בין ילד מחונך לילד מרצה

[יוליפ*]

בין ילד מרצה לילד מחונך
הקדמה:
אני לא מתלוננת על כלום. ולא הייתי רוצה לשנות בו כלום. אוהבת אותו כל כך בדיוק בדיוק ככה.
קורה לי לפחות פעמיים ביום שאני מסתכלת עליו, ואומרת "הלוואי עליי ילד כזה", ואז נזכרת שהוא שלי....
הוא מהמם, בכל מובן. עשוי זהב טהור. קל איתו, לפעמים קצת יותר מידי.
יש לו גבולות פנימיים חזקים מאוד, והוא מנסה לפרוץ אותם רק לעיתים רחוקות.
התחזוקה שלו זולה - הוא רואה חנות צעצועים ואומר: "אמא, תראי, מוכרים פה בובות."
כנ"ל עם ממתקים בסופר: "אמא תראי, יש פה עוגיות. אבל אנחנו לא צריכים עוגיות כאלו...."
לפעמים הוא דורש הבטחה "פעם תקני לי כזה, טוב אמא? אבל לא היום...."
אני מנסה אותו, בפארק: "תראה, יש פה סירה, ואנשים יכולים לשוט בה!"
(מת לשוט בסירה, לא אומר כלום)
"אתה רוצה?"
"כן, אבל רק קצת..."
"למה קצת? למה לא הרבה? "
"כי........... רק קצת."
"למה?! אפשר הרבה! רוצה לשוט הרבה בסירה?"
"כן!!"
היום הוא ניסה למרוד, לא ניקה חלב ששפך. ביקשתי כמה פעמים, והוא עדיין לא ניקה. התרשמתי. בסוף אמרתי, "טוב, לך לחדר, וכשתרצה לנקות את החלב, תבוא חזרה לסלון". הלך לחדר, חזר אחרי דקה וניגב את החלב.
כשהוא סוף סוף ממרה את פי, הוא מרגיש רע ימים אחר כך. היתה חברה, והם בנו בית מספרים. אמרתי שיש לו קוביות, ושיבנה מקוביות, הוא אמר לי "לא!" והמשיך לבנות מהספרים. הנחתי לו. אחרי כמה ימים, הוא אמר לי "יותר אני לא יבנה מספרים. יותר אני לא יעשה בלאגן כמו שעשיתי עם X". אמרתי לו "אל תדאג, אתה ילד טוב"....
לא מעניין אותו, או שאולי הוא לא כל כך מבין ניצחון והפסד. משחקים דומינו, הוא יכול לשים את הקלף האחרון שלו ולנצח. במקום זה, הוא לוקח מהקופה, פשוט כי הוא לא רוצה שהמשחק יגמר. וכשהוא כן מנצח, הוא מייד מערבב ומחלק שוב.
מול ילדים אחרים הוא מתחיל להראות אסרטיביות, אבל הוא לא כל כך יודע איך. התיישב על מעין מדרגות מיני-ג'ימבורי שיש במרפאה, וכשילד אחר רצה לעבור אז הוא לא נתן לו, ולא ענה לו בכלל. מין פאסיב-אגרסיב כזה. לפעמים הוא צועק. אף פעם לא מחזיר. לעולם.
והוא ילד שמח, מאושר, שמרגיש אהוב. בקשר לביטחון עצמי, לפעמים אני חושבת שיש בשפע, ולפעמים, בגלל שהוא כזה מרצה, חושבת שאולי לא כל כך...
אז למה אני כותבת בעצם? אולי כי זה חריג כל כך בנוף. אולי כי אני מפחדת שהוא לא מפתח שום אגו, אישיות, לא מורד. אולי כי אני מפחדת שהוא לא מוכן לעולם. לגן עירייה. אולי כי אני מפחדת שאין לו בטחון.
מצד שני, נולד לו אח, והוא לא הראה שום סימן לקנאה. גורנישט. אז זה בגלל שהוא בטוח במקום שלו, לא? הוא אוהב אותו, וכשאני מקווצ'צ'ת את התינוק ואומרת כמה הוא חמוד, אז הוא מצטרף לחגיגה ומקווצץ' אותו גם.....
אולי כי אני חושבת אם דרך החינוך שלנו לא נוקשה מידי? אני חושבת שהיינו עקביים ולא נוקשים, אבל אולי בשביל האישיות שלו זה יותר מידי?... בחיים לא צעקתי עליו (בעצם פעם אחת). הכי הרבה שאני מגיעה אליו זה "......אני תיכף כועסת".
אשמח לשמוע מחשבות בנושא...

[אופטימית*]

גרמת לי לבכות מהתרגשות. כזה חמוד! מדהים. בן כמה הוא?

[פלוני_אלמונית*]

תפני את השאלה לבשמת

[יוליפ*]

הוא באמת כזה כזה חמוד...
הוא בן שלוש וחצי
אני יכולה לדבר עליו בלי סוף...

[יוליפ*]

וגם אסור בשום אופן לאיים עליו כי הוא לוקח את האיום יותר מידי ברצינות! קרה יומיים רצוף שהוא ביקש אמבטיה ואז התחרט שהוא רוצה מקלחת. ביום השני שזה קרה אמרתי לו "בסדר, אבל פעם הבאה אני לא אמלא לך אמבטיה! רק מקלחת!". למחרת שכחתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה אמבטיה, אז הוא אמר "לא! אמרת שיותר לא תמלאי לי אמבטיות!"
ובפעם אחרת איימתי עליו שאם הוא לא אוסף את הצעצועים אני לוקחת ולא מחזירה. הוא רצה לבדוק מה אני עושה, ראה שאני לוקחת אותם למחסן, הביא לי עוד 2-3 צעצועים ששכחתי ואמר שהוא רוצה לתת את הצעצועים האלו לילד אחר. הם במחסן כבר חודש וחצי...

[אילה_בשדה_הדגן*]

באופן כללי, אני אוהבת את הגיל הזה . גיל 3-4.
יש ברוב הילדים בגיל הזה משהו מתוק ותינוקי ועם זאת הרבה למידה ותקשורת חדשים.באמת שאין לילד בגיל הזה מה למרוד,אני זכיתי להרבה שיתוף פעולה ונהנתי מזה בכל רגע כשזה היה .גם חשוב לציין את זה לפני הילד.

ממה שאת מתארת,אם אני קוראת טוב,אני חושבת שבאמת יש לך מקום לעבוד על מה בעצם את רוצה ממנו.
מה את רוצה מעצמך בתור אמא.מה נראה לך טוב כהכנה לחיים,או ליתר דיוק מה טוב לעשות עכשיו (אני יותר מאמינה ברגע הזה מאשר בעתיד הרחוק,בעיקר כשמדובר על גיל 3).

זה נכון שעדיף להמנע מאיומים .לדעתי, בבית צריכים שיהיו כללים.למשל, את מחליטה כמה כסף את רוצה לשלם בשביל מים.
את יודעת אם מקלחת קצרה או אמבטיה מלאה /חצי מלאה זה משהו שתעמדו בו מבחינה תקציבית.
יכול להיות שזה סביר שבכל יום תהיה מקלחת ורק פעם בשבוע אמבטיה.אולי מתאים לו לעשות אותה ביום שבת?

לשחק בספרים- לי למשל,חשוב שלא יגרם נזק לציוד של הבית.וזה גם כן כלל .אז אני בודקת אם המשחק נעשה באוירה רגועה ולא שמשחקים בספרים בעצבנות או בפראות.
היה שם אילתור,דימיון וכ' זה דברים חשובים,גם זה שחברים עושים ביחד דברים - חויה טובה.לא צריך להתערב,כי סתם אנחנו לא מבינים.רק לשקף לשאול אם נהנה מפעילות זו או אחרת.רק להקשיב.

אם יש ילד שמציק, רוב הקטנטנים,במיוחד אלו שחיים עם אמא ולא בגנים, אולי לא ידעו מה לעשות עם זה.יקח להם זמן,יהיה צריך להסביר להם,להדגים להם באופן אישי כמה חשוב לומר 'די' בקול רם.להקשיב לגוף של עצמך בכל גיל ובכל מצב.וזה גם תלוי אם את מכבדת את ה'די' שלו ומשגיחה שאחרים מכבדים את זה.בגלל זה אולי גן ,זה לא מקום שאת יכולה לבדוק בו מספיק טוב.
,אחר כך (עוד שנה שנתיים שלוש)הולכים לאיזה חוג קארטה כדי ללמוד איך 'להחזיר' או ליתר דיוק 'לחסום'.

אני חושבת שילד שהפנים את העינין שלא סתם קונים גאנק ועטים על כל אטרקציה-זה מדהים.חוסך כל כך הרבה רעש מיותר .מצד שני, מותר לנו לרצות לפעמים משהו.
בגלל זה יש לנו תקשורת.אפשר לתכנן את היום הולדת או איזה יום כיף שבו עושים משהו 'פראי'.יוצאים מהשיגרה.
נוסעים לטייל ,קונים איזה משהו לא שגרתי,לא יודעת מה.גם אם אתם לא יכולים להוציא הרבה כסף,עצם האפשרות לבחור בעצמך ולגוון את חייך מעניק לילד תחושה של עצמאות.

[אילה_בשדה_הדגן*]

גם אם את נותנת לבחור בין שתי אפשריות.
עושה טוב לקרוא את אורנה שיפרון בנושאים הללו.ובכלל.

[יוליפ*]

תודה אילה בשדה הדגן
חשבתי על זה עוד קצת, ואולי הדבר שבעצם הכי מטריד אותי, הוא איך הוא יתמודד עם כעס כלפיו. או איך אני יתמודד עם כעס כלפיו. אולי זה ימוטט לו את כל מה שהוא בנה? אולי עיקר הדימוי העצמי שלו הוא זה שהוא מרצה את המבוגרים, ואם מבוגרים יכעסו עליו זה ימוטט הכל?
כשאני מסתכלת עליו, אני מרגישה שזה "יהיה בסדר", יש לי ילד חזק. אבל החשש קצת מקונן.

[אהבת_עולם*]

הרבה מהדברים שסיפרת כאן נשמעים מקסימים. ממש מאתגר את צורת החשיבה שלנו.
למשל זה:
לא מעניין אותו, או שאולי הוא לא כל כך מבין ניצחון והפסד. משחקים דומינו, הוא יכול לשים את הקלף האחרון שלו ולנצח. במקום זה, הוא לוקח מהקופה, פשוט כי הוא לא רוצה שהמשחק יגמר. וכשהוא כן מנצח, הוא מייד מערבב ומחלק שוב.

