על ידי יתרון_האור* » 26 אוקטובר 2006, 23:14
בס"ד
סיפור לידה שני - לידה בבית
הסיפור שלי מתחיל כבר בלידה הקודמת.
את בני הבכור ילדתי בבית חולים בלידה קשה, ארוכה וטראומטית. הכל ברוך השם הסתיים בשלום, הלידה הייתה "טבעית" כהגדרת בית החולים. אבל אני הרגשתי נורא.
הייתי "תמימה". חשבתי שאגיע לחדר לידה, אגיד לידה טבעית, הם יגידו בסדר, והכל יזרום.
עשיתי הכנה די עלובה ללידה, קורס קצר ולא מאוד יעיל. מאוד טכני, שזה חשוב, אבל ללא שום הכנה נפשית לתהליך הלידה ולהתמודדות עם הצירים, הכאב, הפחד, התהליך שעוברים הגוף והנפש במסע אל האמהות.
כמו בכל סיפור...
למדתי את השיעור שלי ממה שקרה אז.
למדתי שאין לי את הכוחות הדרושים לעמוד מול צוות רפואי כשאני יולדת.
למדתי שעצם היציאה מהבית עשתה לי רע מאוד והייתה גורם מעכב.
למדתי שהיחס הקר והמתנשא שזכיתי לו עשה לי רע מאוד, זה ממש לא "עבר על ידי".
למדתי הרבה מאוד על עצמי, על הפחדים שלי, על דברים מודחקים שעלו ונולדו מתוכי ביחד עם לידת בני.
בשנתיים מאז הלידה הראשונה עברתי תהליך חזק מאוד ומעצים.
התמודדות עם הרבה דברים לא קלים, לימוד עצמי ופנימי מעמיק, איטנסיבי.
איך שמעתי לראשונה על לידת בית? לא יודעת, לא זוכרת. אבל הרעיון מיד קסם לי מאוד.
אח"כ הגיעו שעות של מחקר ברשת, אני לא לוקחת אחריות סתם ככה בלי לבדוק לעומק. בכלל עוד לא הייתי בהריון אבל החרדה הנוראית שהייתה לי מלידה נוספת – לפתע פתאום שככה. פתאום הרגשתי נשית וחזקה, פתאום התמלאתי כוחות מחודשים ואומץ, ונחישות, שפרצו מתוכי ומילאו אותי בטחון שיהיה טוב.
את ההריון החדש התחלתי עם המון כוחות, עם תזונה מאוזנת ובריאה, עם תחושת אחריות לכל מה שאני עושה עם הגוף שלי, עם התרגשות והתלהבות והמון ציפיה. הפעם ידעתי שאני צריכה להתכונן, שיש לי עבודה לעשות, שאני יכולה.
איזו תחושה נפלאה... נפלאה? אישה מוזרה... מרוחה על הספה כמו בטטה מעוכה במשך שלושה חודשים – העייפות של תחילת ההריון פשוט הדביקה אותי בתנוחת מאוזן... ככה העברנו את החופש הגדול, כשהבן שלי מעודד אותי בקריאות – אמא, בואי נרקוד, אמא בואי נלך למגלשות, אמא קומי...
אבל הרגשתי טוב עם עצמי, ועם עצמי בהריון, והרגשתי בתחושה מאוד חזקה וברורה שיש לנו הפעם בת (אח"כ יכולתי לצחוק על עצמי ועל תחושת הבטן שלי...).
בראש השנה סיפרתי לבן שלי שיש לי תינוק בבטן. הוא מיד ביקש לראות אותו, החליט שזו תינוקת ומאז לא הפסיק לדבר על הבטן של אמא ועל מה שיש בפנים. האמת, היה לו מאוד קשה. הוא ראה מסביב כמה תינוקות שנולדו לקרובים, לחברים, והסיק מסקנות לא מודעות. עברה עליו תקופה בהחלט לא קלה.
בסביבות חודש חמישי החלטתי להיות מעשית...
טלפונים למיילדות, אני חושבת ששיגעתי אותן עם עשרות השאלות שהיו לי...
אחד הדברים שהיה לי חשוב לברר – בלידה הראשונה קיבלתי אנטיביוטיקה בגלל נשאות GBS. היה לי חשוב לוודא שאני יכולה ללדת ככה בבית, וכמובן קיויתי לצאת שלילית בבדיקה חוזרת.
בסוף מצאתי את ענת – כבר בטלפון ידעתי שזה חיבור טוב.
אני מודה לקדוש-ברוך-הוא ששלח לי אותה, היא הייתה נהדרת.
התאריך ללידה החל אט-אט להתקרב.
הכנתי קלסר לידה מיוחד ובו כל החומר, כולל רשימות של דברים שרציתי להכין.
