שלום רב. ספרי "אמא ברחה מהר יותר" יצא לאור בהוצאת צמרת.
פגשתי בניצולת שואה והיא סיפרה לי את סיפור חייה המדהים. היא הייתה בת 11 כשברחה בעזרת אמה מתחת לגדר הגטו והתחבאה במשך שנתיים בלול תרנגולות, אביה נרצח, אמה ודודת נצלו מהתופת. בתום המלחמה עברה לחיות במנזר, עזבה אותו לאחר שהגיעו לשם חיילים גרמנים שהסתתרו מפני העמדתם לדין, היא הפליגה לאמריקה ומשם עלתה לארץ. באחד הימים שמעה את בנה בן השש מספר לחבריו : " פעם אחת היה איש רשע שקראו לו היטלר, והוא רדף אחרי אמא שלי, אבל הוא לא הצליח לתפוש אותה, כי היא ברחה מהר יותר " הפכתי את ניסיוני הטיפולי בבית חולים פסיכיאטרי לפרק משמעותי בספר, אני מספרת על הנעשה שם, על המחלה, ההחלמה והשיקום.
בספרי משתקפת מהות החיים כפי שהיא - על אכזריותם, עליבותם, גדולתם ותפארתם. הספר עוסק בתחושות אנוש – סבל, הישרדות, חמלה, גורל, אהבה ותשוקה. הספר חולש על מאורעות שהיו מנת חלקם של רבים – הגירה וקליטה, שפיות ושיגעון, החלמה ותקווה.
רצ"ב ביקורת עיתונאית תוכלו להשיגו במהדורה דיגיטלית במנדלי מוכר ספרים, בכריכה באתר נט בוק , בהזמנה בסטימצקי או צומת ספרים ואצלי במחיר מוזל בתודה ובברכה,
טמיר עין-יה
טל. 9583028
אמא ברחה מהר יותר
אוגוסט 2012| מאת: רוחה נובק
אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה שמשאירה את עברה , בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים. לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר, והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני מלשינים וסקרנים.
במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו מילה , בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו. דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי ההישרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא , שיר הלל ליכולת על אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל החופש.
בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר , ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך , לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם , עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים , שניצלו על ידן.
נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם. בבדידות קשה – אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה , לא פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם ,האם עלתה לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות לישראל עם בעלה.
לזוג נולדו שני ילדים , ועל פניו הכל התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר היתה שגורה בפיהם, ואז זה החל….
שבר בנפש , כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.
תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות ושאר בעיות, השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת השפעת זרים, הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים, עין – יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה, ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד, עצוב…

השורה "רק אלוהים יידע" נמצאת לי בראש כבר יומיים. זה בדיוק כל הסיפור (שלי, כמובן, לא מתיימרת לנתח אותך...)
בהתחלה זה מה שהכי מפחיד - הלא ידוע. אילו שדים יעלו. ההרגשה שהדרך גדולה מידי, בלתי אפשרית לסתם בן-אנוש.
ואז "רק אלוהים יידע" משנה פנים והופך לאמונה, שמה שיבוא הוא מה שצריך לבוא, ושגם אם אני לא יודעת למה ולאן, זו הדרך.
ואז "רק אלוהים יידע" הוא הצניעות והתמימות "בסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו (כלומר, לבילתי ידוע)"

אני לא מצליחה לנסח במדוייק. אבל זה בדיוק זה, ההתפתחות של הפחד לאמונה ללהתמסרות.

קנצ'
אני מוחקת ומחזירה אותו מפעם לפעם, לפי המצב רוח. הוא באמת נורא אינטימי.

שחף, מה קרה לדף על הילדה? נעלם לו...

יופי!
(בכל המשמעויות של המילה).
נהניתי.
תודה.
מחכה לבאות.

<מושכת באף>
אוה...
<מעפעפת בעיניים>
אני כל כל מתרגשת...
<לא עוזר, הולכת להביא טישו>
תודה....

ובסופו של דבר חוזרת אותה שאלה : ומי היא שחף?
את

[h=2]

את[/h]

בבלוג הקודם התפרקה החומה שביני לבין עצמי. בבלוג הזה התחילה להתפרק החומה שביני לבין העולם. בבלוג הקודם התחלתי לסלוח לעצמי. בבלוג הזה התחלתי לסלוח לעולם.
((())((())
מרגש עד דמעות. הלוואי על כולנו.
מהפה שלך לאוזן של כל מדוכאי העולם.

אוי שחף. את כל כך כל כך נפלאה.
את מרפאת את עצמך, ומסייעת לריפוי של המון נשמות אחרות בעולם.

הזרם ידע מלכתחילה מה יקרה, שזה מאוד מרשים.
הזרם שלך בטח נפגש לפעמים עם הזרם שלי, ושניהם מרכלים עלינו מנקודת מבט יודעת כל...

ברוכה השבה
אכן חיכינו
ובהחלט מחכים להמשך...

ואוו. איזה דף מדהים

נהדר. מחכה להמשך.
החיים הם כן פיקניק - בהחלט.

ואוו. איזה דף מדהים.
אני קוראת ונדהמת מהקול הצלול הזה, שלא נרתע ממה שכותבים כאן.
קול עוצמתי ביותר.
והתובנה על ניתוח ספרותי מול ניתוח פסיכולוגי.
שמובהרת כאן כל כך מתוך העלילה.
עד היום לא היתה לי התובנה הזאת בראש באופן כזה.
על הסאגה שהגיבור צריך לעבור.
וההומור לאורך כל הדרך.
והבהירות חסרת הפשרות שלך. איך שאת רואה צלול וברור.
והדרך המדהימה שהעברת אותי כאן מהקבוצה ועד לסיום המרתק הזה.
איך את עושה את זה?

תודה לכן יקרות
<מייבבת>
"איזה כיף שחזרת, גם לאפילוג." חוששתני שהאפילוג הוא רק ההקדמה לפרולוג (הכפול!) של החיים הם כן פיקניק (בקרוב)

את גדולה.
לגמרי.
כל כך מרגשת הדרך שעשית וההכרה בה והיכולת לבטא אות ההכרה בקול רם.
שמחתי לראות שבפרקים שפספסתי אושו מככב כאן. את הקלפים שלו באנגלית יש לי כבר 11 שנים. לקח לי הרבה שנים להיות מסוגלת לשמוע מעוד דברים שלו, וגם היום מחלק יש לי רתיעה, אבל הקלפים, או הקלפים, התאהבתי בהם מהרגע הראשון, מזל שידעתי אז כל כך מעט על אושו.

שחף...! איזה כיף שחזרת, גם לאפילוג.
באמת מחיאות כפיים.... סיפור מדהים, כל הפרקים והתתי פרקים והבלוג הזה והאחר.

לחייך!

אולה! בראבו! מחיאות כפיים ויפחות חנוקות. את גדולה.

אפילוג

שחף מנהיגה מרד מדוכאים. אז בסוף הכותרת התאימה מאוד, רק לא בצורה הצפויה.
מה שהתחיל בתור מפגן "דווקא" קצת ילדותי התקדם פנימה ולעומק, במקום ישר קדימה. אז מה אם היה לי בראש אנתרופולגיה בגרוש ועיתונאות חוקרת – הצופה האובייקטיבי לא עבד שעות נוספות בסיפור הזה.

שחף מנהיגה מרד מדוכאים. או מהסוף להתחלה: מדוכאים. מרד. מנהיגה. שחף.
איכשהו שום דבר לא נשאר כמו שהיה בהתחלה. מי הם המדוכאים? החולים או הדוקטורים? ומה המדכא? ומה המשמעות של המרד, ונגד מי. או בעד מי. או, אולי, לפי ההגדרה המהפכנית של אושו, המרד הוא פנימי ובכלל בלי קשר לאחרים. ומה המשמעות של להנהיג ולתת. ובסופו של דבר חוזרת אותה שאלה : ומי היא שחף?

בבלוג הקודם התפרקה החומה שביני לבין עצמי. בבלוג הזה התחילה להתפרק החומה שביני לבין העולם. בבלוג הקודם התחלתי לסלוח לעצמי. בבלוג הזה התחלתי לסלוח לעולם.

---

באחת הפגישות האחרונות עם אנדרה, סוף סוף טרחתי לבדוק מה בעצם אני עושה כבר שנה שלמה.
"תגיד, הויזואלזציה, זה יותר כמו היפנוזה או יותר כמו דמיון מודרך?"
"זו הפנוזה, אבל לא כזו שישנים. ובמילא בעצם אין הבדל. למה את שואלת?"
"סתם, בשביל הבלוג שלי."
הוא צחק.
"אתה עובד עם זה הרבה?"
"לא כמו שהייתי רוצה. רוב האנשים מפחדים ממה שיבוא. או שהם מנסים פעם או פעמיים ומפסיקים".
"אני מבינה אותם. אני לא יודעת אם לי היה כוח לעמוד בזה אם לא היה כל כך נמאס לי מלפחד מעצמי. “
"זה הכלי הכי יעיל שיש לפסיכותרפיה להציע כיום".
בדקתי און-ליין ונדמה לי שזה hypnoanalysis. נדמה לי גם שיש כל מיני סדנאות ושיטות דומות כמו "המסע אל הנשמה" וכל מיני מסעות אחרים, אז אני מניחה שלמי שיש רישיון להיפנוזה קורא לזה היפנוזה, ואם לא אז "מדיטציה עמוקה" או "מסע בדמיון".

---

שתיקה. אני שומעת את הפגישה של השעה הבאה פותחת את הדלת לחדר הקבלה.
"אני חושבת שהצלת את החיים שלי. לא במובן הפיזי, אבל במובן המלא. כלומר אם זה לא היית אתה, אני די בטוחה שהייתי מוצאת דרך אחרת להציל את עצמי. אבל זה היית אתה. "
"זה מאוד נוגע לליבי, אבל זה לא אני. זה אני ואת. זו העבודה שאנחנו עושים ביחד."
"כן."

_האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?
כי כיוון שממילא נראה ששלב הילד זה השלב האידיאלי, שהאריה רק אמור להוביל אליו, אז אולי אפשר/כדאי ישר לעשות קפיצה?_

אני אענה מהצד הרוחני...
אני בתחילת הדרך הרוחנית רציתי להגיע להארה.
מאחר ובאיזה שהוא מקום בהתעוררות האני (הסיפור) נעלם חשבתי לדלג על שלב הטיפול הפסיכולוגי
כלומר במקום להתעסק עם ילדות,רגשות חסומים וכדומה פשוט להתעורר
חבר אמר לי אז שזה כמו לבנות בית ללא יסודות
היום אני מבין עד כמה הוא צדק
ונראה לי שהמסע של שחף מראה למה...
הגמל מבחינתי הוא אני שמדחיק רגשות
כדי להתחבר לרגשות אני קודם כל צריך לראות שאני מדחיק משהו ואז לטפל בזה ולהתחבר לרגשות (מעבר מהגמל לאריה).
רק לאחר מכן אוכל פשוט להרגיש כמו ילד

כדי להגיע למשאת נפשם, הגיבורים צריכים לעבור את המסע שילמד אותם מה חשוב ומה לא חשוב, מה הם מוכנים להקריב ולמען מה הם הם מוכנים להקריב.
מסכימה. אי אפשר לקצר את המסע. אבל אני רואה את זה טיפה אחרת, את הסוף (וסליחה על הפילוסופיה בשעה מוקדמת זו של הבוקר).
איך שאני רואה את זה, לא סתם אושו בחר בילד, כסוף המסע.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו

הוא פשוט הוא, ללא המלחמות של האריה או הבחירות הקשות שהוא צריך לעשות, הוא לא הולך אחרי העדר, אלא באמת נולד משהו חדש.
והמשהו החדש הזה הוא כל כך זך שרק אחרי מסע כזה אפשר להרגיש משהו כזה. זה מסע תודעתי ביסודו שמוגשם גם בפיזי.
התודעה מזדככת אחרי מסעות העדר, המרד והבחירות הקשות.
בתודעת ילד שכזו, הכל יותר פשוט.
מה שהביא אותו לסוף הדרך היתה האהבה, או בסוף הוא מגיע להכיר באהבה בתוכו ומחוצה לו. היא המוטיבציה והמטרה.
ואם לדייק אז נראה לי שאין בכלל מטרה בשלב הזה. זה פשוט להיות.

האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?

אני יכולה לענות רק מבחינה ספרותית:
מסידהטרה והאודסיאה ועד שר הטבעות והארי פוטר : אי אפשר לקצר את המסע.
אלה החוקים של הז'אנר: כדי להגיע למשאת נפשם, הגיבורים צריכים לעבור את המסע שילמד אותם מה חשוב ומה לא חשוב, מה הם מוכנים להקריב ולמען מה הם הם מוכנים להקריב.
רק אז, כשתגיע שעת המבחן, הם יוכלו לעמוד לבדם - כל המלווים שלהם נושרים בדרך - מול הבחירה.

סידהטרה התחיל את המסע בתור נסיך, היה לו הכל והוא היה מוקף באנשים שדאגו לו. אחר כך הוא התחיל את המסע אל ההארה בחברת חמישה תלמידים והיה צריך לעבור דרך כל מיני נסיונות ומכשולים, ובסוף גם התלמידים עוזבים אותו. אז הסיפור יכול להתקדם למבחן הסופי: להתגבר על כל הנסיונות של האל הרע להפחיד אותו עם סערות ושדים, לפתות אותו עם נשים ,ללכוד את האגו שלו – ולהגיע להארה.

אודיסאוס מתחיל בתור הגיבור הגדול של מלחמת היוונים עם הטרוינים והוא חוזר ליוון עם 12 סירות עמוסות שלל. לוקח לו 10 שנים להגיע אל פנלופי, אשתו, חסר כל, אחרי שכל הסירות טבעו וכל המלווים מתו. מה שהביא אותו לסוף הדרך היתה האהבה לפנלופי.

הארי פוטר בספר השביעי (התראת ספוילר!) מתחיל בחתונה בהשתתפות כל "הטובים", והוא צריך לנדוד במשך שנה שלמה, להפרד מהחבר הכי טוב שלו ולאבד את דמות האב של דמבלדור, כדי שהוא יוכל להגיע לבדו לרגע שבו הוא צריך לבחור בין האהבה והחיים.

שר הטבעות לא עומד בחוקים, פרודו לא מגיע לבד למבחן הסופי וגם לא מצליח לוותר על הטבעת מרצונו, ובאמת גם הסוף שלו הוא לא טוב.

<תשובה של תולעת ספרים>

_דרך אגב, גם הבלוג הזה (ושאר הדפים באתר), הם כמו קלפים.
אתה נכנס לבלוג, ותמיד מקבל בדיוק מה שאתה צריך באותו רגע._

! ! ! !
ומה יצא לי במרגיעון? (זה הציטוט בצהוב לא?)-
"שבעים פנים לתורה"

דרך אגב, גם הבלוג הזה (ושאר הדפים באתר), הם כמו קלפים.
אתה נכנס לבלוג, ותמיד מקבל בדיוק מה שאתה צריך באותו רגע.

_הגמל ישנוני, משועמם, מסופק. הוא חי בהזיה, מדמה לעצמו שהוא פסגת-הר, אך בעצם הוא טרוד כל-כך בדעותיהם של אחרים, שבקושי יש לו אנרגיה משל עצמו.
מתוך הגמל, עולה האריה. כשאנו מכירים בכך שפספסנו את החיים, אנחנו מתחילים לומר לא, לדרישותיהם של אחרים. אנחנו זזים מתוך העדר, לבד ובגאווה, שואגים את האמת שלנו.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו._

האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?
כי כיוון שממילא נראה ששלב הילד זה השלב האידיאלי, שהאריה רק אמור להוביל אליו, אז אולי אפשר/כדאי ישר לעשות קפיצה?
(שואלת כי רלוונטי לחיים שלי)

הרמוני, גדול. תודה על הקישור!

גם אני חשבתי כך על אושו...
אחד מהדברים ששינו לי את קו המחשבה היו הקלפים.
במשך כמה ימים שלפתי קלף אחד מהאתר שלו.
כל יום יצא אותו קלף שתאר בדיוק את מה שעברתי.
כאיש מחשבים שיודע לתכנת כזה דבר שהוא למעשה רנדומאלי,זה פשוט שבר את ההגיון ונכנס ישר ללב.
בנוסף לאתר שנתנה קן לציפור בו יש את הקלפים באנגלית ניתן כאן לשלוף קלף (יורדים קצת למטה ורואים את הריבוע של שלוף קלף).
וכאן אפשר לראות את כל הקלפים עם הסברים.
ולפני שתקחי את אושו ברצינות הנה הרצאה קטנה שלו

אוי אושו אהובי. גם אני אוהבת לפתוח בקלפים המעולים האלו.
הנה, אפשר לקרוא עליהם כאן
לי אגב, יש אותם באנגלית. איכשהו מסתדר לי יותר, כי זה ממש במילים שלו, בלי התרגום.

מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו
אהבתי מאוד. בכלל, את כל התיאור.
מחזק את תחושתי שהמרד הוא רק שלב, שגם אותו צריך לעזוב מתישהו ולגדול למשהו חדש

יש מקום שבו אפשר לקרוא את ההסברים של אושו על הקלפים שלו?

מדהים. אושו - אף פעם לא לקחתי ברצינות מה שנראה כמו קישקושים פסדו-רוחניים, ועכשיו זה נראה שיחה עניינית שמדברת בדיוק-בדיוק עלי.

ברשותך עוד קלף של אושו- לידה מחדש:
"קלף זה משרטט את ההתפתחות של מודעות, כפי שהיא מתוארת בספרו של פרידריך ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרא'.
הוא מדבר על שלוש רמות, של גמל, אריה וילד.
הגמל ישנוני, משועמם, מסופק. הוא חי בהזיה, מדמה לעצמו שהוא פסגת-הר, אך בעצם הוא טרוד כל-כך בדעותיהם של אחרים, שבקושי יש לו אנרגיה משל עצמו.
מתוך הגמל, עולה האריה. כשאנו מכירים בכך שפספסנו את החיים, אנחנו מתחילים לומר לא, לדרישותיהם של אחרים. אנחנו זזים מתוך העדר, לבד ובגאווה, שואגים את האמת שלנו.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו.
יהא המקום בו הנך מצוי כעת, אשר יהיה—רדום ומדוכדך, שואג ומרדני—היה ערני ומודע לכך שהדברים יתפתחו למשהו חדש, אם תאפשר זאת. זה הוא זמן לגדילה ושינוי."

שחף, את אחלה

אחחחח, אושו, איזה יופי של ניסוח ופרשנות למרד.
שנה מעולה גם לך... אני מחכה שהמשך עלילות שחף בקבוצה יעלו פה על הדף...

בעצם ממוקדים בזולת שנגדו מורדים
אהה! אבל הרעיון שמתגבש פה הוא שזה לא! שמרד לא חייב להיות נגד מישהו. הוא יכול להיות בעד. או מרד נגד הסיפור - נגד קונספטים חיצוניים, הגדרות, כאלה.

או כמו שאושו אומר, לפי מהפוסט של הרמוני:
מרד הוא פעולה אינדיבידואלית; אין לו שום קשר להמון. למרד אין שום קשר לפוליטיקה, לכוח, לאלימות. מרד קשור לשינוי התודעה שלך, השתיקה שלך, הקיום שלך. זוהי מטמורפוזה רוחנית. וכל אינדיבידואל שחווה מרד אינו נלחם באף אחד אחר, אלא רק באפלה הפרטית שלו. "

( רואים שאני לא בארץ, אני לא מעודכנת. אף פעם לא ידעתי שאני מזדהה עם אושו. תודה הרמוני. )

שנה טובה!

