על ידי אף_חצוף* » 17 אפריל 2006, 22:14
פתאום שמתי לב שלא רק שלא כתבתי הרבה זמן, גם לא עניתי לאנטוניה. אז נתחיל בזה.
אבל בעצם אתם דתיים אז אולי אין פעילויות שבת ? לא יודעת. בודאי שיש! פעילות אחת מיוחדת ומשובחת, שינה! י' חושב שזו פעולה חשובה ביותר, והיה שמח לעשות אותה יותר. היינו בשבת האחרונה אצל חמותי, וכך הוא זכה לשנת צהריים ארוכהההה כי לא הייתי זקוקה לו.
אבל גיליתי שהרבה יותר קל לי כשאני לא מצפה לעזרה. רגעי השבירה הכי קשים הם כשאני כן מצפה ומאד מהר מתאכזבת, כי העזרה או שלא מגיעה, או שדורשת המון אנרגיה [אם עלי להפעיל אותו], או שמגיעה לא מספיק מהר, לא מספיק איך שרציתי.
זה כל כך נכון. אבל איכשהו אני עדיין בשלב התסכול. כי אני כל הזמן חושבת שאולי הוא כן יעשה משהו, ואולי הוא כן יזוז מספיק מהר, רק שזה לא קורה. זה גם כל כך סותר את כל האמונות שלי בנוגע להורות וזוגיות, שאני עדיין לא יכולה להשלים עם זה.
נראה לי שבהרבה מובנים יותר קל במשפחות שאין בהן אפילו פסאדה של שותפות בנטל הבית/גידול הילדים.
ככה זה בבית של חמותי. אבא שלו לא נקף אצבע בגידול הילדים, ועד היום לא נוקף אצבע לגבי שום דבר בבית. אני גדלתי בבית שונה לגמרי, בית שבו שני ההורים שותפים לגידול הילדים, ושני בני הזוג שותפים במטלות הבית. דבר שאני תמיד לקחתי כמובן מאליו התגלה לי כיחסית נדיר. (סתם לדוגמה, אבא שלי מנקה את הבית לשבת, ומגהץ. הוא גם יודע לבשל, ומבשל לפעמים באמצע השבוע)
ושוב לקחתי הפסקה מהבלוג, הייתי עסוקה בלחיות אני מניחה.
אלון יותר רגוע, בצורה מורגשת. ממש כיף. לא תמיד, זה נכון, אבל הרבה יותר מהזמן. בליל הסדר הוא ישן עלי במנשא (החדש והנהדר של
אורי ה ), ובסוף הערב פשוט העברתי אותו למיטה, והוא המשיך לישון. א מחייה.
מה שכן, יש ימים שהוא כזה מסכן. אני סוחבת אותו ממקום למקום, הוא מתעורר בכל מעבר כמעט, ושעות השינה שלו משתגעות. גם עכשיו ששבת יוצאת מאוחר, אנחנו מגיעים הביתה הרבה אחרי שעת השינה שלו, ואם הוא התעורר במעבר מהאוטו למיטה, זה מבאס. אני מקווה שאחרי החופש אני אצליח להחזיר אותו קצת לשגרה.
חמותי לא ניחנה בעודף טאקט, ולפעמים גם השכל שלה קצת איטי. סיפרתי לה שאני מתבאסת לחזור לעבודה, כי ברור לי שזה לא אידיאלי לאלון, שעוד לא יודע איך לישון לבד, ואני מניחה שהמטפלת במשפחתון לא תחזיק אותו על הידיים עד שיירדם. אז מה היא אומרת? נכון, זה באמת קשה, והמטפלת לא תחזיק אותו, אין מה לעשות מטפלת זה לא אמא. היא תתן לו לבכות. ?????? התחשק לי להגיד לה שהיא שכחה לשפוך את המלח על עוד כמה נקודות, עוד לא מספיק כואב לי.
אני יודעת להתעלם ממנה, אבל עדיין ממש קשה לי. אני אחזור לעבודה כשהוא בן 4 חודשים, ואני מתה מפחד. עם טלי לא דאגתי, והפעם אני יודעת שאני לא יכולה להאריך יותר ופשוט כואב לי הלב.