אני לא בנאדם מסודר, אבל משהו זז לי בפנים, רציתי להגיע ללידה הזו מוכנה, רגועה, שלווה. הרגשתי צורך שהכל יהיה מאורגן ומוכן. עשיתי אפילו רשימות של האוכל שאני הולכת לבשל מראש. אנחנו די לבד, המשפחה גרה רחוק וחוץ מביקור נימוסין לא יכולתי לצפות לעזרה ממשית. בחדר השינה תכננתי ליצור פינה מיוחדת, נעימה, אינטימית, שבה אוכל ללדת. לבן הגדול הכנתי קופסת הפתעות עם כל מיני דברים כיפיים – פלסטלינה, בלונים, צבעי גואש וחוברות צביעה – לא ידענו איפה הוא יהיה בזמן שאלד, קיוינו שיישן או יהיה בגן אבל לא יכולנו לדעת מה יהיה. מילאתי את הבית בשלטים שנועדו להזכיר לי שהכל טוב, שהשם נותן לי כח, שאני יכולה ללדת מתוך שמחה, שהכל רגוע. אפילו שלט ברוכה הבאה לתינוקת תליתי בחדר. גם חברתי היקרה נעמה, שהסכימה להיות מלווה שלי בלידה, הכינה כמה שלטים מחזקים.
הדברים הלכו והסתדרו, הכל היה בדיוק בזמן.
קצת לחץ של הרגעים האחרונים...
מה יהיה אם פתאום שוב אתחיל לפחד, מה יהיה אם הלידה תתארך ואהיה מותשת כמו שהיה בלידה הראשונה. מה אם אצטרך להתפנות לחדר לידה? קש קטן שכמעט שבר את גב הגמל היה בדיקת GBS שהתגלתה כחיובית. ענת הייתה מאוד מרגיעה, היה לי כמעט בלתי אפשרי להשלים עם העובדה שאזדקק לאנטיביוטיקה, להתערבות של אינפוזיה, לחתיכת פלסטיק שתקועה לי ביד כשאני מנסה להיות רגועה ומשוחררת (מכירה את עצמי, כל הפרעה הכי קטנה הייתה מקלקלת לי את הזרימה). בסוף החלטנו לא לתת לנהלי בית חולים להלחיץ אותנו, החלטנו על שטיפות כלור-הקסדין וכך באמת היה.
השבוע האחרון...
כמעט כל לילה אני חולמת שאני יולדת...
יש לי כל הזמן צירים לא סדירים שהולכים ומתגברים. כואבים אבל נעימים לי כי אני יודעת שככה הגוף שלי מתכונן, שאנחנו מאוד קרובים.
התאריך שנתתי לעצמי הולך ומתקרב (כ"ב שבט, שבועיים לפני התאריך של הרופאה) אני מגלה קצת חרדות...
אנחנו במירוץ מול השעון, אני מבשלת ואופה והפריזר שלי מתמלא קופסאות...
מסדרים את חדר השינה, פינת הלידה יוצאת כמו מהחלומות, וילון תחרה לבן שעוטף כמו אפיריון, החרוזים, פינה רגועה ונעימה בדיוק כמו שרציתי.
הכל ממש ממש מוכן. זהו. אפשר ללדת.
כ"ב שבט – היום עובר בלי שום התפתחויות... צירים לא סדירים כרגיל...
בלילה בין כ"ב לכ"ג אני חולמת שמתחילה הלידה. חולמת שמתחילים לי צירים ולפתע... ציר חזק מעיר אותי לחלוטין! זהו, זה זה. אני יודעת. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. בעלי מתעורר לשמע הבשורה המרגשת. כמובן שאף אחד מאיתנו כבר לא הצליח לישון...
איזו התרגשות, אני מרגישה כל כך טוב, כל כך שמחה שזה הגיע, רגועה, מוכנה מאוד.
בחמש בבוקר בעלי הולך להתפלל. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה. מחכה שתהיה שעה קצת יותר נורמלית כדי להודיע לענת שאני יולדת, כדי להתקשר לחברה שצריכה להגיע מירושלים לעזור לנו. נדמה לי שהצלחתי לחכות עד שש.
סיכמתי עם ענת שנדבר כל שעה בערך, כשהצירים יהיו צפופים יותר היא תצא לדרך. אותו דבר בערך סוכם גם עם נעמה, החברה. אני מתחילה לחשוש – מה יהיה אם הלידה תעצר כשהן יגיעו?
בעלי חוזר, הבן מתעורר משנת לילה רגועה ושלווה ומוכן ללכת לגן. אנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר – כאילו הכל כרגיל. מדי פעם אני קמה – בצירים לא יכולתי לשבת, הייתי חייבת לעמוד, להישען קדימה וסיבובי אגן שמאוד עזרו. הבן שלי מתגלגל מצחוק כל פעם שאני עושה את זה "אמא מצחיקה". אני חושבת לעצמי שזה תזמון מעולה, מקווה שכשהוא יחזור הביתה תהיה לו הפתעה נעימה. צוחקת איתו. הכל ממש זורם.
הדבר היחיד שממנו חששתי היה – שהזרימה תיעצר כשיגיעו ענת ונעמה.
בסוף לשמחתי זה לא קרה. הכל זרם והמשיך לזרום. התקשרתי לשתיהן לקבוע שיגיעו בערך באחת-עשר בבוקר, השעה הייתה תשע. בינתיים בעלי מנפח את הכדור, מנקה את האמבטיה, אבל אני ממש לא זקוקה לכלום. מסתובבת בבית בשמלה ירוקה, כל ציר מביא אותי להתכופף קדימה, להישען, וסיבובי אגן חזקים שכמו קורים מאליהם ופשוט עוזרים בצורה מדהימה.
