על ידי צעירה* » 16 אוגוסט 2018, 09:22
אני שוב מוצאת את עצמי בורחת, צורך שמתעורר כשהדברים נעשים רציניים.
יש מעיין תחושה גדולה של ריק ואני לא יודעת למה. אולי אני כן יודעת בעצם, נפער חור, חור שכבר היה וישנו המון זמן, אבל פתאום הוא בולט לעין, פתאום הוא נוכח.
וכמו תמיד, אנחנו מתקרבים לסופ"ש, אז החור פועם יותר, כואב יותר, מורגש.
פעם הבטחתי לעצמי שכשאכתוב, אלה יהיו רק מילים אופטימיות, רק תיאור חי של כל מה שטוב, בלי להתייחס לרע. אבל.. זאת בריחה מעצמי, זאת הסתרה.
ואני לא רוצה להסתיר, אני לא רוצה לברוח. אני חושבת שזאת הייתה התחושה שלי כשהתחלתי לכתוב כאן בסופ"ש שעבר- המטרה היא שאפסיק להסתיר ולברוח מעצמי ומהתחושות שאני לא מספיק. שהנה, המילים פה, גם ה"לא יפה" והעולם לא מתמוטט, גם ל"לא יפה" שלי יש מקום.
אני בלופ של מחשבות, כותבת ומוחקת, רוצה להגיד ולא מצליחה.. מפחדת ממשהו, לא ברור לי ממה.
אני מתעסקת המון בקשר הקודם שהיה, יש ימים ושעות שבהם זה לא מעסיק אותי, אבל אז זה חוזר. אני מנתחת, מנסה להבין, למרות שברור שדבר לא היה יכול להתרחש אחרת, אני שואלת את עצמי אם היה לי בזה חלק? ברור שהיה.. אני עונה לעצמי, אבל היו חלקים שלא היו בשליטתי.
והנה, שוב, כל מה שעולה לי לראש זה "מה יחשבו נשות באופן? הרי הייתי חזקה, נחושה, אני הורסת לעצמי את ה'תדמית' ואני בטח משעממת נורא, וכל מי שיקרא לא ירצה לחזור". אוקיי, די, אני קוראת את עצמי לסדר! המחשבה נקטעת.
בשבוע האחרון קראתי המון על תאוריית ההיקשרות (יש מישהי מצויינת ביוטיוב שמדברת על זה בהרחבה), אני לגמרי טיפוס נמנע. נמנעת ממגע, בורחת מקשרים (זוגיים בלבד. את השאר אני מתחזקת די יפה), נכנסת לקשרים בידיעה שהם יגמרו, נמנעת מלבטא אהבה, מתקרבת ומתרחקת, גם בתוך הקשר שהיה. הוא הציף המון פחדים שלי, הפגיש אותי מולם. ביטא אותם, בזו אחר זו.
הוא היה טיפוס נמנע קלאסי, אולי אפילו יותר ממני. שום דבר לא החזיק יותר מתקופת זמן מאוד מסוימת, התקרבות והתרחקות כרונית, ברגע שהקשר היה הופך למקום חמים ונעים- טראח, התרחקות ממש ביום למחרת. כאילו שהקרבה הזאת הפחידה אותו. אבל.. היא הפחידה גם אותי. אולי לכן נשארתי שם, הוא ענה על הצורך שלי בקרוב-רחוק, ואני עניתי על שלו.
אני רואה את זה כתוב בכל מקום, ביומן שלי.. שנה וחצי אחורה, בהתכתבויות שהיו לנו, בזיכרונות שלי, בהבנה של מה שהיה שם. הייתה שם קרבה והיה שם ריחוק, במיוחד מעצמי.
גם אח שלו כזה, נושק ל40, עדיין לא מצא את האחת, מחפש, לא רוצה משפחה אבל כן זוגיות. מעניין אם האקס יגיע לאותו המקום בעוד כמה שנים.
הייתי רוצה לדבר איתו, על מה שהבנתי, על מה שחילחל מאז הפרידה. אבל זו טעות, אז אני לא. נתק מוחלט כבר כמעט 3 חודשים. כמה מוזר שאדם שמילא כל מחשבה, שכל דבר קטן הזכיר אותו, אדם שחיי סבבו סביבו פשוט נעלם. השאיר עקבות, חפצים, זכרונות, אבל לא את עצמו. מוזר ועצוב.
איבדתי הרבה בשנה האחרונה, את סבא וסבתא שלי בהפרש של חודש בודד, את עצמי. אני בוכה עליהם עכשיו את כל הבכי שלא בכיתי אז.
נתתי לו את הזמן שביליתי איתם, נתתי את השבת. נתתי שניה לפני שאיבדתי, נתתי ונתתי. אני אוכלת את עצמי על זה, אבל זה כבר לא משנה כי הם אינם. רק החור פה, שגדל וגדל.
אני פחות אופטימית היום, לדעתי זה הסופ"ש שנותן את אותותיו. אנחנו מתקרבים אליו ואני מתרחקת מהשקט שלי.
כמה עצוב שהיום שאמור להיות הכי שקט מסמן עבורי מלחמה, עצב, אובדן.
