האם דיאטות מצליחות

[תמי*]

אני קוראת בענין את הדיון שלכן.
בנושא הגלוטן: אני הגעתי למסקנה שכדי להגמל מהקרייבינג אני צריכה להפטר מכל הדגנים וגם מאורז ותפוחי אדמה.

[עלמה*]

אה, ורציתי להגיד עוד משהו

אני מאד שמחה ומודה על כך שהדיון כאן סובב סביב המהות, ולא בוחש בסימפטום. כמה יקר ערך ומרענן... תודה!

[בשמת_א*]

אני מנסה להבין מדבריכן אם אתן נמנעות מגלוטן בלבד, או מקמחים באופן כללי
אני נמנעת מקמחים באופן כללי. כלומר מדברים שעשויים מקמח.
כשאני שמה קצת קמח בלביבות הירק שלי, אני אמנם משתדלת לשים קמח חומוס, קמח כוסמת או קמח אורז (נטולי גלוטן) אבל המאכל עצמו לא "עשוי מקמח".
לגריסי פנינה (שיש בהם גלוטן) שלמים אין השפעה עלי.
אני חושדת שברגע שזה קמח טחון יש לזה השפעה עלי.
לאורז מלא אורגני אין שום אפקט עלי (גם לא אוהבת במיוחד, וזה אחד הסימנים שאין לי התמכרות אליו).

לגבי צום:
שימי לב שצום מתאים רק לחלק מהאנשים.
לאנשים במצבים מסוימים ממש אסור לצום. ואולי את אחת מהם. זהירות!
אני לא רופאה ולא יכולה לדקלם את רשימת המצבים שאוסרים צום כי אני קוראת אותה כל פעם ושוכחת... אבל גם לי אסור לצום.
כמו כן, אחרי שקראתי אותך בעיון ברור לי שהרעבה עצמית היא ממש לא הדרך בשבילך. את חייבת שיטת תזונה שתתאים לך ולא תכלול הרעבה משום סוג. בלי כפייה, בלי הגבלה, בלי לרעוב, בלי להכריח את עצמך להיות רעבה, מוגבלת, "לדחות סיפוקים" וכל דבר כזה. כל המכלול הזה פשוט טראומתי בשבילך ומוביל אך ורק למקום אחד: להשמנה ולשנאה עצמית.
להתנדנד על הקשת שבין "אני מגבילה את עצמי כדי לרזות" ו"אני מאביסה את עצמי כי אני גוועת ברעב ואין לי אופי בגרוש" - זוועה.
הדבר הכי חשוב לך, לדעתי, הוא לצאת מהמקום הזה באופן טוטאלי. מכל הקצוות שלו וגם מהאמצע.
לא להיות שם בכלל.
למצוא שיטה שלא מתבססת על רעב.

קשה מאד לצאת לפעילות על בטן מלאה. זו הבעיה העיקרית
רק בגלל שבשבילך "פעילות" זה איזה משהו ענק, גדול, חובה, צריך והשד יודע מה.
תעשי את זה קטן קטן:
"לצאת לפעילות" = לשים טיימר על 5 דקות בכיס. לצאת מהבית. ללכת לכל כיוון שבא לך עד שהוא מצפצף. כשמצפצף, לחזור הביתה... הנה עשית פעילות גופנית במשך עשר דקות. וואו.

בכלל, למה אלהים יצר כאלו דברים רעים.
הם לא רעים.
ולא אלוהים יצר אותם.
הם כמו שהם. חלק מהם נובעים מהתזונה המעוותת שלנו, וחלק מהחקלאות המעוותת שלנו, וחלק מהעולם המזוהם והמורעל שאנחנו בעצמנו יצרנו.
אנחנו אמורים לחיות עם תזונה טבעית מאדמה פוריה נטולת זיהומים, לגדול ברחם מוזנים אך ורק במזון אמיתי ולא בסמים או ברעל (אם אמא שלך אכלה לחם לבן וסוכר לבן בהריון איתך, גדלת ברחם על רעל), להיוולד בלידה טבעית ולינוק חצי שנה ללא שהכניסו לנו שום דבר אחר לבטן, להתחיל לטעום מזון מוצק טבעי ונקי מרעלים מגיל חצי שנה, ללא סוכר, מוצרי חלב מפוסטרים תעשייתיים, קמח לבן וכן הלאה.

ככה גדלת?
ככה מישהו מאיתנו גדל?
לא.
ולכן מערכת העיכול של כולנו מאוכלסת במגוון חיידקים לא-נכון.
לחלק מאיתנו, החיידקים שהגיעו אלינו כל כך רעים לנו באופן אישי, שהם יוצרים לנו התמכרויות, מטבוליזם גרוע וכן הלאה.
אז מה הפיתרון?
לעשות את הגוף שלנו ידידותי לחיידקים נחמדים (להזמין אותם ולאכול אותם, למשל במזונות כבושים ביתיים ובפרוביוטיקה), ובלתי ידידותי לחיידקים שלא טובים לנו באופן אישי.

[ציל_צול*]

אחרי שקראתי אותך בעיון ברור לי שהרעבה עצמית היא ממש לא הדרך בשבילך. את חייבת שיטת תזונה שתתאים לך ולא תכלול הרעבה משום סוג. בלי כפייה, בלי הגבלה, בלי לרעוב, בלי להכריח את עצמך להיות רעבה, מוגבלת, "לדחות סיפוקים" וכל דבר כזה. כל המכלול הזה פשוט טראומתי בשבילך
כל מילה בסלע! ממש משפט מפתח בעיניי.
ואני חושבת שזה נכון לכולם. המחקר מראה שאנשים מתמודדים עם טראומות בצורה מאוד שונה. ולכן נראה לי סביר להניח שזה טראומתי לכל אדם, פשוט יש אנשים שמצליחים להתנהל בתוך הטראומה הזו בצורה של תיפקוד גבוה. זה לא אומר שזה טוב להם.

[עלמה*]

נכון. אבל אז מה כן?