****************

_וגם אסור בשום אופן לאיים עליו כי הוא לוקח את האיום יותר מידי ברצינות! קרה יומיים רצוף שהוא ביקש אמבטיה ואז התחרט שהוא רוצה מקלחת. ביום השני שזה קרה אמרתי לו "בסדר, אבל פעם הבאה אני לא אמלא לך אמבטיה! רק מקלחת!". למחרת שכחתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה אמבטיה, אז הוא אמר "לא! אמרת שיותר לא תמלאי לי אמבטיות!"
ובפעם אחרת איימתי עליו שאם הוא לא אוסף את הצעצועים אני לוקחת ולא מחזירה. הוא רצה לבדוק מה אני עושה, ראה שאני לוקחת אותם למחסן, הביא לי עוד 2-3 צעצועים ששכחתי ואמר שהוא רוצה לתת את הצעצועים האלו לילד אחר. הם במחסן כבר חודש וחצי..._

מה שאני מנסה להבין זה מה בעצם קורה בתוכו באותו זמן. ולא איך זה נראה מבחוץ או מתפרש לפי ההשלכות והרגישויות שלך/שלנו.
כי פחות איך שהוא נוהג אלא יותר מה שהוא חווה ואיך שהוא חווה - זה מה שחשוב !

אני חושבת על 3 אפשרויות עיקריות לפי מה שסיפרת:

• האם האיום מבהיל אותו?* מכניס אותו לסוג של טראומה, ולכן הוא מגיב כמו שמגיב? (הוא מאמין לך ובטוח שבאמת לא תמלאי לו אמבטיות יותר? אבל קשה לי להאמין שזה המצב - כי עובדה שהוא רץ להביא לך עוד צעצועים. מרצונו ! זה לא נשמע ילד מבוהל)
• האם הוא עושה לך את זה בהתרסה? 'אה, אמרת שלא יהיו אמבטיות יותר - אז לא יהיו אמבטיות'. 'אה, את רוצה לקחת לי את הצעצועים? אז בבקשה קחי הכול'. מין הפוך על הפוך כזה? (לפי מה שסיפרת לא נראה לי שהוא סוג של מתריס, אך שואלת כדי לוודא)
• האם זה פשוט לא משנה לו? כן תמלאי לו אמבטיה, לא תמלאי, כן יהיו לו צעצועים, לא יהיו...? כי אז, זה ממש מקסים בעיניי.

אני חושבת שכדאי לדאוג רק אם זו האפשרות הראשונה.
אך כפי שכבר אמרתי - לפי הדברים שתיארת, הוא לא נשמע מבוהל.
מה את חושבת?
הוא נראה לך במצוקה במצבים האלה? מפוחד? מבוהל? בטראומה?

אם זו האפשרות השנייה - זה פחות מדאיג מהראשונה.
אבל כן כדאי לבדוק איך לגשת אליו אחרת.

אבל אם זו האפשרות השלישית - לא נראה לי שיש מה לדאוג.
אפשר רק ללמוד ממנו !

לי הוא נשמע ילד נשמה, שפשוט שווה נפש לדברים הקטנים בחיים.

אשמח לשמוע את דעתך על האפשרויות שהעליתי.

[אישה_במסע*]

אני מוסיפה עוד אפשרות לאפשרויות של אהבת עולם - האפשרות שהוא רגיש מאוד לשקרים. מאוד מאוד מאוד רגיש לשקרים.

[יוליפ*]

האם האיום מבהיל אותו?
הי אהבת עולם ותודה על ההתיחסות! חזרנו מחופש, אז רק עכשיו עונה....
לגבי ההשערות שלך, נראה לי שלא ולא ולא.... בטח לא מבוהל וגם לא ילד מתריס ובקשר לאפשרות השלישית אולי יש אלמנט מזה, אבל חלש...
נראה לי שהיינו לאורך הדרך מאוד עקביים, כך שהדברים ברורים נורא: אם אמרנו שלא יהיו יותר אמבטיות, אז לא יהיו. וכדאי, מבחינתו, להמשיך ולהיות עקביים, כי העקביות הזאת נותנת בטחון. עדיף לי שאבא ואמא ימשיכו לעמוד מאחורי המילים שלהם, לטוב ולרע. בטוח לי ככה.
עכשיו, המתוק המהמם הזה, השכבתי אותו לישון, והוא קם ואמר: "מישהו אמר לי לעשות פיפי מהחלון על הדשא. אבל זה לא מותר, נכון? אז אני ילך לעשות בשירותים" כלומר, יש לו מין ילד רע כזה בפנים, שאומר לו לעשות דברים שאסור, אבל הוא מרסן אותו כל כך ביעילות...
ועוד דוגמאות: היינו בחתונה, והיה שם אוהל עם בייביסיטריות (בחיי). הן נתנו לו ארטיק, אבל הוא לא הסכים לאכול אותו, הוא ביקש שהן ימצאו את אבא ואמא לשאול אם מותר לו.
הוא מבקש רשות תמיד גם מאמא וגם מאבא. דאבל צ'ק.
בקשר לדאגה שלי, אני לא ממש מודאגת, אני יודעת שיש לי ילד חזק, אבל זה פשוט כל כך חריג בנוף, ילד שפיתח סופר-אגו לפני שהוא פיתח אגו.... בזמן האחרון אני שומעת אותו יותר מבקש דברים, וזה כיף, ואני מאוד משתדלת להסכים כדי לחזק את זה. היינו יום אחד בערב בקניון רחמנא-לצלן, וכשכבר הייתי די עייפה ורציתי הביתה, הוא ביקש לג'ימבורי, אז לקחתי אותו. והיום קניתי לו ארטיק כי הוא ביקש.
אבל אני יודעת איפה הוא כן עושה מרד של ממש: הוא בוחר עם מי לדבר ועם מי לא. כשהולכים לאחותי הוא הרבה פעמים עושה את עצמו כאילו שהוא מתבייש (הוא לא) ולא עונה כשמדברים אליו. כנ"ל בכל מיני סיטואציות, כמו עם הגננת החדשה היום. מוצא חן בעיני שהוא הפסיק לענות לאנשים סתם ברחוב שפונים אליו, פעם הוא היה קצת ידידותי מידי.

אני מוסיפה עוד אפשרות לאפשרויות של אהבת עולם - האפשרות שהוא רגיש מאוד לשקרים. מאוד מאוד מאוד רגיש לשקרים.
לא הבנתי, תוכלי להסביר?

[יוליפ*]

ועוד אפשרות, סבירה מאוד, היא הכותרת של הדף... שהוא, במהותו, הגדרת האישיות שלו ע"י עצמו, היא של ילד מרצה, שעל זה בנוי הדימוי העצמי שלו. שכל עוד הוא "ילד טוב", הוא מרגיש "שווה משהו"...
שכך הוא מגדיר את עצמו, וכך הסביבה מגדירה אותו, וזאת ציפייה שהוא פשוט ממלא אותה

[אלה_לי_לה*]

ואם זו האפשרות - שהילד באמת עסוק בריצוי של הסביבה, כדאי לקרוא את עצמי אמיתי עצמי מזויף של ויניקוט. טקסט מעשיר ומטריד

[יוליפ*]

טקסט מעשיר ומטריד.
הלחצת אותי קצת... וגם סיקרנת
אחפש...

[יוליפ*]

עוד משהו ששמתי לב:
הוא עסוק הרבה באנשים או ילדים אחרים שמפרים כללים. אם הוא רואה מישהו רוכב על אופנוע בלי קסדה, הוא יציין את זה שוב ושוב, וזה מה שיחרט לו בראש מכל הטיול.
ופעם היינו בבית של חברה, והאמא ביקשה מהילד לא לפתוח את החלון והוא פתח בכל זאת, הוא דיבר על זה לפחות שבוע. "אבל למה הוא פתח? היא אמרה לו לא לפתוח!...."

[תמרוש_רוש]

קודם כל, גם לי יש ילד כזה בבית. טוב, לא בדיוק כזה, אבל דומה מאוד בהרבה דברים. והוא חמוד ונפלא ואוהב ובטוח בעצמו וכיפי, כמעט כמו שלך

אני חושבת שיש פה כמה דברים:
א. ילד עם תחושת סדר פנימי, שאוהב חוקים וכללים וכעיקרון נהנה לשמור עליהם כי הם באופן בסיסי גורמים לו להרגיש נוח, מאמתים את תחושת הסדר והארגון הפנימית שלו, מחזקים את תחושת ההרמוניה בינו לבין העולם. העולם זקוק לאנשים כאלה ויודע איך להינות מהם ולתגמל אותם על הכשרון הזה שלהם (מהנדסים, רואי חשבון ועוד...).

ב. ילד שלא מעניין אותו ניצחון והפסד. מה שבאמת חשוב לו זה להמשיך לשחק וליהנות מזה. וזה נפלא! מה יותר טוב מזה? הוא אוהב לשחק, אז הוא משחק לפי הכללים שמשרתים אותו. גם הבן שלי עושה דברים כאלה: בכוונה לא שם את הקלף האחרון, או קובע שהמשחק נגמר רק כשכולם מנצחים (כלומר, מגשימים את מטרת המשחק), או כשהוא מגיע לסוף של "סולמות וחבלי" תיכף גולש שוב למספר אחד. ושמח בשמחתם של אחרים כשהם מצליחים. זו ברכה, ואין שום צורך לדחוף לו ניצחון והפסד, כי האמת היא שהגישה שלו מתאימה לעולם ה"אמיתי" הרבה יותר מאשר גישת המשחקים שבהם אחד מנצח והאחרים מפסידים. נו, כן, אם אתה פסנתרן שחייב לנצח בתחרויות בינלאומיות כדי לזכות בהכרה רצינית, אז כן. יש מעט מנצחים והרבה מפסידים. אבל כמה מאתנו באמת עובדים במערכות כאלה?

שני אלה הם בעיני כן ביטוי לאופי שלו. זה האופי שלו (בין השאר), וזה אופי חזק ויפהפה.