את עושה ניתוח פסיכולוגי.
אני ממש לא עושה ניתוח פסיכולוגי. למשל, לא מנסה לנתח את המניעים של הגיבורה וכו'. אני מתארת את הסיפור על פי הנתונים שאת מספקת. הרי אין לי שום מידע מחוץ למה שאת מספרת. לפי מה שאת עצמך מספרת - כך נראים לי הדברים.

והוספתי ומוסיפה שוב: משום שאין לי שום מידע ממקור אחר, משום שאין לי שום יכולת או יומרה לראות את כל התמונה - נא לזרוק גרגיר ענק של מלח בגודל של אשת לוט לדרך שבה אני מבינה את הדברים. וממילא הרבה יותר חשוב בסיפור הזה מה את מרגישה וחושבת.

ואני לא מחפשת דווקא משהו הגיוני. הרי מדובר ברגשות, בחוויות, בזכרונות, במצבי נפש וכו' וכו' וכו'.

יופי שנגמרה הקבוצה הזאת. באמת דאגתי.
ועכשיו המרד נגד מי? הרי הייתה חוויה של השלמה, של ראיית כולם לא כמדכאים וכו' וכו'?
וכל עוד ממוקדים במרד, בעצם ממוקדים בזולת שנגדו מורדים. כך אני רואה את הדברים (גרגיר מלח וכו' וכו').
אניווי, שנה טובה!!!

גמרתי עם הקבוצה כבר לפני שבועיים. אבל לא עם המרד, נדמה לי. כאילו, עוד לא הגעתי לסוף של הבלוג הזה.

שירי - את עושה ניתוח פסיכולוגי. אני לא מבינה בפסיכולוגיה, אני מבינה בספרים. תעשי ניתוח ספרותי. אם את עושה ניתוח ספרותי, הכל מאוד הגיוני.

שירי - את שוב שבויה בקונספט של "טיפול" : "מטפלת - מטופלת", "פסיכולוגית-חולה",
אם מדובר באישה שקיבלה דרך הביטוח הלאומי אפשרות להצטרף לקבוצה טיפולית בבית חולים כדי לטפל בבעיה נפשית מסוימת
ואם בסיפור על אישה שקיבלה וכו' וכו' וכו'
בשני המקרים מדובר באישה או בגיבורה ספרותית שמצטרפת לקבוצה טיפולית לטיפול בבעיה נפשית.
מכל המתואר האישה או הגיבורה הספרותית לא קיבלה שם טיפול נפשי אמיתי.
כל פריצות הדרך המשיכו לקרות בטיפול ההדמיות עם המטפל האמיתי או הספרותי.

_הסיפור התחיל מקונפליקט : מדכאים-מדוכאים, קורבן-מתעללים, חסרי-אונים - בעלי כוונות רעות.
ואז הוא השתנה למדכאים מול מורדים._
הסיפור התחיל עם אישה או עם גיבורה ספרותית שלא יכלה להמשיך לעבוד, שעברה משבר נפשי. שקיבלה הרבה עזרה ממטפל בהדמיות ולא קיבלה עזרה אמיתית בקבוצה טיפולית בבית חולים. ובזכות כל פריצות הדרך הפנימיות, התובנות, החוויות וכו' שהתרחשו במסגרת הטיפול בהדמיות, היה לה כוח להתמודד עם פסיכולוגית די מוגבלת שלא באמת יכולה לעזור.
והתיאור הדיכוטומי והמאוד שחור-לבן (מדכאים-מדוכאים) נשמע מאוד מתקרבן. טוב שבסוף הייתה תפיסה שלמה יותר של המצב ושל המשתתפים בו.

הסיפור נהיה שקוף. הקונפליקט נהיה שקוף. נשאר רק עצב.
אז הגיע הזמן לשחרר ולעזוב את הקבוצה הטיפולית עלק?

ושוב, נא לקחת כל מה שאני כותבת עם קורטוב גדול של מלח. אני לא מתיימרת להכיר ולהבין את כל התמונה - הריאלית או הספרותית. אז אני בהחלט עלולה לטעות. מאחלת לכולנו שנה טובה ומתקוה, שנת בריאות בכל המישורים, שלווה, הגשמה, קבלה עצמית, שחרור ועוד.

שירי - את שוב שבויה בקונספט של "טיפול" : "מטפלת - מטופלת", "פסיכולוגית-חולה", "בעלת כוח-נתונה לכוח".
והעניין הוא בדיוק שזה לא. שזו היתה ההזדמנות שלי לחזור לסיפור, לשנות אותו, ואז לצאת ממנו. והסיפור הוא לא רק הסיפור של עכשיו, הוא גם הסיפור של אז.

תמרוש רוש הציעה ב תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות טכניקה של דמיון מודרך:
" כשאת נזכרת בזכרון רע, אחרי שגמרת לזכור אותו ולחוות אותו, תתחילי לבנות תסריט אלטרנטיבי: מה היית אומרת או עושה אילו היו לך כוחות הנפש שיש לך היום? מה היית עושה אם באופן פלאי היית את (כמו שאת היום) יכולה לחזור לעבר, ולהתערב בתור מבוגרת בסיטואציה כדי להגן על הילדה שהיית? אילו היית מבוגרת תומכת שנמצאת בסביבה, מה היית אומרת לילדה הזאת?"

אז מה שהטיפול בבית החולים נתן זה תסריט אלטרנטיבי. רק שמה שהשתנה הוא לא הסיטואציה אלא רק הסיפור. ההבנה, או הפרשנות של הסיטואציה.

הסיפור התחיל מקונפליקט : מדכאים-מדוכאים, קורבן-מתעללים, חסרי-אונים - בעלי כוונות רעות.
ואז הוא השתנה למדכאים מול מורדים.
ואז המרד השתנה מ"מרד נגד המדכאים" ל"מרד נגד הסיפור". מי המדכאים ומי המדוכאים? זה כבר לא ברור. האם הפסיכולוגים מדוכאים פחות מהמטופלים? האם הסיפור מדכא במידה שונה את המורה או את הילדים? את הילדה הדחויה או את הילדים הדוחים?

ואז גם המדכאים וגם המדוכאים השתנו לבני אדם. הסיפור נהיה שקוף. הקונפליקט נהיה שקוף. נשאר רק עצב.

_הטיעון שלך היה:

לא נראה שהטיפול מועיל.
נראה שהטיפול מזיק.
לכן, הגיוני להפסיק אותו._

זה מנוסח בצורה הרבה יותר נחרצת וחריפה וגורפת ממה שכתבתי.
ניסוח יותר מתאים לדעתי:

• לא נראה שהטיפול מועיל.
• הטיפול עלול להזיק ויש נזק אפשרי גם בעצם הקשר עם הפסיכולוגית הפוסטמה ומה שהיא כותבת בדוחות שלה. וגם עלול להזיק להתמרד בגלוי נגד פוסטמה מכווצת שכמותה שיש לה כוח בידיים.
• ולכן כדאי לשקול להפסיק אותו

לא הבנתי איך הטיפול בבית החולים מסייע. עד כמה שהבנתי, כל החוויות ופריצות הדרך הפנימיות ממשיכות לקרות בהדמיות עם המטפל שלך ולא ב"טיפול" עם הפוסטמה. לא הבנתי איך לדעתך ה"טיפול" בקבוצה עם הפוסטמה מסייע באיזו שהיא צורה ובאיזה שהוא תחום.

אה, כן, והיא זו (בין השאר) שעוזרת לחיים להיות פיקניק

אינטואיציה בתור כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

מתוך "טבעי ללדת":
(ציטוט מהזיכרון)
"אינטואיציה איננה שייכת לתחום המיסטי, המעורפל. היא צומחת כאשר מתבוננים ומקשיבים בתשומת לב - במקרה הזה לתינוק שלכם".

פירוש רשי:
אם את מניחה לעצמך פשוט לשבת ולהקשיב ולספוג את הסיטואציה, ולתת לכל המערכות התת-הכרתיות לעבד את המידע ואחר כך מניחה לעצמך להקשיב לזרם, בלי לנסות "למצוא את ההגיון", ובלי לנסות להסביר - זה קורה.

עוד שיטה לעודד את זה לקרות: להסתמך על הרושם הכי ראשוני, שנוצר אצלך גג חמש שניות מרגע שנחשפת לגירוי (אדם / סיטואציה וכו'). הרושם-הבזק הזה הוא אמין. בדוק! מישהו אפ]ילו כתב על זה ספר (נדמה לי שקוראים לו BLINK ). המערכות האלה עובדות מהר מאוד, הרבה יותר מהר מההיגיון.

ועוד שיטה דומה: בדילמה כלשהי עם שני צדדים, לזרוק מטבע שיחליט בשבילך. ואז - וזה הסוד - לקלוט את התגובה הכי ראשונית שלך שהבזיקה בך כשראית את התוצאה. האם זו היתה הקלה? אכזבה? שמחה? רצון לזרוק שוב? התחושה הראשונית הזאת היא אמינה.

אה, והנה הספר:
http://en.wikipedia.org/wiki/Blink_%28book%29

|נשיקה|
@}

וזה אפילו מוכר ומוגדר אקדמית!
באופן תאורטי או אקדמי זה נראה מאוד הגיוני, אבל הקטע היישומי - הרעיון של אינטואיציה בתור כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות - וואוו, עושה לי סחרחורת לחשוב על זה.
בתור "באופנית" מתחילה, זה ממש לקחת את הבסיס של כל מה שלמדתי והפנמתי, נגיד בצורת קוביה מסודרת ונוחה לעמידה, ולהחליף אותו בכדור גומי.

קראתי פעם שאינטואציה זה דבר שאפשר ללמוד ולפתח, ובאמת אני מרגישה שזה אחד התהליכים החשובים שאני עוברת. . ודווקא כל מערכת החינוך, ובכלל התרבות המערבית, עושה בדיוק הפוך. מלמדת לא לסמוך על אינטואיציה אלא אך ורק על החשיבה המודעת. חבל.

