איך מלמדים אחריות בלי לגרום רגשי אשמה.
תודה, אכן דף מעניין
ההפניות והשאלות והעצות עוזרות לי קצת להתמקד: אני חושבת שהתקשורת שלי איתו מאוד מאוד מאוד כמו שהציעה
עירית לוי, ואני שומעת את זה מהדהד ממנו כשהוא מבקש דברים מאיתנו, או משחק בלהיות אבא.
אני לא מסוגלת לכעוס עליו, כי אני תמיד מייחסת לו
שהכוונות היו כל כך טהורות ומתוקות, שבא לבכות. תמיד. גם כשהוא נושך את אחיו, תופעה שהופיעה וחלפה יומיים לאחר שהופיעה, בפעמים הראשונות אמרתי לו "אני יודעת שאתה אוהב אותו ורוצה לנשק אותו, אבל יותר בעדינות" או משהו כזה, ורק בפעם השלישית שזה קרה הבנתי שהוא כן מתכוון לנשוך אותו... ואז הסברתי שלא נושכים, ושאני שומרת על הקטן ולא מרשה שינשכו אותו כמו שאני שומרת עליו. ביקשתי שילך לחדר ושיחזור כשהוא רוצה להתנצל. הלך וחזר כעבור דקה והתנצל. וזה נעלם.
אני גם לא
מעבירה עליה המון ביקורת. כמו שכתבה
פשוט אישה .
והוא מקבל קיטונות של אהבה מכל העולם. הוא ילד אהוב שכזה, פני מלאך, עם קול פעמונים וכולם מתאהבים בו ברגע הראשון. מאוד מאוד אהוב בקול רם ובחיבוקים ונשיקות ע"י אביו ואני. וגם ע"י רב המשפחה המורחבת.
_האם אתם צוחקים הרבה או מעט?
מבין השורות אני חווה שהמתוק שלך לא משוחרר ואולי קצת משחקי דימיון ויצירה יכולים להציע לו פתח להדברות גימיונית שתפתח אפשרויות נוספות לתקשורת._
הוא ילד שמח מאוד רב הזמן. לפעמים מהורהר ולפעמים קצת מתבודד. (רק שלא יכתבו לי שוב שאולי הוא אוטיסט..
אני מכבדת את זה לגמרי. אבל הוא משחק המון במשחקי דמיון ואני משתפת פעולה כמיטב סבלנותי. ומנסה לנצל אותם כדי להעביר מסרים.... יש לו השתוללות, וצחוק, והמון המו המון דמיון משגע.
נושאי המשחק שלו הם תמיד תמימים וחיוביים. הוא שמע שילדים משחקים ברובה, אז הוא גם משחק ברובה אבל אין לו מושג מה זה....
ועדין, יש לי את החששון שהוא לא מצליח לאהוב את עצמו כמו שמגיע לו, שהוא לא מאמין שמגיע לו כמו לאחרים.
דוגמאות מהסופ"ש:
סבא שמר עליו אתמול בצהריים. כשחזרתי, ראיתי שהוא ישן עם קקי במכנסיים. (גמול מזמן). אוף. אוף אוף אוף. כשהתעורר, הוא אמר שהוא עשה במכנסיים כי לסבא אין ישבנון (יש, ברור, רק לא היה במקום והיה צריך לבקש מסבא לשים אותו במקום, והוא לא העיז לבקש). בערב גם אמר לי שהמאוורר ששמו לו כשהוא ישן היה חזק מידי. אז למה לא ביקשת??... אוף. וזה לא בדיוק שהוא "ביישן". כי הוא יכול לדבר ולספר מיליון סיפורים ולצחוק ולשחק ולרוץ ולהשתולל. אבל לבקש משהו בשביל עצמו זה משהו אחר.
בערב הלכנו לחברים. הוא ביקש קינוח, הצעתי לו מהפירות שהיו להם, הוא בחר ואכל. אחר כך הוציאו עוגיות. מבחינתו, הוא כבר אכל קינוח אז "לא מגיע לו". הסתכל על העוגיות ובכוונה חיכיתי לראות מה הוא יעשה. לא ביקש. לא אכל.
אמרתי לו שלמחרת הולכים למסיבת יום הולדת. "אני לא רוצה ללכת". למה? "כי יהיו שם ממתקים אז לא כדאי". בחיים לא אמרתי לו שום דבר כזה. ברור שיש מסר בבית שממתקים הם לא דבר מומלץ, אבל מעולם לא אסרנו עליו לאכול כשהם מוגשים. מעולם.
היום ביום הולדת הוא אכל רק מהאוכל שהיה עבור ההורים ולא נגע בממתקים. כשהגישו עוגה הוא אכל פשטידה. אחר כך הלכתי לשאול אותו אם הוא רוצה עוגה, כי די אתה ילד ותתנהג כמו ילד, הוא אמר שהוא "עסוק במשחק". לא אכל.
בערב רציתי לתת לו מתנה ספר. יש לי ספרים בארון שמורים מוכנים לימי הולדת, וכשחיפשתי מתנה לילד יום הולדת של היום מצאתי את הספר הזה והתחשק לי מאוד לתת לו כי הייתי בטוחה (וצדקתי!) שהוא יאהב מאוד. "לא רוצה מתנה ספר. תחזירי אותו". (בבוקר כשהכנו את הספר מתנה לילד יום הולדת, הוא הסביר ברור ויפה שזה לא בשבילנו, זה בשביל X...). בסוף כשהוא ראה את העטיפה הוא לא התאפק ופתח לשמחתי הרבה...
ומה אני מתלוננת?? הא??? הילד שלי הפנים את המסרים שלי, הוא לא טורף ממתקים, ולא להוט אחר מתנות, והוא ילד משגע ומקסים ואוהב ונוח וטוב לב, ומתחלק בצעצועים שלו עם כל הילדים (אה, זה עוד משהו, הוא לא רכושני בכלל. קיבוצניק. מתחלק בכל הצעצועים שלו תמיד) ואחראי ועצמאי ומתחשב ו.. ו... ו...
אני רק רוצה שיהיה מאושר. אני רוצה שיאהב את עצמו ויחשוב שמגיע לו. שהוא שווה.כמו כולם. שיתעקש. בעיקר מול ילדים אחרים. שיבקש להיות אבא שבת או לעלות לבמה.
אישי היקר והאהוב, כשהכרנו, לא אהב את עצמו בכלל. אבל אהב את כולם. ראה בכל אדם את הטוב והצליח להוציא מכל אדם את תמצית הטוב שבו. אבל הוא לא האמין לי שאני אוהבת אותו, שיש מה לאהוב בו. עם הזמן, הוא התחיל להרגיש את האהבה שלי, והתחיל לאהוב את עצמו יותר, והיום הוא כבר הרבה פחות מצליח לראות בכל אחד את הטוב. שווה. שינוי חשוב ולטובה.
והבן היקר והאהוב שלי?...