מחליטה לומר כמה פרקי תהלים, דפיקה מפתיעה בדלת ונכנס קיטבג ענק ואחריו – ענת! מפתיענית! היא שמעה כנראה בקול שלי שהכל די מתקדם, ופשוט נכנסה לאוטו ובאה. קצת התאכזבתי לראות אותה, כאמור, כי חששתי שהכל יעצר. אבל היא הייתה מקסימה, רגועה, מרגיעה. וסך הכל אני מודה לה שנתנה דרור לאינטואיציות המיילדותיות שלה והגיעה ממש בזמן. החדר הסמוך מתמלא בשלושה תיקים ענקיים עם כל הציוד שלה. מוציאה שמנים ריחניים, מכינה לי שמן מסאז' בריח ורדים – לפי בחירתי.
היא בודקת לי פתיחה, כמו שסיכמנו מראש – מינימום של בדיקות. אני מעוניינת בכמה שפחות התערבות, במיוחד לא משהו שעלול לעצור לי את הרצף. שכיבה על הגב כדי לבדוק פתיחה – פשוט נורא. איך הצלחתי להעביר ככה חמש-עשרה שעות של צירים? זה לא נורמלי הכאב הזה, אם לא הייתי יודעת שעברתי ככה לידה לא הייתי מאמינה שזה אפשרי. הכאבים מתעצמים למצב בלתי נסבל. אותם כאבים שקודם ממש התמודדתי איתם, בעמידה, בשכיבה הם בלתי נסבלים. פתיחה חמש, וזה כבר מעודד כי בלידה הראשונה נתקעתי שעות על פתיחה ארבע-חמש... חייבת מיד לעמוד, להישען קדימה, בדרך לעמידה נתקעת בלית ברירה על כדור הפיזיו, באמצע ציר, וזה היה נורא כמעט כמו לשכב. מעניין איך דברים שלפני הצירים נראו לי מעולים (הכדור) פתאום לא יכולתי לסבול עם הצירים. רק רק רק להישען קדימה בעמידה וסיבובי אגן.
שטיפה של כלור הקסידין – אני עושה לעצמי וזה ממש בסדר.
אני בפינת הלידה בחדר, נשענת על שמיכה מגולגלת וקוראת תהלים. נעמה מגיעה, איזו שמחה! עם הגיטרה, והחיוך, זר פרחים, והלחם המעולה של הברירה הטבעית.
מציעות לי טיול בחוץ, יום שמש חורפי ומקסים בחוץ, איזה יום יפה בחר לך הקב"ה, תינוקי שלי (שאז עוד חשבתי שאתה תינוקת). אבל לא, לא בא לי טיול. בא לי להיות בפינה החמימה שלי, עטופה, מוגנת, משוחררת. רק בבית אני מרגישה משוחררת וזורמת לגמרי. הולכת לקרוא עוד כמה מזמורי תהלים, איזו תפילה, התחברות להשם במקום הנהדר הזה של נתינת חיים, של בריאה. נשענת על השמיכה המגולגלת, מסיימת תהלים של יום שלישי, ציר מגיע, סוגרת את הספר.
ענת שואלת אם אכלתי משהו הבוקר, ואני עונה שכן, אכלתי ארוחת בוקר, רגע, בעצם, אכלתי... תמר... אולי שניים. זהו. ושתיתי. אולי באמת כדאי לאכול משהו, שיהיה לי יותר כח להמשך. נעמה מציעה לי מהלחם הנהדר שהביאה, כן, היא תחמם לי אותו, ועם קצת דבש, נשמע מצויין. אנחנו עומדות במטבח, היא מחממת לי את הלחם במחבת.
בעלי בחדר השינה, מסדר את הטייפ, כל כך רגוע, מדהים להרגיש אותו – רגוע ושמח, מלא בטחון וזה כל כך מחזק.
הוא שם לי דיסק, ולפתע חלל המטבח מתמלא בצלילים אהובים, יקרים – "ניגון שלוש תנועות" העתיק, מימי הבעל-שם-טוב. הכינור, עדין כל כך, ממלא את לבי באחת. אני שוכחת את הלחם, את נעמה וענת, הכל. נמשכת לחדר, משהו חזק מאוד מתחיל לזרום, נחשול של משהו מאוד חזק ומאוד טוב. נצמדת לחלון ועיני שוטפות דמעות של הקלה, של אהבה, של הבנה שהשם איתי עכשיו.
זה רגע קדוש כל כך ונעלה, אני מודה בדמעות להשם על הכל, על החסד, ועל האהבה, ועל הבעל-שם-טוב הקדוש, על הרב המגיד, על אדמו"ר הזקן, על כל הצדיקים בכל הדורות. הניגונים ממשיכים לפי הסדר, ניגונים מכוונים של אדמו"רי חב"ד. ניגונים שהראשון בהם הושר לראשונה לפני 350 שנה, ולפי סדר הדורות הם מתחדשים.
אני נפעמת מהתחושות המדהימות הללו, והכל תוך כדי צירים די חזקים, שהולכים ומתגברים מרגע לרגע. בעלי יושב שם, מאחורי, קורא תהלים, מדי פעם שר בקול מתוק כל כך. נעים, מרגיע.
