על ידי דרכים_צדדיות* » 19 אוקטובר 2011, 10:41
אני מחכה לתחושה הזו, שהדרך תהיה ברורה יותר ויציבה יותר בתוכי, תהיה אשר תהיה.
אני בטוחה שהדברים יראו וירגישו אחרת. כנראה שהשיתוף, גם אם אינו במקומו, אכן משרת לי
כל מיני צרכים, שבתקווה יתמעטו או יתרככו.
אבל כרגע אני חווה איזו בהלה, ברור לי שהיא מיותרת, אבל היא שם והיא חזקה ואני מתייסרת
מכך שאני מתייסרת- והאנרגייה שלי נשאבת לחיבוטים וחיטוטים מיותרים לגמרי.
אתמול שוחננו אל תוך הלילה על חינוך בבית, על הכיוון שלנו, הייתי כעוסה ומפוחדת,
זו הייתה שיחה קשה בשבילי וקמתי בבוקר מודאגת ולא נחמדה.
בן-הזוג שלי מאוד מאוד מלא עכשיו מהתגליות החדשות והמרגשות על דרך אפשרית אחרת
לגדל ילדים, ובכלל, לחיות, מדבר על זה, או סביב זה, הרבה ולא תמיד עם מי שכדאי וצריך לדבר על זה,
וגרוע מכל, מביא את זה איתו לעבודה, ששם, מתוקף תפקידו ואופי העבודה, כדאי מאוד, לדעתי,
לא לגעת בזה בכלל.
אך בשיחה אתמול הבנתי, עד כמה, למעשה, גם לי זה פולש לעבודה ולמרות שאני לא מדברת או פעולת מתוך זה
שם, אני רואה את הדברים בעבודה באור אחר, ביקורתי יותר. אני עובדת בין היתר עם ילדים ונוער,
במסגרות תחרותיות ותובעניות ופתאום יש כל-כך הרבה צרימות ואספקטים בעבודה שפשוט קשה לי איתם.
וואו. אני קצת מרגישה שאני עושה מהדברים יותר ממה שהם. מנפחת וגורמת לעצמי סבל.
ואני מצטערת שאני לא נחמדה וקשה ורבה עם בן-זוגי.
הוא טיפוס מפה עד להודעה חדשה, אבל הוא מקסים, מיוחד במינו. והוא אוהב כל-כך ושותף נדיר והוא שלי.
אני צריכה לצאת מסבך חיבוטי הנפש המיותרים האלה.
אני מחכה לתחושה הזו, שהדרך תהיה ברורה יותר ויציבה יותר בתוכי, תהיה אשר תהיה.
אני בטוחה שהדברים יראו וירגישו אחרת. כנראה שהשיתוף, גם אם אינו במקומו, אכן משרת לי
כל מיני צרכים, שבתקווה יתמעטו או יתרככו.
אבל כרגע אני חווה איזו בהלה, ברור לי שהיא מיותרת, אבל היא שם והיא חזקה ואני מתייסרת
מכך שאני מתייסרת- והאנרגייה שלי נשאבת לחיבוטים וחיטוטים מיותרים לגמרי.
אתמול שוחננו אל תוך הלילה על חינוך בבית, על הכיוון שלנו, הייתי כעוסה ומפוחדת,
זו הייתה שיחה קשה בשבילי וקמתי בבוקר מודאגת ולא נחמדה.
בן-הזוג שלי מאוד מאוד מלא עכשיו מהתגליות החדשות והמרגשות על דרך אפשרית אחרת
לגדל ילדים, ובכלל, לחיות, מדבר על זה, או סביב זה, הרבה ולא תמיד עם מי שכדאי וצריך לדבר על זה,
וגרוע מכל, מביא את זה איתו לעבודה, ששם, מתוקף תפקידו ואופי העבודה, כדאי מאוד, לדעתי,
לא לגעת בזה בכלל.
אך בשיחה אתמול הבנתי, עד כמה, למעשה, גם לי זה פולש לעבודה ולמרות שאני לא מדברת או פעולת מתוך זה
שם, אני רואה את הדברים בעבודה באור אחר, ביקורתי יותר. אני עובדת בין היתר עם ילדים ונוער,
במסגרות תחרותיות ותובעניות ופתאום יש כל-כך הרבה צרימות ואספקטים בעבודה שפשוט קשה לי איתם.
וואו. אני קצת מרגישה שאני עושה מהדברים יותר ממה שהם. מנפחת וגורמת לעצמי סבל.
ואני מצטערת שאני לא נחמדה וקשה ורבה עם בן-זוגי.
הוא טיפוס מפה עד להודעה חדשה, אבל הוא מקסים, מיוחד במינו. והוא אוהב כל-כך ושותף נדיר והוא שלי.
אני צריכה לצאת מסבך חיבוטי הנפש המיותרים האלה.