gained weight, whereas the friendly flora group continued to lose weight. The weight loss benefit was linked to measurements of the bacterial profile of the digestive tract. This study is the latest to show that the balance of power in the digestive tract is a metabolic variable of high importance and nothing to ignore as part of a long-term successful weight loss plan."

As it relates to weight management, one hypothesis states that your gut bacteria may in fact be in control of your appetite. Recent research5 suggests there's a positive-feedback loop between the foods you crave and the composition of the microbiota in your gut that depend on those nutrients for their survival. Microbes that thrive on sugar, for example, can signal your brain to eat more sweets. Other studies6,7 have shown that certain bacteria found in your gut can produce insulin resistance and weight gain by triggering chronic low-grade inflammation in your body. Three such culprits include:

Endotoxin-producing Enterobacter8
Staphylococcus aureus9 (an antibiotic-resistant strain of bacteria)
The human adenovirus-36 (a cause of respiratory infections and pinkeye)
Yet another recent study revealed that a breath test of the gases given off by your gut bacteria might actually be able to predict your likelihood of becoming obese. The study found that people with high levels of hydrogen and methane in their breath are more likely to have a higher body-mass index (BMI) and proportion of body fat.10 This, the researchers believe, may be because the related gut bacteria influence your body's ability to extract calories from food, leading to weight gain.

המקור:
http://fitness.mercola.com/sites/fitness/archive/2014/01/17/probiotics-weight-management.aspx

בכמה מלים בעברית:
המסקנות ממחקרים שונים הן, שהחיידקים הספציפיים המאכלסים את מערכת העיכול שלנו כנראה קובעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
הם יוצרים אצלנו כמיהה עזה לאוכל מסוים (למשל סוכר) שהם אוהבים במיוחד, אנשים עם חיידקים רבים יותר מסוג מסוים ירדו במשקל לעומת אחרים שלא היו להם מספיק חיידקים מסוג זה, שעלו במשקל, וכן הלאה.

נזכרתי שתולעי מעיים אוהבות מאוד סוכר, וכאשר יש תולעים במעיים, יש תאווה עזה לסוכר.
לעומת זאת, התולעים הנ"ל פשוט שונאות שום, וגם גרעיני דלעת חיים. נדמה לי שהן מתאבדות בגללם מרוב שנאה... או פשוט לא מסוגלות להתרבות כאשר מאכילים אותן שום במקום סוכר.
אז זה בעצם מה שאומרים על החיידקים.

מסקנה מהמסקנות:
[list=1]
[*] לאכול שום. כל יום.
[*] לאכול פרוביוטיקה. כל יום. איכותית, רצוי מהסוג שחייבים להחזיק במקרר.
[*] לאכול מזונות שכבשנו בעצמנו - כרוב כבוש, מלפפון חמוץ תוצרת בית וכן הלאה. כל יום חצי כוס לפחות.
[*] לאכול הרבה מזונות חיים כי יש בהם אנזימים חיים שעוזרים למערכת העיכול להשתקם.
[*] לסלק מהתזונה את הסמים הלבנים (סוכר-קמח-אורז) שמעודדים שגשוג של פלורת מעיים גרועה ונותנים חמצן חיוני לגידולים, במיוחד ממאירים.
[/list]

תרעיבו את הבקטריות הרעות והסרטן, תאכילו את הבקטריות הטובות והידידותיות.

[u]זה אחד הפטנטים שלי.[/u]

יש לך עוד פטנטים לחלוק?

[u]בכלל, בשבילי, השינוי של התזונה הוא בעצם שינוי במידת ההלקאה העצמית שאני מאפשרת לעצמי (כיום - אפס!) ובמידת השליטה שאני מאפשרת לעצמי (כיום - פחות. לא צריך להגזים... happy)[/u]

נשמע שאת על אותה דרך כמוני אבל מתקדמת יותר. זה מעודד. יש לי גם סיכוי להגיע לשם.

יוליקו, את מאוד צודקת אבל זה מעבר לפעילות הגופנית עצמה. זו גישה לחיים. פעם הייתי כזו כבדה ועצלנית (בראש גם). לפנות ולמלא את המדיח היה חתיכת משימה. היום אני כבר הרבה פחות עצלנית. הסיבה היא שגיליתי שכל תנועה, גם אם היא לא התעמלות, תורמת לשליטה במשקל. ללכת לקחת את ביתי מבית הספר במקום לנסוע. לעלות במדרגות במקום במעלית. לא יאומן כמה הדברים האלו משפעים על חילוף החומרים. ויש גם את נושא ההשפעה של הפעילות הגופנית על המצב רוח והעייפות. אני מרגישה אחרי פעילות גופנית נפלא. האנדרופינים ממש מכניסים אותי לhigh. הרבה פעמים שיש לי משימה שלא בא לי לעשות אני הולכת להתעמל. אני יודעת שאחרי ההתעמלות יהיה לי הרבה יותר קל לעשות את המשימה השנואה. נסו ותיראו. אתן ממש תרגישו איך הגוף מודה לכם.

חייבת להוסיף שההתעסקות במציאת התפריט המתאים היא צד אחד של המטבע =הכנסה של משאבים .
הצד השני הוא ההוצאה: ומשמעה הגברת כמות הפעילות הגופנית.
התוצאה היא שינוי דרסטי לטובה בהקפים ובהרגשה, גם אם המשקל משתנה מעט יחסית, כי שרירים שוקלים יותר משומן.

הבעיה היא שקשה להתחיל.
העיצה שלי היא ליצור רשת תומכת: חברה שצועדת איתך קבוע פעם-פעמיים בשבוע (או רצה או נוסעת באופניים), או, ואולי גם, להשתתף בחוג של פעילות גופנית מתונה או דינמית לפי בחירתך.
המשקל יורד לאט וההקפים מצטמצמים מהר.

עלמה והחברות, אולי תשתפו בנושא הזה, ואיך הוא משתלב בעבורכן?

[u]בתור אדם סופר ביקורתי... זה חתיכת עבודה![/u]
ביג טיים!
מזדהה מאוד. את יודעת מה זה עשה לי? מיתן מאוד את הביקורתיות, כלפי עצמי וכלפי הסביבה. מה שנקרא - ברכה כפולה. זה כמובן לא הדבר היחיד שעשיתי, אבל זה בהחלט חלק מהדרך, כי כשאני מצליחה להביט בחיוך על הגליצ'ות שלי, יש סיכוי הרבה יותר גדול שאביט כך גם על אלו של אחרים.
בכלל, בשבילי, השינוי של התזונה הוא בעצם שינוי במידת ההלקאה העצמית שאני מאפשרת לעצמי (כיום - אפס!) ובמידת השליטה שאני מאפשרת לעצמי (כיום - פחות. לא צריך להגזים... :-))

[u]בהקדם האפשרי ובחיוך.[/u]
עובדת על זה :-)
בתור אדם סופר ביקורתי... זה חתיכת עבודה!

אבל תכלס ברגע שמורידים את שלושת הלבנים אחר כך זה רק כיוונון עדין.

בשיטת ניסוי וטעייה שנמשכת כבר המון המון שנים.

[u]אחד, שברגע שאוכלים אוכל שנכון לך אפשר לרזות מהר ועדיין לאכול המון. שתיים, שמתחילים לדבר על כמויות רק אחרי שמנקים את התפריט ויש בזה תחושת נדיבות עצומה ומשחררת.[/u]

מיכל, איך את יודעת איזה מאכלים טובים לך?

[u]רק לקום ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי[/u]
כן, כן. ומוסיפה - בהקדם האפשרי ובחיוך. לא קרה שום דבר רע, בסך הכל עוד צעד בלמידה הזו.