אני נותנת לכאב לשטוף דרכי, נזכרת להיות שם, לא להתכווץ כשהצירים מתחזקים, להיפתח, להיפתח, וזה עובד, זה עובד! הכל כבר טס, אני במקום אחר לגמרי, והצירים נהיים ממש חזקים וארוכים, ואני שטה בתוכם, נפתחת, נפתחת. הקול שלי משתחרר לנהמות עמוקות, ארוכות, שמלוות כל ציר. ענת שומעת מהמטבח ובאה לבדוק מה קורה איתי...
מלטפת אותי בגב, נוהמת איתי.
כל פעם שכואב מזכירה לעצמי – להיפתח, להיפתח.
הנהמות שלי מתגברות, מביאים בקבוק חם, זה נעים. ענת מעסה אותי קצת בגב, נוהמת איתי. בין ציר לציר אני מורחת על הבטן את המים של הרבי.
בדיקת פתיחה, בעמידה, אני בשבע. אבל זה שבע שטס לכיוון השמונה, וענת כבר מתחילה ברקע לפתוח כל מיני אריזות, קוראת לבעלי להביא חימום. מה? התינוקת מגיעה? וואו, אני ממש ממש עוד שניה יולדת! איזו מהירות מסחררת... אני כבר מזמן לא שם, הכל קורה רק ברקע, סביבי, אני לגמרי עם הצירים, עם הנהמות.
ואנחנו נשארות רק שלושתינו בחדר, בעלי היקר בחדר השני עם ספר תהלים.
בפינת הלידה שלי, נשענת קדימה על המיטה הנמוכה, ברכיים על הרצפה. כבר כואב מאוד ואני מרגישה שלא יכולה יותר, וגם אומרת את זה. פתיחה מלאה, אפשר ללחוץ. עייפה, רוצה קצת לנוח. נשענת קדימה, מחבקת כרית, אני לא יכולה יותר. ענת מכירה את המקום הזה, הנקודה הקטנה של הייאוש בתוך כל העוצמה הנשית האדירה הזו, והיא מחזקת אותי, מזכירה לי שאני עמוד של כח, ואני פתאום נזכרת! "השם, תן לי כח!!!" ולוחצת בכל הכח שחשבתי שאין לי... ששכחתי שיש לי. לוחצת, וזה נדמה כמו נצח, הראש יוצא קצת, נכנס, מתקדם לאט מדי לטעמי... הנה, רואים את הראש, הן מעודדות אותי, עוד שתיים שלוש לחיצות, מושיטה יד אחורה ומרגישה את הראש הרטוב. עוד ציר, עוד לחיצה, עוד. הנה הראש בחוץ, ו... וואו, שורף, כואב נורא, דחיפה אחרונה וגוף קטן חלקלק מחליק החוצה, בכי, וקריאת הפתעה – "זה בן!!!" אני הייתי עם הגב, אבל שתיהן הופתעו יחד – שכנעתי את כולם שזו בת, בטח...
קטן שלי, תינוקי. אני קצת בהלם מהעובדה שיש לי עוד בן. יותר מכולם הוא הפתיע אותי. מחבקת אותו, מחובר אלי, והן עוזרות לי לשבת במיטה, שורף לי, נראה לי שיש לי קרע. עוד אחד הפחדים שליוו אותי מהלידה הקודמת – תפרים, רק לא תפרים. אבל זה לא קרע, רק שפשוף, שמאוד כואב אבל לא תופרים.
וואו, בן. בודקת שוב ליתר בטחון.
השעה אחת וחצי בצהרים.
מחבקת אותו, קטני מתוק שלי.
הוא יונק, יש לו מרץ! יונק ויונק המון, גם צד שני.
עכשיו קצת מבולבל לי הסדר – השיליה יוצאת, הטבור מפסיק לפעום, אני חותכת, שוקלים את קטני בחיתול, אמא שלי מתקשרת – בהלם – היא לא מאמינה שילדתי, חושבת שאנחנו עובדים עליה אבל אז שומעת אותו בוכה... בעלי קובר את השיליה בגינה (סגולה מהגמרא – שלתינוק יהיה חם). איפה הבן הגדול? אני קולטת שהיה כבר אמור לחזור, זה בסדר, נשאר במשפחתון לעוד שעה.
הילדון שלי חוזר, מתרגש כולו, איפה התינוק? מביט בו, מתחיל לקפוץ ולדפוק מהתרגשות, בודק לי את הבטן – אין בטן, יש תינוק. נותן לתינוקי נשיקה. אני כל כך מתרגשת לראות את הרכות שלו, את העדינות הטבעית שלו כלפי האח החדש.
הכי הכי אני רוצה – להתקלח! תינוקי עובר לאביו המאושר, עוזרים לי לקום ולמקלחת. איזה כיף, ללבוש לי פיג'מה נוחה, חוזרת לשכב וסופסוף מקבלת את הלחם עם דבש שהייתי אמורה לאכול קודם... טעים, אני מאוד רעבה.
איזה כיף, הכל כל כך רגוע, לא מסוגלת לישון מרוב התרגשות.
אני אמא לשניים.
"נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו"
"אילו פינו מלא שירה כים
ולשוננו רינה כהמון גליו
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע
ועינינו מאירות כשמש וכירח
וידינו פרושות כנשרי שמים
ורגלינו קלות כאיילות
אין אנו מספיקים להודות לך
ה' אלקינו ואלקי אבותינו"
בס"ד
|תינוק| [b]סיפור לידה שני - לידה בבית[/b]
הסיפור שלי מתחיל כבר בלידה הקודמת.