[ציל_צול*]

אכילת שפע משביע, בשלב ראשון בלי מחשבה על כמויות. שחרור מוחלט של הכמויות ושל הצורך בתוצאות כלשהן. כלומר - שהמטרה תהיה לאכול מזון משביע.
במקביל - פרידה ממזונות מרעיבים. אני מציעה לך לבדוק את זה באופן ספציפי אליך. אצל הרבה אנשים תוכלי למצוא ברשימת המרעיבים את: סוכר מעובד, קמח חיטה בעיקר אבל גם קמחים אחרים, מוצרי חלב ניגר, אורז, תפוחי אדמה.
את יכולה לבדוק על כל אחד מהם איזה תחושות יש לך כשאת אוכלת ממנו. איזה אותות הגוף שלך שולח. גם רגשיים וגם פיזיים.
להסיר מהתפריט את מה שאת מוצאת כמרעיב ולאכול במקומו שפע גדול ונטול הגבלות של מזון משביע. גם בזה תצטרכי לבדוק מה מתאים לך. ברשימה הזו תמצאי אצל רוב האנשים (כוללת דברים שכבר כתבת שלא מתאימים לך אבל זה לטובת הציבור הרחב): ירקות ופירות טריים, אגוזים וזרעים, עלים ירוקים, מזון בסיסי מבושל וכמה שפחות מתובל (ירקות, שורשים, קטניות), גבינות שמנות ואיכותיות (עדיף אורגניות), ביצים (חופש, אורגניות), בעלי חיים (גידול חופשי, אורגניים).
הכיוון הוא סוכר טבעי בלבד, חלבון איכותי, שומן איכותי ולא מעובד, ולטעמי האישי - כמה שפחות מחומם. שומן וחלבון לא אוהבים חימום כי הוא משנה להם את המבנה הטבעי.

איך זה נשמע?
למשל, האם סביר בעינייך לקנות שפע אגוזים ופירות יבשים אורגניים, ובכל פעם שמתחשקת לך פרוסת לחם לאכול מאלו כאוות נפשך? האם זה בכלל מפתה? או שילוב של פירות טריים עם אגוזים כאוות נפשך?

נראה לי שהשלב הראשון יכול להיות פרידה מהעיסוק בכמויות. וזה יכול לקרות אם כל התזונה שלך פשוט תהיה באמת מזינה

[תפילה_לאם]

"לצאת לפעילות" =
קל לי יותר, כשאני יודעת שאני רשומה לחוג ביום מוגדר ובשעה מוגדרת. חבל על הכסף, לא?
וחשוב כמובן שהחוג יהיה מהנה. למשל, מנובמבר אני משתתפת ב... ריקודי בטן. כמה שזה טוב!

[יונת_שרון*]

רק הערה לגבי הבלי גלוטן: לטעמי זה דגש בעייתי. אנשים מגלים שיש להם בעיה עם חיטה או מאפים, ומיד קוראים לזה ״בלי גלוטן״. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה הגורם הבעייתי, או אם יש רק גורם אחד.
באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.
בשורה התחתונה:
לבדוק על כל אחד מהם איזה תחושות יש לך כשאת אוכלת ממנו. איזה אותות הגוף שלך שולח. גם רגשיים וגם פיזיים.

[מיכל_בז*]

"לצאת לפעילות" = לשים טיימר על 5 דקות בכיס. לצאת מהבית. ללכת לכל כיוון שבא לך עד שהוא מצפצף. כשמצפצף, לחזור הביתה... הנה עשית פעילות גופנית במשך עשר דקות. וואו.

רעיון גאוני. אימצתי.

בבקשה כתבי למה את מתכוונת בנושא של ההתמכרות ו'מחר יום חדש', אם בא לך. וגם - שלושת הלבנים הם סוכר, קמח, ו... ? רק כדי להיות בטוחה

אני פשוט משווה את זה לסיגריות שאליהן הייתי מאוד מכורה ועישנתי כמו חיה רעה. עברתי איזה תהליך של גמילה כשהייתה תקופה משעשעת בדיעבד שבה הפסקתי ליום, עישנתי שכטה מחברה, חזרתי לקופסה תוך יומיים ושוב, הפסקתי. בסוף הדרך להפסיק לעשן הייתה בשבילי פשוט להפסיק לעשן. אי אפשר היה לעקוף את זה בשום צורה... לצערי.

אבל אני לא מרגישה ככה בקשר לגלוטן. אני לא מרגישה כאילו ההידרדרות היא בלתי נמנעת. אם כי יכול להיות מאוד שאני עובדת על עצמי לחלוטין, זאת באמת אפשרות. אני לא מאמינה שביס אחד של גלוטן ישלח לאכול קופסת עוגיות ביום למחרת. אני מאמינה, למשל, שגלוטן אחראי לכאבי ראש שלי, אבל לא שהוא ממכר בצורה כזו כמו שניקוטין ממכר. אבל אולי אני טועה, אני לא יודעת. הימים האחרונים שולחים אותי לריביזיה מחודשת של האמונות שלי.

ושלושת הלבנים: קמח לבן, סוכר לבן ומוצרי חלב.

[תפילה_לאם]

לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב.
כשקניתי פעם אחת לחמניות נטולות גלוטן, גיליתי שזה מאכל דוחה בצורה בלתי רגילה. מין מתיקות ספוגית מבחילה.
אז יש מצב שגם הגלוטן בעייתי וגם התחליפים שלו בעייתיים. לא זוכרת עכשיו את רשימת הזוועות שהופיעה על האריזה של הלחמניות ההן.

[ציל_צול*]

באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.
מזדהה. גם לי. ומעבר לתחושה הכללית בגוף, זה גם מאוד לא טעים לי. לחמים בלי גלוטן משאירים לי בפה טעם לוואי חזק ומאוד לא נעים. קינואה (שהיא לא דגן, אלא זרע של הצמח כף האווז) שנחשבת כל כך בריאה ובלתי מזיקה, בפירוש מאתגרת את מערכת העיכול שלי, ולא רק שלי, גם אחרים בבית חוו את זה.

למרות זאת, אני בהחלט יכולה לסמן את הגלוטן כבעיה אצלי. עשיתי הרבה בדיקות אישיות לגבי זה. מה שכן, הריכוז של הגלוטן משפיע מאוד. מוצרי חיטה ישפיעו עלי גרוע יותר ממוצרי כוסמין, למשל. ומאחר ואחד מילדיי באותה סירה איתי, רז אני יכולה להעיד שזה נכון גם לגביו.
עוד מסקנה שהגעתי אליה היא שפרק הזמן שעובר בלי גלוטן משפיע מאוד. למשל, אם אוכל משהו עם גלוטן אחרי תקופה ארוכה בלעדיו, אני אקבל איתות קטן מהגוף שאומר - אה, אה, לא כדאי. אם אני אמשיך עם זה, האיתות יהפוך ממש מהר לבלתי נסבל ומעיק מאוד (ההכי בולט - כחכוחים בלתי פוסקים של הגרון ותחושה של גירוי מתמיד ומציק מאוד).

יש מצב שגם הגלוטן בעייתי וגם התחליפים שלו בעייתיים
אני מוצאת שכמעט כל דבר שמוגדר אצלי כתחליף הוא בעייתי. הוא מראש נכנס לקטגוריה של אוכל לא אמיתי. וזה כמעט תמיד לא נעים לגוף, וזה כמעט תמיד יוצר קושי מנטאלי, במובן של שימוש בתחליפים לדבר ה"אמיתי" (נו, באמת...).