אבל אז מגיע החלק של הוא מת לשוט בסירה, לא אומר כלום
אני יודעת שאם הילד שלי היה מתנהג ככה היה נחמץ לי קצת הלב. כי גם לי, כילדה, היה מאוד קשה לבטא בקול רם את הרצונות שלי, והרבה פעמים הייתי מעדיפה לוותר עליהם מראש מאשר להעז ולהגיד אותם בקול רם, לעמת אותם עם המציאות (כי חששתי להתאכזב? כי לא האמנתי שמגיע לי? השד יודע...)
ולאורך חיי אך פעם לא ראיתי את התכונה הזאת כתכונת אופי בסיסית שלי, אלא איזה ספיח התנהגותי שסתם מפריע לי לבטא את האישיות שלי במלואה. ודי שמחתי להיפטר ממנה בהדרגה, במשך השנים.
מצד שני, בואנה, להמון ילדים קשה לבטא את הרצונות שלהם.... בייחוד כשהם חושבים שזה לא משהו שירשו להם. הבן שלי הרבה פעמים נמנע מלהגיד לי שהוא רוצה פרוסת עוגה, כי היחס שלי לעוגות לא חיובי במיוחד והוא כמובן יודע את זה. בעבר הקפדתי מאוד למנוע ממנו את כל השטויות האלה. אבל עכשיו אני יודעת שהוא יכול להתמודד עם פיסת עוגה בלי להתמכר לסוכר ובלי להתחרפן, אז אני מרשה לו בלב שלם. ובכל זאת, הוא מהסס להגיד. מעדיף לרמוז.

ונוגע לריצוי, אני מניחה שהתכונה הבסיסית של לשאוף לרצות אנשים היא ביסודה חיובית ואלמטרית לחיים בקהילה (אני מרגישה טוב כשמישהו אחר מרוצה. איזה יופי). הבעיה מתחילה כשהריצוי הזה בא בעקביות על חשבון העצמי ודורש מחיר מתמשך שעדיף לא לשלם.
ומי חכם ויגיד לי איפה עובר הגבול?

[אהבת_עולם*]

אולי אני טועה, ואני מקווה שאני טועה, אבל חלק מהדברים שכתבת מעוררים אצלי חשד לאספרגר.
עלה בי חשד עמום קודם עם כל מיני תגובות והתנהגויות שתיארת, אך עם הדבר האחרון שכתבת זה גדל: הוא עסוק הרבה באנשים או ילדים אחרים שמפרים כללים.
הקטע של היצמדות לחוקים וכללים (לפעמים באובסיסיביות) וקושי עם הפרתם (מצד האדם או מצד אחרים) ידוע כסממן של אספרגר.

שוב, יכול מאוד להיות שאני טועה, כי אני גם לא מומחית וגם לא מכירה את כל התמונה, אבל היית חושבת לבדוק את הכיוון הזה?

[פלוני_אלמונית*]

אהבת עולם, גם אני חושבת על אספרגר, אבל הייית אומרת לא חשד כי אם תקווה.
אני מניחה שאם הילד היה אוטיסט כבר היית יודעת את זה. לי הוא נראה יותר כאילו הוא נמצא באמצע הדרך - יש לו מאפיינים מהספקטרום.
גם לי יש מאפיינים כאלו ולכן קל לי מאוד להבין אותו ולהזדהות איתו.

מצד שני, אם את חושבת שאספרגר זה דבר רע עדיף שלא לבדוק. אני לא חושבת שהוא מספיק קרוב לספקטרום כדי לקבל יתרון מהכרה רשמית, שכנראה לא תהיה, וחסרונות יש.
במיוחד אם את חושבת שאוטיזם זה דבר רע.

יוליפ, לומר רק אמת זה דבר חשוב. במיוחד לאוטיסטים, אבל לא רק. הורים לילדים אוטיסטים מנסים ללמד אותם לשקר, וזה הולך בקושי רב. אני עד היום זוכרת את הפעם הראשונה שאמא שלי שיקרה לי.
שקר זה דבר רע. איך אמא שלי, שאמורה להיות הכי טובה בעולם ולהגן עליי יכולה להתנהג בכזאת רשעות?

אישה במסע, יושבת בבסיס

[יוליפ*]

_אולי אני טועה, ואני מקווה שאני טועה, אבל חלק מהדברים שכתבת מעוררים אצלי חשד לאספרגר.
עלה בי חשד עמום קודם עם כל מיני תגובות והתנהגויות שתיארת, אך עם הדבר האחרון שכתבת זה גדל: הוא עסוק הרבה באנשים או ילדים אחרים שמפרים כללים.
הקטע של היצמדות לחוקים וכללים (לפעמים באובסיסיביות) וקושי עם הפרתם (מצד האדם או מצד אחרים) ידוע כסממן של אספרגר.
שוב, יכול מאוד להיות שאני טועה, כי אני גם לא מומחית וגם לא מכירה את כל התמונה, אבל היית חושבת לבדוק את הכיוון הזה?_
אוי ואבוי, את טועה מאוד מאוד מאוד מאוד ובגדול.
פליז, קחו את הדיון למקום אחר.

[יוליפ*]

ואני מכירה מאוד מקרוב את הספקטרום, הן מהמקצוע שלי והן מהמשפחה.
זה בכלל בכלל בכלללללללל לא הכיוון.

[יוליפ*]

יש לו מאפיינים מהספקטרום.
אני לא מכירה אף אדם שאין לו כלל מאפיינים מהספקטרום. אף אחד. כולנו מראים לפעמים נוקשות, לפעמים קשיי תקשורת, לפעמים מסתגרים, לפעמים עושים פעילויות חזרתיות... כולנו.

[איבחונים_קלי_דעת*]

אהבת עולם,

חוסר אחריות וחוסר רגישות צורמות ונוראות
עולות מהקלות בה את "מאבחנת" את הילד,
וממהרת לשייך לו תסמונת כלשהיא,
על סמך עדות כתובה בלבד ומבלי היותך
מוסמכת לכך.

לדעתי נפרם כאן גבול בין
הבעת דעה לגיטמית ל"איבחון"
קל דעת, לא אחראי ומטריד בפזיזותו.

יוליפ יקרה,
מצטרפת לאוי ואבוי שלך ולתחושה הברורה שהכיוון הזה הוא
טעות גדולה בהקשר למה שכתבת.
הדילמות שתארת, של אמא לילד בריא ושמח,
מעניינות וחשובות. תודה על השיתוף.

[מה_קורה_פה*]

אמא הרוצה לשתף בגילוי לב בשאלות מהותיות לגבי הורות,
מקבלת תוך משפט וחצי "איבחון" והילד כבר על ספקטרום?
"אהבת עולם", מניין היומרה? איך ניק כל-כך מבטיח
מסתיר מאחוריו כזו חוסר רגישות משוועת? יוליפ,
לא להתייחס, המשיכי לשתף

[אהבת_עולם*]

שתי הכותבות האחרונות, מה ההתנפלות?
כלום אמרתי שאני מאבחנת???!!! כלום התיימרתי למשהו???!!!
אמרתי שעלה לי חשד, אמרתי במפורש שאני לא יודעת אם זה נכון ושאני לא מומחית בתחום, ורק הצעתי שאם זאת נשמעת כאפשרות - אז כדאי לבדוק את זה.

איפה כאן בדיוק החוסר אחריות וחוסר רגישות?
ולמה כאלו שנזעקות על אבחנות קלות דעת מאבחנות אותי בכזאת קלות דעת?

ודרך אגב, נכון שאני לא מומחית בנושא, אך כן יש לי היכרות אישית עם הנושא.
אספרגר זה תחום רחב מאוד. זה לא בהכרח אוטיזם, וזו לא בהכרח בעיה. זו פשוט תסמונת. בהרבה דברים זה בכלל יתרון.
אז אל תזדעקו לי פה כאילו שאמרתי משהו שלא ייאמר.

ואם הוא לא - אז לא. אני שמחה לשמוע.

[יוליפ*]

אהבת עולם, אני מכירה אותך קצת פה מהאתר, ולכן אני בטוחה בטוהר כוונותייך, אבל האמת היא שזה קצת חסר טקט.... אם באמת את מכירה את התסמונת, ובאמת את רוצה אולי לפתוח את עיניי לטובת הילד, עדיף היה אילו היית שואלת שאלות שיכולות לעזור לך לחשוב בשנית האם צריך להעלות את שם התסמונת או שעדיף לרדת מזה. האמת היא שקצת חטפתי חום לרגע...

ודבר נוסף- אין דבר כזה יותר אספרגר, אף אחד לא מקבל יותר אבחנה של אספרגר. ה-DSM, המדריך שמגדיר את כל הלקויות ועל פיו נותנים אבחנות גם לצרכי השמה וזכויות אחרות, איחד את כל הספקטרום ל ASD - (autistic spectrum disorder . כלומר, או שאתה על הרצף, או שלא. והילדים שפעם היו מקבלים אבחנה של אספרגר מקבלים היום אבחנה של אוטיסטים.

ובכל מקרה, תודה על ההתעניינות בנושא שהעלתי.

[יוליפ*]

אני לא חושבת שהוא מספיק קרוב לספקטרום כדי לקבל יתרון מהכרה רשמית
זה לעומת זאת, עוד הרבה הרבה יותר חסר טקט ומתיימר לאבחן.

[יום_טוב*]

הי יוליפ

"קושי אינו בהכרח סבל", כתוב בצהוב, כמה מתאים!

שולפת לך מהמותן מחשבות שעלו לי:


א, הוא עדיין ילד מאוד צעיר. עם הגיל יכולת ההתנגדות שלו, תתחזק.....הוא יותר יוכל לעמוד מול העולם.

ב. סליחה על המגדריות, אבל האם יש דמות גברית שהוא יכול להיות איתה?

גברים הם פעמים רבות יותר ........ קשים/קשוחים........ ומוציאים את הקשיחות הזאת מהילדים: קצת משחקי מכות, טיפוס ופעילויות מאתגרות פיזיות. זה נותן יותר ביטחון עצמי לילד בגוף שלו וביכולות שלו ומהמקום הזה קצת רוח קרב ...


גם אני מנסה לשים לב למקומות האלו בין ריצוי לחינוך בתור הורה. ואני הייתי ילדה מרצה ומחונכת....
בתור ילדה רגשי אשמה היו דבר שהפעיל אותי המון המון זמן. (אני לא בסדר שלא עשיתי מה שאמרו לי....). לא יודעת אם אובייקטיבית ההורים הפעילו עלי יותר רגשי אשם או שזה אופי.