את בני הבכור ילדתי בבית חולים בלידה קשה, ארוכה וטראומטית. הכל ברוך השם הסתיים בשלום, הלידה הייתה "טבעית" כהגדרת בית החולים. אבל אני הרגשתי נורא.
הייתי "תמימה". חשבתי שאגיע לחדר לידה, אגיד לידה טבעית, הם יגידו בסדר, והכל יזרום.
עשיתי הכנה די עלובה ללידה, קורס קצר ולא מאוד יעיל. מאוד טכני, שזה חשוב, אבל ללא שום הכנה נפשית לתהליך הלידה ולהתמודדות עם הצירים, הכאב, הפחד, התהליך שעוברים הגוף והנפש במסע אל האמהות.
כמו בכל סיפור...
למדתי את השיעור שלי ממה שקרה אז.
למדתי שאין לי את הכוחות הדרושים לעמוד מול צוות רפואי כשאני יולדת.
למדתי שעצם היציאה מהבית עשתה לי רע מאוד והייתה גורם מעכב.
למדתי שהיחס הקר והמתנשא שזכיתי לו עשה לי רע מאוד, זה ממש לא "עבר על ידי".
למדתי הרבה מאוד על עצמי, על הפחדים שלי, על דברים מודחקים שעלו ונולדו מתוכי ביחד עם לידת בני.
[hr]
בשנתיים מאז הלידה הראשונה עברתי תהליך חזק מאוד ומעצים.
התמודדות עם הרבה דברים לא קלים, לימוד עצמי ופנימי מעמיק, איטנסיבי.
איך שמעתי לראשונה על לידת בית? לא יודעת, לא זוכרת. אבל הרעיון מיד קסם לי מאוד.
אח"כ הגיעו שעות של מחקר ברשת, אני לא לוקחת אחריות סתם ככה בלי לבדוק לעומק. בכלל עוד לא הייתי בהריון אבל החרדה הנוראית שהייתה לי מלידה נוספת – לפתע פתאום שככה. פתאום הרגשתי נשית וחזקה, פתאום התמלאתי כוחות מחודשים ואומץ, ונחישות, שפרצו מתוכי ומילאו אותי בטחון שיהיה טוב.
את ההריון החדש התחלתי עם המון כוחות, עם תזונה מאוזנת ובריאה, עם תחושת אחריות לכל מה שאני עושה עם הגוף שלי, עם התרגשות והתלהבות והמון ציפיה. הפעם ידעתי שאני צריכה להתכונן, שיש לי עבודה לעשות, שאני יכולה.
איזו תחושה נפלאה... נפלאה? אישה מוזרה... מרוחה על הספה כמו בטטה מעוכה במשך שלושה חודשים – העייפות של תחילת ההריון פשוט הדביקה אותי בתנוחת מאוזן... ככה העברנו את החופש הגדול, כשהבן שלי מעודד אותי בקריאות – אמא, בואי נרקוד, אמא בואי נלך למגלשות, אמא קומי...
אבל הרגשתי טוב עם עצמי, ועם עצמי בהריון, והרגשתי בתחושה מאוד חזקה וברורה שיש לנו הפעם בת (אח"כ יכולתי לצחוק על עצמי ועל תחושת הבטן שלי...).
בראש השנה סיפרתי לבן שלי שיש לי תינוק בבטן. הוא מיד ביקש לראות אותו, החליט שזו תינוקת ומאז לא הפסיק לדבר על הבטן של אמא ועל מה שיש בפנים. האמת, היה לו מאוד קשה. הוא ראה מסביב כמה תינוקות שנולדו לקרובים, לחברים, והסיק מסקנות לא מודעות. עברה עליו תקופה בהחלט לא קלה.
[hr]
בסביבות חודש חמישי החלטתי להיות מעשית...
טלפונים למיילדות, אני חושבת ששיגעתי אותן עם עשרות השאלות שהיו לי...
אחד הדברים שהיה לי חשוב לברר – בלידה הראשונה קיבלתי אנטיביוטיקה בגלל נשאות GBS. היה לי חשוב לוודא שאני יכולה ללדת ככה בבית, וכמובן קיויתי לצאת שלילית בבדיקה חוזרת.
בסוף מצאתי את ענת – כבר בטלפון ידעתי שזה חיבור טוב.
אני מודה לקדוש-ברוך-הוא ששלח לי אותה, היא הייתה נהדרת.
[hr]
התאריך ללידה החל אט-אט להתקרב.
הכנתי קלסר לידה מיוחד ובו כל החומר, כולל רשימות של דברים שרציתי להכין.