עוד יגיעו ימים טובים.
סליחה.
אני שוב מוצאת את עצמי בורחת, צורך שמתעורר כשהדברים נעשים רציניים.
יש מעיין תחושה גדולה של ריק ואני לא יודעת למה. אולי אני כן יודעת בעצם, נפער חור, חור שכבר היה וישנו המון זמן, אבל פתאום הוא בולט לעין, פתאום הוא נוכח.
וכמו תמיד, אנחנו מתקרבים לסופ"ש, אז החור פועם יותר, כואב יותר, מורגש.
פעם הבטחתי לעצמי שכשאכתוב, אלה יהיו רק מילים אופטימיות, רק תיאור חי של כל מה שטוב, בלי להתייחס לרע. אבל.. זאת בריחה מעצמי, זאת הסתרה.
ואני לא רוצה להסתיר, אני לא רוצה לברוח. אני חושבת שזאת הייתה התחושה שלי כשהתחלתי לכתוב כאן בסופ"ש שעבר- המטרה היא שאפסיק להסתיר ולברוח מעצמי ומהתחושות שאני לא מספיק. שהנה, המילים פה, גם ה"לא יפה" והעולם לא מתמוטט, גם ל"לא יפה" שלי יש מקום.
אני בלופ של מחשבות, כותבת ומוחקת, רוצה להגיד ולא מצליחה.. מפחדת ממשהו, לא ברור לי ממה.
אני מתעסקת המון בקשר הקודם שהיה, יש ימים ושעות שבהם זה לא מעסיק אותי, אבל אז זה חוזר. אני מנתחת, מנסה להבין, למרות שברור שדבר לא היה יכול להתרחש אחרת, אני שואלת את עצמי אם היה לי בזה חלק? ברור שהיה.. אני עונה לעצמי, אבל היו חלקים שלא היו בשליטתי.
והנה, שוב, כל מה שעולה לי לראש זה "מה יחשבו נשות באופן? הרי הייתי חזקה, נחושה, אני הורסת לעצמי את ה'תדמית' ואני בטח משעממת נורא, וכל מי שיקרא לא ירצה לחזור". אוקיי, די, אני קוראת את עצמי לסדר! המחשבה נקטעת.
בשבוע האחרון קראתי המון על תאוריית ההיקשרות (יש מישהי מצויינת ביוטיוב שמדברת על זה בהרחבה), אני לגמרי טיפוס נמנע. נמנעת ממגע, בורחת מקשרים (זוגיים בלבד. את השאר אני מתחזקת די יפה), נכנסת לקשרים בידיעה שהם יגמרו, נמנעת מלבטא אהבה, מתקרבת ומתרחקת, גם בתוך הקשר שהיה. הוא הציף המון פחדים שלי, הפגיש אותי מולם. ביטא אותם, בזו אחר זו.
הוא היה טיפוס נמנע קלאסי, אולי אפילו יותר ממני. שום דבר לא החזיק יותר מתקופת זמן מאוד מסוימת, התקרבות והתרחקות כרונית, ברגע שהקשר היה הופך למקום חמים ונעים- טראח, התרחקות ממש ביום למחרת. כאילו שהקרבה הזאת הפחידה אותו. אבל.. היא הפחידה גם אותי. אולי לכן נשארתי שם, הוא ענה על הצורך שלי בקרוב-רחוק, ואני עניתי על שלו.
אני רואה את זה כתוב בכל מקום, ביומן שלי.. שנה וחצי אחורה, בהתכתבויות שהיו לנו, בזיכרונות שלי, בהבנה של מה שהיה שם. הייתה שם קרבה והיה שם ריחוק, במיוחד מעצמי.
גם אח שלו כזה, נושק ל40, עדיין לא מצא את האחת, מחפש, לא רוצה משפחה אבל כן זוגיות. מעניין אם האקס יגיע לאותו המקום בעוד כמה שנים.
הייתי רוצה לדבר איתו, על מה שהבנתי, על מה שחילחל מאז הפרידה. אבל זו טעות, אז אני לא. נתק מוחלט כבר כמעט 3 חודשים. כמה מוזר שאדם שמילא כל מחשבה, שכל דבר קטן הזכיר אותו, אדם שחיי סבבו סביבו פשוט נעלם. השאיר עקבות, חפצים, זכרונות, אבל לא את עצמו. מוזר ועצוב.
איבדתי הרבה בשנה האחרונה, את סבא וסבתא שלי בהפרש של חודש בודד, את עצמי. אני בוכה עליהם עכשיו את כל הבכי שלא בכיתי אז.
נתתי לו את הזמן שביליתי איתם, נתתי את השבת. נתתי שניה לפני שאיבדתי, נתתי ונתתי. אני אוכלת את עצמי על זה, אבל זה כבר לא משנה כי הם אינם. רק החור פה, שגדל וגדל.
אני פחות אופטימית היום, לדעתי זה הסופ"ש שנותן את אותותיו. אנחנו מתקרבים אליו ואני מתרחקת מהשקט שלי.
כמה עצוב שהיום שאמור להיות הכי שקט מסמן עבורי מלחמה, עצב, אובדן.
עוד יגיעו ימים טובים.
סליחה.