[u]למדתי להחזיק במקרר דברים זמינים.[/u]
זה אחד הפטנטים שלי.
סיר מרק (למשל ירקות) שיהיה כל הזמן.
סיר אורז מלא אורגני - מבשלת 2 ביצים קשות, והופ ארוחה של אורז (שצריך רק לחמם) + ביצים + איזה ירקות חתוכים גס + אבוקדו (אם יש בשל) + עמבה.
ועוד.

[u]לחיות בבית שבו מישהו אחר אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי כך שאני יכולה להתענג על האוכל בלי להתעסק בו כל הזמן,[/u]

טוב גם אני, אבל למדתי להחזיק במקרר דברים זמינים שקל לארגן צ'יק צק כמו בקר פרוס שאני מגלגלת עם עלה חסה ואפשר גם לנגב בחומוס (אם את אוכלת קצת פחממות) או סלט חצילים אם את לא. זה נורא נורא טעים! גם חביתה נורא קל ומהר להכין.

[u]תזונה מבוססת שומנים טובים והמנעות מפחמימות גורמת לשיקום מנגנון ויסות הרעב/שובע (תנגודת לפטין ואינסולין). ב"דיאטה" מסוג כזה אוכלים עד כדי שובע(!)[/u]

מסכימה לגמרי וגם אני גיליתי שגלוטן הוא אחד מהגורמים למיגרנות שלי. כנראה הגורם הכי משמעותי. המנעות מגלוטן הורידה את התדירות לאחת בחודש בלבד, סביב המחזור. וגם זו הרבה יותר קצרה.

לא יאומן כמה זה עוזר להמנע מפיתויים וגם כאשר אני נמנעת מפחממות אני הרבה פחות עייפה, הרבה יותר נמרצת ומרגישה יותר טוב. הבעיה היא להחזיק את אורח החיים הזה עם שפע הפיתויים מסביבי. אבל אני מרגישה, כמו מיכל בז שזה תהליך למידה שמשתפר כל הזמן. מה שחשוב זה לא להתייחס לנפילות בכבדות. רק לקום ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי.

[u]תזונה מבוססת שומנים טובים והמנעות מפחמימות גורמת לשיקום מנגנון ויסות הרעב/שובע (תנגודת לפטין ואינסולין). ב"דיאטה" מסוג כזה אוכלים עד כדי שובע(!)[/u]
גם אני תומכת בזה.

[u]נניח, כריך ממולא בכל טוב. אני נהנית מאד מהאכילה שלו. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. אני מכינה עוד אחד, זהה. אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי[/u]
אוי כמה שאני מזדהה.
גילוי נאות: אני 1,65 ומשקלי, אם אני טורחת להישקל, נע עכשיו סביב ה-53 ק"ג (מקווה... אני צריכה מדי פעם לבדוק אם לא ירדתי מבלי משים...).
הבעיה שלי עם הלחם היא שהסיבה שאני מכורה ללחם - זה המאכל האהוב עלי, באמת - היא שאני אלרגית/רגישה לקמח. לא יודעת בדיוק למה אז אני פשוט אומרת שאסור לי לאכול גלוטן אבל זה סתם שם קוד...
אכילת לחם גורמת לי חשק לאכול עוד ועוד לחם. ואני עוצרת את עצמי כאן (כמעט הפלגתי בתיאורים), כי גיליתי, שככל שאני מוקפת פיתויים, כך קשה לי יותר לעמוד בתזונה נטולת גלוטן.
ואני משלמת על זה ביוקר.
זה עושה לי מאוד רע. קושי עצום לקום בבוקר, תחושה שאני כאילו בצלילה וצריכה לעלות לאט לאט אל פני המים כדי לקום. אלרגיות משתוללות. ערפל במוח.
בלי גלוטן, יש צלילות. עירנות. אני פיכחת. יש מרץ וחיוניות. אני לא נופלת ולא נובלת, לא ככה. לא כמו עם לחם.

אני הבנתי, שאני חייבת לא להכניס הביתה את מה שאני הכי אוהבת. שהילדים ימצאו משהו אחר. לא יכולה. זה מקשה עלי מדי ומחליש אותי ואז אני אוכלת איזה לחם או משהו כזה. אז נכון שהנפילות קצרות הרבה יותר, אבל אני לא רוצה אותן בכלל. כי כל פעם קשה לי נורא להתנתק מהלחם. יותר קל כשאני מתמידה בתפריט הטעים שלי בלי צורך להחזיק את עצמי לא לאכול את זה.
ואצלי זה לא בגלל השמנה.
זה בגלל שממש לא טוב לי.
עם האוכל שאני הכי אוהבת.
אני גם אלרגית למוצרי חלב, אבל עדיין קשה לי להתמודד גם עם תפריט נטול גלוטן וגם בלי מוצרי חלב... אבל כל פעם שאני מתענגת על גבינה לבנה או יוגורט, התגובה האלרגית המעצבנת לא מאחרת להגיע, וברור לי שגם זה יעוף מהתפריט.

מה שאני הכי רוצה? לחיות בבית שבו [b]מישהו אחר[/b] אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי כך שאני יכולה להתענג על האוכל בלי להתעסק בו כל הזמן, ובלי להגיע אף פעם למצב של רעב, כי השילוב שכל אמא מכירה, של רעב עם תשישות וחוסר כוח - קטלני לי. כשעברתי את סף העייפות והרעב, הדבר היחיד שאני מתאווה אליו הוא לחם עם משהו )-: וזה דורש את כל הכוחות שלי ללכת להכין במקום זה משהו אחר.

[u]דגנית - תודה :) אם נראה לך ששינוי תזונתי לבד (עם כל התמיכה הנדרשת) מספיק כדי לשמור על המשקל החדש?[/u] שינוי תזונתי לבד - הכוונה בלי קבוצה או שינוי תזונתי בלבד? אם השני אז בשבילי - ואני לא רואה בתהליך שלי שינוי תזונתי בלבד - כן כאשר התמיכה היא לב העניין.

[u]הענין הוא שהיציאה מהצום היתה קטסטרופלית, תמיד מלווה בתחושות קשות של האשמה וזילות עצמית[/u]
עלמה, זה נשמע באמת מאד קשה וחבל. אני לא התנסיתי (עדיין) בצומות יותר ארוכים, רק בצום עם מים של עד כ 36 שעות. לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אלה תהליכים מסוגים שונים, בצום של ימים רבים (4 ומעלה) קורים תהליכים מיוחדים ושונים.

עבורי היציאה מהצום לא בעייתית, בדרך כלל אני לא נמשכת לאכול הרבה, כאילו אני נמשכת לשמר את הקלות של הגוף והנפש. אז לא חוויתי נפילות כאלה.

אם את רוצה לשתף - האם את חוזרת לאכול לגמרי רגיל מיד אחרי צום? או בהדרגה מסוימת. על מה רגשות האשמה הקשים?

מאיה, תודה על ההיכרות עם מיטל. אני שותפה מלאה לגישה שלה והיא באמת נראית מקסימה. צפיתי בראיון שלה עם נעמה קיסרי (נמצא באתר שלה) והצטערתי לראות איך הדיון נמשך כל הזמן למשקל, למרות שברור שהיא עצמה מסמנת את המוקד בדברים אחרים. זה עורר בי את החשק לומר שאחת האבנים הראשונות שכדאי להזיז בתהליך הזה הוא את המבט שמופנה למשקל.
ברגע שהמשקל מקבל את המקום הראוי לו - כסימפטום של תופעה ולא כתופעה עצמה - אפשר להתחיל לזוז.