קניתי את הספר לישון בלי לבכות בתקווה שאני אצליח למצוא דרכים להרדים אותו, חוץ מעל הידיים. אני מרגישה שאני מנסה "להרגיל אותו להירדם" שזה ביטוי שאני סולדת ממנו, אבל במקרה הזה, אני חייבת למצוא משהו אחר, כדי להקל עליו בהמשך הדרך, אני לא רוצה לדעת שהוא פשוט בוכה ובוכה, כי הוא לא יודע להירדם לבד. ברור לי גם שככל שתאריך החזרה לעבודה יתקרב, אני אלחץ יותר ויותר, תחושת חוסר האונים היא נוראית.
החלטנו לצאת לנופש שבוע לפני שאני חוזרת לעבודה, קצת לנוח, להיות ביחד ולקחת אוויר לפני הצלילה לשגרה החדשה. אני מאד מקווה שזה יהיה במקום. אני די מצפה לזה, כי המחשבה על שבוע בלי בישולים, סידורים וכו', רק מנוחה עם המשפחה, וקצת קניות כמובן, די קוסמת לי.
י' הלך למדקר. בינתיים רק פעם אחת, כך שאנחנו עוד לא יודעים איך ילך, אבל הוא צריך ללכת אליו שוב אחרי פסח. אמרתי לו שינסה לפחות 3 פעמים לפני שהוא מחליט לוותר. אבל מה שכחתי (או לא חשבתי עליו?) י' שונא מחטים. פעם הצליחו לשבור לו מחט בפנים בזמן בדיקת דם, וזה ממש עשה לו טראומה. אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, ואני מקווה שהוא יהיה מוכן לתת לזה צ'אנס בכל זאת. בחג היינו אצל דודים שלי שגרים בבית רב קומתי, ואנחנו ישנו בקומה העליונה, שזה אומר לעלות ולרדת שתי קומות כדי להגיע לאוכל או לקחת משהו מהחדר. בסוף החג כבר כאבה לו הרגל מאוד.
אבל לא נעים לי להגיד לדודים שלי שזה לא לעניין כי אין ספק שלמבוגרים מגיע להיות בקומה הראשונה.
ואני? מה קורה איתי? אני שוב מרגישה שהכסף נוזל לי בין האצבעות. בשבוע לפני פסח לקחתי את אלון לקרניוסקרל, קניתי מנשא, הזמנתי את המנקה, נפגשתי עם נטורופטית, קניתי שני חיתולים חדשים, וכמובן גם אוכל לפסח. וזה לא נגמר, וכל זה בזמן שאין לי הכנסה. זה קצת מלחיץ.
ומה הולך להתווסף לזה? נפגשתי עם הנטורופטית, והחל מיום חמישי אני בלי סוכר לבן, קמח לבן, מוצרי חלב, קטניות, ועוד כל מיני. התפריט שלי יורכב מהרבה דגים, עוף ובשר, ירקות ופירות. אז זה מאוד בריא, אבל מאוד יקר. וגם, דורש התארגנות. אני לא מהבשלניות, אין לי מושג איך מוצאים לזה זמן. ברור לי שאני אזדקק להמון רעיונות למתכונים, אני גם צריכה להכין רשימת קניות מסודרת לכל שבוע שתכלול את הדברים שאני רוצה לבשל באותו שבוע. רעיונות לעזרה והתמודדות יתקבלו בברכה. (שלא לדבר על הקריז מהגמילה מסוכר
) אני יודעת שזה מה שאני צריכה עכשיו, ומקווה להוסיף לזה גם ביקורים שבועיים בחוג התעמלות או פילאטיס, להוסיף להרגשה הטובה (ולהוצאות הבלתי נגמרות).
והנה קצת אבסורד לסיום. שני הילדים ישנים כבר משמונה וחצי, י' נפגש עם חברים, ואני אמרתי שאלך לישון מוקדם. מה אני עושה פה??
לילה טוב.
