על ידי נילי_קו* » 30 יוני 2008, 17:52
חזרנו הביתה בסביבות תשע. בן הזוג הכין את הבריכה. רונית וקורי הגיעו, והוא קרא לנו לחלץ אותו מחדר האמבטיה. הוא נכנס עם הבריכה, ולא הצליח להוציא אותה דרך הפתח הצר. רונית וקורי משכו את הבריכה מבחוץ, ונוצר קרע גדול בחלקה התחתון. הצירים התחזקו מיד כשהן הגיעו, ואני העברתי אותם בחדר העבודה בזמן שהאחרים מדביקים תלאי על הקרע שנוצר. האווירה הייתה מבודחת ושמחה. הצירים נראו רציניים ולרונית היה נראה שאלד עוד הלילה. אחרי זמן מה העזתי לבקש שתבדוק לי פתיחה, במחשבה שאני בוודאי כבר די מתקדמת. רונית בדקה, ואמרה שאין שום פתיחה, וצוואר הרחם סגור ארוך ואחורי. הייתי המומה לגמרי. לא הבנתי איך אחרי שבוע של צירים, ושעות של צירים משמעותיים, אין שום פתיחה. רונית ביקשה מקורי לתזמן את הצירים, וכשראתה שהם לא סדירים, הציעה שאשתה יין ונלך לישון. מאוכזבת לחלוטין שתיתי את היין, והן פרשו לישון בסלון. קורין הגיעה בדיוק, והלכה לישון בחדר השינה שלנו.
ישנתי שינה שטחית כשעתיים ואז התעוררתי עם צירים כואבים. לא רצינו להעיר את רונית, וגם פחדתי מהמשמעות של צירים שלא מתפתחים ללידה. העברנו זמן מה לבדנו, ולפנות בוקר הערנו את רונית. אמרתי לה שאם אני לא יולדת, אז אני רוצה להבין מה עובר עליי – למה יש לי צירים כואבים כל כך. רונית התחילה לשאול שאלות בכדי לעזור לי לברר למה אני סגורה. היא ניסתה איזה תרגיל של כתיבה, אבל לא היה נראה שהוא מביא לתשובות. אני לא זוכרת כיצד זה קרה, אבל התחיל להתפתח סשן רציני. הערנו את קורין שתצטרף, וגם קורי נכנסה לחדר. ישבתי על הכדור, בן הזוג מאחורי, תומך בי בצירים, וביניהם רונית הוליכה אותי בשאלות. ניסינו לראות למה צוואר הרחם סגור ומה יעזור לפתוח אותו. עלו דברים שונים שאינני מצליחה לשחזר. בסוף התברר שאני רוצה לשיר כדי לפתוח את הרחם, ומילות השיר שקיבלתי היו אני יודעת ללדת. שרתי את המילים וכולם הצטרפו. רונית, שלדעתי הייתה שרויה במצב של תקשור, התחילה לשיר תפילה, ואנחנו הצטרפנו. השירה התגברה, ועימה הצירים, וחשתי שהרחם נפתחת (כן, הרחם שלי היא נקבה).
כשסיימנו לשיר זרחה כבר השמש. רונית נתנה לי לשתות מיץ תפוזים עם שמן קיק. זה היה מבחיל, ואני המשכתי לרכון על הכדור ולחוש די מסכנה. כעבור זמן מה רונית באה והודיעה לנו שככה לא מגיעים ילדים לעולם, ושצריך לקדם את הלידה. היא אמרה שנצא לטבע לטיול ארוך, ושלא נחזור לפני שאני מוכנה ללדת. ירדנו לוואדי משגב. הצירים כאבו מאד, וכל כמה צעדים נאלצנו לעצור. התקדמנו מאד מאד לאט, וכשהשמש התחילה לקפוח על ראשנו חזרנו, כשכל כמה רגעים נאלצנו לעצור ולקבל את פניו של ציר נוסף. חזרתי מותשת, וכעבור כמה צירים מייאשים על הכדור החלטתי שאני צריכה לצאת שוב. יצאנו יחד עם קורין, הפעם רק לשבילי השכונה, כי הצירים נעשו מאד תכופים וכואבים. הפעם כבר הייתי צריכה את ארבעת הידיים של תומכי. ככל שהזמן עבר הזדקקתי ללחץ רב יותר על הגב התחתון. תוך כדי הטיול הרגשתי ייאוש נורא. הכאב היה איום, הייתי כבר עייפה ומותשת, ופחדתי שאני עדיין לא מתקדמת. אמרתי להם שאם אני בפתיחה של 1-2 ס"מ, אני לא יודעת איך אוכל להמשיך עד הסוף. חזרנו הביתה, נכנסתי עם מתן למקלחת ובכיתי.
