על ידי פלוני_אלמונית* » 27 יולי 2014, 00:47
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
מתחרטת יקרה,
ראשית כל, חיבוק גדול. אשמה וחרטה הן ה"לופים" שהכי קשים לי בהורות- קשה לצאת, וככל שנשארים הנזק מחמיר והיציאה מהם מתרחקת.
סיפור אישי, אולי אפילו מעודד בטווח הבינוני-רחוק: כשאני מלתי את בני עשיתי זאת לאחר הרבה חשיבה, בהחלטה משותפת עם בן זוגי, בדעה צלולה וכו'... למרות זאת, אם יוולד לי בן נוסף, אני לא חושבת שאבחר למול אותו.
הדבר שרדף אותי בעניין הברית לא היה המילה עצמה, אלא העובדה שלא יכולתי להביא את עצמי להיות איתו, לידו, שלו- ברגע הזה. תכננתי להיות לידו, לומר לו שאמא כאן והכל בסדר, לחבק. לא יכולתי.
גיליתי את זה רק באותו הרגע, כשהחיתוך נמצא שניות לפנינו...
פשוט ברחתי, לא יכולתי לראות את זה. הייתי בשוק, ולא יכולתי להגיד "בטלו את האולם! לכו הביתה! אין ברית, אמא השתפנה".
המון זמן התקשיתי לסלוח לעצמי על ה"הפקרה" הזו שלו ברגע האמת, על זה שלא הייתי איתו, לא חיבקתי אותו, השארתי אותו בידי האיש הגדול והרשע שחותך ומכאיב, לבד! איזו מין אמא אני?! ורק בגלל שקשה לי לראות?! איך לא עצרתי אותו?! איך לא חטפתי את הסכין מידיו? איך לא הרגתי את המוהל?! ואת בטח יכולה להמשיך לבד את כיוון המחשבה, עד הפסים הקשים מאוד שזה מגיע אליהם גם אצלך.
חודש אחרי זה התחלתי טיפול. הייתי מוצפת בחרדה- שאני אמא חסרת אונים, מסורסת, שלא תצליח להגן על הבן שלה לעולם, שהוא יגדל בתחושה שאין על מי לסמוך, שהוא יהיה קורבן נוח לכל מי שירצה לפגוע בו...
אנחנו כבר שנתיים אחרי, והחדשות הטובות הן שכמעט סלחתי לי. לא הייתי חוזרת על זה, אבל כמעט סלחתי.
החדשות היותר טובות הן שהעזתי לפגוש את עצמי, ולהבין שזה שלי- אני זו שמרגישה לא מוגנת, כנועה, קורבן נוח, פגיעה, מתקשה לסמוך. זה לא שלו.
עכשיו זה נשמע לי ברור מאליו, אבל בגוף ראשון זה לוקח המון זמן לראות את מה שברור מאליו. אני מודה (כן, מודה!) על המשבר הזה, שכבר בתחילת חייו של הקטנטן שלי הפגיש אותי עם החלקים בי שכל כך מפריעים לי, שכל כך צעקו לתיקון, ולא עשיתי את השיפוצים עד בואו. מי כמו הבן שלי ראוי ששינויים כאלו יערכו בשבילו?
יצא שהשתפכתי פה. הנקודה היא, ואני יודעת שזו קלישאה, שיש לך הזדמנות. סיפרת על עצמך שתמיד היית חזקה, עומדת על דעתך, איתנה. כנראה שבכל זאת יש בך עוד חלקים, כאלו שיוצאים למשל במצבים של לחץ, חוסר אונים, תשישות אחרי לידה- השד יודע מה... מה שבטוח- אלו חלקים שצצים כדי לקרוא לך לטפל בהם, בשבילו, עכשיו. אל תתני להם ללוות אותך להמשך האמהות כפי שהם. הכירי בהם, דעי לקבל אותם וגם להיזהר מהם בעת הצורך. הוא ראוי לתיקון הזה, ואולי היה צורך לזמן טלטלה רצינית כזו כבר בתחילת הדרך כדי להעביר אותך את השינויים האלה. קבלי עזרה, בבקשה!!
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חייבת ללמוד לאהוב את המה שמו שלו ככה, כדי שלא יקבל ממני מסר תת מודע כלשהו שהוא לא תקין.
היה לי כואב מאוד לקרוא את זה... אי אפשר לעבוד עליהם, הפרחחים האלו, הם יודעים הכל. רק כשתשחררי באמת את עול האשמה שלך מעל המה שמו שלו, הוא יוכל לקבל את המסר שהוא אהוב ונהדר כמו שהוא.
הלוואי שנפגש פה שוב בקרוב, וכבר תהיי פחות מתחרטת.