פתאום שמתי לב שלא רק שלא כתבתי הרבה זמן, גם לא עניתי לאנטוניה. אז נתחיל בזה.
[u]אבל בעצם אתם דתיים אז אולי אין פעילויות שבת ? לא יודעת.[/u] בודאי שיש! פעילות אחת מיוחדת ומשובחת, שינה! י' חושב שזו פעולה חשובה ביותר, והיה שמח לעשות אותה יותר. היינו בשבת האחרונה אצל חמותי, וכך הוא זכה לשנת צהריים ארוכהההה כי לא הייתי זקוקה לו.
[u]אבל גיליתי שהרבה יותר קל לי כשאני לא מצפה לעזרה. רגעי השבירה הכי קשים הם כשאני כן מצפה ומאד מהר מתאכזבת, כי העזרה או שלא מגיעה, או שדורשת המון אנרגיה [אם עלי להפעיל אותו], או שמגיעה לא מספיק מהר, לא מספיק איך שרציתי.[/u]
זה כל כך נכון. אבל איכשהו אני עדיין בשלב התסכול. כי אני כל הזמן חושבת שאולי הוא כן יעשה משהו, ואולי הוא כן יזוז מספיק מהר, רק שזה לא קורה. זה גם כל כך סותר את כל האמונות שלי בנוגע להורות וזוגיות, שאני עדיין לא יכולה להשלים עם זה.
[u]נראה לי שבהרבה מובנים יותר קל במשפחות שאין בהן אפילו פסאדה של שותפות בנטל הבית/גידול הילדים.[/u]
ככה זה בבית של חמותי. אבא שלו לא נקף אצבע בגידול הילדים, ועד היום לא נוקף אצבע לגבי שום דבר בבית. אני גדלתי בבית שונה לגמרי, בית שבו שני ההורים שותפים לגידול הילדים, ושני בני הזוג שותפים במטלות הבית. דבר שאני תמיד לקחתי כמובן מאליו התגלה לי כיחסית נדיר. (סתם לדוגמה, אבא שלי מנקה את הבית לשבת, ומגהץ. הוא גם יודע לבשל, ומבשל לפעמים באמצע השבוע)
[hr]
ושוב לקחתי הפסקה מהבלוג, הייתי עסוקה בלחיות אני מניחה.
אלון יותר רגוע, בצורה מורגשת. ממש כיף. לא תמיד, זה נכון, אבל הרבה יותר מהזמן. בליל הסדר הוא ישן עלי במנשא (החדש והנהדר של [po]אורי ה[/po] ), ובסוף הערב פשוט העברתי אותו למיטה, והוא המשיך לישון. א מחייה.
מה שכן, יש ימים שהוא כזה מסכן. אני סוחבת אותו ממקום למקום, הוא מתעורר בכל מעבר כמעט, ושעות השינה שלו משתגעות. גם עכשיו ששבת יוצאת מאוחר, אנחנו מגיעים הביתה הרבה אחרי שעת השינה שלו, ואם הוא התעורר במעבר מהאוטו למיטה, זה מבאס. אני מקווה שאחרי החופש אני אצליח להחזיר אותו קצת לשגרה.
חמותי לא ניחנה בעודף טאקט, ולפעמים גם השכל שלה קצת איטי. סיפרתי לה שאני מתבאסת לחזור לעבודה, כי ברור לי שזה לא אידיאלי לאלון, שעוד לא יודע איך לישון לבד, ואני מניחה שהמטפלת במשפחתון לא תחזיק אותו על הידיים עד שיירדם. אז מה היא אומרת? נכון, זה באמת קשה, והמטפלת לא תחזיק אותו, אין מה לעשות מטפלת זה לא אמא. היא תתן לו לבכות. ?????? התחשק לי להגיד לה שהיא שכחה לשפוך את המלח על עוד כמה נקודות, עוד לא מספיק כואב לי.
