על ידי עיניים_טורקיז* » 09 אוגוסט 2005, 14:52
נכון, לא ברור על איזה כאב ועל איזו ריקנות מדברת אמילי דיקנסון. ומכיוון שהנושא כל כך מעניין אותי,
ניסיתי לבדוק קצת עבודות אמנות הקשורות בסבל והתמקדתי באמנים (סופרים, משוררים וציירים) שחוו סבל אישי קשה או שהתאבדו.
מה שעניין אותי במיוחד הייתה אותה נקודת מבט הקשורה בתיאור הריקנות. תיאור אותו ה"אלמנט של הריק".
נוכחתי לדעת, כי מרבית האמנים שנסו לבטא את האינטנסיביות של הכאב, פיתחו את הסבל המנטלי והרגשי לשפה שמבוססת על פחד מפני הריק, שמתבטא בהגזמה ובאובססיביות- (משהו שמזכיר את המושג הלטיני horror vacui ). כלומר, השתמשו בחומרים שהסבל ספק להם למען מטרתם האמנותית.
ואני תוהה האם זה נעשה במובן הרומנטי, כפי שכתבת, כאילו אין שום מקור זולת הסבל ליצירה (אני משתמשת במילים שלך), או שמא, היה שם, או יש שם, תהליך תרפויטי כלשהו שבא למלא את הריק.
איליין סקארי, טוענת ש: "לסבל הפסיכולוגי, למרות הקושי לעיתים לתארו, יש תוכן ענייני, בעל הצדקה מילולית, ולכן אפשר לתארו דרך האמנות".
גריזלדה פולוק למשל, קושרת תהליך של אבל ליצירתיות אמנותית, בטענה שתהליך האבל מאפשר למתאבל לשחרר את היצירתיות ולהפכה למעשה אמנותי—בעיקר על מנת להימלט בעתיד ממלכודת העבר.
גם מלאני קליין וחנה סגל, מצהירות שמעשה האמנות הנו נקודת מוצא להתגברות על טראומה דרך התנסות מחודשת בחרדות דכאוניות מוקדמות אשר יכולות להיפתר רק דרך "יצירה מחדש" של האובייקט הפנימי שאבד.
היצירה מחדש, מתאפיינת בכך שהאמן יכול להרכיב אמצעים דמיוניים וסימבוליים, על מנת ליצור "עולם תחליפי" שלא רק יקל על הטראומה שעבר, אלא אף יאפשר לו להתגבר על חרדותיו הדכאוניות עד למידה של אפשרות לשאת את הטראומה באופן שונה מהגעגועים הנוסטלגיים למלאות שאבדה.
אז מה קורה כאשר האמן נפגש באלמנטים האלה של אפסות וריקנות (שנובעים כמובן מסבל וכאב), שקשה מידי לבטאם?
לדעתי, אם הוא מסוגל לפחות, לדבר על הקושי הזה, או לכתוב על תחושת הריקנות, אזי ה"דברנות" (כפי שאת קוראת לה) היא מעשה של יצירה אמיתי הנובע מתוך הכאב, ולא משתמש בו במובן של ניצולו. ובמובן זה, אני יכולה להבין את היופי שבכאב ואת חשיבותו בחיינו.
גם במקרה של האמנות הויזואלית, למרות השונות הטכנית, כי הרי איך יכול האמן הויזואלי לבטא משהו שאי אפשר לבטא אפילו במילים? איך יכול אמן לבטא באופן מוחשי ריקנות?
לדעתי, קורה דבר שמקביל למילוי של אותו חלל ריק על ידי כל יוצר "סובל" אחר, רק שבמקרה הזה הוא מתבטא או באובססיביות יצירתית, או בציור אובססיבי, (מבחינת מילוי המצע כמו במקרה של ג'קסון פולוק, מישל חדד, מירית כהן ועוד).
בכל המקרים האלה, אני חושבת שלא מדובר על נאטמות, או חוסר מחוברות- אלא שימוש במה שאת מכנה: כאב קיומי שנובע מהנכונות להיות חשוף, כי אמנים מטבעם עוסקים בתחומים שחושפים אותם לאחר.
השאלות שאני מעלה, והתשובות שלך, עוזרות לי לחדד את המשהו הזה, הלא ברור, שמתפתח בתוך הריק.
ואנא, אל תפסיקי "לדבר", הרי גם זה סוג של יצירה...