[לב_שומע*]

איזה דף יפהפה. מתנה.
תודה גדולה, עלמה וצילצול, על כל היופי שנוצר פה.
בין כל הכותבות.

עלמה, לא יודעת האם עדיין רלבנטי, אני יכולה לשתף שתקופה לא קצרה בכלל בחיים עם בעיות רציניות סביב אוכל ומשקל התחילה להסתדר רק בעקבות טיפול שלי בעצמי ברוח שצילצול מציעה. של מותר ואפשר ושפע ושובע ולא של אסור ולהגביל. זה לא היה עם מלווה מבחוץ וזה היה לפני המון שנים וזה בוודאי לא היה עד כדי כך מדוייק כמו שצילצול עושה כאן, אבל זה הדבר היחיד שעזר, אחרי הרבה אחרים שלא.

המספרים שלי (במשקל) מאוד לא ירשימו אותך, אבל מידת החומרה בפרמטרים אחרים היתה מספיק רצינית בעיני. והמפתח היה לגמרי לגמרי בגישה הזאת.

[עלמה*]

מרוב שיש לי הרבה מה לכתוב, אני מסתחררת סביב עצמי

צילצול יקרה, כותבת לך כבר יומיים לפרטי. בסוף אשלח... כמעט מוכנה להתחיל... אנא חכי לי

מרגישה מוזר כזה, חצופה אפילו, איך אני גורמת לנשים יקרות וטובות להתאמץ ולשכנע אותי במובן מאליו, וכולן (כמעט) אומרות אותו דבר, ועדין אני בשלי. במקום להתחיל כבר, יאללה תזוזי, אני עומדת על הרגליים האחוריות ומכריזה - את זה כבר ניסיתי ולא עבד, ואת זה גם ואת זה גם ואת זה גם ומה אתן יודעות ואף אחד לא יכול להבין. אני מרגישה שאני נחלשת בנקודה הזו, של ה-רק אני יודעת רק אני מבינה - ובה בעת מתחזקת מן החולשה הזו. תודה, תודה, תודה לכן.

היאוש עודו קשה מנשוא, וכמוהו הפחד להתחיל משהו גדול וליפול בסופו. אני מרגישה כל כך שבירה, כל כך פגיעה. כאילו - עוד נפילה אחת ואשבר לרסיסים. אמות כאן ועכשיו. יש לי עוד עניינים בחיים, לא הכל המשקל. אבל המשקל כל כך מכביד. גם כשמכות מחלות את המשפחה, גם כשכוחותי נדרשים למקומות אחרים לגמרי, העולם כולו עובר לי דרך מסך עבה, שחור, מגביל, חליפת שומן עבה ובלתי נתפסת שעוטפת ומסוככת כל תנועה שלי, כל נגיעה שלי בעולם. הרגשות שוטפים והמילים בוקעות ואני בולמת ומוחקת ועוצרת את עצמי כאן, האמת ששום דבר מזה לא באמת רלוונטי. עם כל כמה שאני רוצה שיראו אותי ושיבינו אותי, עם כל האמפתיה שכל כך חסרה לי בחיים למצבים שונים שעברתי, שעודם אתי, הכי הכי אני צריכה יד מושכת לצאת מהמקום הזה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוהבת וצריכה פחמימות.
יותר מפעם שניסיתי לדלל צריכה שלהן משמעותית - הרגשתי לא טוב. חולשה, סחרחורות, רעב.
אני צורכת פחמימות מכל סוג, לחם מקמח לבן ולחם מקמח מלא. האחרון ממלא יותר, הראשון טעים יותר. שניהם טובים לי.
בשרים מכל סוג עושים לי טוב לגוף ולנפש. עוף מבושל זו תרופה אצלי. בתקופות הכי קשות שלי פיזית, תחלואים מתחלואים שונים נרפאו או נרגעו על ידי אכילת עוף מבושל בטעמים עדינים, ככה לאכול.
מלפפון זו תרופה ממש. ראיתם כמה ילדים אוהבים מלפפונים? הכי בררנים וגם אלו שלא - ישמחו למלפפונים חתוכים רק בשבילם (לפחות אצל כל המשפחה המורחבת שלנו).

קטניות ממלאות אותי בגזים, אורז מלא,קינואה, טחינה, אגוזים, ערמונים ודומיו תוססים לי בקיבה (מלאות כבדה וצרבות, לפעמים בחילות).
פירות - בשפע, ממלאים את הלב והגוף אבל רק על קיבה מלאה, בגלל החומציות אין דרך אחרת.

מאכלים מטוגנים, חריפים ומתובלים טובים לי לחיך, פחות לקיבה. כשאוכלת בתאווה ומאמינה שלתאווה יש משקל - הם נקלטים מצוין.
שוקולד ממש עושה לי טוב. למצב רוח, לשובע.
גרעינים שחורים מריצים אותי לשירותים.
פירות יבשים עושים לי כל כך טוב, כאילו אכלתי סטייק.
במבה מעוררת אצלי ליחה ומכבידה לי בנשמה.
מוצרי חלב - תלוי ביום.

ולפעמים אחרי ארוחה כשאני שבעה אם אני מוסיפה גרגר קטן של דבר מאכל מיותר - בא לי להקיא. זה יכול להיות זית או שסק. אם אני לא עוצרת בנקודה הנכונה, חבל.

זו דוגמא לאיך תפריט יכול להיות לי טוב גם אם הוא לא בריא בכל קנה מידה שהוא, לא נתורפטי ולא קונבנציונאלי. זה בריא לי ככה.

אבל הכי בריא לי זה לספור קלוריות, לא על הנקודה, אבל לשמר מסגרת קלורית תחומה. ולתוך המסגרת הזו אני יוצקת מה שנכון לי מאלה. בכל פעם שאני במסגרת - אני מרגישה טוב. קלה, אוכל לשובע, במידה, לפעמים מעט מדי לפעמים יותר מדי, אבל התחושות נכונות. כשאני רוצה הלגדיל את המסגרת אני מוסיפה ספורט, כשאני מקטינה את המסגרת, בדר"כ כי יצא ככה אני מרגישה מצוין "לרדת" מדי פעם על מנה מושחתת כי יש לי במה לאזן.
בסופו של יום. התוכן של מה שנכניס תלוי בנו. גם כמה נוציא (נאמר בספורט).
להיות לגמרי בקשב לעצמי נטול מסגרת תחומה של קלוריות כמויות או כל מימד אחר - משול בעיניי לתורה שאומרת אם את רוצה לחסוך כסף, לכי ברחוב ותחשבי האם את באמת רוצה לקנות את הבגד הזה או לא, האם את באמת צריכה את העוגה הזו או לא. ההקשבה הזו לעצמי ורק לעצמי לא מספיקה. בוודאי שאני רוצה את הבגד... והעוגה? למה לומר לא לעוגה באמצע יום עמוס ונטול אנרגיות? המסגרת היא זו שאוספת אותך ובתוכה מוצאים את התוכן שמתאים לנו.