ג. משהו שאני מעודדת את בני לעשות זה לצעוק. אם מישהו עושה/עשה לו עוול (לדוגמה הוא התלונן על כך שמבוגר צבת לו בלחיים), לחזור איתו על המשפט בקול רם: תפסיק עם זה! זה לא נעים לי! חזק וברור. (עצם זה שאנחנו צועקים ביחד על הדמות (לא בפניה במקרה זה), חיזקה אותו.) אבל אולי זה לגיל קצת יותר גדול...

מקווה שתרמתי במשו.....

[יוליפ*]

ב. סליחה על המגדריות, אבל האם יש דמות גברית שהוא יכול להיות איתה?
יש אבא מהמם, אבל עדין ושקט ומקסים כמוהו... לא חשבתי על זה עד עכשיו ...

משהו שאני מעודדת את בני לעשות זה לצעוק
גם אני, אבל לא זה לא נעים לי! , כי הילד שמציק יודע שזה לא נעים, בגלל זה הוא עושה את זה..... אני מלמדת אותו לצעוק "אתה לא תחטוף לי!!! אתה לא תדחוף אותי!!!! אני הייתי קודם!!!" וכו'...

[יוליפ*]

בתור ילדה רגשי אשמה היו דבר שהפעיל אותי המון המון זמן.
את יודעת אולי אם היה גורם סביבתי שטיפח את זה או שזה "פרטי שלך"?

[יום_טוב*]

טוב.......את לוקחת אותי למקום טעון בחיים שלי.

אבא שלי היה מאוד דומיננטי. הוא היה בוס. משפט שהוא אמר לי כשגדלתי: "אני סומך עלייך כי אני יודע, שגם שאני לא שם, אף פעם לא תעשי משהו שאני לא הייתי מסכים לו"
כלומר הוא תמיד איתי, אומר לי מה מותר או אסור, גם כשהוא לא נמצא פיזית.

מצד שני הוא גם היווה דוגמה בשבילי איך להיות אסרטיבית בעצמי.

זה מצד החינוך.

מצד האישיות, אני טיפוס דיי פלגמט, אופיינתי כטיפוס מס 9 ע"י שיטה מסוימת, שטוענת שטיפוסים כמוני מאוד נוחים לסביבה, מחפשים ומביאים הרמוניה ליחסים, נמנעים ממריבות ומזדהים עם האחר.
(זוכרת בתור ילדה כמה התעייפתי מלהבין את האחרים, ואז עלתה לי השאלה, יופי שאני מבינה את הצד שלהם אבל מה עם הצד שלי???)
והמאפיינים האישיותיים האלו הם מולדים. אני טיפוס שלא אוהב להיכנס למלחמות .

אז אפשר לאמר שיש את שני המאפיינים - חינוך+ אישיות.

מה שכן , אני מייחסת לעצמי אינדיבידואליות חזקה, שבאה לידי ביטוי במרידה מאוחרת (בגיל 20+) , והליכה בנתיב שבחרתי בעצמי גם כשהיה קשה ונגד הזרם הקולקטיבי.

***אני שמחה על היאבקות פיזית בבית, (ללכת איתו מכות - בצחוק....)

[יום_טוב*]

אבל את בעצם שאלת על רגשי אשמה....

איך מפעילים אצל ילד רגשי אשמה?

זה טוב? לא טוב? מובנה באישיות או חינוך מסוג מסוים?

שאלות........

[יוליפ*]

סבתא שלי היתה מפעילה אותי כמו עם כפתור לעשות כל מה שהיא רוצה (להסתרק בקוקיות, ללבוש חולצה מכופתרת ועוד דברים ששנאתי) בעזרת משפט שהתרגום החופשי שלו הוא "אל תעשי לי רע בדם".
זהו.
הייתי עושה הכל....

[אישה_במסע*]

יוליפ
_אני לא חושבת שהוא מספיק קרוב לספקטרום כדי לקבל יתרון מהכרה רשמית
זה לעומת זאת, עוד הרבה הרבה יותר חסר טקט ומתיימר לאבחן._

למה? כי אסור לי לחשוב ולכתוב את המחשבות שלי?


או שבעצם אסור לכל מי שחושב בצורה שונה ממך לכתוב באינטרנט, אפילו תוך כדי הסתייגויות?


אני חושבת שהמתקפה שלך על אהבת עולם הייתה לא רק חסרת טאקט, אלא ממש אלימות מילולית.

[יוליפ*]

אני חושבת שהמתקפה שלך על אהבת עולם הייתה לא רק חסרת טאקט, אלא ממש אלימות מילולית.
וואלה.

בעיני זה כמו שתגידי לי שכואב לך הראש, ואני יגיד לך שזה מעלה לי חשד לגידול ממאיר במוח. ומישהי אחרת תכתוב שהיא לא יודעת אם שווה לנתח כי זה גידול קטן.

[יוליפ*]

אהבת עולם, אני מכירה אותך קצת פה מהאתר, ולכן אני בטוחה בטוהר כוונותייך, אבל האמת היא שזה קצת חסר טקט....
צוטטתי את עצמי כדי להבין לעומק את האלימות המילולית שהשתמשתי בה.

[פלוני_אלמונית*]

יוליפ,
האם ניסית להיעזר בהומאופתיה קלאסית עבורו?
יש הכנות הומאופתיות שעונות על הנושאים שהעלית בצורה מאוד מעמיקה.
לפעמים אפשר להבין ולהצביע על הסיבות מדוע יש אתגרים מסוימים בחייו של מישהו, ולפעמים זה יותר סמוי מעיננו. לפעמים יש כאלו שפשוט מגיעים כך, יש לכך יתרונות מסוימים שאולי יתבהרו יותר בהמשך חייו וכמובן שיש גם חסרונות. כמו שאני מבינה את זה העניין הוא לאפשר לו למצוא את הדרכים להשתמש בכלים שהוא הגיע איתם בכדי להתפתח בכיוונים בריאים ומאושרים ולהגיע למימוש של מקסימום פוטנציאל.
ז"א לא לנסות לשנות את מי שהוא (לא חושבת לרגע שזה מה שאת רוצה) אלא לעזור לו ללטש את הכלים שלו ולהשתמש בהם בוירטואוזיות גדולה יותר כדי שישרתו אותו ולא יעבדו נגדו.
מכיוון שהומאופתיה היא הכלי שאני עובדת איתו בעזרה למטופלים וגם כמובן לעצמי, והוא כלי שאני יודעת שעובד עמוק ויעיל, אני מציעה לך לבדוק את האפשרות הזו.

[פשוט_אשה*]

הי, מכירה את הבעיה מהבית.. גם אני הייתי ילדה מרצה, וגם ביתי הבכורה הפכה לכזו.
שמתי לב לדברים מסויימים אצלי שהביאו לכך, אם זה לא רלוונטי לך- אז לא.
שמתי לב אצלי (לצערי באיחור אחרי כמה שנים חשובות..) שאני כל הזמן מעבירה עליה המון ביקורת. בדברים ממש קטנים, כל הזמן אמרתי- עושים ככה ולא ככה.. וכו' וגם היה הרבה איומים ותנאים, אם לא- אז.. זה היה ממש קטלני, בגלל שהיא ילדה מאוד רגישה, לא היה צריך הרבה, פעם פעמיים וזהו, נכנס שם פחד והגיע הריצוי.
מה שכתבת על הבן שלך ממש הזכיר לי אותה, למשל בנסיון לא לנצח במשחק.. בנסיון ללכת עם הכללים עד הסוף, כולל להוסיף את הצעצועים..
אחרי שהיא הפכה להיות "מיס פרפקט" התחלתי להבין איזה מחיר היא משלמת על זה, וגם לראות אצלי מה הביא לזה..
מה שעשיתי (ואחרי כמה שנים, אכן רואים שינוי) זה דבר ראשון להפסיק לגמרי עם הביקורת. זה ממש קשה כי לא שמתי לב כמה אני עושה את זה. וכששמתי לב, לא הצלחתי לעצור את עצמי, זה היה מדכא..אבל לאט לאט חל שיפור (ביכולת שלי לסתום את הפה). בנוסף הוספתי המון מגע, חיבוקים, ליטופים לפני השינה וכו' כדי לשדר- אני מקבלת אותך כמו שאת. ואז כשפעם במליון זמן היא העיזה להתמרד (לצרוח, לא לעשות מה שביקשתי..), נתתי לה, לא "כופפתי" אותה בשום אופן, ויתרתי ושיחררתי, ואמרתי "בכל זאת אני אוהבת אותך" וכו'.כמובן שצריך איזון, לכן מגיע גם השלב שמתעקשים על גבולות. אבל הרגשתי שבגלל שיש לה כל כך הרבה גבולות מבפנים, לא על זה צריכה להיות העבודה איתה, אלא על לקבל אותה כמו שהיא ולהשתחרר.
מאחלת לך המון הצלחה, אשמח להוסיף עוד אם תרצי.

[אחת*]

קראת את הספר הדרמה של הילד המחונן? יש משהו בתיאורים לך שקצת מזכיר לי את מה שאליס מילר מתארת בספר. יש דף על הספר באתר והוא מומלץ בכל מקרה בעיני.

[אהבת_עולם*]

הי יוליפ,

הבנתי למה את מתכוונת (במיוחד עם הדימוי של הגידול).
בסה"כ זה חשד שעבר לי בראש, לא ידעתי אם יכול להיות שאני קרובה או רחוקה מאוד, אבל חשבתי שאולי יעזור אם אציע את האפשרות הזאת.
אז כנראה טעיתי (גם באפשרות, וגם בלהציע את זה).
אבל שמחה לשמוע שאת ממש לא חושבת שזאת אפשרות, ואם כך, זה אפילו לא צריך להפריע לך. (אנשים שואבים את מה שהם יודעים מרסיסים של מידע שנכתבים, אז התמונה שמרכיבים מרסיסים כאלה עשויה להיות מאוד רחוקה מהמציאות, וניתן לצפות לזה).