[u]אני חושבת שאם הייתי יכולה לשלוט על הקטע החולני הזה, של לעצור את עצמי אחרי המנה הראשונה, הייתי יכולה להיות במקום טוב בהרבה. לשלוט באכילה רגשית נשמע פשוט יותר - מכסימום פה ושם מועדים קצת, ואז ממשיכים קדימה. לא? אבל אצלי כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון. הכל חוץ מירקות, בערך... ואפילו קשה לקרוא לזה מעידות, כי זה אורח חיים. זה לחיות רוב החיים למטה, במקום הכי נמוך, שאליו רק נופלים.[/u]

[u]זה מוכר מאוד. לא תאמיני כמה אנשים הם בעצם כמוך. וזה בהחלט בר שינוי, ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. אפשר לעבור ממצב, שבו נראה כאילו החיים עוברים בעיקר בתהום, עם גיחות קצרות למעלה, למצב שבו את מסוגלת לאכול משהו לא מזין בעליל, לחייך לעצמך וללכת הלאה. זו עבודה והיא נמשכת זמן רב. יש בה עליות וירידות, ודברים שנראים בטעות כמו חזרה אחורה, ועוד...[/u]

[u]תהום רבה לא נפערת מתחת לרגליי, כי איכשהו שקע לי המטבע הזה, שאפשר כל יום להתחיל מחדש. איך אמרה סקרלט ובצדק? after all, tomorrow is another day.[/u]

העתקתי את הציטוטים האלה כי נראה לי שהם עיקר הבעיה ועיקר הפתרון. והצהוב אומר: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. זה מאוד קשה ונראה מייאש. העלתי משקל בחופשה בגלל הסיבות הרגילות. אבל זה בסדר, עכשיו אני מורידה חזרה. זה כבר קרה לי ועשיתי את זה, ואני יכולה לעשות את זה. ואני לא מקשיבה לקול הקטן שאומר - אכלת יותר מידי, עכשיו הכל אבוד ותידדרדרי לתהומות שוב. לא הכל אבוד. אני אוריד את מה שהעלתי. אני יודעת מה עובד והכי חשוב אני לומדת מה גרם לעליה ואשתדל מאוד לדאוג להמנע ממצבים כאלו בעתיד. זה תהליך למידה.

גם את יכולה להגיע למצב הזה אבל צריך תמיכה, אי אפשר לעשות את זה לבד!

איזה דיון מעניין.... אקרא לעומק בהמשך.
רוצה להוסיף את השנקל שלי :):
[list=1]
[*] בתור חסידה של מילים הדיוק בעיניי חשוב ועושה סדר. ולכן כאן המקום להזכיר שהמילה "דיאטה" מקורה ממילה יוונית שפירושה- אורח חיים. כלומר, כל הפרשנות שלנו לדיאטה- כזמנית, מתמקדת באכילה בלבד וכו' או "דיאטה ואורח חיים" חוטאת למקור. כשחוזרים אל המקור, לדעתי "דיאטה" מקבלת פרשנות פחות ביקורתית ומאפשרת לחיות עימה בשלום.
[*] לכל מי שרוצה מפגשים פנים אל פנים, עם אישה מיוחדת עם גישה מיוחדת אמליץ על מיטל גבע אוחיון- http://www.meitalgeva.com/
[/list]

מיכל אהובה, איזה כיף היה לקרוא את זה.
ומצחיק שחזרת לסקרלט. הזכיר לי איך ייחסתי את הציטוט הזה פעם לקזבלנקה ותיקנת אותי :-)

עלמה, התיאור שלך על הטיולים השנתיים נורא הצחיק אותי כי במקרה הייתי באחד כזה של גדולים לפני שבוע וגמרתי כמעט את כל האוכל (שהיה אמור להספיק ליום שלם) באוטובוס.

מה אגיד לך אחותי? אני מאוד מאוד מבינה אותך. גם לי יש ימים כאלה שהרעב רק הולך ומתגבר, ששובע נשמע לי כמו מין מילה שהומצאה על ידי אנשים רזים ושיום שלם הופך לארוחה.
ויחד עם זאת, אני לא שמנה מאוד. אז אני חושבת שיש כמה דברים לטובתי בעסק הזה.אחד, שעדיין לא ילדתי. יענו, עוד חזון למועד. השני זה שהגוף שלי מתעב סוכר וקמח לבן עד כדי כך שבכל פעם שאני מגזימה אני חוטפת קנדידה ואגינלית מהשטן.
לא כיף, אבל מערכת התראה שלא משאירה מקום לספק. ועדיין, זה בכלל לא מספיק. יש ימים שאלוהים עצמו צריך לרדת מהשמיים ולסגור לי את פה. באופן מפתיע הוא לא טורח, כנראה עסוק בלגרום לצרות בעולם.

אני לא יודעת אם את מכירה את הסיפור שלי. ניסיתי להיכנס להריון במשך שנתיים וחצי והייתי מאוד מדוכאת מזה. אחד הדברים שנאמרו לי שוב ושוב זה שאם אני ארזה, אפילו חמישה קילו, זה יקל עליי מאוד. אבל לא הצלחתי בשום פנים ואופן, עד שבאה [po]ציל צול[/po], בדיוק ברגע הנכון ועזרה לי להוריד חמישה-שישה קילו ונכנסתי להריון צ'יק צ'ק, בלי הורמונים ובלי נעליים. למדתי המון דברים עם צילי. אחד, שברגע שאוכלים אוכל שנכון לך אפשר לרזות מהר ועדיין לאכול המון. שתיים, שמתחילים לדבר על כמויות רק אחרי שמנקים את התפריט ויש בזה תחושת נדיבות עצומה ומשחררת. ברגע שאת מבינה שאת יכולה לאכול המון בננות עם פקאן ביום, למשל, החיים נראים יותר שמחים. כי בננה זה נורא טעים, שקדים ואגוזים זה נורא טעים, אז מה אכפת לך לאכול אותם כאילו אין מחר? אחד הדברים שנורא קשים עליי בחיים בכלל (האם גם אצלך זה ככה?) זה מגבלות. ברגע שאני רואה מגבלה אני חייבת לפרוץ אותה. ככה זה גם באוכל, אלא שבאוכל מתלווה לזה תחושת קיפוח עצומה ובאמת עצובה, ממעמקי נפשי.
ולמדתי גם שכל יום אפשר, באמת וברצינות, להתחיל מחדש. ומכיוון שכך, אני לא ממש בטוחה בקשר להתמכרות... זה לא עבד לי עם סיגריות, למשל, אבל זה בהחלט יכול לעבוד לי עם קמח לבן וסוכר. תהום רבה לא נפערת מתחת לרגליי, כי איכשהו שקע לי המטבע הזה, שאפשר כל יום להתחיל מחדש. איך אמרה סקרלט ובצדק? after all, tomorrow is another day.

