על ידי יפעת* » 31 יולי 2004, 18:27
פלונית יקרה.
אני מניחה שוויניקוט מתכוון ב"החלמה ספונטנית", להשלמת משך תקופת מחלת הדיכאון, ללא התערבות תרופתית.
משך הופעת הדיכאון אינו קבוע, והוא יכול לארוך מספר שבועות עד לתקופה של למעלה משנתיים - ואז הוא מוגדר כ"דיכאון כרוני". דיכאון כזה לרוב, מצריך התערבות. דיכאון, גם מהסוג המינורי, יכול לשוב ולהישנות.
מתוך היכרות אישית -על בשרי- עם המחלה האיומה (והמעציבה והמעצבת) הזו, אני יכולה להודות שאחד הדברים שסייעו לי יותר מכל היה הרחבת הידיעות והעמקת המודעות שלי בנושא.
קריאה על המחלה, על תסמיניה וצורות ההופעה שלה, על דרכי התמודדות ואינפורמציה מכל סוג - מעבָּה את התשתית שאיתה אנחנו ניגשים אל הטיפול בעצמנו.
אני קוראת לזה "אשפת החיצים שלי".
באשפת החיצים - כמו של רובין הוד, כמו של ארטמיס אלת הצייד - אני מחזיקה את כל הכלים שרכשתי ומוסיפה לרכוש מדי יום, לשם התמודדות עם "המפלצת", "החיה השחורה", "המנהרה האפלה", או כל דימוי שנראה לך מתאים למצב הדכאוני, הקשה, המצב שרבים השרויים בו חשים כי "זר לא יבין זאת".
הריקנות, הזעם, הכעס, תחושת העייפות וחוסר האונים - התחושות המשונות שכמו "משתלטות" עלינו ומכלות בזו אחר זו את האנרגיות שלנו, כמו היה זה מסך עבה של ערפל האופף אותנו בכל צעד או בכל פעולה שאנחנו מנסים לבצע.
אני לא מכירה אותך, ולא יודעת את פרטי הסיפור שלך, ואת הקשיים הגדולים והמורכבים עמם את מתמודדת, אך אוכל להציע משהו מנסיוני:
הכלי היקר לי מכל באשפת החיצים שלי, עשוי מחומר חמקמק אך חשוב לאין שיעור. הזיכרון. ואני מתכוונת לזיכרון העלייה למעלה. בביטוי "העלייה למעלה" אני מתכוונת לחוויה של יציאה מדיכאון. התעוררות. החלמה. טיפוס מעלה, בחזרה אל החיים, אל האור. מי שחווה דיכאון פעם אחת, ובעקבותיו גם יציאה ממנו (ורובם המכריע של הלוקים בדיכאון מחלימים ממנו, בין אם באמצעות עזרה מקצועית ובין אם בכוחות עצמם וקהילתם / משפחתם), זוכר את הדרך למעלה. ואם לא את הדרך, לפחות את התחושה.
אפשר לצאת מזה. יוצאים מזה.
העבודה הגדולה היא מציאת כלי העזר להתמודדות. כלים. בלשון רבים.
טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי, תרפיה באמנות מכל סוג, שירה, כתיבה, נגינה, מלאכות כפיים, עבודה עם בעלי חיים, עבודה בגינה, עם ילדים, התנדבות בקהילה, לימודים, עשייה למען עצמך וזולתייך - כל מה שאת יכולה לחשוב עליו שייכלל תחת הכותרת: טיפוח ועזרה עצמית.
אני יודעת שכשאני מרגישה את מצב הרוח הדיכאוני מתקרב, אני ממהרת לעשות משהו למען עצמי. ואין מדובר כאן באגואיזם. להיפך. הנשמה שלך זקוקה לטיפול. לטיפוח. הנשמה (או הנפש) של כולנו זקוקה להזנה.
לפעמים, בין תלאות החיים, החובות, המטלות ושאר נציגי "ההכרח", אנחנו נוטים לשקוע. לפעמים אפילו לקרוס.