אחרי המקלחת רונית בדקה אותי, ובהתרגשות עצומה היא אמרה לי שהיא לא יודעת על מה אני מדברת, כי יש לי פתיחה של ארבע. בכינו מהתרגשות. הייתי מעודדת והתמלאתי בכוחות להמשיך. בן הזוג התחיל למלא את הבריכה, ואני העברתי עם קורין צירים כואבים מאד על הכדור. רונית נתנה לי עוד מיץ עם שמן קיק, ולא הבנתי איך אני אמורה לרצות שהצירים יתחזקו עוד, כשהכאב כבר כל כך בלתי נסבל. רונית באה להראות לי מה היא רוצה שאני אעשה במים – תנועה של צלילה בתוך גל. היא בדקה שוב כדי לראות אם אני יכולה להיכנס למים (אפשר להיכנס מפתיחה של חמש), וראתה שאני עוד לא התקדמתי. שוב הרגשתי ייאוש קל על ההתקדמות האיטית, אבל התחלתי לדמיין בזמן הצירים שאני גל בתוך המים או דולפין ששוחה על הגל, והרגשתי איך אני הולכת ונתפתחת (בן זוגי אמר בדיעבד שבשלב הזה הייתי מאד שקטה. אני זוכרת שהרגשתי שכואב לי כל כך שאני לא מצליחה להוציא קול מהפה).
כשהבריכה הייתה מוכנה, ביקשתי להיכנס. רונית לא ידעה אם זה הזמן, אבל הסכימה שאכנס לזמן קצר ואז נראה. מיד כשנכנסתי התחלתי לעשות את תנועת הצלילה שרונית הראתה לי בזמן הצירים. הכאב היה אדיר, אבל התנועה הזו עם הדמיון של הגלים בים, עזרה לי לעבור דרכו. אחרי כמה דקות במים רונית בדקה אותי ואמרה שאני בלידה! הייתה לי פתיחה של שבעה ס"מ. חזרתי נרגשת למים. הצירים היו עצומים, ואמרתי לרונית שאני לא אוכל לשאת צירים חזקים מאלו. היא אמרה לי שאין צורך, מכיוון שהם כבר לא יתחזקו. מכיוון שהתחיל לברוח אוויר מהבריכה (דרך הקרע של אמש), זוגי התחיל למלא בריכה שנייה, שאותה קורין נשלחה לקנות. בזמן מילוי הבריכה המשכתי לרכב על הגלים, כשרונית לוחצת לי על הגב הדואב בצירים. צירי הלחץ התחילו להופיע, ואני ביקשתי לעבור לבריכה השנייה, כי המים לא כיסו לי את הגב התחתון, וזה הוציא אותי מדעתי.
עברתי לבריכה החדשה, שהייתה גדולה יותר, ואפשרה לבן הזוג להכנס איתי למים. הצירים היו איומים, אך ביניהם היה זמן של הרפיה. המשכתי בכל זמן הצירים לרכב על הגלים, תוך כדי שבן הזוג לוחץ לי על הגב ומעסה אותו בעוצמה. בין הצירים התהפכתי על הגב והוא השיט אותי במים, שר לי שירים, נישק אותי ולחש לי מילות אהבה. הגוף היה רפוי לגמרי, ונראיתי ישנה, אך גם בזמן זה הכאב היה חזק. הלחץ והרצון לדחוף התגברו, ובשלב מסוים יכולתי כבר לחוש את ראש התינוקת בתעלת הלידה. הייתי נרגשת מאד, ויחד עם זה מותשת. ביקשתי ממנה שתרכב איתי על הגל. ביקשתי שתתפוס גל ותרכב עליו החוצה מהרחם. הלחיצות נמשכו, והראש שלה התקדם לאיטו במורד הנרתיק. יכולתי לחוש את ההתקדמות שלה, על ידי מגע בשק מי השפיר בתחילה, ובראשה אחרי שפקע. זמן רב הראש היה בפתח התעלה, אבל הלחיצות נמשכו ונמשכו. התפללתי אליה שתבוא אליי. ואז זה קרה – לחיצה אחת ככל האחרות, והראש יצא. רונית בבהלה ביקשה שאתהפך על הגב ובלחיצה הבאה היא יצאה כולה. משכתי אותה אליי והנחתי אותה על החזה. בכיתי. בכינו. הייתי מאושרת. עוד לא קלטתי את מה שצפוי לקרות בהמשך.