[ציל_צול*]

כותבת לך כבר יומיים לפרטי. בסוף אשלח... כמעט מוכנה להתחיל... אנא חכי לי.
עלמה יקרה, בבקשה שחררי את זה. אין צורך בכלום. את יכולה לכתוב לי "שלום, זו אני". וזהו.
אני מבטיחה לך לשאול אותך שאלות ממוקדות שיעזרו לך לצאת מהפלונטר.

להתאמץ ולשכנע אותי במובן מאליו
אני לא חושבת שמישהי כאן במאמץ. אלו עמדות שנעים להביע, נעים למלא בהן את החלל. לפחות בשבילי. וזה בכלל לא מובן מאליו. ממש ממש לא.

רק אני יודעת רק אני מבינה
אלו שני דברים שונים. צד אחד הוא זה של ההתנגדות. ומותר לך להתנגד, וזה אפילו רצוי. זה כוח חי ובועט שבתוכך. אם תקבלי את ההתנגדות שלך לתנועה שלך לתנועה כפי שהיא ייעלם מייד הגורם המחליש.
הצד השני הוא שאת באמת היחידה שיודעת ומבינה. בגלל זה את גם מתחזקת מזה. כי זו האמת לאמיתה. ואל תתני לאף אחד אף פעם לגרום לך להרגיש אחרת או לחשוב אחרת.

הפחד להתחיל משהו גדול וליפול בסופו
כל שנדרש כדי שזה לא יקרה הוא שינוי נקודת המבט. מבטלים את המושגים של ההצלחה, ואיתם מתבטלות מיידית כל ההנחות על מהו כישלון (נפילה), ויוצאים לדרך כשבתיק יש משהו אחר לגמרי - למידה מזוקקת ופשוטה. בלמידה אי אפשר להצליח ואי אפשר ליפול. אפשר רק להיות יותר חכמה בכל נקודת זמן.

הכי הכי אני צריכה יד מושכת לצאת מהמקום הזה
גם פה אני מציעה לך נקודת מבט נוספת. לחפש יד שדווקא לא תמשוך אותך, יד שלא מפעילה כוח. להפך, חפשי לך יד שמכירה בכוח שלך להניע את עצמך, ולכן מציעה רק דבר אחד פשוט - להיות שם איתך, עדה ותומכת. כל ניסיון למשוך למישהו ביד סופו להסתיים ביד כואבת. גם אם יוצאים מהבור בסוף המשיכה, מרגישים את הכאב. האם אפשר לטפס החוצה בלי הכאב הזה? אני חושבת שכן, זה פשוט סוג אחר של טיפוס. במקום לבנות על הכוח של היד המושכת, בונים על חיפוש הזיזים והחורים שבמעלה הבור, אלו שיודעים שהם שם גם אם שחור לגמרי ונדמה שאין לנו כישורי טיפוס.

עלמה, את תהיי בסדר גמור. אני פשוט בטוחה בזה. את כבר בתוך התנועה הזו החוצה.

[לאה*]

לאה, שמחה בשבילך. האם השינוי באורח החיים קשור רק למה שסביב המזון?
קשור גם לדברים נילווים. אני עושה ספורט כחלק מאורח החיים.
מה שהכי חשוב זה שאני מאוד מאמינה בדרך שלי. מאכלים מעובדים כבר לא מדברים אלי יותר. מאכלים מסויימים כבר לא קיימים.
התחלתי גם להתייחס לעצמי אחרת. לחשוב שאני ראויה יותר לאהבה, מה שקודם לא היה.
אין ספק ששינוי כזה במשקל מושך איתו שינויים. רק צריך לדעת לשים את הדברים בפרופורציה כדי לא ליפול.

[לאה*]

אני יודעת שלא הרבה אנשים מתחברים לדיאטת דלת פחמימות. כנראה שתמיד הייתי יותר אישה של בשר (שמן!) מאשר של פחמימות, למרות שגם אותן מאוד אהבתי וגם מתוקים ומה לא.
היום אני נמנעת מהם ושמחה באוכל האחר שיש והוא טעים לי. אני לא אוכלת ממנו בלי הגבלה אבל אוכלת לשבעה ובשמחה.
מעניין אם יש לזה איזשהו בסיס גנטי, כי אנשים רבים שרואים שהצלחתי מודיעים לי שהם לא מסוגלים בלי פחמימות ולא יתקרבו לדיאטה שלי.

[בשמת_א*]

באופן אישי, לחם נטול גלוטן לא עושה לי טוב. וגם חלק מה דגנים נטולי הגלוטן לא עושים לי טוב.
כפי שאמרתי, גם אצלי. לכן אני אמנם אומרת שאני "לא אוכלת גלוטן" אבל זה רק מפני שככה הסביבה מגיבה יחסית בצורה שפויה...
האמת שכמעט לא טעמתי מה"נטולי גלוטן" האלה (סתם יצא לי בפסח, במקרה). א. הם מגעילים ברמות. ב. כמו ציל צול, אני לא מזן מחפשי התחליף אלא מהזן שפשוט אוכל אוכל אחר.

אני חושדת שברגע שזה קמח טחון יש לזה השפעה עלי.
זה מה שכתבתי וזה אכן כולל קמח נטול גלוטן.

אגב, גם אני אוכלת קינואה במשורה. לא מתה על זה. מכינה בשביל הילדה הצמחונית שאוהבת, בתדירות של פעם בחודשיים בערך...
רוב הקטניות עושות לי רע (מעניין מה הגנטיקה שלי, כי שעועית לבנה הכי טובה לי. אפונה יבשה עושה לי גירוי נורא בגרון... ).
אלה קצת מהדברים שגיליתי כשהתחלתי להקשיב יותר לגוף שלי.
אגב, טעים לי אורז בסמתי מלא אורגני, ומאז שאני אוכלת רק אורז מלא כבר כמה שנים, אני חווה את הטעם של אורז לבן כמו קלקר... (ושונאת פריכיות, אגב. אם כבר מדברים על קלקר...) P-:

_אכילת שפע משביע, בשלב ראשון בלי מחשבה על כמויות. שחרור מוחלט של הכמויות ושל הצורך בתוצאות כלשהן. כלומר - שהמטרה תהיה לאכול מזון משביע.
במקביל - פרידה ממזונות מרעיבים. אני מציעה לך לבדוק את זה באופן ספציפי אליך_
מסכימה עם זה ועם כל מלה של ציל צול בכל הפוסט הזה