אני גם לא יודעת מי כאן יודע, אבל סיפרתי פעם שאני מאובחנת עם אספרגר. (אני לא בטוחה אם האבחנה מדויקת. אבל בהחלט יש לי חלק מהתסמינים).
ואני ממש לא אוטיסטית. ככה שלא יודעת למה, להגיד את המילה 'אספרגר' זה לא נשמע לי ממש נורא.

ואולי את צודקת שיש דרך אחרת להגיד, אז מצטערת אם עשיתי את זה בדרך גמלונית ומגושמת. (זה כנראה האספרגר שלי ).

[יום_טוב*]

הי יוליפ,

איפהשהו הדיון הלך גם בכיוון של רגשי אשם....
אז מצאתי את הדף : איך מלמדים אחריות בלי לגרום רגשי אשמה , דף מלמד, ובמיוחד תשובה טובה של עירית לוי בתאריך 27-2-11 שממללת את ההבדלים.

[נוב*]

יוליפ-
תוהה מה אתם עושים יחד?
במה משחקים?
האם אתם צוחקים הרבה או מעט?
מבין השורות אני חווה שהמתוק שלך לא משוחרר ואולי קצת משחקי דימיון ויצירה יכולים להציע לו פתח להדברות גימיונית שתפתח אפשרויות נוספות לתקשורת.

[יוליפ*]

האם ניסית להיעזר בהומאופתיה קלאסית עבורו?
הוא מטופל אצל הומאופטית קלאסית. זו לא הסיבה בגללה פניתי אליה. אבל האמת נראה לי שהיא לא אבחנה אותו נכון. בפגישה אצלה הוא התנהג מאוד מאוד שונה ומוזר, הוא הבין מייד שהוא בסוג של אבחון והתעלם ממנה לחלוטין. אמרתי לה שזה לא מאפיין אותו בכלל, היא אמרה שהיא מאמינה שילד מראה לה מה שהוא צריך להראות לה.
כשאני נותנת לו את הרמדי אני לא ממש מרגישה שזה עוזר, בניגוד לאחיו שאצלו אני מרגישה שהרמדי יתר מדויק.
בתור הומאופטית, מה את אומרת על זה?

[יוליפ*]

קראת את הספר הדרמה של הילד המחונן? יש משהו בתיאורים לך שקצת מזכיר לי את מה שאליס מילר מתארת בספר. יש דף על הספר באתר והוא מומלץ בכל מקרה בעיני.
איך נקרא הדף? לא מצאתי.

[פלוני_אלמונית*]

בתור הומאופטית, מה את אומרת על זה?
כמה זמן הוא עם הרמדי הזו? האם לא ראית שינוי בשום נושא בחייו?

[יוליפ*]

איך מלמדים אחריות בלי לגרום רגשי אשמה.
תודה, אכן דף מעניין

ההפניות והשאלות והעצות עוזרות לי קצת להתמקד: אני חושבת שהתקשורת שלי איתו מאוד מאוד מאוד כמו שהציעה עירית לוי, ואני שומעת את זה מהדהד ממנו כשהוא מבקש דברים מאיתנו, או משחק בלהיות אבא.
אני לא מסוגלת לכעוס עליו, כי אני תמיד מייחסת לו שהכוונות היו כל כך טהורות ומתוקות, שבא לבכות. תמיד. גם כשהוא נושך את אחיו, תופעה שהופיעה וחלפה יומיים לאחר שהופיעה, בפעמים הראשונות אמרתי לו "אני יודעת שאתה אוהב אותו ורוצה לנשק אותו, אבל יותר בעדינות" או משהו כזה, ורק בפעם השלישית שזה קרה הבנתי שהוא כן מתכוון לנשוך אותו... ואז הסברתי שלא נושכים, ושאני שומרת על הקטן ולא מרשה שינשכו אותו כמו שאני שומרת עליו. ביקשתי שילך לחדר ושיחזור כשהוא רוצה להתנצל. הלך וחזר כעבור דקה והתנצל. וזה נעלם.

אני גם לא מעבירה עליה המון ביקורת. כמו שכתבה פשוט אישה .
והוא מקבל קיטונות של אהבה מכל העולם. הוא ילד אהוב שכזה, פני מלאך, עם קול פעמונים וכולם מתאהבים בו ברגע הראשון. מאוד מאוד אהוב בקול רם ובחיבוקים ונשיקות ע"י אביו ואני. וגם ע"י רב המשפחה המורחבת.

_האם אתם צוחקים הרבה או מעט?
מבין השורות אני חווה שהמתוק שלך לא משוחרר ואולי קצת משחקי דימיון ויצירה יכולים להציע לו פתח להדברות גימיונית שתפתח אפשרויות נוספות לתקשורת._
הוא ילד שמח מאוד רב הזמן. לפעמים מהורהר ולפעמים קצת מתבודד. (רק שלא יכתבו לי שוב שאולי הוא אוטיסט.. אני מכבדת את זה לגמרי. אבל הוא משחק המון במשחקי דמיון ואני משתפת פעולה כמיטב סבלנותי. ומנסה לנצל אותם כדי להעביר מסרים.... יש לו השתוללות, וצחוק, והמון המו המון דמיון משגע.
נושאי המשחק שלו הם תמיד תמימים וחיוביים. הוא שמע שילדים משחקים ברובה, אז הוא גם משחק ברובה אבל אין לו מושג מה זה....

ועדין, יש לי את החששון שהוא לא מצליח לאהוב את עצמו כמו שמגיע לו, שהוא לא מאמין שמגיע לו כמו לאחרים.
דוגמאות מהסופ"ש:
סבא שמר עליו אתמול בצהריים. כשחזרתי, ראיתי שהוא ישן עם קקי במכנסיים. (גמול מזמן). אוף. אוף אוף אוף. כשהתעורר, הוא אמר שהוא עשה במכנסיים כי לסבא אין ישבנון (יש, ברור, רק לא היה במקום והיה צריך לבקש מסבא לשים אותו במקום, והוא לא העיז לבקש). בערב גם אמר לי שהמאוורר ששמו לו כשהוא ישן היה חזק מידי. אז למה לא ביקשת??... אוף. וזה לא בדיוק שהוא "ביישן". כי הוא יכול לדבר ולספר מיליון סיפורים ולצחוק ולשחק ולרוץ ולהשתולל. אבל לבקש משהו בשביל עצמו זה משהו אחר.

בערב הלכנו לחברים. הוא ביקש קינוח, הצעתי לו מהפירות שהיו להם, הוא בחר ואכל. אחר כך הוציאו עוגיות. מבחינתו, הוא כבר אכל קינוח אז "לא מגיע לו". הסתכל על העוגיות ובכוונה חיכיתי לראות מה הוא יעשה. לא ביקש. לא אכל.

אמרתי לו שלמחרת הולכים למסיבת יום הולדת. "אני לא רוצה ללכת". למה? "כי יהיו שם ממתקים אז לא כדאי". בחיים לא אמרתי לו שום דבר כזה. ברור שיש מסר בבית שממתקים הם לא דבר מומלץ, אבל מעולם לא אסרנו עליו לאכול כשהם מוגשים. מעולם.
היום ביום הולדת הוא אכל רק מהאוכל שהיה עבור ההורים ולא נגע בממתקים. כשהגישו עוגה הוא אכל פשטידה. אחר כך הלכתי לשאול אותו אם הוא רוצה עוגה, כי די אתה ילד ותתנהג כמו ילד, הוא אמר שהוא "עסוק במשחק". לא אכל.
בערב רציתי לתת לו מתנה ספר. יש לי ספרים בארון שמורים מוכנים לימי הולדת, וכשחיפשתי מתנה לילד יום הולדת של היום מצאתי את הספר הזה והתחשק לי מאוד לתת לו כי הייתי בטוחה (וצדקתי!) שהוא יאהב מאוד. "לא רוצה מתנה ספר. תחזירי אותו". (בבוקר כשהכנו את הספר מתנה לילד יום הולדת, הוא הסביר ברור ויפה שזה לא בשבילנו, זה בשביל X...). בסוף כשהוא ראה את העטיפה הוא לא התאפק ופתח לשמחתי הרבה...

ומה אני מתלוננת?? הא??? הילד שלי הפנים את המסרים שלי, הוא לא טורף ממתקים, ולא להוט אחר מתנות, והוא ילד משגע ומקסים ואוהב ונוח וטוב לב, ומתחלק בצעצועים שלו עם כל הילדים (אה, זה עוד משהו, הוא לא רכושני בכלל. קיבוצניק. מתחלק בכל הצעצועים שלו תמיד) ואחראי ועצמאי ומתחשב ו.. ו... ו...

אני רק רוצה שיהיה מאושר. אני רוצה שיאהב את עצמו ויחשוב שמגיע לו. שהוא שווה.כמו כולם. שיתעקש. בעיקר מול ילדים אחרים. שיבקש להיות אבא שבת או לעלות לבמה.

אישי היקר והאהוב, כשהכרנו, לא אהב את עצמו בכלל. אבל אהב את כולם. ראה בכל אדם את הטוב והצליח להוציא מכל אדם את תמצית הטוב שבו. אבל הוא לא האמין לי שאני אוהבת אותו, שיש מה לאהוב בו. עם הזמן, הוא התחיל להרגיש את האהבה שלי, והתחיל לאהוב את עצמו יותר, והיום הוא כבר הרבה פחות מצליח לראות בכל אחד את הטוב. שווה. שינוי חשוב ולטובה.
והבן היקר והאהוב שלי?...

[אהבת_עולם*]

והיום הוא כבר הרבה פחות מצליח לראות בכל אחד את הטוב.
לא הבנתי למה זה בעינייך שינוי חשוב ולטובה.?
(כלומר, הבנתי למה לאהוב את עצמו יותר זה שינוי חשוב. אבל למה לא לראות את הטוב בכל אחד זה שינוי חשוב?)

אני שוב חוזרת ואומרת שממה שאת מספרת על הילד, זה נשמע פשוט מקסים. מעורר קנאה אפילו. (אני לא מתכוונת מעורר קנאה לאמהות שיהיה להן ילד כזה נוח, אלא מבחינתי אפילו מעורר קנאה שהלוואי שאני הייתי יכולה להיות כמוהו - פחות רכושנית, מתחלקת בקלות, לא אכפת לי אם אני מנצחת או מפסידה וכו').

