האומץ להיות חשוף

"אם תחפש אחר הלב הער.... לא תמצא דבר מלבד רכות. תרגיש כאוב ורך, ואם תפקח עיניים אל שאר העולם, תחוש עצבות עמוקה. אין זו עצבות הנובעת מכך שפגעו בך... אלא זו חוויה הנובעת מכך שהלב חשוף לחלוטין...
עבור הלוחם, חויה זו של הלב העצוב והענוג היא המולידה חוסר פחד.
חוסר פחד אמיתי הוא תוצר של רכות. הוא נובע מכך שאתה מאפשר לעולם לגעת בליבך, ליבך החשוף, היפהפה. אתה מוכן להפתח, בלי התנגדות או ביישנות ולהתייצב מול העולם. אתה מוכן לחלוק את ליבך עם אחרים."

מתוך:
Shambala: The Sacred Path of the Warrior
מאת Chogyam Trungpa

להיות חשוף - בפגיעותך, ברכות הבלתי אפשרית והקשה לנשיאה לעיתים של הלב הלא ממוגן.

להכיר ולהוקיר את המקומות הענוגים ביותר שבפנים, שפגיעותם אינה נענית לכל הגיון.

להקפיד להיות לא מושלם בעליל.

להיות חשוף ופגיע אין זאת אומרת שפוגעים בך בהכרח, כמובן.

ללכת עירום וזקוף בשטח אש.

לכאוב את כאבי העולם בלי להתחמק. מבלי להיות קורבן. מבלי להיות שופט.

לעבוד את גן הקריסטל שבלב. לא לשכוח להשקות כל יום.

יפה! וקשה.....

אולי להעביר לדף ציטוטים שוים, או קטעים יפים, ?

שלום עודד המחפש - אפשר להעתיק מפה לכל מקום, כמובן ובעונג - אבל להשאיר גם את הדף הזה שהוא רק בראשיתו, כך נראה לי.

פרחים שבריריים, דקיקים, של בדולח חי ואור.
גן הקריסטל שבלב עדין כל כך, שכל רוח קלה עלולה להכאיב לו.
אולם אם אני רוצה לחוות את הגן ולהנות מיופיו - עלי לחשוף אותו במידה מסויימת.
הטיפול בו משמעו בעיקר להיות בו ואיתו.

אורה, האם להיות חשוף פירושו להיות בלי עור? האם הכוונה שכל דבר נכנס אלי
וכל דבר בי נראה בלי ששום דבר יחצוץ ביני לבין העולם?

שלום איילה,

חשוב לי להבהיר שזו לא המלצה גורפת: אני לא חושבת שכל אחד בכל עת צריך להיות חשוף ובלי עור.
אם זה נכון לנו, וההתפתחות שלנו מביאה אותנו לשם באופן טבעי, יש סיכוי שאנו מיומנים מספיק ויציבים מספיק לעמוד בכך.
הרי יש אנשים שצריכים דווקא ללמוד להיות עם עור ואפילו עם עור עבה יחסית. כל אחד ודרכו. ויש אנשים שנוטים להיות מושפעים מדי מהסביבה וצריכים אולי לפתח יכולת לא להכניס כל דבר למערכת. ואולי אחר כך הם יכולים ללמוד להיות עירומים יותר.

אבל - כן במובן מסויים אני מדברת על להיות בלי עור. אפילו בלי בשר.

להיות עירום ככל האפשר.

לב עירום, חשוף, מונח על השולחן.

אין צורך להסתתר, להעמיד פנים, להיות מישהו, להיות חזק, להיות בשליטה, להתגונן.

על השולחן מונח לב ביפי פגיעותו.

היופי שנוכח ברגעים שאין שום הסתרה של הרכות שבפנים.

הפשטות שבזה.

חלק מהדימויים והתחושות שהופיעו אצלי בשנים האחרונות באופן ספונטני היו של להיות עשוי זכוכית או בדולח. השבריריות שבזה והעוז להסתובב כך בעולם. זה מאוד מעניין.

אורהל'ה,
מאד מדבר אל לבי, הדף הזה,
רוצה להוסיף גם, שכאשר אני הולכת חשופה בפגיעותי ואנושיותי, אני מרגישה שמאפשרת מקום גם לאחרים להיות נוכחים בפגיעותם ואנושיותם, ומרגישה פחות משוריינת ופחות צורך בכך. ומרגישה פשוטה יותר.
מעניינת המילה הזאת, פשוטה, זה כמו "לא לבושה", זה כמו :"כמות שזה, כמו שהוא".

בדיוק.

יהה, איזה יופי
פשוטה, זה כמו "לא לבושה"

ואם אנחנו משחקות במגרש המשחקים של המילים, אז גם לא לבושה זה כמו לא לבושה בב דגושה...:

חברים! - הגידו לא לבושה!
והתפשטו בבקשה.

Cities taken off the shivering body,
Civilizations crumpled in the dust
Look up with fear and with disgust
To see the beauty they so labored to conceal.

_חברים! - הגידו לא לבושה!
והתפשטו בבקשה._

התנועה הנודיסטית?

היופי שמתרחש כשהלב הכואב אינו נסוג מהמגע המחוספס לעיתים של החיים.

היסוס, חוסר בטחון, חששות, איך אני נראה? מה חושבים עלי? איך אתמודד? הוא אוהב אותי? מה לעשות עם הידיים? ביישנות, טמבליות, להגיד משהו טיפשי, לא להיות קול, לפשל, האף שלי ארוך מדי, להכשל, לפעמים אני חושב מחשבות מרושעות, אולי אני אדם רע? מבוכה, סומק מציף את הפנים, חוסר נסיון, אני לא יודעת איך לומר, איך לעשות, איך לרקוד - כל זה ועוד ועוד ועוד - כמה יפה! כמה יפה!

_יהה, איזה יופי
פשוטה, זה כמו "לא לבושה"_
להתפשט - משמעו גם - להתרחב, להיות נוכח במרחב גדול יותר, במקום - להצטמק או להתכווץ.
איזה יופי.

התנועה הנודיסטית של הנפש. D-:

מתי אנחנו הכי יפים?
כשאנחנו מוכנים להראות ממש רע.

משהו בכנות, באי-ההסתרה, באמיתיות מאיר אותנו באור המופלא ביותר.

ילדי הקריסטל והזכוכית

אנחנו ילדי הקריסטל והזכוכית
שקופים שקופים
דקיקים דקיקים
ענוגים שבריריים.
בדרך כלל הגדולים מתעלמים מאיתנו.
הם חושבים שצריך לחנך אותנו, שאנחנו צריכים לגדול סוף סוף ולהפסיק להיות כל כך רגישים.
הם רוצים שנפסיק להפריע להם להיות גדולים ועסוקים.
אבל אנחנו לא יכולים ללכת.
אנחנו כאן. בלב.
וכשאתם לא אוהבים אותנו אנחנו עצובים וכואב לנו נורא.
ואנחנו יפים כל כך!
והשמש זורחת בעדנו.
והרוח מצלצלת בנו.
כי אנחנו יפים כל כך וצלולים!

להיות עירומה בעולם.
לא להצטרך להיראות חזקה, חכמה, מיוחדת, בשליטה...
כמה זה עדין ומשחרר.
לא לשפוט ולא להמנע.
לא להתנגד ולא לרצות.
לא לפחד ולא להרתע ממגע החיים בעור העדין. בלב הפתוח.

טוב.

להיות יפה להיות חכמה להיות אישה להיות עגולה להיות דעתנית להיות עדינה
בעצמה ברכות בפחד בכעס
להיות עד הסוף
להיות חשופה לביקורת כי היתה לי דיעה
להיות חשופה לאמירה נוקבת כי לא שיחזרתי שוב את המקובל
להיות חשופה ונועזת
להיות חשופה בעדנה
להיות עד הסוף
בכל קשת הרגשות
לחיות

להיות כנים ויהי מה.
לסמוך על האינטואיציה.
לחיות בחופש מ דעה קדומה.
לראות מטרות נכונות להגשמה.
לא להגן ולא להתקיף.
לא להסתתר.
לא לדאוג.
להבין שכולנו אחים.