אני לא בנאדם מסודר, אבל משהו זז לי בפנים, רציתי להגיע ללידה הזו מוכנה, רגועה, שלווה. הרגשתי צורך שהכל יהיה מאורגן ומוכן. עשיתי אפילו רשימות של האוכל שאני הולכת לבשל מראש. אנחנו די לבד, המשפחה גרה רחוק וחוץ מביקור נימוסין לא יכולתי לצפות לעזרה ממשית. בחדר השינה תכננתי ליצור פינה מיוחדת, נעימה, אינטימית, שבה אוכל ללדת. לבן הגדול הכנתי קופסת הפתעות עם כל מיני דברים כיפיים – פלסטלינה, בלונים, צבעי גואש וחוברות צביעה – לא ידענו איפה הוא יהיה בזמן שאלד, קיוינו שיישן או יהיה בגן אבל לא יכולנו לדעת מה יהיה. מילאתי את הבית בשלטים שנועדו להזכיר לי שהכל טוב, שהשם נותן לי כח, שאני יכולה ללדת מתוך שמחה, שהכל רגוע. אפילו שלט ברוכה הבאה לתינוקת תליתי בחדר. גם חברתי היקרה נעמה, שהסכימה להיות מלווה שלי בלידה, הכינה כמה שלטים מחזקים.
הדברים הלכו והסתדרו, הכל היה בדיוק בזמן.
קצת לחץ של הרגעים האחרונים...
מה יהיה אם פתאום שוב אתחיל לפחד, מה יהיה אם הלידה תתארך ואהיה מותשת כמו שהיה בלידה הראשונה. מה אם אצטרך להתפנות לחדר לידה? קש קטן שכמעט שבר את גב הגמל היה בדיקת GBS שהתגלתה כחיובית. ענת הייתה מאוד מרגיעה, היה לי כמעט בלתי אפשרי להשלים עם העובדה שאזדקק לאנטיביוטיקה, להתערבות של אינפוזיה, לחתיכת פלסטיק שתקועה לי ביד כשאני מנסה להיות רגועה ומשוחררת (מכירה את עצמי, כל הפרעה הכי קטנה הייתה מקלקלת לי את הזרימה). בסוף החלטנו לא לתת לנהלי בית חולים להלחיץ אותנו, החלטנו על שטיפות כלור-הקסדין וכך באמת היה.
[hr]
השבוע האחרון...
כמעט כל לילה אני חולמת שאני יולדת...
יש לי כל הזמן צירים לא סדירים שהולכים ומתגברים. כואבים אבל נעימים לי כי אני יודעת שככה הגוף שלי מתכונן, שאנחנו מאוד קרובים.
התאריך שנתתי לעצמי הולך ומתקרב (כ"ב שבט, שבועיים לפני התאריך של הרופאה) אני מגלה קצת חרדות...
אנחנו במירוץ מול השעון, אני מבשלת ואופה והפריזר שלי מתמלא קופסאות...
מסדרים את חדר השינה, פינת הלידה יוצאת כמו מהחלומות, וילון תחרה לבן שעוטף כמו אפיריון, החרוזים, פינה רגועה ונעימה בדיוק כמו שרציתי.
הכל ממש ממש מוכן. זהו. אפשר ללדת.
כ"ב שבט – היום עובר בלי שום התפתחויות... צירים לא סדירים כרגיל...
בלילה בין כ"ב לכ"ג אני חולמת שמתחילה הלידה. חולמת שמתחילים לי צירים ולפתע... ציר חזק מעיר אותי לחלוטין! זהו, זה זה. אני יודעת. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. בעלי מתעורר לשמע הבשורה המרגשת. כמובן שאף אחד מאיתנו כבר לא הצליח לישון...
איזו התרגשות, אני מרגישה כל כך טוב, כל כך שמחה שזה הגיע, רגועה, מוכנה מאוד.
בחמש בבוקר בעלי הולך להתפלל. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה. מחכה שתהיה שעה קצת יותר נורמלית כדי להודיע לענת שאני יולדת, כדי להתקשר לחברה שצריכה להגיע מירושלים לעזור לנו. נדמה לי שהצלחתי לחכות עד שש.
סיכמתי עם ענת שנדבר כל שעה בערך, כשהצירים יהיו צפופים יותר היא תצא לדרך. אותו דבר בערך סוכם גם עם נעמה, החברה. אני מתחילה לחשוש – מה יהיה אם הלידה תעצר כשהן יגיעו?
בעלי חוזר, הבן מתעורר משנת לילה רגועה ושלווה ומוכן ללכת לגן. אנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר – כאילו הכל כרגיל. מדי פעם אני קמה – בצירים לא יכולתי לשבת, הייתי חייבת לעמוד, להישען קדימה וסיבובי אגן שמאוד עזרו. הבן שלי מתגלגל מצחוק כל פעם שאני עושה את זה "אמא מצחיקה". אני חושבת לעצמי שזה תזמון מעולה, מקווה שכשהוא יחזור הביתה תהיה לו הפתעה נעימה. צוחקת איתו. הכל ממש זורם.
הדבר היחיד שממנו חששתי היה – שהזרימה תיעצר כשיגיעו ענת ונעמה.
בסוף לשמחתי זה לא קרה. הכל זרם והמשיך לזרום. התקשרתי לשתיהן לקבוע שיגיעו בערך באחת-עשר בבוקר, השעה הייתה תשע. בינתיים בעלי מנפח את הכדור, מנקה את האמבטיה, אבל אני ממש לא זקוקה לכלום. מסתובבת בבית בשמלה ירוקה, כל ציר מביא אותי להתכופף קדימה, להישען, וסיבובי אגן חזקים שכמו קורים מאליהם ופשוט עוזרים בצורה מדהימה.