כולן (כמעט) אומרות אותו דבר, ועדין אני בשלי. במקום להתחיל כבר, יאללה תזוזי
חס וחלילה.
אני למשל ממש מתנגדת (-: להגיד יאללה תזוזי.
אני לא מאמינה בזה בכלל.
לחלוטין לא.
אני מאמינה בתהליכים רכים ועדינים.
אני מאמינה שפתחת את הדף כי פתחת את עצמך לעולם עם שאלה.
עכשיו את מוזמנת להרשות לעצמך, לאפשר לעצמך, לחוות את התשובות. לספוג אותן. ללכת איתן. בלי לחץ, בלי כפייה, בלי דחיפה ובלי משיכה.
תמדדי את הדברים בעיני דמיונך.
תחשבי עליהם.
תעכלי אותם (-:
תני לעצמך רשות לקחת את הזמן שלך, לכבד את הקצב הטבעי שלך ולהקשיב לו, להקשיב לכל מה שכותבים לך, לאהבה ששולחים לך, לרכות ולהכלה שעוטפים בה אותך פה, ולאט לאט, כשיהיה נכון לך, את פשוט תרגישי רצון מבפנים לנסות משהו, משהו שידבר אלייך.

לא משהו שינזוף בך, יצעק עלייך או ידרבן אותך.

היום האזנתי להרצאה מרגשת של מדען בריטי בשם פול גילברט (הנה תראו כאן את הרצאתו ולצדה המון הרצאות מדהימות אחרות ), ואני חייבת לצטט לכן מה שהוא אמר.
הוא אמר למראיין שלו, יוזם סדרת הראיונות הזאת עם קולגות (לא ציטוט מדוייק): "אם תיקחו רק דבר אחד מכל מה שאמרתי היום, אני רוצה שתקחו את זה: תדאגו שהקול שמדבר אליכם בראש יהיה קול רך, נעים, מקבל, ולא קול נוזף ביקורתי שכועס עליכם. דברו אל עצמכם כאילו אתם חבר אוהב ואיכפתי, לא בטון כועס".

[לאה*]

אני למשל ממש מתנגדת להגיד יאללה תזוזי
אני כל כך מתחברת לדברים האלה של בשמת. שנים הייתי בעודף משקל, ידעתי שזה לא טוב לי, הגעתי כבר לבעיות רפואיות שלא לדבר על הפאן החברתי/אישיותי שהרגשתי מאוד לא שייכת, אבל עד שלא הייתי בשלה לא יכולתי לזוז. עד שלא מצאתי בתוכי את הכוח, עד שלא היה טריגר חיצוני, עד שלא מצאתי את השיטה הנכונה עבורי זה לא עבד.
עכשיו אני רק רוצה למצוא בתוכי את הכוח להמשיך בלי להיות מושפעת מגורמים חיצוניים אלא רק מהדבר היחיד שאני יכולה לסמוך עליו וזה על עצמי. להמשיך זה גם לשמור על המשקל (שעדיין גבוה מהנורמה אבל כבר חביב וסביר).

[דלית_ב*]

מישהי מכירה את אופירה שאול "החופש מאוכל"?
לא שמעתי עליה ומקריאה מרפרפת נראה מעניין.
קישור

[עלמה*]

תני לעצמך רשות לקחת את הזמן שלך, לכבד את הקצב הטבעי שלך ולהקשיב לו, להקשיב לכל מה שכותבים לך, לאהבה ששולחים לך, לרכות ולהכלה שעוטפים בה אותך פה, ולאט לאט, כשיהיה נכון לך, את פשוט תרגישי רצון מבפנים לנסות משהו, משהו שידבר אלייך.

בשמת, תודה

[שמנה_רגשית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום עלמה
אני מצטרפת רק עכשיו לדיון, שאנימודה שלא קראתי את כולו. אני יכולה להזדהות עם רוב מה שכתבת, אם לא כל... ההבדל היחיד הוא שלי היה עודף משקל של 65 ק"ג ולא של 45. אחרי הרבה שנים והרבה נסיונות מכל הסוגים, כוללל טיפולים שונים רגשיים וכו' - עברתי ניתוח שרוול והורדתי את המשקל העודף.
ועכשיו, אחרי שנה וחצי מהניתוח, כשאני רזה ומאושרת אני מבינה סוף סוף את הצורך בטיפול רגשי מעמיק.. התחלתי טיפול אצל מטפל מדהים, כבר כמה חודשים, ואני רואה שלאט לאט ובעדינות רבה אנו נוגעים יחד בקצה הקרחון של התופעות שהאכילה שלי נועדה לפצות עליהם במהלך כל השנים - מקומות שלא חשבתי שקיימים ושלא העזתי להסתכל בהם..

האם יכולתי לעשות רק את הטיפול ולהפחית במשקל ללא הניתוח? אולי. מי יודע. אני כבר לא אדע.. אבל אני יודעת שלניתוח עצמו לבד אין ערך ושאני חייבת להמשיך בדרך של בירור עצמי. אני גם יודעת שלא המלחתי, למרות שנים של נסיונות בלתי נלאים, לרדת במשקל בדרכים אחרות, ובסופו של דבר נזקקתי לעזרה המאוד לא טבעית הזו. בעצם הייתי בסכנת חיים ולא יכולתי להמשיך לנסות..

שמו של המטפל שלי הוא רוני מייזליש ואני מאוד ממליצה עליו...

[רסיסים_של_אור*]

קראתי כאן כבר לפני יום יומיים ולא הגעתי לכתוב. כתבו לך כאן כל-כך הרבה דברים ומרגש לראות איך אנשים נותנים מעצמם מכל הלב, אני מקווה שהדברים של כולנו יעזרו לך

רציתי לספר לך שני סיפורים, הראשון שלי עצמי: הקילוגרמים העודפים הצטברו לאט לאט, בהתחלה בצבא עם הרבה שעות של חוסר שינה ופיצויים בצורת בורקס וקולה בשק"ם וכו' וכו', אחר כם עם ההריון הראשון ואז השני... אחרי הילד השני, כשמבחינתי הייתי בעודף של למעלה מ- 15 ק"ג פצחתי בדיאטה רצינית. הוצאתי הרבה דברים מהתפריט וניסיתי ליישם בעצמי את שיטת הנקודות של שומרי משקל. הצלחתי לרדת 17 ק"ג והרגשתי ממש רזה, אז נכנסתי שוב להריון ועליתי, כמו בכל הריון כ- 17-20 ק"ג.... תוך כדי ההריון, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך להימנע ממלא דברים ובכלל, הדגש היה על המנעות וככה מצאתי את עצמי לפני כשנה, אחרי עוד כמה הריונות, שוקלת עוד 10 ק"ג מעבר למשקל שבו פצחתי בדיאטה ההיא. אבל, בכל זאת קרו לי כל מיני דברים בשנים האלה, ולאט לאט עברתי מדיאטה שפירושה מבחינתי כל מה שאני לא אוכלת לשינוי תזונתי מודע, איטי, עם הרבה רבה הקשבה לצרכים של הגוף שלי, כשהדגש שהיה בו הוא כל מה שאני מוסיפה לתפריט שלי ובהדרגה מוציאה במקומו דברים שפחות טובים לי.
אני למשל יודעת שעוגות ולחם הם משהו שלעולם לא אשבע ממנו, אני יכולה לאכול עוד ועוד ועוד מזה... התחלתי להכניס לחיים שלי הרבה אגוזים וגבינות יותר שמנות ופירות מרובים ולאט לאט להוציא ממנו את הסוכר והחיטה ולראשונה לאה רגשתי שאני בהרעבה אלא במסע להשקעה בעצמי ובגוף שלי והתוצאות ניכרות.