[u]המקום הזה, בו אכילה של משהו יכולה להדרדר לאכילה לא מבוקרת ולא משביעה שמזינה את המפלצתיות של עצמה אבל לא אותי - המקום הזה לא קשור למצב הנפשי[/u]
אני מסכימה (וזה לא הופך את שתינו לצודקות ביחד :-))
בגלל זה כתבתי מקודם ביחס לזה, שזה נראה מהצד כמו דפוס. בצורת אכילה יכולים להיות כל מיני דברים. חלק מהם זה הדחקת רגשות, חלק זה דפוסים שפשוט נתקעו איתנו (ולכן הם שם גם כשלא מדחיקים כלום) ויש גם דברים אחרים בטח.
אבל הנה הסתייגות קטנה - הרבה אנשים לא מסוגלים להכיל גם את הטוב. מכל מיני סיבות. אחת השכיחות - החרדה שהטוב לא מגיע להם, ולכן צפוי להיגמר. ואז גם כשהכל נראה טוב נדרשת הדחקה של הדבר המציק הזה שקוראים לו חרדה.

nomad - עוד על צום. אני כל כך מבינה מה את כותבת. הפעמים בחיים שצמתי, מבחינת הגוף שלי (ולא החובות מסביב) היו נהדרות לי. צום מים לא טוב לי בכלל (כאבי ראש דכאון וזה) אבל צום מיצים הוא נפלא. עשיתי כמה פעמים במשך 3-4 ימים, ופעם אחת שבוע. על אף הקושי, היתה תחושה משכרת של חופש. אמנם חולשה וסחרחורות, בעיקר ביום השני וחצי מהשלישי, אבל החופש היה נפלא. הענין הוא שהיציאה מהצום היתה קטסטרופלית, תמיד מלווה בתחושות קשות של האשמה וזילות עצמית. לא הצלחתי לצאת מזה טוב אף פעם, וחששתי שאני עוד יותר גומרת על הגוף שלי. זה מה שהיה לי הכי קשה.

טלי ב לשאלתך - עדין רעבה. כאילו לא היה כלום.
nomad - אולי גם אני אצום בקרוב? הקושי המרכזי היה לתקתק את הבית והילדים בשעת צום. לספוג את הקשיים הכן והלא צפויים שמגיחים מפה ומשם, להתמודד אתם. אסביר אח"כ, כשאחשוב יותר :)
צילצול - השאלה היא כזו: למה כשאני במצב רוח טוב זה עוזר לי לא לפנות לאוכל, אבל זה לא משפיע כלל על מה שקורה כשאני כבר פונה לאוכל. כלומר - קל לי יותר להתאפק, לתכנן, להמנע ממה שלא טוב לי, להשקיע במה שטוב לי - כל זה נפלא. אבל המקום הזה, בו אכילה של משהו יכולה להדרדר לאכילה לא מבוקרת ולא משביעה שמזינה את המפלצתיות של עצמה אבל לא אותי - המקום הזה לא קשור למצב הנפשי. נראה לי. מה דעתך?

nomad, תודה יקרה. תענוג לעבוד ביחד.

[u]אבל למה גם אז זה עובד רק על המנה הראשונה? מה פותח את הפרץ הארור הזה שנובע ממנה והלאה, כמעט בלי קשר למצב הנפשי?[/u]
לא הבנתי את השאלה. תוכלי להסביר?

[u]זה טוב ויפה ולפעמים עובד, אבל תמיד בסוף נגמר[/u]
ביני לביני אני מהרהרת כבר זמן רב בתיאוריה בלתי מבוססת. שיש אנשים שחיים היטב על שומנים בעיקר, ויש אנשים שחיים היטב על פחממות. בשני המקרים זה בעיקר, לא באופן טוטאלי.
בדיוק כשם שאם תבחרי בשומנים, זה יעבוד רק אם השומנים יהיו איכותיים, כך גם עם הפחממות. מהן פחממות איכותיות? כל סוכר שאינו מעובד. זה משאיר אותך בעיקר עם פירות. אם יתחשק לך להתנסות ברעיון הזה - תגידי.

[u]כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון[/u]
זה מוכר מאוד. לא תאמיני כמה אנשים הם בעצם כמוך. וזה בהחלט בר שינוי, ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. אפשר לעבור ממצב, שבו נראה כאילו החיים עוברים בעיקר בתהום, עם גיחות קצרות למעלה, למצב שבו את מסוגלת לאכול משהו לא מזין בעליל, לחייך לעצמך וללכת הלאה. זו עבודה והיא נמשכת זמן רב. יש בה עליות וירידות, ודברים שנראים בטעות כמו חזרה אחורה, ועוד...

השאיפות שלך נשמעות נהדרות ומעוררות השראה. לכי על זה!

עלמה, צמתי לסירוגין באופן עקבי כמעט שנה. בעצמי, לא עם קבוצה או מסגרת. לי אישית די קל ונעים לצום, זה לא מאבק עבורי. המשקל נשאר די קבוע אחרי שהפסקתי לצום, בעיקר כי ההשפעה על הרגלי האכילה די נשארה. אח"כ הייתה תקופה קצרה שבה אכלתי אוכל לא מתאים, וקצת עליתי. בחודשים האחרונים חזרתי לאכול אוכל שמתאים לי, ואני צמה מתי שאני רוצה, לא באופן ממש מסודר. המשקל שוב יורד, לאט, אבל בטוח. אבל - עכשיו זה מלווה גם בעבודה פנימית אישית די אינטנסיבית (לאו דווקא בנושא התזונה והאכילה, אבל הכל הכל קשור), בליווי המדהים והמדויק עבורי של צילי. אני באמת מרגישה שצריך לטפל מכל הכיוונים - הפיסי, המחשבתי, הרגשי.

בעקבות מה שכתבתי אתמול - היום אני צמה :) כשכתבתי נזכרתי בהרגשה הטובה. עבורי הצום לא מפריע לפעילות הרגילה, לא משנה לי מה אני עושה בימי צום. אפילו יצא שהלכתי עם אנשים למסעדה, ושתיתי מים. לא הפריע לי, וגם לא לאנשים בחברתי (כנראה בגלל שלי זה לא הפריע). אני מקווה לחזור לצומות לסירוגין בצורה עקבית בקרוב.

עלמה, כתבת שהמאמץ לצום היה גדול. מאיזו בחינה? מה היה הקושי הגדול ביותר עבורך? והאם ההרגשת שהצום משפיע עליך (לטובה או לרעה) מלבד הירידה במשקל? האם יכולת להשתמש ביום הצום להסתכלות אחרת על עצמך? האם לא הרגשת הקלה ביום צום, שבו אין מאבק ואין אשמה?

בדוגמה שנתת, איך את מרגישה אחרי הסנדוויץ' השלישי? עדיין רעבה או שמרגע שאת יודעת שאין עוד את מרגישה בסדר?

[u]בתקופות שמחות אין צורך להדחיק רגשות, ולכן אין צורך לאכול כדי להפנות משאבים מעיבוד רגשי לעיכול[/u]

נכון, אבל למה גם אז זה עובד רק על המנה הראשונה? מה פותח את הפרץ הארור הזה שנובע ממנה והלאה, כמעט בלי קשר למצב הנפשי?

[u]זה נשמע כמו התמכרות לפחמימות. האם ניסית להודיד פחמימות מהתפריט.[/u]
כמובן. חודשים ארוכים, שנים לפעמים, חייתי עם תפריט דל פחמימות ומוקפד במיוחד. מצאתי שהטוב ביותר עבורי זה לצרוך מעט פחמימות (אבל לא כלום) ותמיד מלאות ועמוסות בירקות (עם/בלי שומנים/חלבונים). זה טוב ויפה ולפעמים עובד, אבל תמיד בסוף נגמר.

אני חושבת שאם הייתי יכולה לשלוט על הקטע החולני הזה, של לעצור את עצמי אחרי המנה הראשונה, הייתי יכולה להיות במקום טוב בהרבה. לשלוט באכילה רגשית נשמע פשוט יותר - מכסימום פה ושם מועדים קצת, ואז ממשיכים קדימה. לא? אבל אצלי כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון. הכל חוץ מירקות, בערך... ואפילו קשה לקרוא לזה מעידות, כי זה אורח חיים. זה לחיות רוב החיים למטה, במקום הכי נמוך, שאליו רק נופלים.