המטרה היא לשוב ולשקם את כוחותינו, להשיבם אלינו בחזרה ( "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה .." - מתוך תפילת שמונה עשרה. אני לא דתייה, אבל מוצאת שאמונה, מכל סוג המכוון אל הטוב והאור, ותפילה אל אותו הכיוון, ובקשת עזרה והדרכה - עשויים לסייע עד מאוד).
גם אדם הפונה לטיפול תרופתי עושה בעצם את אותו הדבר. הוא בוחר לטפל בעצמו. אני לא שוללת כלל את הטיפול התרופתי האנטי-דכאוני. במקרים מסויימים הוא הוא האנקול המסוגל למשות את החולה מן המעמקים ולהזכיר לו את המקום שאליו הוא מבקש להגיע. התרופות אינן שיקויי קסם. הן לא יבצעו את עבודת ההחלמה בעצמן. הן כלי עזר בדרך, כדי להתחיל במסע.
אני ממליצה קודם כל לפתוח בתהליך של "התיידדות" עם הדיכאון. למדי להכיר אותו. קראי ספרים על אודותיו.
"חשכה נראית" - ויליאם סטיירון
"דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון" - אנדרו סולומון
"דיכאון: דרכים לטיפול עצמי" - פול גילברט
ועוד ספרים רבים אחרים יכולים להיות לך לעזר במסע הזה.
הספר "לעומק הנשמה" של תומס מור (כל הספרים מתורגמים לעברית) עשוי לסייע לך להרגיש את כוחה וצרכיה של הנפש (או הנשמה), ואולי להציע נקודת התבוננות קצת אחרת וסלחנית על מקומו של הדיכאון בחייך.
אשמח להמשיך ולהציע רעיונות, אם תרצי ותתענייני.
בהצלחה. מלאי וטפחי את אשפת החיצים שלך. אני בטוחה שאם תביטי לאחור, אל מעבר לכתפך, תגלי, אולי אפילו מבלי משים, שכבר צברת שם איזה כלי אחד או שניים, שמחכים להישלף החוצה, בדרך אל הכוח.
@} יפעת.
פלונית יקרה.
אני מניחה שוויניקוט מתכוון ב"החלמה ספונטנית", להשלמת משך תקופת מחלת הדיכאון, ללא התערבות תרופתית.
משך הופעת הדיכאון אינו קבוע, והוא יכול לארוך מספר שבועות עד לתקופה של למעלה משנתיים - ואז הוא מוגדר כ"דיכאון כרוני". דיכאון כזה לרוב, מצריך התערבות. דיכאון, גם מהסוג המינורי, יכול לשוב ולהישנות.
מתוך היכרות אישית -על בשרי- עם המחלה האיומה (והמעציבה והמעצבת) הזו, אני יכולה להודות שאחד הדברים שסייעו לי יותר מכל היה הרחבת הידיעות והעמקת המודעות שלי בנושא.
קריאה על המחלה, על תסמיניה וצורות ההופעה שלה, על דרכי התמודדות ואינפורמציה מכל סוג - מעבָּה את התשתית שאיתה אנחנו ניגשים אל הטיפול בעצמנו.
אני קוראת לזה "אשפת החיצים שלי".
באשפת החיצים - כמו של רובין הוד, כמו של ארטמיס אלת הצייד - אני מחזיקה את כל הכלים שרכשתי ומוסיפה לרכוש מדי יום, לשם התמודדות עם "המפלצת", "החיה השחורה", "המנהרה האפלה", או כל דימוי שנראה לך מתאים למצב הדכאוני, הקשה, המצב שרבים השרויים בו חשים כי "זר לא יבין זאת".
הריקנות, הזעם, הכעס, תחושת העייפות וחוסר האונים - התחושות המשונות שכמו "משתלטות" עלינו ומכלות בזו אחר זו את האנרגיות שלנו, כמו היה זה מסך עבה של ערפל האופף אותנו בכל צעד או בכל פעולה שאנחנו מנסים לבצע.