דרך אגב, את ההגדרות הנ"ל עיצבתי בעצמי, לפני אי-אילו שנים, אבל אחר כך בדקתי את הנושא עם מכר שלי שעשה את הדוקטורת שלו בכלכלה פסיכולוגיסטית או פסיכולוגיה ארגונית או משהו דומה, והא אמר שההגדרה שלי כמעט זהה לזו שהוא למד באקדמיה. הא!

_ההגיון יודע רק מהחיים שלו.
והזרם מהחיים בכלל._
וזה אפילו מוכר ומוגדר אקדמית!

היגיון = תהליכי עיבוד מידע וקבלת החלטות המבוססים על אינפורמציה הכרתית
אינטואיציה (הזרם וכו') = תהליכי עיבוד מידע וקבלת החלטות המבוססים הן על מידע הכרתי והן על מידע תת הכרתי.

כיוון שכל נוירופיזיולוג מתחיל יודע שמבחינה מוחית, האזור התת הכרתי גדול פי כמה וכמה מהאיזור של תהליכים הכרתיים, מודעים, ברור לחלוטין שיש לו גישה להרבה יותר אינפורמציה, ולכן יש סיכוי יותר טוב שההחלטות (או ההמלצות) שלו יהיו יותר טובות, ו... מושכלות.

חושבת על זה.

< שחף גילתה רק עכשיו שיש לה אינסטינקטים >

מכיוון שהזרם יודע כל מה שההגיון יודע פלוס הר-בה יותר:
חייבת להדחף. למרות שכתבת את זה אח"כ ההגיון לא יודע מהחיים שלו

אז רוצה לנסח מחדש:
הזרם וההגיון בכלל לא פועלים מאותו מקום.
ההגיון יודע רק מהחיים שלו.
והזרם מהחיים בכלל.

מי מה, מוזר, אה? כמה דרכים אפשר לספר את אותו סיפור?
מעניין מה היה יוצא מהראשומון של הכיתה.


שירי,
את לא צריכה להוכיח לי (או לאף אחד אחר) שום דבר.
מזתומרת אני לא צריכה להוכיח???

אני מריצה כאן ניסוי מדעי.

הטיעון שלך היה:

1. לא נראה שהטיפול מועיל.
2. נראה שהטיפול מזיק.
3. לכן, הגיוני להפסיק אותו.

הטיעון שלי היה:

1. לא נראה שהטיפול מועיל.
2. נראה שהטיפול מזיק.
3. לכן, הגיוני להפסיק אותו.
4. מצד שני, הזרם (תת מודע, אינסטינקטים, אנא אערף) אומר להמשיך (ועוד בגלל כל מיני סיבות מוזרות כמו להתכלות באש).
5. מכיוון שהזרם יודע כל מה שההגיון יודע פלוס הר-בה יותר:
6. הגיוני לקבל את ההחלטה של הזרם ולא של ההגיון.

תוצאות הניסוי:
א. ההגיון לא יודע מהחיים שלו.
ב. הזרם ידע מלכתחילה מה יקרה, שזה מאוד מרשים.

שזה גם הגיוני, כי לפי ההגיון את יכולה לדעת מה נכון למי שאת עכשיו, אבל לא למי שתהיי.

אין לי מילים שאני יכולה לכתוב כאן. רק יכולה לכתוב לך שמאוד ריגשת אותי ואני מתפעלת מהאומץ שלך ומהדרך .

_ושירי,
תראי איך בסוף הכל בכל זאת יוצא נורא הגיוני._
את לא צריכה להוכיח לי (או לאף אחד אחר) שום דבר.
ממילא לא מדובר בתהליכים הגיוניים והם לא אמורים להיות כאלה.

האפקט שמעצבן את שירי
לא מעצבן. אבל לא משנה.
carry on

קנצ'
אם מישהו רוצה לדעת מה זו אמפטיה , שיקרא את כל התהליך שלך
אוי... <מושכת באף> איך יפה מצידך להגיד ככה...


האם הבועה יצרה את הבדידות? ואם כן, היעלמותה מאפשרת לך להיפתח לכאבי האחרים? לראות אותם באור אחר?
אני לא בטוחה...
מה שמעניין בשיטת העבודה הזו, בגלל שהיא עוקפת את החשיבה המודעת, היא מקדימה את ההבנה ובעצם גם את התהליכים, או שהיא יוצרת אותם. אולי סמדר יכולה להסביר את זה ב"פסיכולוגיסטית".
זה נותן מין איכות נבואית, או את האפקט שמעצבן את שירי של סגירת מעגל, שנראה כאילו מלכתחילה הכל היה מתוכנן.
היה לי מפגש ממש לפני התוכנית שמתוארת כאן, שבו ראיתי את הלב שלי עולה באש, ו"ידעתי" שכדי לצמוח אני צריכה לתת לאש לכלות את כל מה שיש לה לכלות. חשבתי שהאש מסמלת תשוקה, אבל עכשיו נראה שזה ניבא את הכעס מאוד במדויק.

חזרתי למה שכתבת : "מבחינת הזרם (בשפתך) גם המורים/פסיכולוגים והמערכות למינהן, גם הם כואבים-קורבנות. מבחינת השיקוף החיצוני, הם בתוכך. מייצגים חלק מנצל שיש בך, abuser." אולי זה מסביר את ההרגשה שאין הבדל בין כעס/האשמה/שנאה של אחרים וכעס/האשמה/שנאה של עצמי.


ושירי,
תראי איך בסוף הכל בכל זאת יוצא נורא הגיוני.

מאגניב!
מאוד! איזה יופי!

שחף, אני ממש דומעת. כל כך מרגש המהלך הפנימי שלך. ההתרחבות הזו, ההכלה של הסיפור של כולם, ויחד עם זאת את באמת לא חלק משום סיפור. שאני יודעת שלצחוק על ילדים אחרים עוזר להסתיר את הפגיעות, להקל על ההשרדות, אבל לא באמת מעביר את הבדידות
כמה זה מוכר. משני הצדדים...

שיטפון של עצב וכאב. אבל לא כעס, לא האשמה, לא טינה. אלה התפוגגו, נמסו ונעלמו
מעצמי אני יודעת, שמתחת לכל כעס וטינה שלי וגם מתחת להאשמות שלי - תמיד תמיד מסתתר לו עצב וכאב. תמיד. אז מזדהה לגמרי.

"לא, זה לא העצב. זו הבדידות של להיות אחרת. הבועה. היא נעלמה פתאום".
זה נגע לליבי מאד. האם הבועה יצרה את הבדידות? ואם כן, היעלמותה מאפשרת לך להיפתח לכאבי האחרים? לראות אותם באור אחר?

כל הפוסט האחרון מרגיש לי ממש האמפטיה בהתגלמותה. אם מישהו רוצה לדעת מה זו אמפטיה , שיקרא את כל התהליך שלך, עד לרגע זה.

הרמוני,
פתחתי את הקלפים של אושו מהקישור שלך וקיבלתי:
תמימות: זן אומר כי אם תניח לידע – ובתוכו, כלול כל השאר; את שמך, הזהות שלך, הכל, משום שכל אלה, ניתנו לך בידי אחרים – אם תניח לכל מה שנתנו לך האחרים, תקבל איכות שונה לגמרי להוויה שלך.
שזה בערך כמו : "אני לא חייבת להיות חלק משום סיפור". נדמה לי.
מאגניב!

2 הפרקים האחרונים העלו בי דמעות...
והחופש מהסיפור פשוט יפה...

{ פרק 12, שלא ברור איך הוא קשור למרד אבל בטח יתברר בהמשך.

באמצע הלילה פתאום התעוררתי מהתרגשות. "אני לא שייכת לסיפור שלהם! זה לא הסיפור שלי! אני לא חייבת להיות חלק משום סיפור!" , חשבתי באקסטזה של התגלות.
"אני יכולה להיות חופשיה מהסיפור! אני משחררת את עצמי! אני חופשייה! " חזרתי על המנטרה, מרגישה את הלב שלי רועד ומתרחב מאושר עילאי.

בבוקר כשקמתי ההתרגשות כבר עברה ולא זכרתי בדיוק למה חשבתי שזו התגלות מופלאה.

---

אמרתי לאנדרה שלא גמרתי עם הכעס והוא עדיין יושב לי בגוף.
הוא אמר: "תעלי בדמיון תמונות של אנשים מהעבר שקשורים לכעס".

אני מרגישה את הכעס בחזה כשאני עוצמת עיניים, ואז מתחילות לעלות דמויות. והכעס נמס. פשוט נמוג.

הילדים מהכיתה מופיעים ונפסלים מיד. אני לא יכולה שלא לראות אותם במבט של האמא בת ה40. ילדים. אני הרי מכירה גם את הסיפורים שלהם. איך אני יכולה לכעוס עליהם?

ואז ההורים שלי. אני נזכרת בתמונות שבהן אמא שלי מסתכלת עלי במבט מעריץ, אוהב, ואני מסתכלת קדימה, לא נענית. אני רואה את התשוקה הכל כך מוכרת לי, התשוקה לקשר אינטימי עם הילדה שלך. אני חושבת על התמונות שלי עם הילדים שלי, מחבקים אותי, נוטים לעברי, ועל התמונות שלהם ביחד, כמה הם מעריצים אחד את השני, כמה אהבה רואים בתמונות האלו. איך אני יכולה לכעוס על אמא שלי. כמה עצוב לי עליה. כמה עצוב להיות אמא ב"כמעט", ממש כמו אבל לא באמת, לא עד הסוף שהוא המתנה הכי גדולה ומדהימה של להיות אמא. אמא שלי עברה בכבוד ראוי להערצה את אחד הסיוטים הגדולים של הורים – תאונת דרכים של ילדה קטנה, ואת מה שהיא רצתה, האינטימיות הזו של אמא ובת, מעולם לא יכולתי לתת לה. ואבא שלי שהיה בן קיבוץ בעצמו, ומלכתחילה לא הכיר אינטימיות של משפחה.