הנה השאיפות שלי: א. להיות במצב רוח טוב, גם בכלל וגם כדי להיות פחות רעבה ולשלוט טוב יותר בתזונה שלי; ב. למצוא איזה פתרון, נפשי או רפואי או מיסטי או השד יודע איזה, לרעב שמתגבר עם המזון במקום להרגע אתו.
ואני חושבת שהרבה מהכתוב כאן בדף נוגע לסעיף הראשון. אני שואלת את עצמי אם הסעיף השני יכול גם כן להיפתר (אם בכלל) בדרך של עבודה אישית כלשהי, או שזו מחלה שזקוקה לפתרון מבחוץ. כמו שאי אפשר לתקן שבר בעצם רק על ידי מחשבות וזה, נו.

[u]מחשבה נוספת - זכרון מתמשך. אני נמצאת בטיול עם עוד ילדים, ובתיק יש לי, נניח, שלושה כריכים. אני לא כל כך רעבה, ויכולה בקלות יחסית לדלג עליהם. מצד שני, אני כן רעבה קצת, והרעב מתגבר כמובן ככל שהזמן עובר. כולם כבר אכלו את הכריך הראשון שלהם, חלק גם את השני. ואני - כל הזמן עסוקה בחישובים: אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי. אין שום כוח בעולם שיוכל לשנות את זה. אז אם אוכל את הראשון עכשיו, ומאליו אוכל את השני והשלישי, מה ישאר לי לאחר כך? אז אולי עדיף לדחות את הארוחה היחידה הזו לעוד קצת זמן, ולמשוך עוד כמה שעות לפני שמשחררים את האריה מכלאו? והמשך מחשבה - אני כבר גדולה, מתכוננת בעצמי לטיול עם החברים, וחושבת בדיוק את אותו הדבר - איך לסדר לי את תרמיל האוכל למשך היום, בידיעה שמה שלא יהיה - אצלי זו תהיה ארוחה אחת בלבד, גם אם אדחוף מקרר שלם לתוך התרמיל שלי.[/u]

זה נשמע כמו התמכרות לפחמימות. האם ניסית להודיד פחמימות מהתפריט. מישהי הזכירה תזונת האדם הקדמון, יש גם ספרים של אטקינס משופר ופורומים באינטרנט. כאשר אני מורידה פחממות למינימום (רק ירקות) הבולמוסים נעלמים והגוף שלי חוזר לאותת על רעב אמיתי ושובע אמיתי ולא את הרצון הבלתי נשלט לפחממות. יש גם תוכנית מסודרת של כמה שלבים לכל החיים. זה בהחלט אפשרי אם כי הכמה ימים הראשון מאוד קשים אבל זה כל כך נעים לא להיות רעבה כל הזמן...

[u]אני שמה לב שבתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך. גם היום, אם אני מרותקת, מתלהבת, צוחקת, עושה דברים כייפיים... אני פחות רעבה. בטיולי הליכה ארוכים אני יכולה בקלות לדלג על האוכל. בתקופות של יצירה, הגשמה, הערכה, סיפוק ממקומי בעולם... אני אוכלת פחות. אבל הכי הכי כשאני מאוהבת. כשהייתי מאוהבת, פעם בשנות לימודי, תקופות של התחלה והתרגשות וסערה ודפיקות לב... בקושי היה לי תיאבון. ואז, עם תיאבון כה מועט, מאליו קל היה לזרום עם הברכה ולהיות מודעת יותר למה שנכנס לפה. חבר חדש ומסעיר תמיד היה כרוך אצלי בירידה משמעותי מאד במשקל, שארעה כמעט מאליה. כך, את השנים שמסוף התיכון ועד בערך מתי שהתחתנתי, העברתי במשקל מאד לא יציב, אמנם, ובטווח של נניח 15 ק"ג לכאן ולכאן, אבל לא מעבר לזה. כל זה שייך כמובן להיסטוריה, ואין לו שום נגיעה בחיי השגרה השוחקים והמאד לא פשוטים שלי כיום - פיזית ורגשית.[/u]

אצלי זה מאוד דומה. כשאני עסוקה ומרוצה ואקטיבית קל לשמור על המשקל. כשאני ללא מעש ומשועממת וקצת מדוכאת המשקל עולה!

מודעות עוזרת לשנות אורח חיים. צריך להיות מתוכננים ולדעת להמנע מהמצבים הללו. גם מודעות עוזרת לשמור על המשקל. בגדים הדוקים ושקילה פעם בשבוע. הייתי בחופש, התלבשתי נוח ולא נשקלתי בגלל יתר ביטחון, והופ! עליתי במשקל!

[u]בתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך[/u]
הנה הזווית שאני עובדת איתה - בתקופות שמחות אין צורך להדחיק רגשות, ולכן אין צורך לאכול כדי להפנות משאבים מעיבוד רגשי לעיכול. בתקופות פחות שמחות צפים רגשות פחות נוחים לעיכול רגשי, ולכן בוחרים בעיכול פיזי, שסוחב משם את האש, ומביא להשתקה.

[u]אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי[/u]
זה נשמע מהצד כמו דפוס. מין הרגל שנדבק. אפשר לחקור מאיפה הוא בא (אני אישית לא בעד חקירות מתמשכות כאלה) ואפשר פשוט להתחיל לפרק אותו לאט לאט. להתנסות בכל מיני דברים שבמודע נראים אחרת, ולבדוק איזה רגשות צפים כאשר הדפוס נחשף תחת המבט. מה עולה שם? על מה הדפוס מגונן?
למשל, להכין שלושה כריכים ליום טיול ולהחליט מראש שאוכלים אחד. אחרי שאוכלים אותו מפנים את המחשבה להרהור. מה אני מרגישה עכשיו כשאין מייד שני ושלישי? איזה דברים זה מעורר בי? מה מתחשק לי לעשות? מה קורה לי כשאני לא עושה אותם?
מקטלגים את המידע החדש בראש ואוכלים מה שבא. זה יכול להיות הצעד הראשון, במסע שחושף לאט לאט את מה שמתחת לדפוסים שלנו. הרעיון המרכזי הוא שהכל מותר ואפשרי. אנחנו דוחות מעט את האפשרות לצורך התבוננות ולא בגלל שיש איסור. ומתוך התבוננות חוזרת נוצר בסוף דפוס חדש. כן, זו דרך ארוכה. לזכותה ייאמר שהיא מתגמלת.

[u]יש כאן שינוי עצום באורח החיים[/u]
לאה, שמחה בשבילך. האם השינוי באורח החיים קשור רק למה שסביב המזון?

nomad - ניסיתי את זה. שמעתי על זה בזמנו דברים טובים, והייתי בקבוצה שעשינו ביחד. המאמץ היה גדול, והתוצאה אכן התחילה להגיע. אבל לצערי לא הצלחתי לשמור על זה כאורח חיים, והכל נעלם. היה לי קשה לתקתק את החיים המורכבים גם ככה שלי עם הצומות האלו המפוזרים באמצע - ליום צום נדרש לי שקט וסגנון אחר של התנהלות, ולא הרגשתי שזה ריאלי עבורי. אולי עוד אחזור לזה, עכשיו כשאת מזכירה נשכחות... :) ברשותך - כמה זמן המשכת בצום לסירוגין, והאם ההורדה במשקל עדין נשמרת?

דגנית - תודה :) אם נראה לך ששינוי תזונתי לבד (עם כל התמיכה הנדרשת) מספיק כדי לשמור על המשקל החדש?