ומה שאני שוב שואלת וניסיתי לשאול גם קודם: האם את מרגישה שהמצב הזה גורם לו מצוקה?
אוקיי, הוא הסתכל על העוגה ולא העז לבקש.
המאוורר הפריע לו ולא הרגיש נוח לבקש שיפסיקו.
האם המצב הזה פוגע בו נפשית, רגשית?
האם הוא מרגיש רע עם עצמו בגלל זה? האם הוא עצוב מהמצב? האם זה כואב לו רגשית? האם זה פוגע בו לאורך זמן? משהו שממשיך ללכת איתו? משהו שעשוי להשאיר בו צלקת?

אולי פיזית הפריע לו המאוורר או הקקי, אבל האם נפשית/רגשית זה מפריע לו?

אם לא נראה שהוא מוטרד יותר מדי מהדברים האלה, (כלומר, אולי כן ממשיך לחשוב על הדברים אך לא ברמה שזה גורם לו כאב וסבל), אז לדעתי תעזבי.
יכול להיות שאותך זה מטריד כי זה השלכות שלך.
למשל אני בגלל שהרבה פעמים בחיים לא עמדתי על שלי וסבלתי מזה, עלול להידמות לי שכל מי שלא עומד על שלו - סובל מזה. ואז ארצה לנסות ללמד אותו לעמוד על שלו.
אבל לא לכל אחד חשוב 'לעמוד על שלו' !!!
ולא כל אחד סובל כמוני כאשר 'אינו עומד על שלו' !!!
יש אנשים (וילדים) שזה פשוט לא האישו שלהם בחיים. זה שולי מבחינתם. (ובכאלה אני מקנאה ).

אז השאלה היא, האם את רוצה ללמד אותו את זה בגלל שנראה שהוא סובל בלעדי זה? (אם כן, אז את צודקת ובאמת חשוב ללמד אותו)
או בגלל שלך נדמה שזה חשוב לו, מתוך חוויות אישיות שלך? (אני לא יודעת את התשובה, אני רק שואלת, ככיוון מחשבה...)

ואם מתברר לך שזה מתוך חוויות אישיות שלך שאת משליכה עליו, והוא בעצם לא באמת סובל מזה - אז נראה לי שאולי הוא סבבה כמו שהוא, ולא צריך לשנות.

[נוב*]

נראה לי שאפשר להניח למתוק שלך ולשאול אותך שאלה:
יש צדדים בך שאת מסרסת? לא נותנת להם לצאת?
אם יש כאלה כמו כעס או דחיית סיפוק אולי אם זה ישתנה אצלך זה ישתנה אצלו.

[אחת*]

אליס מילר
אם כי כשעברתי עכשיו על הדף אין בו כמעט מידע על הספר הזה אלא דווקא יותר על ספרים אחרים שעוסקים בדברים אחרים (כמו פדגוגיה שחורה, אז אל תיבהלי...).
ממש ספר מומלץ. תגגלי הדרמה של הילד המחונן ותמצאי קצת תקצירים ומידע.

[יוליפ*]

(כלומר, הבנתי למה לאהוב את עצמו יותר זה שינוי חשוב. אבל למה לא לראות את הטוב בכל אחד זה שינוי חשוב?)
כי זה היה חייב לבוא ביחד. ואם כך, אני מעדיפה שיאהב את עצמו ולא את כל העולם.

האם הוא מרגיש רע עם עצמו בגלל זה? האם הוא עצוב מהמצב? האם זה כואב לו רגשית? האם זה פוגע בו לאורך זמן? משהו שממשיך ללכת איתו? משהו שעשוי להשאיר בו צלקת?
לא יודעת!! נראה לי שהעניין עם הקקי ודאי מאוד לא נעים והוא מאוד מאוד בכה. וגם המאוורר בטח מציק פיזית. יתכן שממתקים ועוגה לא באמת מושכים אותו כל כך? (אוהב מתוק, אבל אולי מוותר בקלות?...)

ובעולם הזה, במציאות הישראלית, כן, אני רוצה שילמד להשמיע את קולו!! מציק לי, כי אני חושבת שהוא לא מביע את דעתו כי הוא לא חושב שמגיע לו. וזה כואב... בכלל, הוא ילד, שיתנהג כמו ילד! לא תהיה לו עוד הזדמנות... הוא כאילו בוגר מידי לגילו, מבין הכל, משלים עם הכל. אולי באמת זו ברכה... יכולת טובה לדחיית סיפוקים ודאי שזו ברכה.


יש צדדים בך שאת מסרסת? לא נותנת להם לצאת?
מממ.. שאלה טובה... אולי... בעלי הוא יותר ממני "מסתדר" עם מה שיש ולא תמיד שואף ליותר. האם זה ברכה או שזה עוצר אותו ואותנו במקום?

[פלוני_אלמונית*]

יוליפ,
לדעתי, אין לך מה לקחת את כל האחריות עליך. ז"א, להמשיך לעשות את המקסימום זה מעולה ברוב במקרים אבל אסור לשכוח שיש כאן נשמה שהגיעה עם צרכים ושיעורים משלה.
זה לא את מסרסת, זה הוא שיש לו נטייה להיות מסורס. ובזה צריך לטפל, בנטייה שלו לכיוונים האלו. אם הוא יהיה מאוזן בתוך עצמו אף אחד בעולם לא יכול לעשות לו כך או אחרת, וזו הרי המטרה והשאיפה של כולנו לא? עצמאות ואוטונומיה על גופינו מחשבותינו ורגשותינו.
שאלת אותי ואולי פספסת שעניתי-
_בתור הומאופטית, מה את אומרת על זה?
כמה זמן הוא עם הרמדי הזו? האם לא ראית שינוי בשום נושא בחייו?_
וגם אוסיף למען הספק, שיתפת את ההומאופתית בכל הפן הזה שאת מעלה כאן?
לפעמים כמו בכל דבר יש מקום לטעויות. בהומאופתיה אנחנו מכוונים לדיוק כל כך מירבי שגם די בקלות אפשר להיות קצת ליד והרמדי לא תשפיע. לפעמים צריך רק לשנות מינון או תכיפות נטילה. לפעמים לא עבר מספיק זמן בכדי לקבל פרספקטיבה ולפעמים רק כשבאים לפגישה ומתחילים לעבור דבר דבר שהבאנו כתלונה פעם שעברה רואים שבעצם, כן היה שינוי. אני כמובן לא יכולה לדעת את זה בלי שיש לי מספיק אינפורמציה, דברי עם ההומאופתית שלכם ותראי מה היא אומרת.
אשמח לעזור אם יש לך עוד התלבטויות ושאלות בעניין.
@}

[יוליפ*]

תגגלי הדרמה של הילד המחונן ותמצאי קצת תקצירים ומידע.
גגללתי (או איך שאומרים את זה) והאמת שהיה לא נעים... ההתחלה נשמעת כמו הילד שלי (ילדים שממהרים להבין מה מצופה מהם) אבל ההמשך היה "ולוקים בדיכאון"..... הספר יכניס אותי לחרדות? כי את זה אני לא צריכה. אם הוא יעזור לי לבנות לו דימוי עצמי חזק יותר אז אשמח לקרוא. מה את אומרת?

[אחת*]

תראי,
אין לזה תשובה אחת.
אני יכולה לספר לך מה הספר עשה לי. הספר מתאר מצב, והוא עזר לי לזהות חלקים מהמצב הזה באיך שאני גדלתי, והראה לי איך אני ממשיכה את אותו מצב עם הילד שלי, בעיקר בגלל שיש עוד חלקים אצלי שעדיין לא גדלו, לא בגרו, עדיין מחכים לאישור חיצוני שכנראה שאף פעם לא יגיע... וכשאני מודעת למצב הזה ויכולה לזהות אותו, זה מאפשר לי גם לפעול כדי לשנות אותו. וגם מאפשר לי להבין חלקים מעצמי.

הספר עוסק פחות במתן פתרונות, אבל אני הסקתי ממנו דרכי התנהגות על דרך השלילה, כלומר מה לא לעשות, וגם למדתי לאפשר יותר הבעה של רגשות שליליים גם לי וגם לבן שלי.
לגבי ה"ולוקים בדכאון"- אם זיהית שם את הילד שלך אז אולי כדאי לך להעזר בספר. לא כולם לוקים בדכאון מז'ורי, אבל את יודעת, דיכים קטנים, אי אהבה עצמית, חרדות בקטנה. נוירוטיות. אלה דברים שהם לא "מחלות נפש" אבל כן גורעים מאיכות חייו של אדם. אני אדם לגמרי מתפקד ותקין, אבל גם סובלת מההפרעות הקטנות האלה של החיים. כך גם הרבה אנשים שאני מכירה. וכן, בחלק מהמקרים זה בגלל מסרים שהועברו לנו כשהיינו קטנים, או בגלל חלקים שלנו שהכריחו אותנו לדכא, או סתם שדרו לנו שכדאי לדכא. הספר באופן כללי מקצין יותר ומתאר את הצדדים הקיצוניים יותר של ההפרעות, אבל זה לא אומר שאין בו דפוסים שאפשר לזהות גם ב"קטנה". לא לכולם יש הפרעת אישיות נרקסיסטית למרבה השמחה.

אם נראה לך שקריאה רק תכניס אותך לחרדות של מה את עושה לילד שלך אז עזבי את זה. את נשמעת לי אמא אוהבת ודואגת וטובה ולהכניס אותך לחרדות זה בטח לא טוב. אבל אם את חושבת שתוכלי לקרוא, להבין יותר טוב את מה שעובר הילד שלך, ולנסות לשנות את ההתנהגות שלך בסיטואציות קטנות, כדי לאפשר לילד שלך יותר חופש וקבלה עצמית, אז לכי על זה. זה ספר מעניין בכל מקרה בעיני, גם אם תקראי אותו ותגידי שבעצם זה בכלל לא המצב אצלכם (שגם זה יכול להיות).