הנשים הכי יפות כשהן קמות בבוקר
הגברים הכי יפים כשהם קמים בבוקר

מתי כבר מישהו יקום איתי בבוקר?

פשוט אלון - וגם הכי חמודים!

לוונדר סגול - אוי - זו הדגמה חיה - כמה יפה את כשאת חשופה כך!

!

בלב הפתוח.
לב פתוח חיי ונושם ונושף ופועם
רגע מסרב להפרד מפעימותיו שהשאיר מאחור
רגע מנתר משמחה שואף אל האור

לב החש כל זיע וניע
כואב את כאבו של ילד רעב,
יודע לחייך לאחר שאוהב

לב פתוח אינו פוחד לפגוש את עצמו מול ראי
לב פתוח אחד פוגש לב פתוח שני

(לאורה גבריאלי בעלת הדף היפיפה)

זו הדגמה חיה
זו היתה הכוונה

תודה לכם, נהורה, לוונדר, ענת, אלון, תמרולה, נועה... וכל השאר במרומי הדף...

אני מקווה שאני לא חוזרת על עצמי. מי יודע כבר מה כתבתי אי-שם למעלה. אבל בעצם, אולי זו לעולם לא ממש חזרה...

יש משהו מאוד מבריא בנכונות להיות חשוף בכל פגיעותך.....
(כשזה נכון לנו ובעיתוי הנכון)
אמנם, גם מגע האויר יכול לכאוב למקומות העדינים ביותר שבתוכנו
אבל כשהאויר לא מגיע למקומות האלה הם כמו נחנקים, נסתמים,
משהו בערוצים העדינים ביותר, בנימים הדקים,
מתחספס, מתקשה
משהו בחיבור שלנו לדברים כולם ולמעמקי מעמקים אובד.

להיות חשוף לא תמיד אומר לדבר את זה, להחצין את זה.
אפשר סתם להיות. חשוף. ההוויה היא העיקר.
לא חייבים להגיד כל דבר בהכרח. לא תמיד חייבים לשתף בכל עניין.
לא תמיד נכון להגיד הכל בכנות מלאה.
אבל ההוויה החשופה כובשת, מפשיטה ממניירות ומהגנות אותנו ואת הסובבים אותנו
יוצרת מרחב לכולנו להיות, לנשום, לבכות. להתבטא לפעמים, ולפעמים לא.
להיות.
להרגיש גם את הדקויות. אלה שמעבר לרגשות הסוערים (המופלאים בפני עצמם, לעיתים), אלה שמעבר לדעות, לתגובות...

_ההוויה החשופה כובשת, מפשיטה ממניירות ומהגנות אותנו ואת הסובבים אותנו
יוצרת מרחב לכולנו להיות, לנשום, לבכות. להתבטא לפעמים, ולפעמים לא.
להיות._ כלכך נכון, כלכך חזק, כלכך מלא עוצמה.
לא תמיד נכון להגיד הכל בכנות מלאה. צריכה ללמוד את זה.

תודה על כל התזכורות הללו.

מתי האנשים ילבשו מסכות רק בפורים?

לדעתי, ללבוש מסכות זה לא תמיד רע - בתנאי שאנחנו יודעים שאלה מסכות, ומשתעשעים בהן.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מאמינים שהמסכה היא אנחנו
או כשאין לנו אפשרות להחליף מסכות ולהסיר אותן.

הי פשוט אלון,
מסכות משרתות אותנו לפעמים, בעיקר בזמנים שעדיין איננו יודעים להגן על עצמנו ולהיות חשופים יותר בעולם.

מסכות לא מתפתחות סתם כך - הן משרתות מטרה כלשהי. אולם יש להן נטייה להשתלט עלינו ואז, באופן פרדוקסלי, הן גם בדרך כלל מפסיקות לשרת את המטרה הראשונית שלשמה נוצרו.

זה מזיק במיוחד כשהמסכה הופכת לאוטומט שאין לנו אפשרות לוותר עליו ושכמעט איננו מודעים לקיומו.
למשל, אנחנו יכולים להרגיש באופן חצי מודע או ללא כל מודעות, שכדי לשרוד בעולם רגשית ופיזית, עלינו לעשות רושם מסויים, כלומר עלינו לדאוג שיתפסו אותנו בצורה מסויימת.
אדם כלשהו יכול להאמין שאם יראו שלעיתים הוא לא ידידותי, אנשים לא יאהבו אותו או ינטשו אותו.
אדם אחר עלול להאמין שאם יהיה אסרטיבי לא ירצו בו. האפשרויות אינסופיות.
כדי להגן על עצמו האדם עוטה מסכות - בדרך כלל באופן לא מודע לגמרי.
והמסכות נוטות להתקשות ולהתעבות ולהדבק לעור הפנים עד שנדמה לנו שהמסכה היא אנחנו...

וכל זה מוביל להתקשות, לאבדן קשר עם פנים אחרים שלנו, ליציאה מאיזון, ועל כל זה משלמים מחירים שעולים ככל שחולף הזמן - בבריאות, בשמחה, בגמישות, באינטימיות, ביחסים, במה לא, בעצם.

אבל תמיד חשוב לזכור שהמסכה היא בכל זאת, במובן מסויים, גם חלק מאיתנו.
שהיא נסיון הגנה שלא צלח לחלוטין ושאולי יש בה תועלת כלשהי, אם תעשה מודעת, ונדע להסיר אותה ולחבוש אותה בהתאם למה שנכון לנו.

אני לא בטוחה שאני מבינה את דבריך לגמרי, פשוט אלון, אבל אין ספק שאתה אופטימי מאוד.
נכון שעדיף להיות כנים ובעלי מצפון נקי.
אתה צודק ללא ספק.

אבל איכשהו זה נשמע טיפה פשטני - ונדמה לי שהחיים יותר מורכבים מזה.
נראה לי שבדרך כלל, אנשים לא לובשים מסכות בצורה כל כך מודעת כפי שעולה מדבריך. (למרות שיש גם מקרים כאלה, כמובן, של הטעייה מודעת ומכוונת).

המסכות הן בחלקן מערכות הגנה די סמויות מעינינו, ופעולתן לא פשוטה לזיהוי ולשינוי.
זה כמובן אפשרי ונחוץ לגלות מה המסכות שלנו וללמוד להסירן וזו אחת מאושיות העבודה של רבים מאיתנו.
אבל זה לא שפשוט יוצאים בהצהרה נרגשת שמהיום הקץ למסכות וזה מיד קורה.
בדרך כלל זו עבודה ממושכת של הסרת שכבות הדרגתית.
וברוב המקרים גם בריא יותר שהתהליך יהיה הדרגתי - כי כפי שאמרתי למעלה, המסכות משרתות אותנו ולא סתם נמצאות שם.
כל עוד לא פיתחנו דרכי פעולה בריאות יותר - אנחנו זקוקים קצת להגנה החלקית והלא-כל-כך-מוצלחת שמקנות המסכות.

נכון. הרבה פעמים המסכה הופכת לאינסטינקט, רפלקס (גם אצלי)
אני מאמין שחשוב מאוד להביא אותה למודע.
שאדם ידע שאולי בעבודה הוא צריך לצעוק על כולם, אבל בבית שידע להיות סבלני טוב לב ואוהב.

ונקוה שגם בעבודה לא יצעק על כולם...
(-;

מקווה שיזכה לחייך כל היום ולקחת הכל בקלות!