ולענין אחר. אני מנסה לפתוח את דפוסי הרעב שלי לאורך השנים, להבין אותם. אני שמה לב שבתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך. גם היום, אם אני מרותקת, מתלהבת, צוחקת, עושה דברים כייפיים... אני פחות רעבה. בטיולי הליכה ארוכים אני יכולה בקלות לדלג על האוכל. בתקופות של יצירה, הגשמה, הערכה, סיפוק ממקומי בעולם... אני אוכלת פחות. אבל הכי הכי כשאני מאוהבת. כשהייתי מאוהבת, פעם בשנות לימודי, תקופות של התחלה והתרגשות וסערה ודפיקות לב... בקושי היה לי תיאבון. ואז, עם תיאבון כה מועט, מאליו קל היה לזרום עם הברכה ולהיות מודעת יותר למה שנכנס לפה. חבר חדש ומסעיר תמיד היה כרוך אצלי בירידה משמעותי מאד במשקל, שארעה כמעט מאליה. כך, את השנים שמסוף התיכון ועד בערך מתי שהתחתנתי, העברתי במשקל מאד לא יציב, אמנם, ובטווח של נניח 15 ק"ג לכאן ולכאן, אבל לא מעבר לזה. כל זה שייך כמובן להיסטוריה, ואין לו שום נגיעה בחיי השגרה השוחקים והמאד לא פשוטים שלי כיום - פיזית ורגשית.

מחשבה נוספת - זכרון מתמשך. אני נמצאת בטיול עם עוד ילדים, ובתיק יש לי, נניח, שלושה כריכים. אני לא כל כך רעבה, ויכולה בקלות יחסית לדלג עליהם. מצד שני, אני כן רעבה קצת, והרעב מתגבר כמובן ככל שהזמן עובר. כולם כבר אכלו את הכריך הראשון שלהם, חלק גם את השני. ואני - כל הזמן עסוקה בחישובים: אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי. אין שום כוח בעולם שיוכל לשנות את זה. אז אם אוכל את הראשון עכשיו, ומאליו אוכל את השני והשלישי, מה ישאר לי לאחר כך? אז אולי עדיף לדחות את הארוחה היחידה הזו לעוד קצת זמן, ולמשוך עוד כמה שעות לפני שמשחררים את האריה מכלאו? והמשך מחשבה - אני כבר גדולה, מתכוננת בעצמי לטיול עם החברים, וחושבת בדיוק את אותו הדבר - איך לסדר לי את תרמיל האוכל למשך היום, בידיעה שמה שלא יהיה - אצלי זו תהיה ארוחה אחת בלבד, גם אם אדחוף מקרר שלם לתוך התרמיל שלי.

אני קצת מאחרת? אולי את כבר לא מחפשת כיוון תזונתי. בכל זאת -
[u]האם אדם שמכור למאכלים מסוימים שפוגעים בו (ממתקים, אוכל לא מזין) יכול להמשיך לצרוך אותם אך לא להיות מכור אליהם - כלומר כן לאכול אותם כאשר אחרים אוכלים אותם, נניח במסעדה כן לאכול קינוח - ולא להתמכר חזרה, ולא להשמין חזרה, ולא לסבול שוב מהקרייבינגס המטורפים - אין לי מושג. אולי ציל צול יודעת. בנסיון האישי שלי זה לא עובד, ממי שאני מכירה סביבי שרזה ואז החליט להיות נורמלי הוא גם באופן נורמלי עלה בחזרה את המשקל שלו (לאט אבל בטוח).[/u]

אני הצלחתי בזה. כבר שנתיים וחצי בשמירה ובטוחה שכך ישאר.
עם הריונות גמרתי וזה פקטור לדעתי. לא הורדתי 20 אלא 12 - גם פקטור. אני מכירה אחרות שירדו עשרות ושומרות על זה הרבה שנים.
עשיתי זאת עם קבוצה בחלי ממן. הקבוצה וההקפדה להגיע (עד היום פעם בחודש) מאד התאימו לי. הייה שם שיח שדומה לפה. עלו התלבטויות שעולות פה וטיפים ועזרה מגיעים מן המשתתפים/ות חם מן התנור, לא רק כהרצאות השראה של מדריכה (גם זה. כולן שמנות שירדו). כל אחת נעשית תומכת במעגל הזה.

כיום יש שם תפריטים מכל מיני הסוגים (ללא גלוטן, צמחוני). אני התאמתי את התפריט על פי ראות עיני (בלי עוגות עם סוכרזית למשל או חטיפים יקרים שלא בריאים לדעתי) ואני אוכלת את מה שכולם במשפחה אוכלים בכמויות קטנות מבעבר ועם בוכטה של ירקות חיים. אבל זה הרבה מעבר לתפריט בשבילי.
נראה לי שמי שמקפידה להגיע לפחות פעם בחודש בתקופת השמירה ( חינם לכל החיים) הפנימה את השינוי, זורמת ולא נאבקת (כמעט.. זה לא נורא כל כך. זו הזדמנות להרגיש עוד יותר מנצחת מידי פעם (-: לא כי נמנעתי אלא כי השמיים לא נפלו והרגשתי שליטה פנימית).
יש מקום מוכר לחזור אליו אם רוצים להתחיל שוב אחרי הריון, הפסקת עישון וכדומה.

בכל מקרה עלמה את לא לבד. אני מאחלת לך נחת מעצמך כמו שהסבת כאן לי {@}

עלמה, קודם כל - מבינה אותך ומרגישה אותך. אחרי קצת התלבטות (כי אני לא רוצה לגרום לך עוד בלבול) אני רוצה להוסיף עוד רעיון, לשלל הרעיונות והדרכים שהציעו לך. לפני כשנה נחשפתי לרעיון של צום לסירוגין (Intermittent fasting). דרך שמכוונת לשיפור הבריאות, וגם להרזיה. הרעיון באופן מאד כללי הוא לצום (עם שתיית מים) במשך 24 שעות, פעם או פעמיים בשבוע. זה הבסיס, ויש הרבה ואריאציות על הנושא. יכול להיות שזה נשמע לך רעיון נוראי, או שאולי משהו בזה מושך אותך. אני יכולה לספר לך בקצרה שבתקופה שהלכתי בדרך הזו, בהחלט הורדתי במשקל, בהדרגה ובעקביות, לא במהירות עצומה. והרגשתי טוב מאד.

אני חושבת שהשיטה הזו, כמו שיטות אחרות, לא מספיקות בפני עצמן כדי להגיע למטרה עליה את חולמת, פתרון חד משמעי וללא חזרה. אני חושבת שצריך שילוב של דרכים שנוגעות בכל האספקטים של עצמנו. אני אוהבת את הצומות כי יש בהם הרבה תועלת מבחינת ההתבוננות העצמית שלי, במיוחד בנושא של רעב ושובע, של כמויות האוכל הדרושות והרצויות עבורי.

אם את לא פוסלת את הרעיון על הסף, את יכולה לעשות ניסוי. להחליט על יום צום אחד. 24 שעות, בהן פשוט אל תאכלי כלום. תשתי מים מתי שתרצי. אני חושבת על יום כזה כיום חופש לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי. זה נותן מייד פטור מההתלבטות הבלתי נגמרת של מה לאכול, מתי לאכול, כמה לאכול, מתי להפסיק, מהאשמה על מה וכמה שאכלתי. כל זה פשוט לא קיים, חופש.

זה גם יכול לתת לך הזדמנות להסתכלות אחרת על הרעב שלך. האם ביום כזה את מרגישה את אותו החוסר כמו בימים אחרים, בהם את אוכלת רגיל, או הרבה במיוחד? או שזו תחושה אחרת (מתחבר למה שצילי כתבת למעלה). זה לא יום יסורים סטייל יום כיפור, או יום המנעות, זה יום שחרור מאוכל. :)

אני לא נכנסת לתיאוריות מאחורי הדרך הזו, אני לא מומחית. יש הרבה ידע ומחשבות על הנושא באינטרנט, אם מעניין אותך. אני מעריכה את זה אך ורק על פי כמה זה נעים וטוב לי, אישית. ואם כל זה ממש לא נשמע לך סביר - אז לא. יש הרבה דרכים. אני מאמינה שתמצאי את הדרך הטובה לך.