שוב העצב הגדול, שיטפון רב עוצמה.
אבל לא, זה לא אותו עצב מפעם. כמו עם הכעס, גם עם העצב הכיוון השתנה, עכשיו הוא החוצה ולא פנימה. זה לא עצב עלי.


המשכנו בפגישה הבאה.
שוב אני רואה את ילדי הכיתה. אחד אחד הם עולים, ילדים אבודים. הדיסלקטיים. אלה מהמשפחות ההרוסות. הבנות עם בעיות האכילה. היתומים מאב או מאם. זו ששנים לאחר מכן טענה שסבלה מניצול מיני כפעוטה. הבנים שלא התאימו לדמות הנחשקת של עובד פלחה מחוספס. הבנים שכן.
<< מתנצלת מראש בפני דמויות בסיפור. זה לא אתם, זו אני>>

אני רואה אותם ביחד, צוחקים, ואני בצד. אבל העצב והכאב שאני מרגישה הם לא על עצמי הפעם, אלא עליהם. אני רוצה לחבק אותם, להגיד להם שאני מבינה את הכאב שלהם, שאני יודעת שלצחוק על ילדים אחרים עוזר להסתיר את הפגיעות, להקל על ההשרדות, אבל לא באמת מעביר את הבדידות. אני רוצה לתת להם מחסה. מקום בטוח.

אני רואה את מנהלת בית הספר העדינה, ומנחשת את הזעזוע שהיא היתה מרגישה אם היא היתה יודעת ש30 שנה אחרי, היא מואשמת בהזנחה. אני רואה את שרשרת המורים, המטפלות, "הצוות החינוכי". הרבה כוונות טובות.

אני רואה את המורה ז', וכואב לי עליה. כל כך עצוב. מה נחסם לה בלב, מה הפך אותה לאשת חינוך שלא יכולה לחמול על ילדים? מה עבר עליה שהפך אותה לכזאת? הייתי רוצה להגיד לה: אל תפחדי מהכאב. אל תפחדי להסתכל על הילדים האלה שאת לא אוהבת. התמונה הזו שאת רואה בילדים הדחויים, הלא יפים, שאת לא יכולה להתמודד איתה, אני יודעת כמה זה קשה.

העצב הולך וגדל ומתרחב. גם ההורים של הילדים בכיתה מצטרפים עכשיו. אני יודעת כמה אהבה היתה שם וכמה רצון טוב, ועצוב לי כל כך עליהם, כואב לי שהם אפילו לא ידעו מה הם מפסידים.

שיטפון של עצב וכאב. אבל לא כעס, לא האשמה, לא טינה. אלה התפוגגו, נמסו ונעלמו. אין. ביחד עם הכעס על עצמי, ההאשמה העצמית, הטינה העצמית. פתאום אני מבינה שאין הבדל. כעס, האשמה, טינה: מופנים אל אחרים או מופנים אל עצמי - זה בדיוק אותו דבר.

והעצב, אני לא המרכז שלו יותר. אני מרגישה את הכבלים ניתקים, אחד אחרי השני. העצב שוחרר.
"את עוזבת את העצב מאחור", אנדרה אומר.
"לא, זה לא העצב. זו הבדידות של להיות אחרת. הבועה. היא נעלמה פתאום".

חלב ודבש,
ילדים שורדים. רק בצורות שונות. לא במקרה בוגרי-קיבוץ מתמחים בהדחקות.
לי אורה, מעניין שכרגע אני לא יכולה, טכנית ממש, להתערב בויזואליזיות האלו. כל נסיון להתערב ואני ממש מרגישה "אנטי" , פיזית. בקונטקסט של ילדות קיבוצית זה נראה הגיוני , הרי התמחנו ב"חשיבה חיובית" מינקות...
< מזכירה לעצמי לברר, אחת ולתמיד, אם זה יותר היפנוזה או יותר דמיון-מודרך-חופשי >

ועוברת דרך הדברים הכי קשים בהמון אומץ והתמסרות ותקווה : זה לא מרגיש לי כמו אומץ, יותר - זהו, גמרתי לסבול. לא מוכנה יותר לפחד מעצמי.

כל כך קל למערכת להחליט שפרט מסוים הוא לא תקין ואז להפוך אותו ללא תקין, וכל כך קשה להתנגד לזה. אם הדוקטורים, או המבוגרים, חוזרים ואומרים לך שאתה לא בסדר, וזה לא בסדר שאתה לא כמו כולם, אתה צריך להיות מאוד חזק כדי להמשיך ולהאמין בעצמך. ויש כל כך הרבה אינטרסטים שמתחזים להיות לטובתך אבל אין להם שום קשר.
את מדהימה. לי לקח שנים להשתקם ממה שעברתי. גם אחרי שיצאתי מבית החולים {אחרי 4 וחצי חודשים} לא תיפקדתי בכלל. גם עכשיו, שנתיים אחרי, יש הרבה רגעים קשים {כמו היום הזה שפשוט התחיל ברגל שמאל} אבל אני במצב הרבה יותר טוב. כבר לא חותכת את עצמי או לא מתפקדת בכלל.
את מדהימה ועשה לי כל כך טוב לקרוא את מה שכתבת.

הי שחף,

מה שמדהים אותי זה הכוח שלך היכולת שלך לשרוד. כי שאני חושבת על מה שאני עברתי - זה היה רק בשעות המועטות יחסית של בית הספר, לפחות באופן אקטיבי. אני לא חושבת שהייתי שורדת אם הייתי צריכה לחיות עם המערכת כל הזמן. לי לפחות היה בית מוגן ומאוד אוהב. אפילו שלא יכלו לעזור לי.

לא פלא שאדום לך במוח. המזל הוא שלא שחור.

@}

חוץ מזה סתם בשביל הקטע 'סתכלי על השעה והתאריך שכתבתי אתמול D-:
רק עכשיו ראיתי

זוכרת שכתבתי לך לפני חודש על מחברת השירים שלי שנמצאה במחסן של ההורים? טוב אז אני בשנים של כתות ב' עד ז' בהחלט הייתי בדיכאון ויש לזה הוכחות. הקטע הוא שאני לא חושבת על עצמי ככזאת. כשהתחלתי עם הבכור את הטיפול אצל ל' הפסיכולוגית והיא התחילה לשאול אותי על הילדות שלי, אז מייד אמרתי לה כמה היא היתה מאושרת (עד היום היא צוחקת עלי בגלל אשליית הסבבה הזאת, שלמרבה המזל ל' לא קונה אותה לא אצלי ולא אצל הבכור). אז בקיצור, לענות ענינית לשאלה שלך: כן. נראה שהיינו בדיכאון.
באסה.

מי מה, בהזדמנות שאני עצבנית: היו אצלינו ילדים שמחים ומאושרים בשנים האלו?
כי התמונה שיש לי כל הזמן בראש זה כשי. בלע גולה באמצע השיעור, ואיכשהו זה נראה לי עכשיו ממש מעשה של יאוש משיעמום קיומי, וכל הפרצופים בזיכרון שלי נראים לי בדיכאון הסטרי.
כמובן שהזיכרון שלי מאוד לא אובייטיבי. פילטרים.

מאיפה שאני עומדת התמונות שלך, מצד אחד יש בהן פרצופים אמיתיים ומצד שני הפילטרים מתחלפים וזה טריקי. אבל גם מענין. תודה שאת מרשה לי להיות כאן.
ואני תמיד כאן בתמיכה ואהבה ומחיאות כפיים סוערות.

תודה לכם

כמו שכתבתי לך בדף שלי, אני קוראת אותך הרבה ונפעמת
אני לא יודעת אם יש לך מושג כמה הכתיבה שלך עוזרת (לי, ואני בטוחה שגם לאחרות)
לא כל כך יודעת מה לכתוב חוץ מהמון הערכה על כך ש את לא מוותרת
ועוברת דרך הדברים הכי קשים בהמון אומץ והתמסרות ותקווה (אני מרגישה תקווה לכל אורך הדרך, התקווה שמאפשרת את הצלילה הזאת)

תודה לך, תודה גדולה

היה מגיע לי אהבה והגנה והדרכה והיה מגיע לי להיות מיוחדת ואחת ויחידה

אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה

_טוב, עכשיו אני צריכה תגובות.
נשאר לי האדום במוח מאז ועכשיו כשאני כותבת הוא מתחזק.
לא שאני לא מעריכה את ערכו התרופטי של הכעס, אבל, ואו, אני כבר מחכה שהשלב הזה יעבור._


קודם כל, איזה חוויות עוצמתיות וחשובות ותרפויטיות!
לדעתי כדאי פשוט לעבור את השלב הזה בלי לנסות לזרז את התהליכים. שכל האדום הזה יזלוג החוצה, ואז לא יהיה לך גוש של כעס בפנים. תני לכל האדום הזה לצאת החוצה!

את עכשיו חווה ויזואליזציות בכיוון אחד. כלומר, את נכנסת פנימה וחווה מה שאת חווה.
נראה לי שזה מה שאת צריכה לעשות בשלב הזה.
בשלבים מתקדמים יותר, לאחר שהרבה מהאדום הזה יצא, תוכלי לעשות ויזואליזציות בכיוון ההפוך.
כלומר, תוכלי ליצור לך תסריטים ולחוות אותם לפי בחירתך.
למשל, תוכלי לראות את הילדה במקום מוגן, כשאת מגינה עליה ואוהבת אותה וכו'.

ולפי שיטת לואיז היי את יכולה להפוך משפטים שאמרת לעצמך בתוך החוויות שלך להיגדים חיוביים.
היגדים חיוביים: היגדים קצרים ככל האפשר, בלשון הווה, בגוף ראשון, תמיד בלשון חיובית ולא שלילית
למשל:
אני אהובה (ולא: לא מוכנה להיות בלתי אהיבה)
אז כמה היגדים שהפקתי מדברייך:

• אני אהובה

אני אהובה ואוהבת
אני מוגנת
אני חופשייה
אני מיוחדת*
וכו' וכו' נסחי לך היגדים כאלה. ואז את יכולה: לומר אותם לעצמך שוב ושוב, לשיר אותם, לכתוב אותם שוב ושוב ושוב, לכתוב אותם על נייר ולשים אותם במקום בולט שבו את תמיד נמצאת כך שתוכלי לראות אותם, לכתוב אותם במחשב - שיהיו שומר המסך שלך או תמונת השולחן שלך. את יכולה להקליט את עצמך אומרת משפטים כאלה ולהשמיע לעצמך (בייחוד לפני השינה). את יכולה להתבונן במראה ולחייך לעצמך ולומר לך משפטים טובים ואוהבים. ועוד ועוד. קראי בדף לואיז היי וגם מציעה לך לקנות לפחות ספר אחד שלה ולקרוא.