[hr]
מחליטה לומר כמה פרקי תהלים, דפיקה מפתיעה בדלת ונכנס קיטבג ענק ואחריו – ענת! מפתיענית! היא שמעה כנראה בקול שלי שהכל די מתקדם, ופשוט נכנסה לאוטו ובאה. קצת התאכזבתי לראות אותה, כאמור, כי חששתי שהכל יעצר. אבל היא הייתה מקסימה, רגועה, מרגיעה. וסך הכל אני מודה לה שנתנה דרור לאינטואיציות המיילדותיות שלה והגיעה ממש בזמן. החדר הסמוך מתמלא בשלושה תיקים ענקיים עם כל הציוד שלה. מוציאה שמנים ריחניים, מכינה לי שמן מסאז' בריח ורדים – לפי בחירתי.
היא בודקת לי פתיחה, כמו שסיכמנו מראש – מינימום של בדיקות. אני מעוניינת בכמה שפחות התערבות, במיוחד לא משהו שעלול לעצור לי את הרצף. שכיבה על הגב כדי לבדוק פתיחה – פשוט נורא. איך הצלחתי להעביר ככה חמש-עשרה שעות של צירים? זה לא נורמלי הכאב הזה, אם לא הייתי יודעת שעברתי ככה לידה לא הייתי מאמינה שזה אפשרי. הכאבים מתעצמים למצב בלתי נסבל. אותם כאבים שקודם ממש התמודדתי איתם, בעמידה, בשכיבה הם בלתי נסבלים. פתיחה חמש, וזה כבר מעודד כי בלידה הראשונה נתקעתי שעות על פתיחה ארבע-חמש... חייבת מיד לעמוד, להישען קדימה, בדרך לעמידה נתקעת בלית ברירה על כדור הפיזיו, באמצע ציר, וזה היה נורא כמעט כמו לשכב. מעניין איך דברים שלפני הצירים נראו לי מעולים (הכדור) פתאום לא יכולתי לסבול עם הצירים. רק רק רק להישען קדימה בעמידה וסיבובי אגן.
שטיפה של כלור הקסידין – אני עושה לעצמי וזה ממש בסדר.
[hr]
אני בפינת הלידה בחדר, נשענת על שמיכה מגולגלת וקוראת תהלים. נעמה מגיעה, איזו שמחה! עם הגיטרה, והחיוך, זר פרחים, והלחם המעולה של הברירה הטבעית.
מציעות לי טיול בחוץ, יום שמש חורפי ומקסים בחוץ, איזה יום יפה בחר לך הקב"ה, תינוקי שלי (שאז עוד חשבתי שאתה תינוקת). אבל לא, לא בא לי טיול. בא לי להיות בפינה החמימה שלי, עטופה, מוגנת, משוחררת. רק בבית אני מרגישה משוחררת וזורמת לגמרי. הולכת לקרוא עוד כמה מזמורי תהלים, איזו תפילה, התחברות להשם במקום הנהדר הזה של נתינת חיים, של בריאה. נשענת על השמיכה המגולגלת, מסיימת תהלים של יום שלישי, ציר מגיע, סוגרת את הספר.
ענת שואלת אם אכלתי משהו הבוקר, ואני עונה שכן, אכלתי ארוחת בוקר, רגע, בעצם, אכלתי... תמר... אולי שניים. זהו. ושתיתי. אולי באמת כדאי לאכול משהו, שיהיה לי יותר כח להמשך. נעמה מציעה לי מהלחם הנהדר שהביאה, כן, היא תחמם לי אותו, ועם קצת דבש, נשמע מצויין. אנחנו עומדות במטבח, היא מחממת לי את הלחם במחבת.
[hr]
בעלי בחדר השינה, מסדר את הטייפ, כל כך רגוע, מדהים להרגיש אותו – רגוע ושמח, מלא בטחון וזה כל כך מחזק.
הוא שם לי דיסק, ולפתע חלל המטבח מתמלא בצלילים אהובים, יקרים – "ניגון שלוש תנועות" העתיק, מימי הבעל-שם-טוב. הכינור, עדין כל כך, ממלא את לבי באחת. אני שוכחת את הלחם, את נעמה וענת, הכל. נמשכת לחדר, משהו חזק מאוד מתחיל לזרום, נחשול של משהו מאוד חזק ומאוד טוב. נצמדת לחלון ועיני שוטפות דמעות של הקלה, של אהבה, של הבנה שהשם איתי עכשיו.
זה רגע קדוש כל כך ונעלה, אני מודה בדמעות להשם על הכל, על החסד, ועל האהבה, ועל הבעל-שם-טוב הקדוש, על הרב המגיד, על אדמו"ר הזקן, על כל הצדיקים בכל הדורות. הניגונים ממשיכים לפי הסדר, ניגונים מכוונים של אדמו"רי חב"ד. ניגונים שהראשון בהם הושר לראשונה לפני 350 שנה, ולפי סדר הדורות הם מתחדשים.
אני נפעמת מהתחושות המדהימות הללו, והכל תוך כדי צירים די חזקים, שהולכים ומתגברים מרגע לרגע. בעלי יושב שם, מאחורי, קורא תהלים, מדי פעם שר בקול מתוק כל כך. נעים, מרגיע.