חזרנו הביתה בסביבות תשע. בן הזוג הכין את הבריכה. רונית וקורי הגיעו, והוא קרא לנו לחלץ אותו מחדר האמבטיה. הוא נכנס עם הבריכה, ולא הצליח להוציא אותה דרך הפתח הצר. רונית וקורי משכו את הבריכה מבחוץ, ונוצר קרע גדול בחלקה התחתון. הצירים התחזקו מיד כשהן הגיעו, ואני העברתי אותם בחדר העבודה בזמן שהאחרים מדביקים תלאי על הקרע שנוצר. האווירה הייתה מבודחת ושמחה. הצירים נראו רציניים ולרונית היה נראה שאלד עוד הלילה. אחרי זמן מה העזתי לבקש שתבדוק לי פתיחה, במחשבה שאני בוודאי כבר די מתקדמת. רונית בדקה, ואמרה שאין שום פתיחה, וצוואר הרחם סגור ארוך ואחורי. הייתי המומה לגמרי. לא הבנתי איך אחרי שבוע של צירים, ושעות של צירים משמעותיים, אין שום פתיחה. רונית ביקשה מקורי לתזמן את הצירים, וכשראתה שהם לא סדירים, הציעה שאשתה יין ונלך לישון. מאוכזבת לחלוטין שתיתי את היין, והן פרשו לישון בסלון. קורין הגיעה בדיוק, והלכה לישון בחדר השינה שלנו.
ישנתי שינה שטחית כשעתיים ואז התעוררתי עם צירים כואבים. לא רצינו להעיר את רונית, וגם פחדתי מהמשמעות של צירים שלא מתפתחים ללידה. העברנו זמן מה לבדנו, ולפנות בוקר הערנו את רונית. אמרתי לה שאם אני לא יולדת, אז אני רוצה להבין מה עובר עליי – למה יש לי צירים כואבים כל כך. רונית התחילה לשאול שאלות בכדי לעזור לי לברר למה אני סגורה. היא ניסתה איזה תרגיל של כתיבה, אבל לא היה נראה שהוא מביא לתשובות. אני לא זוכרת כיצד זה קרה, אבל התחיל להתפתח סשן רציני. הערנו את קורין שתצטרף, וגם קורי נכנסה לחדר. ישבתי על הכדור, בן הזוג מאחורי, תומך בי בצירים, וביניהם רונית הוליכה אותי בשאלות. ניסינו לראות למה צוואר הרחם סגור ומה יעזור לפתוח אותו. עלו דברים שונים שאינני מצליחה לשחזר. בסוף התברר שאני רוצה לשיר כדי לפתוח את הרחם, ומילות השיר שקיבלתי היו [b]אני יודעת ללדת[/b]. שרתי את המילים וכולם הצטרפו. רונית, שלדעתי הייתה שרויה במצב של תקשור, התחילה לשיר תפילה, ואנחנו הצטרפנו. השירה התגברה, ועימה הצירים, וחשתי שהרחם נפתחת (כן, הרחם שלי היא נקבה).
כשסיימנו לשיר זרחה כבר השמש. רונית נתנה לי לשתות מיץ תפוזים עם שמן קיק. זה היה מבחיל, ואני המשכתי לרכון על הכדור ולחוש די מסכנה. כעבור זמן מה רונית באה והודיעה לנו שככה לא מגיעים ילדים לעולם, ושצריך לקדם את הלידה. היא אמרה שנצא לטבע לטיול ארוך, ושלא נחזור לפני שאני מוכנה ללדת. ירדנו לוואדי משגב. הצירים כאבו מאד, וכל כמה צעדים נאלצנו לעצור. התקדמנו מאד מאד לאט, וכשהשמש התחילה לקפוח על ראשנו חזרנו, כשכל כמה רגעים נאלצנו לעצור ולקבל את פניו של ציר נוסף. חזרתי מותשת, וכעבור כמה צירים מייאשים על הכדור החלטתי שאני צריכה לצאת שוב. יצאנו יחד עם קורין, הפעם רק לשבילי השכונה, כי הצירים נעשו מאד תכופים וכואבים. הפעם כבר הייתי צריכה את ארבעת הידיים של תומכי. ככל שהזמן עבר הזדקקתי ללחץ רב יותר על הגב התחתון. תוך כדי הטיול הרגשתי ייאוש נורא. הכאב היה איום, הייתי כבר עייפה ומותשת, ופחדתי שאני עדיין לא מתקדמת. אמרתי להם שאם אני בפתיחה של 1-2 ס"מ, אני לא יודעת איך אוכל להמשיך עד הסוף. חזרנו הביתה, נכנסתי עם מתן למקלחת ובכיתי.