[עצוב_לקרוא*]

בעניין תסמונת האספרגר והאוטיזם שהועלו כאן קודם, יש משהו שמאוד צרם לי וזה ממש בלי קשר לילד הספציפי עליו מדובר כי גם אני לא אוהבת לקבל אבחונים חינם על גבי האינטרנט.
אבל מה שמאוד כאב לי היה לקרוא שמישהי שכותבת שהיא עובדת עם הספקטרום ומכירה את הספקטרום רואה בו דבר שלילי ונורא כל כך. אני כותבת בתור מי שגם מכירה את הספקטרום מקרוב ולדעתי העוול הכי גדול שהחברה עושה לאספרגרים ולאוטיסטים וזה החלוקה לטוב ורע - האוטיזם נתפס כמשהו רע, כמו מחלה איומה והתגובה אוי ואבוי ...פליז קחו את הדיון למקום אחר שמגיעה דווקא ממישהי שעובדת עם אנשים על הספקטרום ממחישה עד כמה התפיסה המזיקה הזאת רווחת.
אוטיזם זה לא מחלה נוראית. זה לא מום. זה לא פגם. זה לא משהו רע ואין משהו רע בלהיות אוטיסט. מה שהופך את החיים של האוטיסטים לגיהנום זאת בדיוק התפיסה השגויה הזאת, שמגיעה דבר ראשון דווקא מהכיוון של אנשי המקצוע שאמורים לעזור להם יותר מכל.

[יוליפ*]

את הדיון על אוטיזם אשמח להמשיך איתך בדף אחר.

[יוליפ*]

לדעתי, אין לך מה לקחת את כל האחריות עליך. ז"א, להמשיך לעשות את המקסימום זה מעולה ברוב במקרים אבל אסור לשכוח שיש כאן נשמה שהגיעה עם צרכים ושיעורים משלה.
תודה, זה מאוד עוזר לי.
כמה זמן הוא עם הרמדי הזו? האם לא ראית שינוי בשום נושא בחייו? הוא משתנה כל הזמן... ויש הרבה גורמים סביבתיים שמשתנים ועשויים היו ליצור שינויים אצלו. קשה מאוד לומר. למשל, הוא עשה קפיצה אדירה בעצמאות שלו, ואנחנו ייחסנו את זה לזה שהוא קיבל אופניים, והתחיל לתפוס את עצמו כילד גדול שיכול (קודם רכב על בימבה מטופשת).
אדבר עם ההומאופטית שלי בפגישה הבאה.

[מיק*]

לדעתי, אין לך מה לקחת את כל האחריות עליך.
אבל אם את כן מחפשת מה לעשות, אני אשתף ממה שקורה אצלי, אולי זה יהיה רלוונטי לך. חשבתי על זה בגלל המשפט שלך
אבל הוא משחק המון במשחקי דמיון ואני משתפת פעולה כמיטב סבלנותי. ומנסה לנצל אותם כדי להעביר מסרים....

אני מנסה כמה שפחות לטחון לה תמוח. אני טיפוס ורבלי עם נטיה לדידקטיות ולדעתנות. אז אני מנסה במודע לעזוב אותה לנפשה יותר, להשאיר לה יותר מרחב. לא להעביר מסרים תומכים, ולא מסרים לא תומכים. לא לעבוד ככ קשה, זה עושה טוב לי ולה. המון אהבה ופחות זיוני שכל.

[פלוני_אלמונית*]

קפיצה אדירה בעצמאות שלו, ואנחנו ייחסנו את זה לזה שהוא קיבל אופניים,
אני לא רוצה למהר לקפוץ למסקנות אבל התפיסה שלו את עצמו כישות עצמאית, חזקה, עמידה היא דבר מאוד מאוד גדול, בייחוד אם שמים את זה לצד הנושאים שהעלית כאן שחלקם קשורים במושפעות מאוד גדולה וכמו "חולשה" של הרצון והעצמי אל מול האחר. כמישהו שבא עם נושא כזה ופתאום נהיה קצת יותר עצמאי, זה המון! לי קצת קשה להאמין שזה בגלל האופניים...הוא הרי היה יכול לקבל אותם ולהתיחס לזה בצורה אחרת לגמרי....
בשביל להבין אם הרמדי טובה לו או לא צריך כמובן לראות תמונה רחבה יותר, גם בתוכן וגם בפרספקטיבה של הזמן.

בעיניי כהומאופתית אני יכולה לומר שהחשיבות של מפגשי המעקב היא עצומה. לתת רמדי (גם אם השפיעה מאוד חזק וגם אם לא) בלי לעקוב ולחזור מתי שצריך במינונים הולכים וגדלים, זה חסר משמעות.
צריך להיות תהליך בנייה הדרגתי של חוסן אמיתי, כזה שלא יעלם אחרי חודשיים שלושה. רמדי יכולה להיות מצוינת גם אם משפיעה בצורה מתונה אך בטווח הארוך היא בונה משהו יציב ואיתן באדם.
אני קובעת עם המטופלים שלי כל חודש וחצי - חודשיים. אני אומרת את זה כדי שתהיה לך נק' התיחסות, לא יודעת מה הסידור עם ההומאופתית שלך...
(אגב, מה שהיא אמרה בענין של מה שקורה בפגישה הוא משמעותי גם אם מאוד יוצא דופן ולא הרגיל של האדם- מאוד נכון בהרבה מאוד מקרים!)

את נשמעת מקסימה ומעמיקה, סתם שתדעי.
המון בהצלחה... וכמובן את מוזמנת לשתף מה היה בפגישה ובכלל .
@}

[נוב*]

יש צדדים בך שאת מסרסת? לא נותנת להם לצאת?
מממ.. שאלה טובה... אולי... בעלי הוא יותר ממני "מסתדר" עם מה שיש ולא תמיד שואף ליותר. האם זה ברכה או שזה עוצר אותו ואותנו במקום?

רק את יכולה לענות על זה- אבל לשחרר את הצדדים האלה ולתת להם לגיטימציה בדיוק כמו שמחה , צחוק ולא לעשות מהם עניין יכולים לגרום לשינו בכל המשפחה לא רק בו.
מצטרפת לאחת שאומרת : שלכולנו יש עליות ומורדות. בעצם מה שאת מתארת זה שהבן שלך מחזיק את הכל בשליטה כדי לא להגיע למורד אבל גם לא לעליה---נכון?

[יוליפ*]

את נשמעת מקסימה ומעמיקה, סתם שתדעי.
איך עושים אייקון מסמיק?
תודה, זה מחזק וכיף! לא חשבתי שתמיכה אינטרנטית יכולה לעשות את זה אבל מחמאה מפולני אלמונית שהקדישה מחשבה ושוחחה איתי, עושה טוב !
מחכה שההומאופטית שלי תחזור מחו"ל לקבוע איתה פגישה...

המון אהבה ופחות זיוני שכל.
גם נכון.

לכולנו יש עליות ומורדות
ואני חושבת שדווקא עכשיו פתחתי את הדף הזה כי זה עניין הריצוי, או חוסר ביטוי של הרצונות שלו היה יותר בולט בתק' האחרונה. ואולי זה קשור להתחלה של גן חדש, שהאדמה קצת רעדה אז הוא היה עם קצת פחות בטחון והפגין יותר אלמנטים של חוסר בטחון. ואולי זה ישתפר מעצמו ואני אראה את זה אחרת בעוד שבועיים-חודשיים.


האם זה ברכה או שזה עוצר אותו ואותנו במקום? לפעמים אני מקנאה בו, שהוא מסתפק במה שיש ולא מבקש יותר. לפעמים הוא מרתיח אותי, נראה לי נאיבי, נראה לי מתפשר שלא רוצה בשבילו ובשבילנו יותר.

[נוב*]

בדיוק לזה התכוונתי שאין הרגשה שיש עליה וירידה כאילו זה לא לגיטימי. להיות "רע" לא לגיטימי (לעצמו). לרצות משהו מתוק או צעצוע זה לא לגיטימי. יש משהו שטוח בתגובה לרצון הפנימי שלו. הרי לא היית חווה את הרצון שלו אם הוא לא היה קיים. משמע הוא קיים אך לא מאפשר לעצמו להתבטא.

[יוליפ*]

בדיוק לזה התכוונתי שאין הרגשה שיש עליה וירידה כאילו זה לא לגיטימי
אני חושבת שלא בדיוק הבנתי. הסבירי עוד.

[נוב*]

זה מחוויה אישית שלי -כן אז את מוזמנת לפרש איך שנראה לך.
אני חושבת שבמיוחד בעידן שלנו של הרוחניות, שקיימת בהמון רבדים ובמיוחד ברובד של האתר הזה יש לנו ציפיה מעצמנו להיות טובים, נחמדים, שואפים להתפתחות. אני לא מזלזלת בכל המושגים האלה אבל רואה שמתוך הרצון להיות משהו שהוא שונה ממה שאנחנו , יש ביטול של מה שאינו נחשב בעינינו לצד הזה המתפתח. לדוגמא: יום אחד הבנתי שאני כל כך מנסה להיות "טובה" שסירסתי בי את יכולת ההתנגדות /כעס/עצב, והפכתי להיות פרצוף שטוח מרב ניסיון להיות בתוך שלווה ניצחית. לפעמים התפיסה הזוגית שלי הייתה שאסור לריב או אסור לצעוק. השתחררתי מזה ואני כבר לא רואה משהו שלילי בלהגיע למצב כזה של התפרצות או כעס. אני רואה בזה משהו שאני נותנת לו לקרות ועוברת הלאה ואז גם השמחה וההבעות האחרות של החיים גם מקבלים גוון מלא ולא מסורס של עצמי.

[יוליפ*]

לפעמים התפיסה הזוגית שלי הייתה שאסור לריב או אסור לצעוק. השתחררתי מזה ואני כבר לא רואה משהו שלילי בלהגיע למצב כזה של התפרצות או כעס
זה מתחבר לי בדיוק לשיחה עם אחותי היום:
אתמול קראו לי לגן כי הוא עשה קקי במכנסיים....... כששאלתי אותו למה, הוא אמר שהם היו בחצר, ואסור להכנס לגן כשבחצר. אוף. ילד מרצה שלי.
סיפרתי את זה לאחותי והיא אמרה שאנחנו שנינו (אני ובעלי) רכים מאוד, אף פעם לא כועסים, לא עליו ולא אחד על השני, ולא על אנשים אחרים גם. להיות בתוך שלווה ניצחית_ . וגם אצלי _התפיסה הזוגית שלי הייתה שאסור לריב או אסור לצעוק , לפחות עד הזמן האחרון ממש. אנחנו ביחד מגיל 18, ורק בחודשים האחרונים יצא שרבנו אחד עם השני. תמיד היינו בהזדהות מוחלטת עם הצד השני, ואי אפשר ממש לריב ככה, לא?... גם המריבות שיש לנו בזמן האחרון אולי מישהו מהצד לא היה קורא לזה מריבות. לפעמים אנחנו רבים בלחישות. אף פעם לא מרימים את הקול. הניגוד המוחלט לבית שגדלתי בו שההורים שלי היו ועדיין צועקים אחד על השני כל היום על כל שטות. לא הייתי יכולה לחיות ככה בחיים.