_בלילה, בחניה הנטושה של מגרש הגולף.
אני צורחת.
צעקות שמתחילות כמו חיה פצועה ונגמרות כשהשפתיים נמתחות וחושפות את השיניים, כמו זאב. צעקות שמתחילות בכאב ועוברות לכעס ומסתימות באיום. לא עוד._

איזה יופי
תני לו להתאוורר, תני לו לצאת החוצה. תני לאדום להציף אותך ולזלוג החוצה ממך לאיזה זמן - בייחוד לזלוג החוצה ממך - זה לא יימשך לנצח. בעקבותיו יבואו אדומים של צבעונים, כלניות, פרגים יפהפיים. וירוק של פריחה וצמיחה.
(())(())(())(())(())(())(())


אני לא מוכנה להרשות את זה יותר! אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה (אומרת הילדה), ואני רוצה לראות שמישהו רק ינסה (אומרת הבוגרת).

את אהיבה, אהובה ואוהבת

בסוף הבריון באמת עשה הסבה לשומר ראש
טוב, נרגעתי. הוא שומר עליך לא רע, הייתי אומרת.
סוףסוף הוא מגשים את הייעוד שלו

הוריי! שמות חדשים!
קנצ' -, בסוף הבריון באמת עשה הסבה לשומר ראש. מאגניב. בינתיים הוא אמנם רק מאיים...

פתאום מתברר לי שאני לא נחשלת ומטומטמת כמו שחשבתי. כמו שהמורה ז גרמה לי להאמין. איך היא העיזה? מילא "בעיה חברתית", באמת אני חלשה במיומנות חברתית, אבל גם על היכולית הלימודית לדרוך לי? על הדבר היחידי שכן היה לי? איך היא יכלה? איך היא העיזה להפוך אותי לשבר כלי חסר כל ערך ושקוף?
ישר הבריונית שבי, באה לעשות איתך קואליציה כדי לערוף לה את הראש... מוכנה?
רק תגידי...

שחף את מדהימה ...!!
אף ילד לא צריך להשאר לבד בלי שיעזרו לו כשהוא צריך
המשפט הזה עושה לי התכווצות בגרון ודמעות בעיינים
זכותך לשמוע "כן"! זכותך לקבל אהבה! זכותך להיות אהוב!
(החלפתי את סימני השאלה בסימני קריאה....)

וגם אני
<קוראת ונפעמת עוד מההתחלה>

הידד! tear down the wall!

טוב, עכשיו אני צריכה תגובות.
נשאר לי האדום במוח מאז ועכשיו כשאני כותבת הוא מתחזק.
לא שאני לא מעריכה את ערכו התרופטי של הכעס, אבל, ואו, אני כבר מחכה שהשלב הזה יעבור.

מדהים. איזו עוצמה! עשית לי צמרמורת.

<קוראת ונפעמת עוד מההתחלה>

{ פרק 11: קום התנערה עם חלכה. לא עוד דיכוי. לא עוד ניצול. לא עוד.

חלק ראשון.
"בהפוכה, עברתי תהליך חשוב בתוכנית", אמרתי לאנדרה. "לא מה שהם התכוונו, אבל חשוב".

סוף סוף הבנתי. זאת אומרת, הבנתי בלב. כל כך קל למערכת להחליט שפרט מסוים הוא לא תקין ואז להפוך אותו ללא תקין, וכל כך קשה להתנגד לזה. אם הדוקטורים, או המבוגרים, חוזרים ואומרים לך שאתה לא בסדר, וזה לא בסדר שאתה לא כמו כולם, אתה צריך להיות מאוד חזק כדי להמשיך ולהאמין בעצמך. ויש כל כך הרבה אינטרסטים שמתחזים להיות לטובתך אבל אין להם שום קשר.

ומה אם אתה ילד? אם אתה ילד צריכים לחזור ולהגיד לך שאתה כן בסדר, וללמד אותך ולהראות לך ולעזור לך, ולא להשאיר אותך לבד. לגמרי לגמרי לבד.
ואם לא עושים את זה, אז זה לא בסדר. זה ממש לא בסדר. אף ילד לא צריך להשאר לבד בלי שיעזרו לו כשהוא צריך, אסור סתם לזרוק ילדים למלחמה!

בטח הייתי כבר בתיכון כששמתי לב ולימדתי את עצמי, שזה לא נכון להסתכל על הרצפה כשמדברים - כי אז לא יודעים למי אני מדברת. איזו תחושת תגלית – קודם יוצרים קשר עין ואז מדברים!
ססססססאמק, למה הייתי צריכה ללמד את עצמי דברים כאלה? איך מערכת שלמה יכולה להתעלם? לחשוב שזה תקין? לא להחליט שזה מצב חרום וחייבים חייבים לטפל עד שהמצב יהיה בסדר?
זה אכזרי. פשוט אכזרי.

כשמדברים על קורבנות אונס וניצול מיני, חוזרים ואומרים וכולם יודעים שזה לא אשמתן, והן לא הביאו את זה על עצמן, ולא משנה מה הן עשו או לא עשו, זכותן להגיד "לא".
אבל מה אם אתה קורבן של סתם חוסר אהבה? לא ילד מוכה, לא ילד אנוס, סתם ילד לא אהוב?
מי יגיד לך שזו לא אשמתך ושלא הבאת את זה על עצמך וזה לא משנה מה עשית או לא עשית, זכותך לשמוע "כן"? זכותך לקבל אהבה? זכותך להיות אהוב?

---

חלק שני: ויזואליזציה.

אדום.
אני מרגישה... אדום. אדום בעיניים, אדום במוח, אדום בלב.
אדום רותח, שורף. קצר במוח. אני בוערת מזעם וחימה.

כיתה ז. פתאום מתברר לי שאני לא נחשלת ומטומטמת כמו שחשבתי. כמו שהמורה ז גרמה לי להאמין. איך היא העיזה? מילא "בעיה חברתית", באמת אני חלשה במיומנות חברתית, אבל גם על היכולית הלימודית לדרוך לי? על הדבר היחידי שכן היה לי? איך היא יכלה? איך היא העיזה להפוך אותי לשבר כלי חסר כל ערך ושקוף?

אני לא מוכנה יותר לשתוק.
אני לא מוכנה יותר להתחבא.

אני רואה שיש גדר מסביבי, ואני שמה לב שזו לא גדר שאני בניתי. זה "הם" בנו. זה "הם" הוסיפו קרש אחרי קרש, מסמר אחרי מסמר. כדי שאני אשאר בגבולות ש"הם" רצו ואני לא אפריע.
אני לא מוכנה להסתפק בגבולות שנוחים "להם".
אני הורסת את הגדר באלימות, בכוח, בידיים, באגרופים, בבעיטות. תולשת קרשים, זורקת הצידה. לא מתחשבת בסביבה. לא איכפת לי שיש מסמרים חשופים. ש"הם" ינקו.

אני לא מאמינה יותר.
אני לא מוכנה להאמין. אני לא מאמינה שזו היתה אשמתי.
זו לא אשמתי!
זו לא אני שדחויה, אלו "הם" שדחו אותי. זו לא אני שבלתי אהובה, אלו "הם" שלא אהבו אותי.
אני לא מוכנה שאף אחד ינסה להכניס אותי שוב לגדר. זו לא היתה אשמתי!
זה היה באשמתם. אלה "הם" שלא הגנו עלי. אלה "הם" שנכשלו ולא נתנו לי את האהבה שהייתי צריכה, לא אכפת לי אם הם לא התכוונו, לא אכפת לי אם הם לא ידעו. לא אכפת לי אם זה לא היה התפקיד "שלהם". היה מגיע לי אהבה והגנה והדרכה והיה מגיע לי להיות מיוחדת ואחת ויחידה - למישהו. לא משנה למי, אבל לפחות למישהו אחד!

לא עוד!
No More.
Never ever again.
אני לא מוכנה להרשות את זה יותר! אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה (אומרת הילדה), ואני רוצה לראות שמישהו רק ינסה (אומרת הבוגרת).

הדמעות רותחות וצורבות, ויש לי גוש גדול בחזה, אבל הכיוון של הכוח השתנה, הכיוון שלו מבפנים החוצה. פעם הכוחות פירקו, האלימות היתה כלפי פנים. פנימה ופנימה, אל הגרעין. עכשיו הכוחות פונים החוצה, הגרעין פורץ והלך וגדל.

---

בלילה, בחניה הנטושה של מגרש הגולף.
אני צורחת.
צעקות שמתחילות כמו חיה פצועה ונגמרות כשהשפתיים נמתחות וחושפות את השיניים, כמו זאב. צעקות שמתחילות בכאב ועוברות לכעס ומסתימות באיום. לא עוד.

אבל אני לא מבינה למה לחשוב שמדובר בפיקשן.
אני לא חושבת שמדובר בפיקשן.
אני חושבת שיש אפשרות שמדובר בפיקשן, או לפחות בסוג של פיקשן.
למה? יש הרבה סיבות לכך, חלק פירטתי בדף זה.
אבל לא כל כך חשוב בעצם.
אני נהנית מהקריאה, אז מה 'כפת לי בעצם?