רציתי לספר מתוך חוויה אישית. אחרי שנים של עודף משקל גדול ואי הצלחה לרדת במשקל מצאתי את הדייאטה שמתאימה לי ורזיתי בה יותר מעשרים קילו בקלות. מדובר על דיאטת דלת פחמימות, היא נקראת גם דיאטת האדם הקדמון ואפשר למצוא עליה פרטים גם פה וגם ברשת. אני אוכלת מה שאני אוהבת ופשוט נהנית מכל ביס. כלומר, גם כאן צריך להגביל כמויות אבל זה לא כל כך קשה.
מודה שלא כל אחד מתחבר לזה, בעיקר אלה שדוגלים בטבעונות.
מודה גם שהמניע שלי להצלחה היה חוויה אישית שעברתי, שהביאה אותי לרצון לשינוי.
יש כאן שינוי עצום באורח החיים, התארגנות שונה לגמרי. לחם ואחיו לא קיימים יותר עבורי. צריך להשקיע בתכנון התפריט. אבל במשך הזמן זה נעשה פשוט יותר ונכנס לשיגרה. אבל מכיוון שאני מאמינה בזה זה לא קשה לי.

מסקנות ביניים...

[list=1]
[*] תודה ענקית שאתן כאן, אתן נהדרות ומי היה מדמיין! :-)
[*] קל לי יותר להיות אמיתית ונוקבת עם עצמי מול אחרים כשלא רואים אותי
[*] לדיאטות לבד אין סיכוי, כנראה, אבל לדיאטות עם שינוי באורח החיים, או לשינוי באורח החיים לבד אשר מאליו סוחף הרזיה אחריו, או משהו כזה... עוד לא לגמרי מובן... כנראה שיש סיכוי. לכן, אני מפסיקה את הגבלות התזונה שהטלתי על עצמי בתקופה האחרונה, כי המוטיבציה אמנם גדולה וכך גם התמורה, אבל לצדן גם הרעב קשה ומכביד, וההמשך ברור.
[*] אז אני מתחילה בשינוי באורח החיים. הממ... באמת שאין לי מושג מה זה אומר! ואיך בכלל מתחילים? ולאן מסתכלים? מה שעובר לי בראש זה להשקיע מאמצים בלהכניס סדר חיצוני לחיים שלי. הבית מבולגן בצורה כזו שללא ספק מעיקה על חיי ועל חיי בני המשפחה. זה גם מאד לא נעים כשאנשים אחרים רואים, ואני מרגישה שרואים את הבלגן שלי עלי גם כשאני לא בבית. מן תחושת שקיפות, נחיתות, כשמישהו בחוץ רואה אותי הוא יודע מיד גם על בעיות האכילה שלי (ברור) וגם על העומס והבלגן בחיים שלי (בראש שלי, אבל מבחינתי - ברור גם). אז אולי אם אכניס סדר חיצוני לחיים שלי זה יביא את תחושת החיוניות המקווה, ישים אבן פינה לאותו שינוי עלום שם באורח חיי, שיביא בעקבותיו, לא משנה כמה עם חוליות בשרשרת, את ההורדה במשקל?
[*] במקביל מנסה לברר דברים רפואיים ונפשיים. חוץ מרופא המשפחה ומה שהוא יכול להציע (בדיקות הדם תקינות, אז רק הפניה לדיאטנית), מנסה לחשוב מה עוד יכול להיות שם שלא הצלחתי לחשוב עליו עד היום. אולי הפרעת קשב שלא ידעתי עליה? אולי דכאון? אולי משהו אחר רגשי (אני בספק בגלל נסיבות התחלת ההשמנה שלי, בסמוך לקבלת המחזור הראשון ובתקופה שהיה לי טוב בחיים בסה"כ, אבל מי יודע), אולי משהו הורמונלי (נסיון ראשון בכיוון הזה כאמור נכשל אתמול), אולי איזה חוסרים משמעותיים בגוף של משהו - אבל מה? איך בודקים? מה עוד יכול להיות, מה עוד אפשר וכדאי לבדוק?
[*] כשאתפוס כיוון, איזשהו, כשאדע שיש לי קצת יותר סיכוי מקודם, כשארים ראש... אבנה מחדש את התזונה. כאן, אני מקוה שצילצול עדין תסכים לעזור לי.
[/list]

חייבת לסיים כרגע אז עד כאן בינתיים... אשמח לכל תובנה!
וגשם, איזה יופי לך, תודה. ומנסה - תודה שאת מבינה... אולי נגיע ביחד למקום טוב יותר? אני אהיה כאן, ואחכה מאד לשמוע!

עלמה, אחותי.
מבינה אותך, כל מילה, עד כאב.

גם אני הייתי תקופה באו איי. זה עזר עד שנמאס לי ללכת.
ניסיתי צורות מגוונות של שינוי:
השתתפתי בקבוצה של הפרעות אכילה, נמנעתי תקופות ארוכות מסוכר מעובד וקמח לבן, נפגשתי עם דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה, בקרתי אצל דיאטנית של קופ"ח, חקרתי לעומק את נושא התזונה..
הכל עבד מצוין, לתקופה..
הרגשתי נהדר, ירדתי ירידה איטית אך משמעותית במשקל, הגוף התחזק, התגמש, התייפה, העור נהייה חלק, השיער בריא יותר והעיקר- התחושה והאנרגיות היו נפלאות.
עד הביס הראשון..
כשהרגשתי שליטה במצב חשבתי, בכל פעם מחדש, שאני יכולה להם (לקוביית השוקולד, לבורקס אחד, כדור הגלידה, פרוסת העוגה..) אבל מסתבר שזו התמכרות וכמו שתארת, הביס הראשון הופך להמון ביסים ולנפילה ענקית למצולות האכילה חסרת השליטה, ואח"כ, מהיכן לשאוב כח להתגיסות למבצע גמילה נוסף?..

המסקנה שלי כרגע היא שלבד אני לא יכולה וכל יום של הצלחה שווה אפילו את הנפילה שאחרי, שההתמכרות לסוכר קיימת בודאות אך היא לא הגורם להתמכרות- מתחת לשכבות השומן מסתתר כאב רגשי שצועק ורוצה לצאת.

קבעתי עם פסיכולוגית מומחית להפרעות אכילה (בחינם- קופ"ח, לא ידעתי שזה קיים ןעכשיו אין תרוצים..). בעוד שבועיים הפגישה ואם עדיין תהיי פה (מקווה-דף מצוין!) אז מבטיחה לחזור לספר איך היה.

ובינתיים, חיבוק גדול

הורדתי הרבה משקל עם שומרי משקל לפני מספר שנים. מאוד ממליצה עליהם בגלל השיטה שמתמקדת בשינוי הרגלים והיא מאוד בריאה והדרגתית.

לגבי איך המשקל נשמר, אז התשובה היא עם עליות ומורדות אבל עדיין יותר טוב מ25 הקילו המיותרים שאיתם התחלתי. אני רואה את בעייית המשקל שלי כמחלה ממאירה שאי אפשר לרפא אבל אפשר לשלוט בסימפטומים שלה. לפעמים זה קל יותר ולפעמים זה קשה יותר. זה קשור למזג אוויר ומצב רוח ועוד מיליון דברים אחרים. זה רק עוד חלק מהתיק שלי וזה מה יש.

מקווה שעזרתי לך.