אני חושבת שיש הבדל עצום בין כל הגישה שלנו למילה "דיאטה" לבין תהליך ממושך שבו אתה עובר שינויים והמודעות שלך לעצמך ולגוף שלך גדלה ואתה מחליט לפנק את עצמך ולהזין את עצמך בדברים טובים - זה הבדל עמוק, רגשי ונפשי יחד עם פיזי.

לעומת הסיפור האישי שלי,

יש את הסיפור של אח שלי... ששנים צבר עוד ועוד קילוגרמים. מתישהו גם הוא פצח בדיאטה שהדגש בה היה על פעילות ספורטיבית באקסטרים. הוא ירד מדהים ונראה מעולה אבל זה עבר לו ולאט לאט הוא הגיע למימדים ממש ממש מסוכנים. לפני כשנתיים וחצי הוא עבר את הניתוח המדובר ומאז ירד כבר כ- 90 (!!!!!) ק"ג. השינוי הזה, שנעשה ע"י הניתוח מוביל אותו היום ללמוד על התזונה שמתאימה לו. אני חושבת שמבחינתו, הוא לא היה מצליח להגיע למקום הזה בלי העזרה של הניתוח.

שני אנשים, שני סיפורים והלוואי ותמצאי את מה שנכון וטוב עבורך

[פלוני_אלמונית*]

טיפ קטן, לפי דעתי כדאי להתחיל את המסע לתזונה טובה ומספקת, בתוספת של מרכיבים טובים ומזינים, להוסיף על פני לגרוע, יותר מזון טוב, מזין וטרי.

[עלמה*]

רגשית, רסיסים, תודה רבה על השיתוף. הזמינות של הניתוח מאד מבלבלת. תודה לאל שהוא קיים, אין ספק שלעתים הוא מציל חיים. רגשית, אני מניחה שקל יותר לעשות את השינוי המחשבתי כשהגוף כבר רזה, לא? אשרייך שאת מאושרת, שמרי על התוצאות, ושפע בריאות! רסיסים, אני עדין מקוה שאצליח לעשות כמו שאת

[רסיסים_של_אור*]

כמו שכתבו לך כבר לפני, אני חושבת שכדאי שתהיה כאן גם הרבה עבודה על אהבה ואמונה. לי יש את הצורך לדבר עם אלוהים, אז אני חוזרת ומבקשת ממנו שידייק אותי ויעזור לי לאכול כפי צרכי ואת מה שנכון וטוב לי, במקביל, אני כבר איזה תקופה עושה פילאטיס. פעם הלכתי לשם ממקום של להיכנס בעצמי ואחרי תקופה הפסקתי. אחרי שעבר זמן וקרו כמה דברים ואולי גם קצת התבגרתי באתי אל זה ממקום אחר, ממקום של משהו שמעניק לי ולגוף שלי, שמטפל בי, שמסייע לי להמשיך ולתפקד ביומיום שמטפח אותי ואת הגוף שלי. ההבדל בגישה יוצר כזה שינוי... אותו תהליך אני עוברת עם המזון, ויש לי כמובן רגרסיות, נסיונות חוזרים ונשנים במזון שלא טוב לי עד שאצליח להפנים את זה ולעבור הלאה...

[ציל_צול*]

למה דיאטות לא מצליחות?
הנה עוד דרך להתבונן בעיקר - אכילה אינטואיטיבית עם הרעב והשובע. כן, זה משהו שאפשר ללמוד, ובדיוק כפי שהיא אומרת - זה לוקח זמן אבל שווה את זה.
http://www.ted.com/talks/[po]sandra aamodt why dieting doesn t usually work[/po].html

[עלמה*]

כתבה גדולה במיוחד בידיעות היום - איך הורידה זו וזו 70 ק"ג ממשקלה? מעניין איך, אני ישר מתפתה, ונכנסת ללמוד שגם היא עברה ניתוח. גם היא, כמו כמעט כל אלו שהסיפורים שלהם מתפרסמים כל הזמן בעיתון ובאינטרנט. ואני שואלת, מה הטעם בכתבות האלו? לשם מה נועדו?

[עלמה*]

צילצול, תודה על הקישור. הוא לא פשוט לשמיעה. סיכום הדברים: 1. בגלל שאין פתרון להשמנה, המגמה היום היא להתרכז במניעה; 2. מי שרזה שלא יעשה דיאטה, ומי שכבר שמן שילמד לפחות להיות שמן בריא.
הממממ

[ציל_צול*]

מצחיקולה, זה מה שבחרת לקחת מזה?
האוזניים שלי שמעו דברים אחרים

[יונת_שרון*]

מה? תני פירור.

[מיכל_בז*]

גם אני ראיתי את מה שעלמה ראתה וזה דווקא נתן לי שלווה מאוד גדולה כי באופן אישי אין לי שום כוונה לעשות יותר דיאטות כל עוד אני בחיים. זה נפלא בעיני שאפשר להיות שמנה, חיונית ובריאה וזה נפלא בעיני שלקח לה שנה ליצור אכילה מודעת. זה פרק זמן ארוך, אבל אפשרי. הפנטזיה של חיי היא לא להתעסק באוכל, לא להיות היסטרית לגביו, לא לצלול למצבים של הכל או כלום. אני ממש לא רוצה להשמין, אבל אני יכולה להמשיך לחיות בשלווה גם בלי לרזות.
כמות האנרגיה שתתפנה לי ברגע שאפסיק להתעסק באוכל ברמה האובססיבית (כן. אובססיבית) של עכשיו היא פשוט אדירה. וכשראיתי את מה שהיא אמרה על כוח הרצון בהרצאה תהיתי לעצמי, לא באמת הגיע הזמן שכוח הרצון המהולל שלי יופנה למקום אחר?