"בעודנו נעשים שקופים, ונחשפים בדיוק בתור מי שהננו ולא בתור מי שהיינו רוצים להיות, אזי מוארת כל תעלומת חיינו כבני אדם בהתגלמות רגעית. הרוחניות נובעת מן הפשטות של חיי אנוש אלה..."
תומס מור הטיפול בנשמה

מי יכול להיות אמיתי ולהצביע "זה אני" "עכשיו הנני" "עכשיו אין אגו באיך שאני מתנהג" "אירועי העבר אינם משפיעים עליי כרגע".
נראה לי כי "אני האמיתי" = הרמוניה מוחלטת.

A man has many skins in himself, covering the depths of his heart. Man knows so many things; he does not know himself. Why, thirty or forty skins or hides, just like an ox's or a bear's, so thick and hard, cover the soul. Go into your own ground and learn to know yourself there.
Eckhart

ובתרגום חופשי:
לאדם עורות רבים, המכסים את מעמקי לבו. האדם יודע כל כך הרבה דברים; הוא לא יודע את עצמו. הרי שלושים או ארבעים שכבות-עור, ממש כמו עור של שור או דוב, כה עבות ונוקשות, מכסות את הנשמה. חדור אל תוך עצמך ולמד לדעת את עצמך שם.

אקהרט

מתוך הספר היפה והמרשים
The Perennial Philosophy,
An Interpretation of the Great Mystics, East and West
Aldous Huxley

מדוע תאמר: "חטאתי כל כך,
ואלוהים בחסדו לא הענישני על חטאי?"
כמה פעמים אני מכה אותך, ואתה אינך יודע זאת!
אתה כבול בשלשלאותי מראש עד כף רגל.
על לבך חלודה על גבי חלודה נאספת
עד כי אתה עיוור למיסתורין הקדוש.
כאשר אדם עיקש והולך בדרך הרע,
הוא זורה אבק בעיני כושר ההבחנה שלו.
בושה ישנה על חטא והקול הקורא בו לאלוהים עוזבים אותו;
אבק, חמש שכבות עומקו, שוקע על המראה שלו,
חלודה מאכלת את הברזל שלו,
צבע אבן החן שלו מאבד עוד ועוד מזוהרו.

ג'אלאל-א-דין רומי
(תרגום חופשי מאנגלית)

בחטא וכולי - דומני שרומי מתכוון לחטא הגאווה ולא לחטאים דתיים כלשהם.
הוא מתכוון כנראה לחטא שאנו חוטאים נגד עצמנו כשאנו רואים את עצמנו כנפרדים מן האחד.
ומה קורה למראה שאנחנו, שיכולה להיות כה צלולה ונקייה, כאשר אנו מאפשרים לה להתכסות שכבות של אבק-גאווה ועיוורון... שכבות שכבות של אטימות המפרידה אותנו עוד ועוד ממקור החיים היחיד.

"קשה חישופו של האדם, וקשה מכל חישופו לעצמו"
(ניטשה)

אכן.
קשה אך שווה.
ברוב המקרים.
נדמה לי שבמקרה של ניטשה זה השתבש, לא?

בהחלט שווה, תמיד !
אבל לעיתים נידמה לי שזהו תהליך בלתי נגמר, ככל שצוללים פנימה, מגלים עומקים בצבעים שונים, מה שהיה אתמול ורוד, נראה היום בכלל ירוק וכן הלאה..

זה גם לא כל כך פופולארי בעידן שבו אנשים נוטים להיות מכורים ל"להרגיש טוב".
כתבתי על זה לאחרונה אם זה מעניין אותך
למאמר

לא שזה רע להרגיש טוב. חלילה. אדרבא. וכיוצא באלה.
אלא שלהיות חשוף זה לפעמים להיות פגיע יותר (לא בהכרח לעלבונות) אלא לחספוס ולכאב ששזורים בחיים. וזה גם להראות פחות טוב. וזה גם לקחת סיכונים מסויימים.
אבל זה קרוב יותר, מדוייק יותר, אמיתי יותר, יהיר קצת פחות, צלול מעט יותר...

אשמח לשמוע על התובנות והחוויות שלך.

ואני חושבת שכמה שהאדם חשוף יותר כך הוא פגיע פחות.

אני מסכימה איתך לגמרי.
פגיע פחות (למשל במובן של 'נוטה להעלב') אבל עדין יותר - יש פחות שכבות בטון ומלט על הלב...
ומרגישים יותר דברים מכל מיני סוגים - כולל דברים לא קלים:
יש פחות הדחקה של אפלת החיים, הצער ששזור בהם לעיתים, פחות חיים בבועה, אכפת יותר מאחרים, הלב מונח חשוף יותר, מוכן לאהוב ולתת ומשום כך חזק מאוד אבל עדין מאוד גם כן.

ויש בזה גם יופי, עידון ומתיקות וגם כאב.

בתקופות של חשיפות מוגברת לפעמים קולטים דברים ויודעים דברים שלכאורה איננו אמורים לדעת.
אפשר להיות מודע לדקויות מעודנות יותר, לחוש דברים דקים יותר - אבל לב חשוף זה לב חשוף.

זה הנסיון שלי, בכל אופן.
וכן - יש בזה עוצמה - בנכונות להיות חשוף ולחשיפות יש הרבה שכבות גם כן, כמו שרמזת למעלה.

ואת מוזמנת לעיין בציטוט שמובא בראש הדף הזה. לזה כוונתי.

אם בא לך - אשמח לשמוע על הנסיון שלך.

בתקופות של חשיפות מוגברת לפעמים קולטים דברים ויודעים דברים שלכאורה איננו אמורים לדעת.

נכון, ואז כדי לשרוד, מתכסים בקליפות...ושוב משילים וחוזר חלילה...ובהתחלה זה תהליך די בלתי נישלט, אבל כשיש מודעות, זו מתנה.

אני חושבת שאדם אינו קולט/יודע דברים שאינו אמור לקלוט/לדעת, רק שלא תמיד הוא במצב של להכיל את המידע.
"לב חשוף" - אינו מראה על עדינות הנפש (שקילת דקויות, וכו')...יש או אין עדינות נפש.
לב חשוף (במודע) - הוא לב אמיץ, כזה שיודע לתת ולקחת. כשהוא רואה לב פצוע, הוא אינו בוכה, הוא מציל. (אני אישית קודם בודקת אם לב פצוע צריך עזרה). כשהוא עומד מול "אויב", הוא לא יודע פחד, הוא יודע להפוך את האויב לידיד.
כי ללב חשוף יש המון מקום פנוי, והוא מביט אל שאר הלבבות - בגובה הלב. לכן הוא בלתי פגיע, כי הוא משמש מראה, וכל הלבבות רואים את היופי שלהם נשקף ממנו.
ועכשיו אקרא שוב את ראש הדף, כדי להבין למה התכוונת...

אהה..! זהו בדיוק.

ואיך חושפים לב פצוע?

שאלה טובה...
האם מהצד הפצוע, איך חושפים?
נדמה לי שלב פצוע מזהה במדוייק לב חשוף, כשזה "בא" מולו. וההפך.
וכל הלבבות רואים את היופי שלהם נשקף ממנו.....וגם את הפגיעות, והפצעים...

מתוך לבי העושה את דרכו הארוכה , נפל אין ספור פעמים ונשבר עוד הרבה יותר
אך מצא תמיד את הכוחות לשוב אל עצמו, אל דרכו
לכיוון ההפתחות.
מתוך הלב הזה יוצאת אלייך תודה עמוקה על הדף הכל כך חשוב הזה
ובמיוחד אל קטע הפתיחה שנגע בו בכזו עדינות והצליח לשחרר עוד התכווצות שלו והעניק לו עוד דחיפה קלה ומעודדת
אל המקומות בהם אין יותר פחד.

מאוד שמחה לקרוא את הדברים שנוספו כאן לאחרונה. תודה רבה לכולכם.