הרבה אהבה, דרך צלחה
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
מתחרטת יקרה,
ראשית כל, חיבוק גדול. אשמה וחרטה הן ה"לופים" שהכי קשים לי בהורות- קשה לצאת, וככל שנשארים הנזק מחמיר והיציאה מהם מתרחקת.
סיפור אישי, אולי אפילו מעודד בטווח הבינוני-רחוק: כשאני מלתי את בני עשיתי זאת לאחר הרבה חשיבה, בהחלטה משותפת עם בן זוגי, בדעה צלולה וכו'... למרות זאת, אם יוולד לי בן נוסף, אני לא חושבת שאבחר למול אותו.
הדבר שרדף אותי בעניין הברית לא היה המילה עצמה, אלא העובדה שלא יכולתי להביא את עצמי להיות איתו, לידו, שלו- ברגע הזה. תכננתי להיות לידו, לומר לו שאמא כאן והכל בסדר, לחבק. לא יכולתי.
גיליתי את זה רק באותו הרגע, כשהחיתוך נמצא שניות לפנינו...
פשוט ברחתי, לא יכולתי לראות את זה. הייתי בשוק, ולא יכולתי להגיד "בטלו את האולם! לכו הביתה! אין ברית, אמא השתפנה".
המון זמן התקשיתי לסלוח לעצמי על ה"הפקרה" הזו שלו ברגע האמת, על זה שלא הייתי איתו, לא חיבקתי אותו, השארתי אותו בידי האיש הגדול והרשע שחותך ומכאיב, לבד! איזו מין אמא אני?! ורק בגלל שקשה לי לראות?! איך לא עצרתי אותו?! איך לא חטפתי את הסכין מידיו? איך לא הרגתי את המוהל?! ואת בטח יכולה להמשיך לבד את כיוון המחשבה, עד הפסים הקשים מאוד שזה מגיע אליהם גם אצלך.
חודש אחרי זה התחלתי טיפול. הייתי מוצפת בחרדה- שאני אמא חסרת אונים, מסורסת, שלא תצליח להגן על הבן שלה לעולם, שהוא יגדל בתחושה שאין על מי לסמוך, שהוא יהיה קורבן נוח לכל מי שירצה לפגוע בו...
אנחנו כבר שנתיים אחרי, והחדשות הטובות הן שכמעט סלחתי לי. לא הייתי חוזרת על זה, אבל כמעט סלחתי.
החדשות היותר טובות הן שהעזתי לפגוש את עצמי, ולהבין שזה שלי- אני זו שמרגישה לא מוגנת, כנועה, קורבן נוח, פגיעה, מתקשה לסמוך. זה לא שלו.
עכשיו זה נשמע לי ברור מאליו, אבל בגוף ראשון זה לוקח המון זמן לראות את מה שברור מאליו. אני מודה (כן, מודה!) על המשבר הזה, שכבר בתחילת חייו של הקטנטן שלי הפגיש אותי עם החלקים בי שכל כך מפריעים לי, שכל כך צעקו לתיקון, ולא עשיתי את השיפוצים עד בואו. מי כמו הבן שלי ראוי ששינויים כאלו יערכו בשבילו?
יצא שהשתפכתי פה. הנקודה היא, ואני יודעת שזו קלישאה, שיש לך הזדמנות. סיפרת על עצמך שתמיד היית חזקה, עומדת על דעתך, איתנה. כנראה שבכל זאת יש בך עוד חלקים, כאלו שיוצאים למשל במצבים של לחץ, חוסר אונים, תשישות אחרי לידה- השד יודע מה... מה שבטוח- אלו חלקים שצצים כדי לקרוא לך לטפל בהם, בשבילו, עכשיו. אל תתני להם ללוות אותך להמשך האמהות כפי שהם. הכירי בהם, דעי לקבל אותם וגם להיזהר מהם בעת הצורך. הוא ראוי לתיקון הזה, ואולי היה צורך לזמן טלטלה רצינית כזו כבר בתחילת הדרך כדי להעביר אותך את השינויים האלה. קבלי עזרה, בבקשה!!
[u]עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חייבת ללמוד לאהוב את המה שמו שלו ככה, כדי שלא יקבל ממני מסר תת מודע כלשהו שהוא לא תקין.[/u]
היה לי כואב מאוד לקרוא את זה... אי אפשר לעבוד עליהם, הפרחחים האלו, הם יודעים הכל. רק כשתשחררי [b]באמת[/b] את עול האשמה [b]שלך[/b] מעל המה שמו שלו, הוא יוכל לקבל את המסר שהוא אהוב ונהדר כמו שהוא.
הלוואי שנפגש פה שוב בקרוב, וכבר תהיי פחות מתחרטת.
הרבה אהבה, דרך צלחה