[u]איך מעבירים את האוכל "הרע" לי אל מעבר לאותה גדר?[/u]
לפעמים הוא עובר לבד, אחרי ששמים לב הרבה פעמים לנזקים שהוא גורם. נוצרת מן דחייה שהיא ממש מהגוף, לא מהראש. ובמקביל נוצרת העדפה לדברים אחרים, שנותנים תחושה של הזנה.
אבל בכל מקרה, אני מציעה בחום להיפרד מדיכוטומיות שיפוטיות, כמו אוכל רע. הדיכוטומיות האלה, אם את מתחברת לחיבור שבין התזונה שלך לדברים אחרים, תוקעות גם אותך בתוך דיכוטומיה כזו, של טובה ורעה. רעה כשאת אוכלת אוכל רע, טובה כשאת אוכלת אוכל טוב.
במקום זה, אם את חושבת שיועיל לך לתייג מזונות, את יכולה לשים את המזון על סקאלה של מזין/לא מזין (וכל מה שבאמצע, זה הרי לא שחור ולבן), ולחלופין, או במקביל, לקטלג דברים מסוימים כלא-אוכל. זה מאוד קל עם מזון מעובד לגמרי, למשל. אז כמו שבשבילך חזיר זה פשוט לא אוכל, כך גם כל מה שלא מזין אותך, ויוצר בעיקר תחושה של נזק, יכול לקבל את התיוג הזה.

ורק למען הפרוטוקול אני אציין שאישית לגמרי אני מצביעה נגד התיוגים, למרות שבשלבים שונים של התהליך הם נמצאים כמועילים.

[u]אין בעיני שום דבר רע או מעוות בלאכול הרבה. יש לזה השלכות שאת לא מעוניינת בהן, זה הכול[/u]
דוגמה יפה ממש של טלי למבט לא מתייג על פעולה. האם את יכולה להתחבר לתיאור כזה לא שיפוטי, או שזה ממש רחוק ממך לנתק את התיוג והשיפוט?
<אני שואלת כדי לא להמשיך ולטחון לך את זה אם את ממש לא בעניין כרגע>

דרך אגב, היום הבת שלי שאלה אם פריכיות משמינות, ואז שאלה על עוד כל מני מאכלים ועל הכל אמרתי שלא,
אז היא שאלה מה משמין ואני עניתי -דיאטה.

גם אני סוחבת משקל עודף , גם אני מרגישה דברים דומים לגבי רעב שמתגבר עם האכילה,
מן סכר שנפרץ ולא יודע שובע.
גם לי יש בלגן בניירות ובכביסה ובכלל...
אבל אני בן אדם נהדר, ואני ממש מאמינה שגם את {@

[u]יש איזו הנחה שאם במשך שנים לא תאכלי משהו אז תהיי אומללה מזה.[/u]
אם אני אמשיך לרצות אותו כל הזמן אז כן, אהיה אומללה מזה. ראי - יש מאכלים שאני לעולם לא אוכלת, אבל אין לי בעיה עם זה כי אני לא סופרת אותם בכלל. הם לא יכולים לגרות אותי. מאכלי ים למשל, או חזיר. מרק שנראה הכי מפתה שאפשר, אם מישהו יגיד לי שטבל בו קודם איזה שרץ אני אגעל עד עמקי נשמתי. איך מעבירים את האוכל "הרע" לי אל מעבר לאותה גדר?

[u]בהחלט מכירה אנשים שעשו שינוי תזונתי מקיף וקבוע וזה הצליח להם[/u]
עדין מתבוססת בהבדל בין זה לבין דיאטה. אני מרגישה שלא פעם עשיתי שינוי תזונתי כנ"ל, כולל ספורט והכל, ובכל אופן לא הצליח לי. אני בטוחה שהיו טעויות בדרך, אבל בכל אופן זה מעולם לא היה רק (או בכלל) "להקטין מנות".

[u]נראה לי שבאופן כללי את מאוד מרגישה לא נורמלית, חריגה, לא בסדר.[/u]
זה נכון.

[u]איזה רעיון מעולה![/u]
תודה, צילצול. אני מסדרת ניירות עכשיו, מטפלת בדורשים טיפול, מכינה לרו"ח את דוחות 2013. הוא לא יאמין אם אגיש לו בזמן. מה אגיד? ניסיתי להיתמך לדיאטה, בנות התחילו לעזור לי, זה מה שבינתיים יצא :-)

יש איזו הנחה שאם במשך שנים לא תאכלי משהו אז תהיי אומללה מזה. אני יודעת שזה מה שאת מכירה עד עכשיו. אבל יש דרכים שונות מאוד ללכת. שאנשים שנים לא אוכלים דברים - אבל שמחים ומרוצים.

מעניין כאן. תודה שפתחת את הדף.

[u]אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. הולכת להכין עוד אחד. ועוד. אני בטוחה שזה נשמע פה בדיוני לחלק (כל?) ממי שקורא. אני יודעת ושומעת אנשים שאומרים דברים איומים על אנשים כמוני. הם לא יודעים כלום.[/u]

אני מתפקדת לאלה שלא נשמע להן בדיוני בכלל בכלל. זה לא קורה לי המון, אבל כשקורה, זה בדיוק כמו שתיארת. הרבה פעמים גם המציאות פשוט לא מאפשרת לזה לקרות, ויש מצב שהיה קורה הרבה יותר אם היה לי זמן להכין כמה כריכים ברצף.
ובעיניי זה בדיוק כמו שצילי תיארה - יש צורך אחר לא מסופק מאחורי זה. אני ממש מרגישה את זה בזמן אמת. בגלל זה לדעתי הכריך השני מפתה יותר. כי כבר נוכחנו איזו הקלה והנאה סיפק הראשון, וטבעי שרוצים עוד מהתחושה הזו. כמובן שאולי אצלך זה משהו שונה וכן פיזי, אז מצוין שאת מבררת. אולי תתחילי דווקא מרופא המשפחה? נראה לי לגיטימי לומר שלפני שאת מתחילה מאמץ רציני ביותר של דיאטה, את רוצה פעם אחת ולתמיד לוודא שאין פה שום גורם פיזי ולשאול לאן להמשיך מכאן.

וסתם הערה מבחוץ - נראה לי שבאופן כללי את מאוד מרגישה לא נורמלית, חריגה, לא בסדר. למה? יש לך איזשהו קושי עם אוכל, נכון. אבל זה משהו כל כך נפוץ! האם אין אנשים שאת מעריכה מאוד והם בעודף משקל? גם הם לא הגיעו לשם מאכילה של מנות קטנות, מדודות ואלגנטיות (-;
אני לא אומרת את זה כדי לחבל לך במוטיבציה לרזות, אני רק רוצה לומר שאין בעיני שום דבר רע או מעוות בלאכול הרבה. יש לזה השלכות שאת לא מעוניינת בהן, זה הכול.
סך הכול כולם (או הרוב) "חוטאים" בחטאים של דומים של "הגזמה": צפייה בטלויזיה, גלישה באינטרנט, עישון, קניות, עצבים, עצלנות... אף אחד לא "מוחזק" מאה אחוז מהזמן. אף אחד גם לא מרגיש נהדר מאה אחוז מהזמן. נראה לי שכולם לפעמים מרגישים רע ו"נופלים" לבריחות למיניהן. אני מניחה שיש פה שוני גדול במינונים, וזה לא שאני ממליצה על זה כמדיניות, אבל הנטייה כנטייה - לגמרי נורמלית.
אגב, גם אני עם עודף משקל די גדול (כעשרים קילו, על גוף קטן). אף פעם לא תיארתי לעצמי שמישהו אומר (או חושב) עליי דברים איומים. כאילו, מה אכפת למישהו אחר כמה אני אוכלת? איזה דברים איומים שמעת שאומרים (אני באמת סקרנית)?