אני תוהה אם במובן מסויים לב חשוף אינו בהכרח גם לב פצוע.
כשהלב חשוף כל ענף שנוגע בו בטעות בהולכנו בדרך עלול להכאיב מאוד -

אבל אולי זה פצע מרפא.
כן. אולי זה פצע מרפא.

אנחנו לא אוהבים כאב. כל כך מנסים להמנע ממנו וכל כך ביקורתיים כלפיו.

כאב - ללב חשוף - מעורר אהבה, חמלה, נכונות לסייע, שותפות, אחווה - כלפי אחרים וכלפי עצמנו.....

ללב חשוף יש זיכרון. אבל בהווה, כשהוא חשוף, הוא בלתי פגיע, מחוסן. הוא יכול לשאת אור שמש ישיר. מלח ים. חספוס של חול. קרה של לילה. הזיכרון - הוא מה ששומר אותו חשוף.
כך אני חווה את ליבי החשוף.
כן, בדרך להתערטלותו של הלב, הוא נפצע אינספור פעמים, ואחרי כל התנפצות לרסיסים הוא אוסף את עצמו, ומתחזק. וכל התנפצות פחות כואבת, כי אין לה לאן לחדור יותר, כי הלב הופך כל-כך רך ושקוף שההתנפצות פשוט עוברת דרכו, הלאה ממנו.

שאיפת הלב היא להיות בהרמוניה.
אז הלב דופק לאט.
אז הגוף מחייך.
אז המוח מיטיב.
אז הנשמה מאירה.

כי הלב הופך כל-כך רך ושקוף שההתנפצות פשוט עוברת דרכו, הלאה ממנו.

איזה יופי

כתבתי על זה לאחרונה אם זה מעניין אותך
קראיתי את המאמר שלך ומאד שמחתי עליו. בדיוק סיימי שנת למיודים שעסקה הרבה מאד ב"פצע" האנושי ובדרך לפגוש אותו. אחת המורות שלנו, הינה דמות כל כך מרשימה, שעובדת עם נוטים למות וכולה אור בדיוק מהמקום הזה.

נהנה לקרוא את הדף

תודה, נועה. מותר לשאול מי המורה הזו?
ותודה פשוט א
ולכל מי שמגיב ומוסיף מחכמתו ויופיו

מותר לשאול מי המורה הזו?
אדירה בן אהרון. כשמה כן היא. בדרך כלל לא מלמדת, אלא רק מטפלת. זכיתי השנה לשמוע אותה שרה ומדברת וזו באמת הייתה זכות גדולה.

שאיפת הלב היא להיות בהרמוניה
הלב אכן מתאם תזמוני "רווחה-התכווצות" בגוף.
עבודת ה"תחזוקה" של הלב החשוף, לא פשוטה.
חשיפותו אוחזת אותו בהקשבה מלאה גם לחוץ וגם לפנים, לכן ההרמוניה של הפנים משליכה הלאה, החוצה.

כמה אנחנו מנסים להמנע מלהיפגע.
כמה אנחנו מנסים להמנע מלפגוע.

להיפגע זה לפעמים דבר טוב מאוד:
לעיתים זה הדבר שסודק את הציפויים הנוקשים שעוטפים את הלב.

מכאן, שפה ושם טוב לפגוע.
מכאן, שפה ושם טוב להיפגע.

שפתיים ללב,
פרג אדום פועם ברוח
עליו, נושרים כל כך בקלות

לב-פרג
פועם ברוח
עלעליו - בדולח חי
שאי אפשר לנתץ

כמו ניצת הוורד, כמו אלפי עלי כותרת
החובקים שחלות ועלי, כמו טיפות טל
מצטמררות בתחתיתו של עלה, משחרות
לאור השמש החם שימיסם במורד הגבעול
של נפשי, ירפרפו, יגעו-לא יגעו, בנימים
הדקים של נשמתי.

קסום

קסום

מהו נכון, ומה לא נכון?
צאנג צו אומר כי קל הוא נכון,
צאנג צו אומר כי הסבל קיים
רק בתוך ליבו של האדם,
אז מה נכון, ומה לא נכון?
האם לדבוק בעמדה, כי
כך קל יותר –
האם אפשר בכלל לנקוט, לבחור
ולעמוד מאחורי, ורק אחר כך
לבדוק? הרי אי אפשר לדעת מראש,
מה תהיה תוצאת הבחירה
ומה תהיה משמעותה.
בחירה היא סיכון, ואני לא רוצה
להסתכן. אם הסבל קיים רק בתוך לבי,
אני רוצה להפסיקו,
האם, אם אחליט ואבחר – הסבל יסתיים,
ישתנה, או ישנה צורה,
האם יש בכלל תשובה?
האם יכול מישהו להיות שלם עם
בחירה, וליהנות מההתעלות שהיא
מביאה עמה?

אני רוצה להרגיש טהורה
ושהשמים יחבקו אותי באהבה
האם זו עוצמה?

רגע רגע
אבל עלתה פה שאלה:_האם מהצד הפצוע, איך חושפים?
נדמה לי שלב פצוע מזהה במדוייק לב חשוף, כשזה "בא" מולו. וההפך._
זה נכון. אני מסכימה את זה. יודעת שזה הדדי. אבל באמת איך לב חשוף יכול לתקן לב פצוע?
אולי בעצם לא יכול. וכל אחד אחראי על עצמו ועל הרצון שלו להיתקן.
וגם כמה לב חשוף יכול להישאר על תקן של מתקן??? הרי גם הוא בן אדם ובעל חולשות.
מחכה לשמוע תשובה. שמחה שגיליתי את הדף הזה. הוא חשוב לי עכשיו מאוד.

להגעתי באיחור:

אינני יכולה לדבר בשם אחרים שצוטטו, אבל זה מה שעולה בי כרגע:
ללא ספק כל אחד אחראי לעצמו - אבל כל אחד - כולנו - אחראים גם על כל האחרים - מפני שאין לנו קיום נפרד מאחרים.

He ain't heavy - he's my brother

זו לא אחריות שמחליפה את אחריותו של האחר.
זו בחירה שלנו.
לב חשוף חושף עצמו לפגיעה אולם גם לתיקון מופלא.
לב חשוף יש לו השפעה מרפאת על אחרים - באפשרו לנו ולאחרים פשוט להיות.

העוז להתהלך בלב חשוף (כשזה נכון לנו - לא בכל מקרה ולא בכל מחיר!) הוא מתנה גדולה לעצמנו ולאחרים -
משלמים על כך מחיר - מחיר מתוק ומבורך של כאב ושל אהבה.

לעיניים טורקיז

אם אפשר -

כשאת אומרת סבל - למה את מתכוונת?
אם הכוונה היא לאי-שלמות עם מה שישנו - זהו סבל
אם הכוונה היא לכאב, צער, עצב..... - זה אינו סבל. זה מחיר החיים העמוקים, המרגשים: החשיפות, האהבה, היות אדם קשור לאחרים, אכפתי, לא אטום...
כשמקבלים את זה נעלם הסבל - אך הכאב לא יעלם לעולם כל עוד אנחנו פתוחים לאהבה.
הוא ישוב ויופיע, ישוב ויופיע - גל ממעמקי הים.

זה משהו שאין מה לריב איתו, להתחמק ממנו - אלא אם רוצים לחמוק מן האהבה, הסיפוק, הקירבה, האכפתיות כלפי עצמנו וכלפי אחרים...

ולגבי סיכונים -
לפעמים לא לקחת סיכונים זהו דבר מסוכן ביותר.

איזה דף מקסים
אני רוצה עוד

Pain has an element of blank
It cannot recollect
When it began, or if there were
A day when it was not.

It has no future but itself
Its infinite realms contain
Its past, enlightened to perceive
New periods of pain.