למרות שאני עדיין אוחזת בדעה שאין באמת הבדל בין פיקשן לאוטוביוגרפיה. או נגיד: אוטוביוגרפיה היא תת קבוצה של פיקשן.
מסכימה מאוד.
אוקיי, אז נחה דעתי

_אדם עומד ביער, פתאום מגיח אריה.
המממממ..... מגרד האדם את פדחתו ומייד מזדרח חיוך על פניו
ואצבע אחת עולה למעלה כמו תלמיד חכם בלומדו תלמוד
ויען ויאמר:
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם!!
בוודאי האריה בא ללמד אותי שיעור חשוב בהתפתחותי הרוחנית.
הוא נשאר עומד במקומו, מוכן לשיער שהאריה ילמד אותו בתיאום מושלם._

אדיר!

את לא פוגעת, דוקא אני מרוצה לחשוב על עצמי בתור דמות פיקטיבית. החיים הרבה יותר הגיוניים בתור ספר פיקטיבי וכו'.
למרות שאני עדיין אוחזת בדעה שאין באמת הבדל בין פיקשן לאוטוביוגרפיה. או נגיד: אוטוביוגרפיה היא תת קבוצה של פיקשן.

וגם אם מדובר בפיקשן

אבל אני לא מבינה למה לחשוב שמדובר בפיקשן.
לדעתי זה ממש ברור ששחף מתארת את המציאות שלה.
(כמובן שתמיד תיאור המציאות עובר דרך המסננות שלנו, ועדיין - זה אמיתי לגמרי).

לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם
ובאמת מחכימון מלא אינסייט ורוחני ביותר, ויש בו באמת הרבה אמת
אבל
אדם עומד ביער, פתאום מגיח אריה.
המממממ..... מגרד האדם את פדחתו ומייד מזדרח חיוך על פניו
ואצבע אחת עולה למעלה כמו תלמיד חכם בלומדו תלמוד
ויען ויאמר:
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם!!
בוודאי האריה בא ללמד אותי שיעור חשוב בהתפתחותי הרוחנית.
הוא נשאר עומד במקומו, מוכן לשיער שהאריה ילמד אותו בתיאום מושלם.

זה לא שאני אומרת שגיבורתנו שחף נמצאת במצב חירום מסוכן כמו בדוגמה זו ורבות כדוגמתה. אבל הדוגמאות הללו מדגימות לדעתי שלפעמים צריך לעשות מעשה בהול ולצאת מסיטואציה מסוכנת או לנסות לא להיקלע לתוכה, גם אם יש איזה שיעור פוטנציאלי שניתן ללמוד ממנה

מה שכן זה מבטיח פוטנציאל דרמטי שישכנע את שירי באופן סופי שהכל בדוי ותפור מלכתחילה.
וואלה. הנה התשובה לשירי. הכל בתיאום מושלם.
יש לי מה להשיב על זה. אבל אני רוצה לומר משהו שממש חשוב לי לומר:
אם מדובר במצב אותנטי פחות או יותר
או בפיקשן עם סממנים אותנטיים וביוגרפיים
ובוודאי אם מדובר בתיאורים שמשקפים ממש נאמנה את המצב -
אני מאוד מאוד מקווה שאני לא מוסיפה אפילו אלפית המיליגרם של סטרס למצב.
מקווה מאוד שלא פוגעת בשום צורה, אפילו בצורה הכי קלושה.
ואם כן, סליחה.
וגם אם מדובר בפיקשן, מקווה שלא פוגעת בשום צורה.

מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן abuse .

מאוד מזדהה עם המשפט הזה. כך אני מרגישה בקשר להורים שלי.
ועל זה היו לי הרבה דיונים בזמנו בדף הפעם בלי להתבייש עם מי שניסו לשכנע אותי שההורים שלי הם הורים מתעללים.

בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?

בדומה למה שכתבה קן לציפור, בעצם אולי אין כאן אשמים.
זאת אומרת, זאת המסקנה ההגיונית, אבל מאוד קשה להרגיש אותה.

פעם בלימודי ימימה שמעתי משהו שמאוד התיישב לי: כשאנחנו מלאים 'עומס' (אם את מכירה את המילה 'עומס' בשפה של ימימה...?), אז כלכך קשה לנו לשאת אותו - שאנחנו מנסים להשליך אותו על מישהו אחר.
בצורה של כעס או האשמה - להיפטר מהעומס שלנו ע"י השלכתו הלאה.

וגם מאוד מזדהה עם מה שכתבת:
הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...

זה גם מה שקורה לי.
מרוב ש'מבינים' את הצד השני ויודעים בשכל שהוא לא אשם - ומנגד עדיין יש את הצורך הנפשי הזה למצוא אשמים - בסוף בלית ברירה הכול מתנקז אלינו.
וזאת בדיוק הסיבה למה ממשיכים לחפש אשמים - כי ממש קשה לשאת את כל עומס האשמה הזה שאנחנו לכאורה 'אשמים'.

לפעמים כשאני מרגישה מאוד פגועה, ויודעת שהאחרים לא אשמים לי, וגם לא רוצה להטיל את האשמה על עצמי - אני מאשימה את 'המצב'.
במקום להגיד ש'הם' חרא, אני אומרת שהמצב חרא. שהמצב מעצבן אותי, שהמצב מתסכל אותי.

טוב, לא בטוח שזו האשמה. לפעמים זה פשוט האמת.
שהמצב הוא זה שמתסכל אותי או כואב לי, וזה לא שמישהו מסוים אשם בזה.

לפעמים קורה גם שאני מאשימה את 'אלוהים'.
כי אם אף אחד לא אשם - אז מי בכל זאת יצר את כל זה???!!!

השאלה איך אפשר להגיע לכך שבתודעה שלנו לא יהיו אשמים בכלל - לא אחרים, ולא אנחנו, ולא המצב, ולא 'אלוהים'.

*************

אני גם חושבת, שדי ברור שהנשמה שלנו בחרה להגיע לתוך ההתנסויות האלו.
אז ככה, שלפחות ברובד ההגיוני אני יכולה להבין שזה לא שמישהו אשם לי. ככה זה היה צריך לקרות.
אני זאת שרציתי את זה. (ולא כהאשמה כלפי עצמי כמובן).

אבל לא תמיד ההבנה הזו מספיקה.
עדיין הצורך להאשים ולהתקרבן - הוא חזק.

*************

אבל אותם חלקים שרוצים להרפא (נניח כמו הילדה בת ה-13 שלך) עדיין מחפשים את העזרה במקום שלא יתנו להם אותה.

מאוד מזדהה עם המשפט הזה.

הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...
אז מישהי כן אשמה...

ברור שאני לא באמת חושבת ככה, אבל הילדה כן, נדמה לי.
כן, ולכן היא צריכה את החיבוק, את המקום הגבוה שלך, שמבין שהיא לא אשמה ומתוך זה יפעל לטובתה.

נדמה לי שמזמן עברתי את השלב של להאשים מישהו או משהו. אגב, כשהייתי ילדה האשמתי את תאונת הדרכים, בעיקר. 
הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...
ברור שאני לא באמת חושבת ככה, אבל הילדה כן, נדמה לי.

אז מי אשם?
טוב, זה מתחיל בזה... לחפש אשמים.
כשכואב לנו, אנחנו מיד מחפשים את האשָם במשהו או מישהו כדי להקל על הכאב שלנו.
זה לא באמת מקל להאשים. (מנסיון רב שנים )

מבחינת הזרם (בשפתך) גם המורים/פסיכולוגים והמערכות למינהן, גם הם כואבים-קורבנות.
מבחינת השיקוף החיצוני, הם בתוכך. מייצגים חלק מנצל שיש בך, abuser.

כמו שאת יכולה לסלוח למשתתפים, כי את קולטת שהם חלק ממך, כך גם כאן.
רק שזה יתאפשר רק מנק' מבטו של הזרם - המאחד את כולם. תמיד.

בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?
אין לי תשובות. ברמות מסויימות זה נכון. וחלקים מסויימים רוצים להרפא.
אבל אותם חלקים שרוצים להרפא (נניח כמו הילדה בת ה-13 שלך) עדיין מחפשים את העזרה במקום שלא יתנו להם אותה.
כאן הבוגרת, הזרם, או איזה דמות שתרצי צריכה לקחת פיקוד ולתת לילדה את העזרה במקומות שלא יביאו אותה שוב לאותו מקום כואב, פגוע ומתוסכל.
(כמו אנדרה למשל).

<אני איתך בסבך, אגב, פשוט מבחוץ זה תמיד יותר קל לראות >

מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן abuse .
כן, זה באמת קשה כשה abuse הוא מערכתי ולאו דווקא קשור לאדם מסוים. עד שכבר מצליחים להגיע לכעס שבפנים, קשה למצוא לו כתובת.

קוראת אותך בשקיקה.

והשלב הבא שאני מזמינה את עצמי (כהרגלי) לאתגר אותך - גם לצוות לסלוח.
אני מסתבכת כאן.
הבעיה היא שאין לי על מי לכעוס. אין לי גיבורים רעים בסיפור. זה רק שחסר הגיבור הטוב. זה לא מה "הם" עשו, אלא מה "הם" לא עשו.
מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן  abuse . ( איך מתרגמים? זה לא בדיוק ניצול). אולי זה לא דוגמה קיצונית, אבל אם נגיד חושבים על ילדות בקיבוץ?
זו אולי שאלה ל למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים , אבל זה תקף גם למערכת החינוך ובטח לקיבוץ שהדור שלנו גדל בו :
יכול להיות שפסיכולוג או מורה לא יהיה כל כך טוב במקצוע שלו. יכול להיות שנמאס לו מהעבודה אבל אין לו אופציה אחרת, יכול להיות שהוא מתכוון לטוב אבל יוצא לו רע. אולי הוא לא מודע לבעיות שלו.
בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?

ציטוטים מדפים אחרים : למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים (2010-08-18T10:02:39) חני בונה:
_במסגרת העבודה הפנימית שאני עושה עם עצמי ברור לי שאני בוחרת את המטפל שמתאים לי. בהסתכלות לאחור לפעמים הבחירה היתה מודעת ולפעמים פחות בכל מקרה זה היה המטפל שהיה נכון לי לאותה תקופה.
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם_

וואלה. הנה התשובה לשירי. הכל בתיאום מושלם.