[ציל_צול*]

טוב, אז אולי נבהיר, שמה שעלמה לקחת מההרצאה בהחלט קיים בה. אבל יש בה עוד דברים, וחשוב מאוד גם מה שאין בה.

הנקודה המרכזית שיש שם היא שאפשר לשחזר את היכולת שלנו לאכול לפי הרעב והשובע. זה מה שהיא עשתה בעצמה ואכן יש עדויות רבות לכך שזה עובד. ובלי קשר לשאלה האם מרזים כך או לא, זה עשוי לתרום לאיכות החיים בצורה משמעותית, ולהסיר אובססיה שמטריפה רבים.
המון אנשים בכלל לא מאמינים שהם יכולים לשחזר את היכולת הזו. אני שומעת המון "ככה אני, אוהבת לאכול הרבה" "אני אוהבת לאכול הרבה ממה שטעים לי" בלי הכרה בכלל שיש מנגנון מנותק שדורש חיבור מחדש. וכאן עומדת חוקרת ואומרת - אפשר ואף רצוי ולא נדרשים לזה חיים שלמים ויש פה תרומה של ממש לאיכות החיים של אכלנים כפייתיים.

עוד נקודה חשובה שהיא מסבירה זה שבעצם יש רעב שהוא רעב מתחזה. המוח נותן אות של רעב אבל זה בגלל שהוא אהבל ולא בגלל שהגוף באמת זקוק לעוד קלוריות לצורך הקיום המיטבי שלו. ההבנה הזו משחררת אותנו מהמחשבה שכל רעב צריך למלא באוכל, ומובילה להבנה שיש סוגים של רעב ששווה לחקור.
בהקשר הזה יש גם משהו שחסר בדברים שלה - היא לא מדברת על האפשרות שגלומה במחקר עצמי של הרעב, ועל האפשרות שמחקר כזה אולי כן יכול לשנות את נקודת המוצא של המוח לגבי המשקל שלנו. אני לא אומרת שזה בהכרח מה שיקרה או שזה יקרה תמיד. אני אומרת - יש כאן אפשרות שנובעת ישירות מההבנה שלא כל רעב שווה לצורך באכילה נוספת.

היא מדברת על זה שגם סביב נקודת המשקל שהמוח מכתיב יש טווח של בין 5 ל 7 קילו שאפשר לנוע סביבו יחסית בקלות. זה לא מעודד את עלמה אבל יש רבות שנכנסות לדיאטה בדיוק בשביל פרידה ממשקלים כאלה. לא שאני בעד דיאטה, אבל מי שזה מה שהיא בוחרת יכולה לצאת מעודדת מנקודה כזו.

היא טוענת (קצת בזעזוע) שמי שמוריד הרבה ממשקלו יצטרך לנצח לאכול פחות. ואני שואלת - אז מה? מי אמר שהכמויות הגדולות שרובנו אוכלים הן דבר בריא ונחוץ? אם הגענו למשקל עודף כי אכלנו יותר מדי, נשמע לי סביר לגמרי שנאכל במשך שארית חיינו פחות. ואגב, מהתנסות אישית ומהתנסות של אנשים שאני עובדת איתם - זה קורה גם בלי קשר לדיאטה, כאשר מתחילים לדייק את התזונה. פשוט אוכלים פחות, לרוב במקביל להבנה שבמשך שנים אכלנו יותר מדי ושלגוף אין צורך בזה.

היא מדברת על זה שהמוח שומר גם שבע שנים על נקודת המשקל הרצויה בעיניו.
אבל, וזה אבל גדול, זה במצב של דיאטה. היא לא מגלה מה קורה לנקודה הזו של המשקל הרצוי במוח אם לא נשארים בדיאטה. היא טוענת שלא מרזים באכילה מודעת אבל למיטב ידיעתי זה לא נבדק. ככל העיסוק הזה חדש יחסית, וכמו בהרבה תחומים אחרים, לאף אחד אין אינטרס כלכלי פה. אז מי שעובר לאכילה מודעת של אוכל אמיתי מדווח על שינוי של ממש וירידה של ממש במשקל, אבל מעבר לכך אין מי שחוקר.
אני לא באה לטעון שזה כן עובד. אני מציינת שההרצאה לא מבססת באמת את ההנחה שזה לא עובד.
היא אומרת, ואני מסכימה - דיאטות לא עובדות.
היא לא אומרת, וזו אפשרות סבירה ביותר - אכילה מודעת כן עובדת. אין לה מחקר כזה, יש לה סברה שזה לא עובד, אבל לא שום הוכחה. וגם לא תהיה לה, לדעתי.

היא מציגה עוד טענה לא מבוססת - שעלייה זמנית במשקל יכולה להפוך לקבועה. נו, אז? אין הוכחה, רק סברה. ולדעתי - סברה אפשרית בהחלט אבל לגמרי לא מחוייבת המציאות.

עוד אחד חשוב לסיום - היא טוענת שלא יורדים במשקל עם אכילה מודעת. זה משום שהיא עוסקת רק בכמות של האוכל. היא לא אומרת מילה על הרכב המזון.
אז נגיד שנסכים איתה (למרות שאין הצדקה אמיתית) שאכילה מודעת לא תורמת להרזייה של ממש. עכשיו נשלח אותה לבדוק מה קורה כאשר האכילה המודעת (לרעב ושובע) משתלבת עם אוכל אמיתי בלבד

[ציל_צול*]

לא באמת הגיע הזמן שכוח הרצון המהולל שלי יופנה למקום אחר?
אני חושבת שהפואנטה היא שאת הזמן שכוח הרצון יפנה אפשר להעביר למקום אחר.
את כוח הרצון עצמו הייתי זונחת לגמרי.

[ציל_צול*]

ומעבר לכל מה שכתבתי, ובניגוד להתייחסותי הרצינית להרצאה - זו רק הרצאה. רק מחקר.
תנו לרעיונות של אכילה מודעת לשקוע, ויימצא מממן או חוקר להוט, ויתחילו לחקור שאלות אחרות שטרם נחקרו.
זה שמחקר או חוקרת אומרים משהו מאוד ברור ונחרץ - לא הופך אותו לנכון. יכול להיות שזה ממש ההפך.
ויכול להיות שמה שטרם נחקר ישנה לגמרי את התמונה.
כך עובד המחקר, וטוב שכך. אבל שווה לזכור את זה. כל מה שלא הופרך - אפשרי. וגם מה שהופרך - עוד עשוי להתגלות כנכון במחקר אחר, שיש בו פחות טעויות, יותר דיוק, משתנים קצת שונים, מתודות חדשות וכו'...

[עלמה*]

אני רוצה הרצאה (או מאמר, או משהו) על המכנה המשותף בין אלו שכן הצליחו לרזות באופן ניכר ולשמור על התוצאות. גם אם הם בודדים, בטוח מישהו כבר הסתקרן לפני ובדק. אז איפה זה?