Emily Dickinson

לאורה,
כשאני מדברת על סבל - אני מדברת על אותו כאב פנימי שאין לו מזור.
אין זה משנה אם הכל מושלם, או חסר, בפנים יש פצע שלא יכול,
או אולי גם לא יוכל לעולם להירפא.
שאלת הבחירה, עולה בכל פעם מחדש, ומי שעומדים על כפות המאזניים, הם הלב החשוף,
החווה והכואב, ומצד שני, הרציונל שאומר, "די מספיק".
הסיכון במקרה של בחירה לכאן, או לכאן, הוא מבחינתי שאלה של מהות. איזה מן בת אנוש אהיה?
האם אוכל להמשיך וליצור, אם אפסיק להרגיש/לסבול? ומאידך, איך אפשר כל הזמן
להיות בלי עור,
להיות חשוף ופגיע,
להיות עשוי זכוכית או בדולח,

זה כל כך מעייף....

שלום עיניים יקרה,

תודה על אמילי.

ישנן כמובן אמירות כלליות וישנה עיניים הפרטית, החד פעמית. והשאלות הן שאלות של עיניים החד פעמית שהתשובות לשאלותיה הן חד פעמיות ומדוייקות לה בלבד ברגע מסויים בלבד.

מדבריך עולים לי כמה הרהורים שאלות ותהיות:

מי אמר שזה או-או: או לב חשוף חווה וכואב או רציונאל?

למה לא גם וגם? יש מקום, חשיבות ותועלת לשניהם.

לדעתי השילוב בין השניים הוא המאפשר ביותר, הגמיש ביותר.
ונכון - אי אפשר להיות ללא עור כל הזמן וגם לא צריך.

יש מקום במרקם המופלא אפילו לרגעים של אטימות פה ושם - אם זה מה שנכון לנו באותו רגע.

_בפנים יש פצע שלא יכול,

או אולי גם לא יוכל לעולם להירפא._
אני לא יודעת כמובן מהו הפצע, האם זהו הפצע של להיות בן אדם או שזה פצע שיש לו "סיבות" או שניהם - ואולי בכלל אין הבדל בין השניים. ואני לא אוהבת לדבר באופן כללי בלי להכיר את האדם הפרטי ומצבו הפרטי.
אבל בכל זאת........

יש אפשרות לחוות את הכאב בלי לטבוע בתוכו:

להיות איתו כל כולו, להתבונן בו אבל לא להיות הוא. הצד הרציונאלי שהזכרת למעלה יכול לעזור בהרחבת החוויה וזווית הראייה. להזכיר לנו שאנחנו איננו הכאב גם אם הוא ישנו בתוכנו.

[בשיר של דיקינסון המופלאה מתואר מצב שניתן, בין השאר, לראותו כתיאור של טביעה לתוך דמות כאובה - משום כך הכל נראה דרך עיני הכאב - העתיד העבר - 'מעולם לא היה דבר מלבד כאב ולעולם לא יהיה'. אותו דבר יכול לקרות כשמשתלטת עלינו דמות אחרת כלשהי - 'תמיד היה נפלא ותמיד יהיה נפלא' - שיקרי באותה מידה...]

למי שעבודה עם דמויות מדברת אליו, ניתן לאתר דמויות שחוות כאב וללמוד בהדרגה לקבל אותן (וזה שונה לחלוטין מלהזדהות איתן ו"לטבוע" בתוכן) ולטפל בהן.
מהו הטיפול הנדרש?

ראשית - להפסיק לחשוב שיש משהו לא בסדר בדמויות האלה ובכאבן ולהפסיק גם לחשוב שיש בהן איזו 'נעלות' מיוחדת. לתת להן מקום, גיבוי, חמלה, אהבה - מה שיכולים באותו רגע/שלב. ובעיקר בעיקר בעיקר להקשיב להן.

מה שקורה בדרך כלל הוא שאנשים כואבים נוטים
או

להדחיק את הכאב ולהתכחש לו

או

כואבים אבל טובעים בתוך הכאב וחווים עצמם כקורבנות (למשל) ואפילו מתבוססים בכאבם בהנאה מסויימת

או

כואבים ושונאים את עצמם או לועגים לעצמם על כך שהם כואבים

במקרה הראשון והשלישי אין טיפול בדמות הכואבת משום שהמסר לדמות הוא: משהו בך לא בסדר.
אין קבלה, אין הקשבה ללא שיפוט. - במצב זה הדמות תכאב יותר ויותר עם השנים החולפות - כי לא די שכואב לה גם לא מקשיבים לה, מזניחים אותה, נוטשים אותה, מעליבים אותה, מנסים לסלק אותה.
במקרה השני לכאורה יש קבלה של הדמות אבל למעשה הדמות משתלטת עלינו לחלוטין ואין שום מרחב של פרספקטיבה, התבוננות לא מעורבת, שלא לדבר על טיפול - כי אם אנחנו מזוהים לחלוטין עם הדמות - מי נשאר להקשיב לה, לחבק אותה, לראות אותה?

יש כמובן גם וריאציות נוספות ושילובים רבים של שלושת התגובות הנפוצות האלה.

פתאום יצא כאן נאום על דמויות - אבל זה יכול להיות כל כך שימושי ומעשי לאנשים מסויימים שאולי בכל זאת יש לזה מקום כאן.

מה שמתאפשר זה לחוות עד הסוף (כלומר לא נאטמים ולא מתרחקים ממעייני הלב היצירתיים) ויחד עם זה גם לא נעשים עבדים של הכאב, לא מתבוססים בו ושומרים גם על חיבור עם צדדים מעשיים, פעילים, רציונאליים, לא רגשיים ועוד...

מצטערת שאני קוטעת את האידיליה הפילוסופית הזו.
זה היה יכול להיות מאוד נעים ונכון ומחובר בכל מצב סטטי של הנפש, אבל במצב של כאב אמיתי התיאוריה הזו לא תופסת כיון שהיא לא משוחחת עם שורש הכאב אלא מסתכלת עליו.
אני מתנצלת אם אני לא יכולה להרחיב מעבר לשני משפטים שכתבתי אבל כיון שאני נמצאת בנקודה הזו כעת, קשה לי להוציא מילים והסברים נוספים.

שלום הגעתי באיחור,

ניכר שאת מדברת מתוך כאב עמוק.
ודווקא מתוך כאבך, יהיה טוב אם לא תתבונני מלמעלה (האידיליה הפילוסופית הזו) ובחופזה בכאבם של אחרים ובדרכם להתמודד איתו.

אין את יודעת אם האנשים שכותבים בדף הזה כואבים או לא, עד כמה ועל מה.

אני מציעה להזהר ברגשותינו כפי שודאי תרצי שנזהר בכאבך.

אם כשאת מדברת על "גישה" את מתכוונת לעבודה עם דמויות - הרשי לי לתקן אותך ולומר שזו גישה שמתבוננת הישר בשורש הכאב - ואף עוזרת להקל עליו מאוד ולרפא כאבים עמוקים ביותר - של חיים שלמים לעיתים.

את זה אני אומרת לך מנסיון אישי עם כאב גדול מאוד וריפוי גדול מאוד. וגם מנסיוני עם אחרים.

הגישה של העבודה עם דמויות פנימיות בוודאי לא מתאימה לכל אדם (כמו כל גישה אחרת) ואולי אינה מתאימה לך.
ויש גישות נהדרות אחרות שיכולות להועיל מאוד לאנשים שונים.

אבל לומר שהגישה הזו לא מגיעה לשורש הכאב זו בורות מקוממת משהו - אלא אם כן תוכלי להדגים את דבריך באופן רציני המבוסס על היכרות והתנסות...

בכל מקרה, דף זה לא מתמקד בגישה של הדמויות הפנימיות...

הדף הזה נובע מהתבוננות כנה בכאב וחוויה עמוקה של כאב.

אנא כבדי זאת.