אני יודעת להתעלם ממנה, אבל עדיין ממש קשה לי. אני אחזור לעבודה כשהוא בן 4 חודשים, ואני מתה מפחד. עם טלי לא דאגתי, והפעם אני יודעת שאני לא יכולה להאריך יותר ופשוט כואב לי הלב. :-(
קניתי את הספר לישון בלי לבכות בתקווה שאני אצליח למצוא דרכים להרדים אותו, חוץ מעל הידיים. אני מרגישה שאני מנסה "להרגיל אותו להירדם" שזה ביטוי שאני סולדת ממנו, אבל במקרה הזה, אני חייבת למצוא משהו אחר, כדי להקל עליו בהמשך הדרך, אני לא רוצה לדעת שהוא פשוט בוכה ובוכה, כי הוא לא יודע להירדם לבד. ברור לי גם שככל שתאריך החזרה לעבודה יתקרב, אני אלחץ יותר ויותר, תחושת חוסר האונים היא נוראית.
החלטנו לצאת לנופש שבוע לפני שאני חוזרת לעבודה, קצת לנוח, להיות ביחד ולקחת אוויר לפני הצלילה לשגרה החדשה. אני מאד מקווה שזה יהיה במקום. אני די מצפה לזה, כי המחשבה על שבוע בלי בישולים, סידורים וכו', רק מנוחה עם המשפחה, וקצת קניות כמובן, די קוסמת לי. :-)
י' הלך למדקר. בינתיים רק פעם אחת, כך שאנחנו עוד לא יודעים איך ילך, אבל הוא צריך ללכת אליו שוב אחרי פסח. אמרתי לו שינסה לפחות 3 פעמים לפני שהוא מחליט לוותר. אבל מה שכחתי (או לא חשבתי עליו?) י' שונא מחטים. פעם הצליחו לשבור לו מחט בפנים בזמן בדיקת דם, וזה ממש עשה לו טראומה. אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, ואני מקווה שהוא יהיה מוכן לתת לזה צ'אנס בכל זאת. בחג היינו אצל דודים שלי שגרים בבית רב קומתי, ואנחנו ישנו בקומה העליונה, שזה אומר לעלות ולרדת שתי קומות כדי להגיע לאוכל או לקחת משהו מהחדר. בסוף החג כבר כאבה לו הרגל מאוד. :-( אבל לא נעים לי להגיד לדודים שלי שזה לא לעניין כי אין ספק שלמבוגרים מגיע להיות בקומה הראשונה.
ואני? מה קורה איתי? אני שוב מרגישה שהכסף נוזל לי בין האצבעות. בשבוע לפני פסח לקחתי את אלון לקרניוסקרל, קניתי מנשא, הזמנתי את המנקה, נפגשתי עם נטורופטית, קניתי שני חיתולים חדשים, וכמובן גם אוכל לפסח. וזה לא נגמר, וכל זה בזמן שאין לי הכנסה. זה קצת מלחיץ.
ומה הולך להתווסף לזה? נפגשתי עם הנטורופטית, והחל מיום חמישי אני בלי סוכר לבן, קמח לבן, מוצרי חלב, קטניות, ועוד כל מיני. התפריט שלי יורכב מהרבה דגים, עוף ובשר, ירקות ופירות. אז זה מאוד בריא, אבל מאוד יקר. וגם, דורש התארגנות. אני לא מהבשלניות, אין לי מושג איך מוצאים לזה זמן. ברור לי שאני אזדקק להמון רעיונות למתכונים, אני גם צריכה להכין רשימת קניות מסודרת לכל שבוע שתכלול את הדברים שאני רוצה לבשל באותו שבוע. רעיונות לעזרה והתמודדות יתקבלו בברכה. (שלא לדבר על הקריז מהגמילה מסוכר :-P ) אני יודעת שזה מה שאני צריכה עכשיו, ומקווה להוסיף לזה גם ביקורים שבועיים בחוג התעמלות או פילאטיס, להוסיף להרגשה הטובה (ולהוצאות הבלתי נגמרות).
והנה קצת אבסורד לסיום. שני הילדים ישנים כבר משמונה וחצי, י' נפגש עם חברים, ואני אמרתי שאלך לישון מוקדם. מה אני עושה פה??
לילה טוב. ZZZ