נכון, לא ברור על איזה כאב ועל איזו ריקנות מדברת אמילי דיקנסון. ומכיוון שהנושא כל כך מעניין אותי,
ניסיתי לבדוק קצת עבודות אמנות הקשורות בסבל והתמקדתי באמנים (סופרים, משוררים וציירים) שחוו סבל אישי קשה או שהתאבדו.
מה שעניין אותי במיוחד הייתה אותה נקודת מבט הקשורה בתיאור הריקנות. תיאור אותו ה"אלמנט של הריק".
נוכחתי לדעת, כי מרבית האמנים שנסו לבטא את האינטנסיביות של הכאב, פיתחו את הסבל המנטלי והרגשי לשפה שמבוססת על פחד מפני הריק, שמתבטא בהגזמה ובאובססיביות- (משהו שמזכיר את המושג הלטיני horror vacui ). כלומר, השתמשו בחומרים שהסבל ספק להם למען מטרתם האמנותית.
ואני תוהה האם זה נעשה במובן הרומנטי, כפי שכתבת, כאילו אין שום מקור זולת הסבל ליצירה (אני משתמשת במילים שלך), או שמא, היה שם, או יש שם, תהליך תרפויטי כלשהו שבא למלא את הריק.
איליין סקארי, טוענת ש: "לסבל הפסיכולוגי, למרות הקושי לעיתים לתארו, יש תוכן ענייני, בעל הצדקה מילולית, ולכן אפשר לתארו דרך האמנות".
גריזלדה פולוק למשל, קושרת תהליך של אבל ליצירתיות אמנותית, בטענה שתהליך האבל מאפשר למתאבל לשחרר את היצירתיות ולהפכה למעשה אמנותי—בעיקר על מנת להימלט בעתיד ממלכודת העבר.
גם מלאני קליין וחנה סגל, מצהירות שמעשה האמנות הנו נקודת מוצא להתגברות על טראומה דרך התנסות מחודשת בחרדות דכאוניות מוקדמות אשר יכולות להיפתר רק דרך "יצירה מחדש" של האובייקט הפנימי שאבד.
היצירה מחדש, מתאפיינת בכך שהאמן יכול להרכיב אמצעים דמיוניים וסימבוליים, על מנת ליצור "עולם תחליפי" שלא רק יקל על הטראומה שעבר, אלא אף יאפשר לו להתגבר על חרדותיו הדכאוניות עד למידה של אפשרות לשאת את הטראומה באופן שונה מהגעגועים הנוסטלגיים למלאות שאבדה.
אז מה קורה כאשר האמן נפגש באלמנטים האלה של אפסות וריקנות (שנובעים כמובן מסבל וכאב), שקשה מידי לבטאם?
לדעתי, אם הוא מסוגל לפחות, לדבר על הקושי הזה, או לכתוב על תחושת הריקנות, אזי ה"דברנות" (כפי שאת קוראת לה) היא מעשה של יצירה אמיתי הנובע מתוך הכאב, ולא משתמש בו במובן של ניצולו. ובמובן זה, אני יכולה להבין את היופי שבכאב ואת חשיבותו בחיינו.
גם במקרה של האמנות הויזואלית, למרות השונות הטכנית, כי הרי איך יכול האמן הויזואלי לבטא משהו שאי אפשר לבטא אפילו במילים? איך יכול אמן לבטא באופן מוחשי ריקנות?
לדעתי, קורה דבר שמקביל למילוי של אותו חלל ריק על ידי כל יוצר "סובל" אחר, רק שבמקרה הזה הוא מתבטא או באובססיביות יצירתית, או בציור אובססיבי, (מבחינת מילוי המצע כמו במקרה של ג'קסון פולוק, מישל חדד, מירית כהן ועוד).
בכל המקרים האלה, אני חושבת שלא מדובר על נאטמות, או חוסר מחוברות- אלא שימוש במה שאת מכנה: [u]כאב קיומי שנובע מהנכונות להיות חשוף[/u], כי אמנים מטבעם עוסקים בתחומים שחושפים אותם לאחר.
השאלות שאני מעלה, והתשובות שלך, עוזרות לי לחדד את המשהו הזה, הלא ברור, שמתפתח בתוך הריק.
ואנא, אל תפסיקי "לדבר", הרי גם זה סוג של יצירה...