תודה

אורה יקרה,
כמו שאני מבינה, לכאב, על פי אמילי דיקנסון, אין עבר. הוא ישות טוטאלית, הווה נצחי העומד מעבר לזמן.
היא מכנה אותו "אלמנט של הריק", ובאופן פרדוקסאלי, בעוד שהכאב הנו ריקנות הוא גם ממלא את כל הישות כולה.
כשאמילי כותבת על כאב, היא מתארת גם אותו וגם את חוסר היכולת לתארו. האמנות והיצירה עוזרים לי לבטא את הכאב, כי בדרך בסיסית כלשהי, אני מאמינה שהאמנות מקבילה לסבל. האמנות עבורי, היא כמו הנפש הכואבת, אשר פועלת ללא חוקי היגיון.
לכן, כל כך קשה לי להפעיל את חוקי ה"רציונל", כמו שקשה לי להתחבר לאחת משלושת הדוגמאות שהבאת. מכיוון שאינני מדחיקה או מתכחשת לכאב, מכיוון שאינני טובעת בו, וגם אינני כועסת על עצמי-
אני רוצה להיפרד ממנו, אך גם להשאיר אותו, אני רוצה להתרחק ממנו אך בד בבד להשאירו קרוב, כי הכי מפחיד אותי שיישאר הריק-

זה מאד קרוב למה שאת אומרת, ואני מרגישה שאני שם, במקום שיודע שאפשר גם לחוות וגם לשמור כלומר לא נאטמים ולא מתרחקים ממעייני הלב היצירתיים,
שם בשכל, אבל עוד לא בלב, שממשיך לכן, להיות חשוף , אולי "לפגיעה", כמו שכתבת, ואולי, למרות הקושי, גם "לתיקון מופלא".

עיניים יקרה

מעניין מאוד - מה שאת אומרת על תפיסת הכאב של דיקינסון.
מעניין למה היא מתכוונת בכאב ובריקנות.
האם יתכן דווקא שהיא מתארת את המצב שבו כשהמערכת הנפשית נאטמת לכאב יש תחושת ריקות - "חוסר-מחוברות" - מעין כלום חסר פשר וטעם. והחיבור לכאב על רקע זה מחזיר איזו חיות וחיבור שכבר עדיפים על המוות הקליני שבאטימות.

אני זוכרת שיר מפורסם שלה after great pain... a numbness comes... the nerves sit ceremonious like tombs...
סליחה על הציטוט המקורב.. השיר הזה נראה לי יותר בכיוון הפרשנות שהצעתי למעלה...

או שמא היא מדברת על כאב מהסוג שאני מדברת עליו בדף הזה שהוא כאב קיומי שנובע מהנכונות להיות חשוף - ואין לו סיבה בהכרח.
הוא לא קשור לזה שמישהו אמר לנו או עשה לנו או פגע בנו או שקרה לנו משהו קשה - אלא לאיזו רגישות גדולה שמוכנה לקחת את הסיכון להיות שם, בחוץ ולחוות גם את השריטות וגם את הליטופים.

התפיסה שלך את הסבל כמקור היצירה עלולה "לעשות צרות", מטבע הדברים...
אני מכירה יוצרים רבים שיש להם גישה רומנטית משהו לכאב ולסבל - כאילו באמת אין מקור יצירה זולתו.

לדעתי זה לא המצב. אפשר ליצור משמחה, מכאב, ממלאנכוליה, משלווה... וזה לא סותר:

את זה שיצירות מופלאות רבות נוצרו בכאב
את זה שלדעתי, ותסלח לי הגעתי באיחור שרואה בכל זה התפלספות גרידא..., ככל שחיים ללא שיריון נוקשה ופתוחים מאוד לאהבה, ליופי, לשמחה, חווים גם כאב - מחיר האומץ להיות חשופים.

מזכיר לי את מה שאומרים תמיד בתקופות אבל: שלא תדעו עוד צער.
עברנו עכשיו תקופת אבל קשה ועצובה מאוד, והאמירה הזו לא נעמה לי כלל (למרות שברור שהכוונה היתה טובה - וכמובן שלא כעסתי) -

מבחינתי זה כאילו אמרו לי: הלוואי שלא תדעי עוד אהבה, קירבה, אינטימיות. הרי מי שחווה אהבה בוודאות יחווה כאב - כי תמיד תהיה פרידה:
אם מדובר בזוגיות למשל - או שבן הזוג יעזוב, או נפסיק לאהוב, או שהוא ימות, או יחלה מאוד, או שאנחנו נמות... מטבע היותנו בני תמותה - תהיה פרידה, יהיה כאב. ככה זה.

זה לא מפחית ממעמקי היופי שבאהבה.

אין ספק שנדע עוד צער - כל עוד נחייה בדרך ששווה לחיות - כשאהבה (מסוגים שונים) נוכחת בחיינו.

אני מרבה לדבר לאחרונה...

נכון, לא ברור על איזה כאב ועל איזו ריקנות מדברת אמילי דיקנסון. ומכיוון שהנושא כל כך מעניין אותי,
ניסיתי לבדוק קצת עבודות אמנות הקשורות בסבל והתמקדתי באמנים (סופרים, משוררים וציירים) שחוו סבל אישי קשה או שהתאבדו.

מה שעניין אותי במיוחד הייתה אותה נקודת מבט הקשורה בתיאור הריקנות. תיאור אותו ה"אלמנט של הריק".
נוכחתי לדעת, כי מרבית האמנים שנסו לבטא את האינטנסיביות של הכאב, פיתחו את הסבל המנטלי והרגשי לשפה שמבוססת על פחד מפני הריק, שמתבטא בהגזמה ובאובססיביות- (משהו שמזכיר את המושג הלטיני horror vacui ). כלומר, השתמשו בחומרים שהסבל ספק להם למען מטרתם האמנותית.

ואני תוהה האם זה נעשה במובן הרומנטי, כפי שכתבת, כאילו אין שום מקור זולת הסבל ליצירה (אני משתמשת במילים שלך), או שמא, היה שם, או יש שם, תהליך תרפויטי כלשהו שבא למלא את הריק.
איליין סקארי, טוענת ש: "לסבל הפסיכולוגי, למרות הקושי לעיתים לתארו, יש תוכן ענייני, בעל הצדקה מילולית, ולכן אפשר לתארו דרך האמנות".

גריזלדה פולוק למשל, קושרת תהליך של אבל ליצירתיות אמנותית, בטענה שתהליך האבל מאפשר למתאבל לשחרר את היצירתיות ולהפכה למעשה אמנותי—בעיקר על מנת להימלט בעתיד ממלכודת העבר.

גם מלאני קליין וחנה סגל, מצהירות שמעשה האמנות הנו נקודת מוצא להתגברות על טראומה דרך התנסות מחודשת בחרדות דכאוניות מוקדמות אשר יכולות להיפתר רק דרך "יצירה מחדש" של האובייקט הפנימי שאבד.
היצירה מחדש, מתאפיינת בכך שהאמן יכול להרכיב אמצעים דמיוניים וסימבוליים, על מנת ליצור "עולם תחליפי" שלא רק יקל על הטראומה שעבר, אלא אף יאפשר לו להתגבר על חרדותיו הדכאוניות עד למידה של אפשרות לשאת את הטראומה באופן שונה מהגעגועים הנוסטלגיים למלאות שאבדה.

אז מה קורה כאשר האמן נפגש באלמנטים האלה של אפסות וריקנות (שנובעים כמובן מסבל וכאב), שקשה מידי לבטאם?
לדעתי, אם הוא מסוגל לפחות, לדבר על הקושי הזה, או לכתוב על תחושת הריקנות, אזי ה"דברנות" (כפי שאת קוראת לה) היא מעשה של יצירה אמיתי הנובע מתוך הכאב, ולא משתמש בו במובן של ניצולו. ובמובן זה, אני יכולה להבין את היופי שבכאב ואת חשיבותו בחיינו.