[גשם*]

חיפשת באינטרנט?

[מיכל_בז*]

עלמה, לפני כמה זמן הייתה ביס דוקו סדרה של HBO על השמנה ובין השאר היה פרק שעסק בדיוק בזה: מי מצליח לרזות, איך ובעיקר, מי מצליח להישאר רזה? (קיצור העלילה: מי שמודד, מודד ומודד. מה הוא אוכל, מתי, כמה, כמה פעילות גופנית וכו'... )
הם דיברו גם על קיצור קיבה ועל אכילה מודעת.

אני חייבת להגיד שזו הייתה סדרה מאוד אינפורמטיבית, אבל צריך להתעלם מהטון הדידקטי. לא מצאתי לצפייה ישירה באינטרנט, אבל בטח חיפוש מעמיק יותר יעזור.

http://theweightofthenation.hbo.com/

[עלמה*]

מיכל, תודה. כאן? http://www.youtube.com/watch?v=hLv0Vsegmoo

[גשם*]

תודה מיכל ועלמה. גם אותי זה מאוד מעניין.

[עלמה*]

ראיתי את הפרק, באמת מעניין מאד (וגם מדכא. כל כך מעט הצלחות!). בכל אופן משהו מאד לא מסתדר לי - מציגים בסרט אנשים שמנים מאד (מאד!) ומראיינים אותם על החיים האומללים שלהם, היאוש והסבל והמחלות. אף אחד מהם או מהקריינים לא מתייחס לאפשרות לניתוח. ואז לקראת הסוף מראים רק אדם אחד שעבר ניתוח - והוא עשה את המסובך שבחבילה (מעקף קיבה) וסבל ממנו מאד, עם סדרה ארוכה של סיבוכים וניתוחים חוזרים (גם אם בסוף הוא טוען שהיה שווה). על פניו, נראה מהסרט שניתוח זו האפשרות האיומה והאחרונה ביותר. אבל הרושם שלי מאז שהתחלתי ללמוד על זה כאן בארץ, שזה ממש לא ככה והניתוח זמין ומומלץ בקלות יתרה.

[יוליקו*]

אולי דיאטות לא מצליחות, אבל ירידה במשקל אפשרית. וגם לאורך זמן.

עובדה:
אמא שלי, שהיתה רזה יחסית, עלתה המון במשקל בעקבות הריון קשה עם צהבת שלא אובחנה, יחד עם דיכאון שלא אובחן.
היא התחילה כעבור כמה שנים תהליך פנימי יפיפה שהוביל למעבר הדרגתי לתזונה מתאימה (עם פרקי זמן עם תזונת בן-אורי, מקרוביוטיקה ועוד), ועיקרו היה לימודים בנושאי רפואה טבעית שתורגלו גם בבית על בני המשפחה וגם בטיפול בלקוחותיה.
והכי חשוב (גם לדעתה) הוא העמקת המודעות העצמית (השפעת העבר על ההווה, שינוי נקודת ההתיחסות, תהליכי סליחה, קבלה עצמית, התחברות לתחושות פנימיות בסיגנון 'מה נכון לי' ועוד).
ירידה גדולה במשקל היתה ביציאה לצום לניקוי בפיקוח רפואי של מספר שבועות (שתו, אבל רק חליטת עלים מסויימת), שכלל עיסויים (כבר לא קיים בארץ).
היא ירדה המון במשקל (כמדומני 20-30 ק''ג) ושמרה בלי מאמץ מיוחד על משקל זה במשך קרוב ל 25 או 30 שנה.
היא פעילה גופנית (עולה מדרגות, גינון) אבל לא ספורטיבית.
לאחרונה עלתה מעט במשקל בעקבות שינויים הורמונליים, אבל חיה עם זה טוב.
היא לא עושה דיאטות הרזיה.

היא מדהימה. מקור השראה.

[פלוני_אלמונית*]

לגוף שלנו יש הרבה קרטריונים לירידה ושמירה על משקל. כולנו מכירים את העובדה שצריך לשרוף יותר קלוריות ממה שאוכלים, ולכן תמיד טוב להיות פעיל וככל שיש לנו יותר שרירים ככה אנחנו יכולים לאכול מבלי להעלות במשקל.
הנה אספקט אחר: אנחנו משמינים כי אנחנו חושבים שנשמין, כלומר אם אכלנו דברים משמינים אנחנו חושבים על זה שזה משמין וכך זה משפיע עלינו.
אני לא בטוחה ב100% אבל יש את הספר הזה על למה צרפתיות לא משמינות וזה הכל נובע מהגישה שלהם לאוכל. הם נהנים מאוכל ולא מפחדים ממנו.
ואכן בצרפת יש הסכמה שגבינות זה לא משמין וגם לחם לא משמין (מה שמשמין זה מה ששמים על הלחם...) ולכן הם אוכלים הרבה מזה ועדיין נשארים רזים.
באותו אופן אנחנו מלקות את עצמנו על זה שאכלנו לחם לבן היום ולכן כבר מצפות להיות מחר שמנות וכך הגוף מחזיר לנו, כפי שאנו מצפות ממנו.

ומהכיוון השני - כשאנחנו עובדים עבודה פיזית קשה, או נמצאים במצב שמכריח אותנו להיות מאד פעילים אנחנו מרגיש ש"הרווחנו" את הארוחה הטובה - אותה ארוחה שלפני כן עשתה אותנו שמנים - והארוחה הזו פחות תשפיע עלינו מבחינת תוצאות שומן + תוצאות נפשיות (שברתי את הדיאטה, למה לא החזקתי את עצמי, זו הפעם האחרונה שאני אוכלת ככה וכו)

[עכשיו_טוב*]

מישהי כאן מכירה מחקרים על לפטין והקשר שלו להרזיה ספציפית של נשים? ראיתי פרסומת שיווקית מעצבנת של מישהו שמנסה למכור משהו בנושא, כמובן שלא קניתי
אבל עניין הלפטין הקשור לבקרת השובע ועניין תנגודת הלפטין אצל אנשים בעודף משקל מאד מעניינים אותי.
נשמע לי שמעבר לשיווק המגעיל יש משהו בבסיס ששווה לדעת.
כאן יש מישהי שכותבת על זה אבל לא ממש מסגירה פרטים (צריך לשלם 47 דולר כדי לקנות את הערכה הסודית). מרגיש לי לא נכון לשלם על מידע שהוא סוג של רפואי
ואין לי סבלנות כבר להמשיך לחפש עוד מידע. אולי אנסה בגוגל תנגודת לפטין. מוזמנות לבדוק ולעדכן אם זה נראה לכן..
http://www.glutenfreepost.com/