וגם:
מיטה מתקפלת :
תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות (2010-08-17T15:33:15) :
אני זוכרת שקראתי פעם קצת על יעוץ ביוגרפי, ויש שם התיחסות גילאית שמאד דיברה אלי, ובמיוחד משפט שאמר שגיל 9 הוא גיל מכונן, שאנחנו עשויים לסחוב אותו בתוכנו כסוג של עצירה רוחנית הרבה שנים. לא זוכרת את הנוסח המדוייק, אבל ככה אני בדיוק מרגישה. הילדה הזאת בת ה-9 היא עדיין איתי. היא לא התבגרה על הרצף אלא קפאה לי בזמן. אני יכולה רק להתבונן בה, לבכות אליה, לחייך אליה, להשתוקק ללטף אותה ולתפוס את העיניים שלה, שתראה אותי כדי שאוכל לומר לה דברים . והיא לא רואה אותי ולא שומעת.

הייתי מזדהה עם המשפט הזה מאוד לפני שנה. ובאמת עכשיו גיל 13 של ד"ר בראון, הגיל של המרד, נשמע לי נכון.
הורי לי! התבגרתי!

הולך בדרכי - אתה יוצא קיבוץ? בעלי , שעבד הרבה זמן עם ילדי-מצוקה, טוען שיש לנו מנטליות של ילדי רחוב.
יוצא, יוצא. אפרופו ילדי רחוב-
עשיתי כמה סדנאות של נשימה מעגלית. המנחה, שמעבירה סדנאות בכל העולם דיברה על דפוסי נשימה ואמרה:
בישראל יש הכי הרבה אנשים עם split breathing. (לא משנה מה זה בדיוק, את יכולה לנחש שזה מראה על פגיעה קשה בעבר. באזור הלב האנרגטי.) "יודעים למה?"

• "צבא"!, "פיגועים"! "קשיים כלכליים"!

"לא" היא עונה. "רוב האנשים שנושמים כך הם יוצאי קיבוץ..."
אישה מדהימה.

מרגיש חיבור חזק מאד למה שאת כותבת.
תודה לך.

{ פרק עשירי: ואולי זה הלב של שחף שמתמרד בה

בתחילת התוכנית פולנסקי בררה מה המטרות שלי לשבוע הקרוב.
"לנשום", אמרתי, חושבת על החופש הגדול.
"למצוא זמן לעצמי, למצוא זמן לצאת עם הבעל, למצוא זמן להנות עם הילדים", היא תרגמה ורשמה על דף, כדי שאני לא אשכח מרוב הבלבול הדכאוני שלי.

בשבוע השביעי, שבועיים מהסוף, היא העבירה חפיפה לדר בראון לקראת היציאה שלה לחופש.
הוא רצה לדעת מה "המטרות שלי". פולנסקי העבירה לי פתק.
"למצוא זמן לעצמי, למצוא זמן לצאת עם הבעל, למצוא זמן להנות עם הילדים", הקראתי בלי עניין גדול.
"לא שכנעת אותי", הוא אמר.
"תראה, אלו מטרות הגיוניות, זה רעיון טוב לצאת לסרט עם הבעל ולמצוא זמן לעצמי", לא היה לי לב להגיד שקראתי מספיק שבועוני נשים בחיים בשביל להכיר את העצות האלו ממקודם, פולנסקי נראתה ממש מעוררת רחמים.

דר בראון טען שאני כועסת וזועמת. שאני משדרת כעס.
"אה, כן. אני יודעת שזה כתוב איפשהוא בתיק, אבל אני לא מזדהה עם ההבחנה הזו".
"את רוצה להגיד שאת לא מרגישה כעס? טינה?"
"לא. אני לא מרגישה כעס וטינה. על מה יש לי לכעוס?"
"ממה שקראתי, יש לך סיבות מוצדקות לכעוס. בעיות עם הילדים, העבודה, תאונת דרכים. את לא מרגישה שהחיים 'לא פייר' ?"
הוא הפתיע אותי. הרבה פעמים אני חושבת על החיים שלי כ"לא פייר", אבל בדרך כלל בצד השני ממה שהוא מתכוון. בדרך כלל אני משתאה על כמה מזל יש לי.
"אתה הפסיכיאטר. אני מאמינה לך שאתה רואה כעס, אני חושבת שהגיוני שאני מדחיקה או לא מזהה רגשות כאלה. אבל אני לא מרגישה כעס. זה לא עוזר לי כשאתה אומר כעס, אני לא מרגישה את זה, אין לי עם מה לעבוד. "
המשכתי לעפעף בחוסר הבנה כשהוא דיבר על הכעס שהוא רואה. עד שהוא דיבר על abused , ונשברתי. "כשהיית ילדה ניצלו אותך, בעבודה ניצלו אותך"
"אני לא יכולה לשמוע אותך" כמעט התחננתי שיפסיק,מרגישה צורך לאטום את האוזנים עם כפות הידיים.

אז אני יכולה להתבונן על הכאב, אבל עדיין לא על הפגיעות. אני מוכנה לקבל שנפגעתי, כאילו זה היה מן כח טבע כזה, משהו שקרה ואי אפשר היה למנוע אותו. אני לא יכולה לראות שהכאיבו לי, שפגעו בי. אני לא יכולה לכעוס, כי בשביל לכעוס אני צריכה להודות בפני עצמי שהייתי פגיעה.
אולי הוא צודק, אולי הכעס נמצא שם, והגיע זמן לתת לו לצאת.

ולמחרת הוא אמר: "אני חושב שאת בשביתה. את מרגישה hopeless and helpless. את לא מוכנה להמשיך ככה יותר."
דמעות זורמות. נשענתי על השולחן והסתכלתי עליו ביאוש.
"את יודעת איך את נראית לי עכשיו? את נראית לי בת 13."
לא עניתי.
"למה את לא שואלת למה אני מתכוון?"
"כי אתה צודק, אני באמת בת 13 עכשיו."

ושוב למחרת:
"אמרתי 13, כי זה כבר גיל ההתבגרות, זה גיל שמתחילים להתמרד בו, לא להקשיב יותר להורים (התחלתי לצחוק. מתי ההורים שלי אמרו לי מה לעשות. בשביל זה יש מטפלת). את מתמרדת! את בשביתה. את לא מוכנה שאף אחד יגיד לך יותר מה לעשות", מרים את האצבע השלישית בשתי כפות הידיים כדי לחזק את הרעיון, "את לא מוכנה לקבל ניצול של אף אחד. "


ואני המשכתי למחרת.
"אני לא יודעת מה לעשות איתך", אמרתי לו.
הוא הרים גבה.
"נכון יש את האשליה האופטית עם ANd9GcStuE7K9azem5pgOyYqa]הציור slsuiX2wr0Bd4TSE7XAYwprnXOr5I[/po]&t=1&usg=__3mCy5mT5ZIs6DE deRxCw5X76Mg= שבמבט אחד נראה כמו אישה צעירה ויפה ועיפעוף אחד אחרי נהפך לפנים של אישה זקנה? איכשהו שתיהן קיימות באותם קוים וכתמי דיו אבל אף פעם לא ביחד?"
"אשליה אופטית? הכעס הוא אשליה?"
"חכה שניה עם להיות פסיכיאטר, אני מנסה לבנות פה רעיון!" גערתי בו.
רכס את הפה ברוכסן והשליך את המפתחות מאחורי הגב.
"אז מצד אחד אני אישה חזקה, בשליטה, עם משאבים, עם תוכניות, וכשאתה מדבר על כעס וטינה, ועל hopeless and helpless, בכנות אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני פשוט לא מבינה אותך.
ואז בצד השני של העפעוף אני טובעת. אולי בת 13 כמו שאמרת, ואני מנפנפת מתוך המיים ואף אחד לא רואה, או שלאף אחד לא איכפת. אף אחד לא טורח לעזור לי! ואתה בא ואתה הראשון שרואה אותי בכלל, ואתה מושיט לי יד, ובשביל מה? בשביל לזרוק אותי בחזרה למים. ואני כל כך רוצה לתת לך לעזור לי, אני כמהה לעזרה שלך, אבל אני לא יכולה.
ועוד עפעוף ובמבט של הבוגרת אני יודעת שאתה עושה את מה שאתה יכול וצריך לעשות, וזה השבוע האחרון שלי בתוכנית, ואני מכבדת ומעריכה אותך, אבל הבת 13 שטובעת, אז כן, היא כועסת עליך."

קנצ', כרגיל את מקדימה אותי, רק רגע, זה בפרק הבא.
הקטע הוא שלפסיכולוגיות עצמן אני מרגישה הרבה מאוד חמלה, אני מאוד מזדהה עם ההרגשה של לעבוד במקום שמשעמם אותך ולעשות עבודה שאת לא ממש טובה בה, זו חרא של הרגשה. אבל בתור המייצגות של "המערכת", ועוד יותר בתור המייצגות הסימליות של המערכת בקיבוץ ובבית הספר - אני עדיין לא מוכנה לעבור הלאה, נראה לי.
 
הולך בדרכי - אתה יוצא קיבוץ? בעלי , שעבד הרבה זמן עם ילדי-מצוקה, טוען שיש לנו מנטליות של ילדי רחוב.

ההרגשה של להיות דחויה טבועה עמוק מדי. וזה לא באמת שדוחים אותי, זו אני זו שדחויה, מבפנים.

איזה משפט מפתח - זה בדיוק שורש הבעיה שלי. אני נותנת פרושים להתנהגות של אנשים לפי ההרגשה הזו שלא תמיד זהה למציאות.

והמרגיעון אומר: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך. אין לי מילים.

וזה לא באמת שדוחים אותי, זו אני זו שדחויה

לתת למישהו אחר לדאוג לי אומר להודות שאני צריכה שידאגו לי, שאני צריכה אנשים אחרים

כן. ההישרדות נשארה טבועה חזק כ"כ. האיום הקיומי עדיין בועט לי בתחת (מדבר בשם עצמי).