גם במקרה של האמנות הויזואלית, למרות השונות הטכנית, כי הרי איך יכול האמן הויזואלי לבטא משהו שאי אפשר לבטא אפילו במילים? איך יכול אמן לבטא באופן מוחשי ריקנות?
לדעתי, קורה דבר שמקביל למילוי של אותו חלל ריק על ידי כל יוצר "סובל" אחר, רק שבמקרה הזה הוא מתבטא או באובססיביות יצירתית, או בציור אובססיבי, (מבחינת מילוי המצע כמו במקרה של ג'קסון פולוק, מישל חדד, מירית כהן ועוד).
בכל המקרים האלה, אני חושבת שלא מדובר על נאטמות, או חוסר מחוברות- אלא שימוש במה שאת מכנה: כאב קיומי שנובע מהנכונות להיות חשוף, כי אמנים מטבעם עוסקים בתחומים שחושפים אותם לאחר.

השאלות שאני מעלה, והתשובות שלך, עוזרות לי לחדד את המשהו הזה, הלא ברור, שמתפתח בתוך הריק.
ואנא, אל תפסיקי "לדבר", הרי גם זה סוג של יצירה...

אורה,
קודם כל אני מתנצלת. כתבתי את הדברים ברגע של כאב שלי. בניגוד לשאר הזמן שבו אני יכולה לבחון גם כאב של אחרים, יש רגעים שבהם אני נמצאת בכאב שלי לבד ולא רואה משם כלום. וכשאני מחפשת את המילה שתציל אותי זה מאכזב אותי שמה שחשבתי נכון ועמוק בשבילי בכל מצב סטטי של הנפש אחר, לא תופס בזמן אמת. זה מה שהתכוונתי כשכתבתי שהתיאוריה הזו אינה משוחחת עם שורש הכאב אלא מסתכלת עליו. אני לא חושבת שיש פה התפלספות גרידא אלא אולי במסגרת של הדיון המצומצם והמרוחק שמתנהל פה אין לו אפשרות של אינטימיות הנדרשת ברגע של אמת.(אותה מילה או יד מצילה). מצד שני אולי ברגע האמת אין שום דבר שיכול להציל. רק לתת לכאב לחלוף ואח"כ להתמודד עם החיים. קצת ממרחק מהתבוננות. אני בכל אופן חושבת וכך אני גם מרגישה מהסביבה שלי שאני בנאדם חשוף. לא תמיד אנשים יודעים איך לקבל את זה ונבהלים. כאשר אני לא מחוברת לעצמי נוצרים קצרים בתקשורת.
בכל אופן נראה שהתגובה שלי אתמול היתה מיד אחרי הדיון על הדמויות שלא בדיוק הבנתי/ התחברתי למשמעותו. זו גם נקודה. אמרתי את הדברים שלי, חשפתי את הכאב שלי וקיבלתי התגוננות מצידך. אשמח לשמוע תשובה.

שלום הגעתי,

תודה על התנצלותך.

ניכר היה שכתבת מתוך כאב ומצוקה כלשהי- אולם מעניין לראות כיצד במצבים מסויימים דווקא ברגע של כאב מה שמתבטא זו אטימות כלפי אחרים.
דווקא ברגע שאת רוצה שיושיטו לך יד את זועמת באופן שמקשה על הושטת היד לעברך.

זו לא האשמה או ביקורת - זה הרי קורה לכולנו - אלא נסיון להצביע על מה שקרה "כשהתפרצת".

כשאנחנו לומדים להיות חשופים באמת, במקום להתעצבן בלבד, יש סיכוי שנוכל להביע את בדידותנו, את חולשתנו, יאושנו, כאבנו באופן ישיר ופשוט שמאפשר ומזמין הושטת יד, פתיחת לב.

אשמח אם הדיון פה יהיה אינטימי יותר כפי שאת רוצה
אבל זה טיבם של דיונים - הם הולכים להם לפה ולשם וזה דווקא מעניין לפעמים...

ודרך אגב קראת את הדף בראשיתו? אם לא - נדמה לי שכדאי.

בכל אופן - על מנת שתקבלי תגובה חשופה - תאלצי להחשף מעט.
אחרת זה באמת ישאר ברמה תיאורטית...

שולחת לך יד, פותחת לב

נא לקרוא ברוח היטולית משהו...

וואו, עיניים, אני רואה שבאמת את עושה דוקטורט בתחום...

למקרא הציטוטים הללו סבלתי קשות. ועם סיבה הפעם...

"לסבל הפסיכולוגי, למרות הקושי לעיתים לתארו, יש תוכן ענייני, בעל הצדקה מילולית, ולכן אפשר לתארו דרך האמנות".

אני לא חושבת שזה תמיד נכון שיש לסבל תוכן ענייני. זה לא הנסיון שלי בחיים וגם לא בעבודה. סוג הכאב שדף זה עסק בו בעיקר בתחילתו הוא לעיתים קרובות נטול תכנים, או שהתכנים דבקים בכאב אבל אינם באמת מקור הכאב.

גריזלדה פולוק למשל, קושרת תהליך של אבל ליצירתיות אמנותית, בטענה שתהליך האבל מאפשר למתאבל לשחרר את היצירתיות ולהפכה למעשה אמנותי—בעיקר על מנת להימלט בעתיד ממלכודת העבר.

טוב ויפה אבל יש הרבה מקורות אחרים ליצירתיות. מאוד מוגבל לטעון שרק אבל הוא המקור - אם זה מה שהיא טוענת.

גם מלאני קליין וחנה סגל, מצהירות שמעשה האמנות הנו נקודת מוצא להתגברות על טראומה דרך התנסות מחודשת בחרדות דכאוניות מוקדמות אשר יכולות להיפתר רק דרך "יצירה מחדש" של האובייקט הפנימי שאבד.

טוב, זה כבר ממש מתחיל להקפיץ לי פיוזים... (לא אישי) - זה פסיכולוגיסטי עד גועל. (שוב אלף סליחות - אבל זו דעתי)... זה נראה לי כל כך מנותק, האמירה הזו - ובאמת אנטי-תזה מוחלטת למה שאני מנסה ליצור בדף הזה.
(לא שאחרים לא יכולים ליצור משהו אחר בדף).

מה שאחד מגדיר 'ריקות' שונה מהגדרתו של האחר.
עבורי 'ריקות' היא פתח, דלת מופלאה אל מלאות. פתח ליצירתיות מהסוג המשובח ביותר, שהיא מעבר לכאב האישי ולחווייה האישית (גם אם היא כוללת אותה לעיתים).

נכון שבעבר הרחוק, ריקות היתה בשבילי משהו אחר - דווקא משהו אטום מאוד, שכן זו היתה ריקות של דכאון. זו הריקות של הציניקן שאינו רואה טעם בכלום.

כיום ריקות היא מתנה אדירה והלואי ואחווה אותה יותר: ללא מטרה, ללא כיוון, ללא ציפיות, ללא ידיעה, ללא זכרון, ללא עתיד. איזה חופש!
ואני מאחלת ריקות כזו לכל המצוטטות למעלה. זה יעשה להן רק טוב. (-;

אורה יקרה, הומור זה דבר נהדר, ובעיקר כשעוסקים בנושאים שכאלה.
את צודקת, אני עושה דוקטורט מהעניין הזה, קוראת בלי סוף, בודקת את כל התיאוריות,
מנסה להבין ומקווה, בסופו של דבר, להגיע למקום שהריק לא יפחיד אותי.
שאצליח להבין בסופו של דבר שהלב החשוף שלי לא כואב כל כך רק בגללי, אלא מכיוון שהוא עשוי קריסטל_ והוא אינו _מושלם, וכל מה שכתבת עליו בתחילת הדף.
לכן אני שואלת אותך את השאלות הללו, למרות, שבחיי, קראתי את כל מה שכתבת למעלה, כבר כמה וכמה פעמים.
זה מה שאני חושבת שאת שואלת אותי- ואני מנסה לתאר את זה במילים שלי: אם אוותר על הכאב שלי, האם ברגע זה יעלם הכאב מן העולם? ואם הלב שלי חשוף מטבעו, האם הוא ייאטם ומקורות היצירה ייעלמו?
הציטוטים שהבאתי קודם, מדברים על השלב שבו האמן עסוק בכאב שלו, ואני מנסה להבין האם אני בכלל במקום הזה, כי אם כן, אני מאד רוצה לזוז משם.
שאלות כאלה יכולות להישאל רק מכיוון שאני מפחדת מהמעבר מהבנת הכאב שלי כפרטי, להבנתו כמשהו טבעי לי.
לבטוח שלא תבוא שם איזה ריקות ריקות היתה בשבילי משהו אחר - דווקא משהו אטום מאוד, שכן זו היתה ריקות של דכאון. זו הריקות של הציניקן שאינו רואה טעם בכלום.