אני נותנת לכאב לשטוף דרכי, נזכרת להיות שם, לא להתכווץ כשהצירים מתחזקים, להיפתח, להיפתח, וזה עובד, זה עובד! הכל כבר טס, אני במקום אחר לגמרי, והצירים נהיים ממש חזקים וארוכים, ואני שטה בתוכם, נפתחת, נפתחת. הקול שלי משתחרר לנהמות עמוקות, ארוכות, שמלוות כל ציר. ענת שומעת מהמטבח ובאה לבדוק מה קורה איתי...
מלטפת אותי בגב, נוהמת איתי.
כל פעם שכואב מזכירה לעצמי – להיפתח, להיפתח.
הנהמות שלי מתגברות, מביאים בקבוק חם, זה נעים. ענת מעסה אותי קצת בגב, נוהמת איתי. בין ציר לציר אני מורחת על הבטן את המים של הרבי.
בדיקת פתיחה, בעמידה, אני בשבע. אבל זה שבע שטס לכיוון השמונה, וענת כבר מתחילה ברקע לפתוח כל מיני אריזות, קוראת לבעלי להביא חימום. מה? התינוקת מגיעה? וואו, אני ממש ממש עוד שניה יולדת! איזו מהירות מסחררת... אני כבר מזמן לא שם, הכל קורה רק ברקע, סביבי, אני לגמרי עם הצירים, עם הנהמות.
[hr]
ואנחנו נשארות רק שלושתינו בחדר, בעלי היקר בחדר השני עם ספר תהלים.
בפינת הלידה שלי, נשענת קדימה על המיטה הנמוכה, ברכיים על הרצפה. כבר כואב מאוד ואני מרגישה שלא יכולה יותר, וגם אומרת את זה. פתיחה מלאה, אפשר ללחוץ. עייפה, רוצה קצת לנוח. נשענת קדימה, מחבקת כרית, אני לא יכולה יותר. ענת מכירה את המקום הזה, הנקודה הקטנה של הייאוש בתוך כל העוצמה הנשית האדירה הזו, והיא מחזקת אותי, מזכירה לי שאני עמוד של כח, ואני פתאום נזכרת! "השם, תן לי כח!!!" ולוחצת בכל הכח שחשבתי שאין לי... ששכחתי שיש לי. לוחצת, וזה נדמה כמו נצח, הראש יוצא קצת, נכנס, מתקדם לאט מדי לטעמי... הנה, רואים את הראש, הן מעודדות אותי, עוד שתיים שלוש לחיצות, מושיטה יד אחורה ומרגישה את הראש הרטוב. עוד ציר, עוד לחיצה, עוד. הנה הראש בחוץ, ו... וואו, שורף, כואב נורא, דחיפה אחרונה וגוף קטן חלקלק מחליק החוצה, בכי, וקריאת הפתעה – "זה בן!!!" אני הייתי עם הגב, אבל שתיהן הופתעו יחד – שכנעתי את כולם שזו בת, בטח...
קטן שלי, תינוקי. אני קצת בהלם מהעובדה שיש לי עוד בן. יותר מכולם הוא הפתיע אותי. מחבקת אותו, מחובר אלי, והן עוזרות לי לשבת במיטה, שורף לי, נראה לי שיש לי קרע. עוד אחד הפחדים שליוו אותי מהלידה הקודמת – תפרים, רק לא תפרים. אבל זה לא קרע, רק שפשוף, שמאוד כואב אבל לא תופרים.
וואו, בן. בודקת שוב ליתר בטחון.
השעה אחת וחצי בצהרים.
מחבקת אותו, קטני מתוק שלי.
הוא יונק, יש לו מרץ! יונק ויונק המון, גם צד שני.
עכשיו קצת מבולבל לי הסדר – השיליה יוצאת, הטבור מפסיק לפעום, אני חותכת, שוקלים את קטני בחיתול, אמא שלי מתקשרת – בהלם – היא לא מאמינה שילדתי, חושבת שאנחנו עובדים עליה אבל אז שומעת אותו בוכה... בעלי קובר את השיליה בגינה (סגולה מהגמרא – שלתינוק יהיה חם). איפה הבן הגדול? אני קולטת שהיה כבר אמור לחזור, זה בסדר, נשאר במשפחתון לעוד שעה.
הילדון שלי חוזר, מתרגש כולו, איפה התינוק? מביט בו, מתחיל לקפוץ ולדפוק מהתרגשות, בודק לי את הבטן – אין בטן, יש תינוק. נותן לתינוקי נשיקה. אני כל כך מתרגשת לראות את הרכות שלו, את העדינות הטבעית שלו כלפי האח החדש.
הכי הכי אני רוצה – להתקלח! תינוקי עובר לאביו המאושר, עוזרים לי לקום ולמקלחת. איזה כיף, ללבוש לי פיג'מה נוחה, חוזרת לשכב וסופסוף מקבלת את הלחם עם דבש שהייתי אמורה לאכול קודם... טעים, אני מאוד רעבה.
איזה כיף, הכל כל כך רגוע, לא מסוגלת לישון מרוב התרגשות.
אני אמא לשניים.
"נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו"
"אילו פינו מלא שירה כים
ולשוננו רינה כהמון גליו
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע
ועינינו מאירות כשמש וכירח
וידינו פרושות כנשרי שמים
ורגלינו קלות כאיילות
אין אנו מספיקים להודות לך
ה' אלקינו ואלקי אבותינו"