אני לא מכירה אותך, ולא יודעת את פרטי הסיפור שלך, ואת הקשיים הגדולים והמורכבים עמם את מתמודדת, אך אוכל להציע משהו מנסיוני:
הכלי היקר לי מכל באשפת החיצים שלי, עשוי מחומר חמקמק אך חשוב לאין שיעור. הזיכרון. ואני מתכוונת לזיכרון העלייה למעלה. בביטוי "העלייה למעלה" אני מתכוונת לחוויה של יציאה מדיכאון. התעוררות. החלמה. טיפוס מעלה, בחזרה אל החיים, אל האור. מי שחווה דיכאון פעם אחת, ובעקבותיו גם יציאה ממנו (ורובם המכריע של הלוקים בדיכאון מחלימים ממנו, בין אם באמצעות עזרה מקצועית ובין אם בכוחות עצמם וקהילתם / משפחתם), זוכר את הדרך למעלה. ואם לא את הדרך, לפחות את התחושה.
אפשר לצאת מזה. יוצאים מזה.
העבודה הגדולה היא מציאת כלי העזר להתמודדות. כלים. בלשון רבים.
טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי, תרפיה באמנות מכל סוג, שירה, כתיבה, נגינה, מלאכות כפיים, עבודה עם בעלי חיים, עבודה בגינה, עם ילדים, התנדבות בקהילה, לימודים, עשייה למען עצמך וזולתייך - כל מה שאת יכולה לחשוב עליו שייכלל תחת הכותרת: טיפוח ועזרה עצמית.
אני יודעת שכשאני מרגישה את מצב הרוח הדיכאוני מתקרב, אני ממהרת לעשות משהו למען עצמי. ואין מדובר כאן באגואיזם. להיפך. הנשמה שלך זקוקה לטיפול. לטיפוח. הנשמה (או הנפש) של כולנו זקוקה להזנה.
לפעמים, בין תלאות החיים, החובות, המטלות ושאר נציגי "ההכרח", אנחנו נוטים לשקוע. לפעמים אפילו לקרוס.
המטרה היא לשוב ולשקם את כוחותינו, להשיבם אלינו בחזרה ( [u]"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה .."[/u] - מתוך תפילת שמונה עשרה. אני לא דתייה, אבל מוצאת שאמונה, מכל סוג המכוון אל הטוב והאור, ותפילה אל אותו הכיוון, ובקשת עזרה והדרכה - עשויים לסייע עד מאוד).
גם אדם הפונה לטיפול תרופתי עושה בעצם את אותו הדבר. הוא בוחר לטפל בעצמו. אני לא שוללת כלל את הטיפול התרופתי האנטי-דכאוני. במקרים מסויימים הוא הוא האנקול המסוגל למשות את החולה מן המעמקים ולהזכיר לו את המקום שאליו הוא מבקש להגיע. התרופות אינן שיקויי קסם. הן לא יבצעו את עבודת ההחלמה בעצמן. הן כלי עזר בדרך, כדי להתחיל במסע.
אני ממליצה קודם כל לפתוח בתהליך של "התיידדות" עם הדיכאון. למדי להכיר אותו. קראי ספרים על אודותיו.
"חשכה נראית" - ויליאם סטיירון
"דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון" - אנדרו סולומון
"דיכאון: דרכים לטיפול עצמי" - פול גילברט
ועוד ספרים רבים אחרים יכולים להיות לך לעזר במסע הזה.
הספר "לעומק הנשמה" של תומס מור (כל הספרים מתורגמים לעברית) עשוי לסייע לך להרגיש את כוחה וצרכיה של הנפש (או הנשמה), ואולי להציע נקודת התבוננות קצת אחרת וסלחנית על מקומו של הדיכאון בחייך.
אשמח להמשיך ולהציע רעיונות, אם תרצי ותתענייני.
בהצלחה. מלאי וטפחי את אשפת החיצים שלך. אני בטוחה שאם תביטי לאחור, אל מעבר לכתפך, תגלי, אולי אפילו מבלי משים, שכבר צברת שם איזה כלי אחד או שניים, שמחכים להישלף החוצה, בדרך אל הכוח.
@} יפעת.