אחרי המקלחת רונית בדקה אותי, ובהתרגשות עצומה היא אמרה לי שהיא לא יודעת על מה אני מדברת, כי יש לי פתיחה של ארבע. בכינו מהתרגשות. הייתי מעודדת והתמלאתי בכוחות להמשיך. בן הזוג התחיל למלא את הבריכה, ואני העברתי עם קורין צירים כואבים מאד על הכדור. רונית נתנה לי עוד מיץ עם שמן קיק, ולא הבנתי איך אני אמורה לרצות שהצירים יתחזקו עוד, כשהכאב כבר כל כך בלתי נסבל. רונית באה להראות לי מה היא רוצה שאני אעשה במים – תנועה של צלילה בתוך גל. היא בדקה שוב כדי לראות אם אני יכולה להיכנס למים (אפשר להיכנס מפתיחה של חמש), וראתה שאני עוד לא התקדמתי. שוב הרגשתי ייאוש קל על ההתקדמות האיטית, אבל התחלתי לדמיין בזמן הצירים שאני גל בתוך המים או דולפין ששוחה על הגל, והרגשתי איך אני הולכת ונתפתחת (בן זוגי אמר בדיעבד שבשלב הזה הייתי מאד שקטה. אני זוכרת שהרגשתי שכואב לי כל כך שאני לא מצליחה להוציא קול מהפה).
כשהבריכה הייתה מוכנה, ביקשתי להיכנס. רונית לא ידעה אם זה הזמן, אבל הסכימה שאכנס לזמן קצר ואז נראה. מיד כשנכנסתי התחלתי לעשות את תנועת הצלילה שרונית הראתה לי בזמן הצירים. הכאב היה אדיר, אבל התנועה הזו עם הדמיון של הגלים בים, עזרה לי לעבור דרכו. אחרי כמה דקות במים רונית בדקה אותי ואמרה שאני בלידה! הייתה לי פתיחה של שבעה ס"מ. חזרתי נרגשת למים. הצירים היו עצומים, ואמרתי לרונית שאני לא אוכל לשאת צירים חזקים מאלו. היא אמרה לי שאין צורך, מכיוון שהם כבר לא יתחזקו. מכיוון שהתחיל לברוח אוויר מהבריכה (דרך הקרע של אמש), זוגי התחיל למלא בריכה שנייה, שאותה קורין נשלחה לקנות. בזמן מילוי הבריכה המשכתי לרכב על הגלים, כשרונית לוחצת לי על הגב הדואב בצירים. צירי הלחץ התחילו להופיע, ואני ביקשתי לעבור לבריכה השנייה, כי המים לא כיסו לי את הגב התחתון, וזה הוציא אותי מדעתי.
עברתי לבריכה החדשה, שהייתה גדולה יותר, ואפשרה לבן הזוג להכנס איתי למים. הצירים היו איומים, אך ביניהם היה זמן של הרפיה. המשכתי בכל זמן הצירים לרכב על הגלים, תוך כדי שבן הזוג לוחץ לי על הגב ומעסה אותו בעוצמה. בין הצירים התהפכתי על הגב והוא השיט אותי במים, שר לי שירים, נישק אותי ולחש לי מילות אהבה. הגוף היה רפוי לגמרי, ונראיתי ישנה, אך גם בזמן זה הכאב היה חזק. הלחץ והרצון לדחוף התגברו, ובשלב מסוים יכולתי כבר לחוש את ראש התינוקת בתעלת הלידה. הייתי נרגשת מאד, ויחד עם זה מותשת. ביקשתי ממנה שתרכב איתי על הגל. ביקשתי שתתפוס גל ותרכב עליו החוצה מהרחם. הלחיצות נמשכו, והראש שלה התקדם לאיטו במורד הנרתיק. יכולתי לחוש את ההתקדמות שלה, על ידי מגע בשק מי השפיר בתחילה, ובראשה אחרי שפקע. זמן רב הראש היה בפתח התעלה, אבל הלחיצות נמשכו ונמשכו. התפללתי אליה שתבוא אליי. ואז זה קרה – לחיצה אחת ככל האחרות, והראש יצא. רונית בבהלה ביקשה שאתהפך על הגב ובלחיצה הבאה היא יצאה כולה. משכתי אותה אליי והנחתי אותה על החזה. בכיתי. בכינו. הייתי מאושרת. עוד לא קלטתי את מה שצפוי לקרות בהמשך.