עיניים יקרה מאוד,

כיצד יוכל הכאב להעלם מהעולם או מליבנו והוא השתי של ערב השמחה?

את יודעת, אני קוראת בדיוק ספר של אשה מרשימה שזה עתה הכרתי: שמה פמה צ'ודרון. היא תלמידה של צ'וגיאם טרונגפה שמצוטט למעלה, בתחילת הדף.

אני קוראת אותה ומשווה לדרך ההתבוננות והכתיבה של מלאני קליין ושות' - ונדמה לי שהן מפתחות ומסלסלות מבלי להסתכל בפשטות בחיים עצמם. כל 'הסלסולים' הללו - האם אינם מרחיקים אותנו מהחיים עצמם ומיופים?

כמובן שדבריה של צ'ודרון מדברים אלי כי גם אני חושבת כך. אני לא מתיימרת לחוסר-הטייה...

"...הסבל שלנו מבוסס על פחד מהארעיות. הכאב מושרש עמוק בתפישת המציאות הצולעת, החד-צדדית שלנו. מי בכלל הגה את הרעיון, שיכול להיות עונג בלא כאב? קידום המכירות של הרעיון הזה גורף למדי בעולם שלנו, ואנחנו קונים אותו. אבל כאב ועונג קשורים ביחד; הם בלתי נפרדים. אפשר לחגוג אותם. הם רגילים...כאב אינו עונש; עונג אינו השכר."

פמה צ'ודרון, כשהדברים מתפרקים
עמוד 72

וזה רק קטע אחד מספר שעוד לא גמרתי (זה במסגרת החזרת השורש גמר ללקסיקון היומיומי..) ששווה מאוד לקרוא. הוצאת חכמת הלב, דרך אגב. תרגום לא מבריק אבל סביר.

והנה את מתארת כמדומני פחד מהארעיות. אולי זה ידבר אל ליבך:

את הכאב את מכירה. כואב אבל נוח, מוכר, מלא.
ריקות מפחידה אותך.
אבל הכל ארעי וחולף.
אם תבוא ריקות מסוג זה או אחר, גם בה תתבונני, גם מתוכה תוכלי אולי ליצור - או שלא, ואז, בוודאות, יבוא דבר מה אחר. אולי אושר גדול, אולי עצב, אולי כעס וחוזר חלילה.
הכל בסדר. מה יש לפחד?
ואם בא פחד מריקנות או מדבר אחר? מתבוננים בפחד, נושמים אותו, כותבים אותו ומציירים אותו וגם הוא חולף. גם מהפחד אפשר לא לפחד ומריקות. אם יבוא יבוא.... נקבלו בסקרנות ואולי אפילו בשלווה...

הערת אזהרה: כל זה לא המלצה גורפת. כל מקרה לגופו - דורש רגישות מיוחדת, זהירות מיוחדת לו, אומץ ייחודי לו. לתשומת לב הקוראים!

חזרתי הביתה היום, ומצאתי את מה שכתבת. העיניים שלי התמלאו בדמעות, ובמילים האחרונות כבר היה לי קשה לראות.
בתוך השקית של סטימצקי נח לו הספר של פמה צ'ודרון שקניתי הבוקר, ועל המדף שליד המיטה, ספר שאני קוראת בו בימים האחרונים:
"כוחם של צירופי מקרים", של דיפאק צ'ופרה. ואני מחייכת לעצמי, ומרגישה אליך כל כך הרבה אהבה, הערכה ותודה.

ואז אחרי דקות ארוכות של מחשבות, על איך לענות את כל כך הרבה הדברים שיש לי לומר על דבר קטן אחד- משהו שהתחדד לו בעזרתך,
והפך מסופת הוריקו לאדווה קטנה בדלי-
אני עוברת לרגע לבלוג שלי, ומוצאת מכתב מ שמחה שמצאתי, המצטט משפט שכתבתי אני:
קרעי מראות של ילדות חולפים, חמקמקים, מעורבים בכאב של בדידות פנימית שלא קשורה באף אחד
ומבינה שהבנתי כבר קודם בלב, אבל עכשיו אני גם מבינה בראש.
מחבקת אותך בתודה

הזמן, הזמן חושף את הלב - (לראש).

לשתיכן.

עיניים יקרה,

תודה מעמקי הלב והנשמה.
דבריך וההרגשה שאולי הועלתי במעט נוגעים במעמקים בתוכי.

איזו הצטרפות מקרים מרגשת ויפה שאי אפשר לטעות בה.

תודה וחיבוק גם ממני.

שמחה שמצאתי יקרה,

תודה על תמיכתך היפה כל כך.
חיבוק אמיץ גם לך!

היי נינוחה

מנין תבוא הנינוחות הזו,
היא לא תבוא בעזרת הרוחות
היא לא תבוא מבחוץ,
הנינוחות, בוא תבוא מתוכי,
אלמד לשחרר ולהשתחרר,
לשמוע, ליצור, לקבל את החום,
לתת לעצב, לסבל ולפחד מקום,
לתת את האור שבי לעולם.

אלמד להעניק מהעוצמה שבי
מבלי לקבל תמורה.

מנין תבוא הנינוחות הזו,
לא מהאיך ולא מהמה,
הם לא מעניקים כלום,
אלמד להביט אל תוך תוכי,
אל הבור השחור, הקורא לי מחד,
ואל האינסוף המאיר מעלי,
אלמד לעבור את החומה,
שלפתחה יש לא רק בור ומעמקים,
או שמים ואינסוף, אלא,
אי ודאות, השתאות ופליאה,

ואיך אעבור לשם?
בנינוחות ובהסכמה, בקלות ובהדרגה,
מההכרה בפחד ועד הקבלה,
מהכניעה לחרדה ועד קבלת העוצמה,
האור והחשכה, והתקווה – - -

<יושבת בשקט ומתרגשת>

לתת לעצב, לסבל ולפחד מקום

מדהים עם מה אפשר להיות:

אפשר להיות עם פחד
אפשר להיות עם אימה
אפשר להיות עם אבל
אפשר להיות עם בכי
אפשר להיות עם דכאון
אפשר להיות עם הריק
אפשר להיות עם פגיעות
אפשר להיות עם זעם
אפשר להיות עם אהבה
אפשר להיות עם טיפשות
אפשר להיות עם בילבול
אפשר להיות עם שמחה
אפשר להיות עם מבוכה
אפשר להיות עם חמדנות
אפשר להיות עם תיסכול
אפשר להיות עם יאוש
..............

להיות עם - זה הדבר המעצים ביותר - וזה אימון מתמשך ומעמיק ומתרחב ואין מתנה גדולה מכך.

מדהים עם מה אפשר להיות
ויש שמדהים שבכלל אפשר להיות.
אפשר להיות - זו עוצמה.
להגיע למצב שאני מאפשר לעצמי להיות.
כי כל מה שאפשר להיות עם...אפשר להיות גם בלי.
אבל אי אפשר בלי קודם כל להיות.
להיות.
ואז אפשר להיות עם...@}