אחרי ריב שהיה לנו לפני בערך שבועיים, היתה לנו שיחה, ואמרתי לו שתמיד פחדתי מה יקרה אם פעם כן נריב, ושזה מאוד מחזק אותי לדעת שאפשר לריב ולהתחבק אחר כך, ולהמשיך לאהוב. ושאלתי אותו מה יקרה אם אני "יריב" עם הילד פעם, האם גם אז אמשיך לאהוב? האם אצליח לכעוס עליו? לכעוס באמת, ולא לעשות כאילו אני כועסת לצורך ה"חינוך".... שיוציא אותי מדעתי פעם. מחכה לראות איך זה. (יש דברים שהוא עושה שמוציאים אותי מדעתי, שהוא לוקח ת'זמן ומשחק כשחייבים ללכת. שהוא מכניס אצבעות עם חול לפה. אבל זה לא גורם לי לכעוס עליו.)
ואחותי אמרה שאני חייבת לצעוק עליו לפעמים. להיות אסרטיבית מולו.
"אבל אני אסרטיבית!!!!" אמרתי לה. הוא עושה כל מה שאני אומרת כי הכללים אצלנו בבית מאוד ברורים! זה לא אסרטיביות?
אם הוא לא עושה משהו שהוא צריך, אני נותנת לו זמן לזה באיזשהו אופן, ואז הוא עושה. למשל אם הוא לא מוכן להתלבש אחרי מקלחת, אני אומרת לו שיקרא לי כשהוא רוצה להתלבש. ואם ממהרים, אני יכולה להגיד לו שעוד מעט אני יוצאת, ושאם הוא רוצה לבוא אז הוא צריך להיות לבוש קודם. 99.99% מהפעמים זה יהיה מספיק.
היא אומרת שאני צריכה להודיע לו "עכשיו מתלבשים!!" וזהו. שהוא מחפש דמות הורית כי אנחנו לא מספיק אסרטיבים מולו.
"אבל לא צריך להיות אסרטיבים איתו!" אמרתי לה.... אולי כן? אולי הוא כזה סופר אגו, וכזה הורה של עצמו כי אנחנו לא מספיק הורים שלו?
תמיד חשבתי שבזה אנחנו טובים, בגבולות, באסרטיביות.

[יום_טוב*]

השליחות של הכעס.

זה מאוד מכעיס שהוא עשה צרכים במכנסיים במקום בגן.

אני מציעה לך להיות עם הסיטואציה רגע. להתחיל אולי עם החוסר אונים שעולה בך כשאת חושבת אותה, ולגלות אילו רגשות עולם אחר כך. לגלות בתוכך לאילו רגשות ה"אוף!" הזה מביא אותך,
בלי שיפוטיות, פשוט לראות מה עולה בך.
ולתת לרגשות האלו מקום.

אולי תגלי משהו על כעס.

• אני לא מכירה אותך בכלל (בניגוד לאחותך), אבל, לא נראה לי לכפות על עצמך לצעוק עליו בשבילו. גם ככה נדמה לי שבדקת אם אולי את יותר מידי חזקה מולו.......

אני חושבת שלעבוד על החוזקות שלכם וההתנגדות שלכם לעולם ואחד לשני תעבור אליו גם ככה. זו עבודה שהיא יותר בעקיפין ולא באופן ישיר, אבל זו עבודה לכל דבר.

[פלונית_אלמונית*]

הי, נתקלתי post]בפוסט מעניין בבלוג מעניין 19[/po].html שקשור בעיני לנושא - הוא מדבר על עמידה על שלך, העזה להגיד ולשאול והתמודדות מול סמכות:
. אם זה לא מגיע ישירות לפוסט, חפשי לפי הכותרת "זו לא חוצפה".

[אני_רק_שאלה*]

מעניין, מה הגננת אומרת על הילד ?

הגננת נמצאת אתו שעות רבות ביום בסיטואציות שונות, והתצפית שלה עליו יכולה לתת הבנות. זו נקודת מבט שונה.

אצלנו לגננת שנים רבות של ניסיון וידע רב, ולא פעם זיהתה או סייעה כשהתעוררה בעיה.

[נוב*]

העניין שעולה לי מתוך דבריך הוא ש:
בכל אדם קיימים הכעסים, התשוקות, הרע והטוב. מידת השליטה שלנו בהם היא מה שרואים בחוץ אבל בכולנו זה קיים.
מה נראה לך שבן שלך קולט על מה מותר ומה אסור לו להיות כשהוא חווה: כעס, תשוקה, אהבה, קושי? האם זה בסדר להיות כועס? לצאת מהכלים, להיות רע?

[יוליפ*]

אני חושבת שלעבוד על החוזקות שלכם וההתנגדות שלכם לעולם ואחד לשני תעבור אליו גם ככה לגמרי. אני יודעת. אני מנסה. לא פשוט.

בפוסט מעניין בבלוג מעניין אכן לשם אני מכוונת...

מה הגננת אומרת על הילד עוד לא כ"כ מכירה אותו. גן חדש. בגדול, אומרת שהילדים מאוד אוהבים אותו, שהוא עושה את הדברים בקצב ובדרך שלו. שהוא פונה אליה כשהוא רעב. שמחתי מאוד לשמוע. אמרתי לה שבבקשה לא תפתור לו את הבעיות החברתיות אלא תלמד אותו לפתור אותן בעצמו. לא יודעת אם הבינה אותי. אני סומכת עליה, נראית לי מקצועית ונעימה.

מה נראה לך שבן שלך קולט על מה מותר ומה אסור לו להיות כשהוא חווה: כעס, תשוקה, אהבה, קושי? האם זה בסדר להיות כועס? לצאת מהכלים,
עקרונית, אנחנו שנינו מאוד אמפטיים ומכילים, באופן מילולי. זה מותר, אבל בבחינת "עשה מה שאני אומרת ולא מה שאני עושה". כמו שאבא מעשן יגיד לילד לא לעשן. כש הוא כועס ויוצא מהכלים, אני מאוד מכילה אותו, ואומרת בקול רגוע את מה שכתוב בכל מדריך-להורים-מתחילים להגיד "אני מבינה שאתה כועס כי ... מאוכזב כי... ".... אין לי הרבה הזדמנויות כאמור לתרגל את זה. אני לא ימהר לקנות לו בלון חדש כשהבלון שלו יתפוצץ אלא יתן לו להיות באבל על הבלון שלו. מצד שני, הוא לא רואה אותי יוצאת מהכלים, מתרגזת, כועסת. אז בעצם, אמא אומרת שמותר לכעוס, אבל זה לא באמת משהו לגיטימי שעושים.
ולא שאני לא כועסת, אני פשוט כועסת פנימה. המון דברים מרגיזים אותי, אבל אני ידבר אותם ולא יצעק אותם.
להיות רע? לא, להיות רע לא מותר בכלל. אבל זה מלכוד 22, כי אם היה מותר להיות רע, אז זה כבר לא רע, זה כבר לעשות מה שמותר, לא?.....

[יוליפ*]

אהבה זה הכי מותר! מתה על זה שכדי למשוך אותי למיטה שלו הוא אומר "אני אוהב אותך אמא..."
היום הוא אמר: מתחשק לי חיבוק. מייד זינקנו עליו משני הכיוונים ונתנו לו בשפע...

[יוליפ*]

ויותר מהכל, הילד הוא המראה שלי.
אני עוברת עכשיו תקופה לא קלה, שמאוד ערערה את הבטחון שלי (שלא היה עצום גם קודם).
וגם אני מוותרת על זכויות שלי, וקצת נותנת לאנשים לדרוך עליי.
ואני צריכה לתבוע מישהי דוחה ואין לי כח.
ואלוהים, כמה שהוא מראה שלי...
ואני כל כך כל כך כמהה לחזק אותו.
ושזה יקרה בקסם.
שהוא יעמוד על שלו מול כל אחד, ויצעק ויצהל, וישתולל, וירביץ וישבור. ולא ירגיש רע אחר כך.
שהגננת תקרא לי לשיחה כי הוא מפריע במפגש.
אני רוצה שיהיה חזק. ויאמין שמגיע לו. ושמותר לו.

[פשוט_אשה*]

שולחת לך כוחות למצוא את החוזק שלך מבפנים,
נראה לי שכשתמצאי, זו תהיה הדוגמה האישית הכי טובה בשבילו, גם אם הוא לא יודע כלום על הסיפור

[ולריה_י*]

_שולחת לך כוחות למצוא את החוזק שלך מבפנים,
נראה לי שכשתמצאי, זו תהיה הדוגמה האישית הכי טובה בשבילו_
תודה, אני מנסה. מתחזקת לאט.
גם אם הוא לא יודע כלום על הסיפור. איזה סיפור?...

[נוב*]

_אמא אומרת שמותר לכעוס, אבל זה לא באמת משהו לגיטימי שעושים.
ולא שאני לא כועסת, אני פשוט כועסת פנימה. המון דברים מרגיזים אותי, אבל אני ידבר אותם ולא יצעק אותם_

האם פה טמון הכלב???
למה את לא צועקת אם מותר לשאול?

[יוליפ*]

האם פה טמון הכלב??? ככה זה נראה...
למרות שבטח יש מכלול של התנהגויות שלנו, ומכלול של גנים שהורשנו לו, שיוצרים מכלול של התנהגויות.
אני היחידה ששמה כל ערב שקל לפסיכולוג בצד?

למה את לא צועקת אם מותר לשאול?
מותר לשאול, אבל אין לי תשובה. למרות ששוב, כשהייתי ילדה צעקו מסביבי המון המון המון. אולי זה הספיק לי?....

[יוליפ*]

המתוק הזה, היום בבוקר אבא הלך לעבודה ואני עוד התפנקתי עם קטני במיטה ולא היה לי כח לקום
הוא רצה להכין לי ארוחת בוקר: מזג בקערית יוגורט וחלב, וכשניסה לקחת את הקורנפלקס נפלה ונשברה לו כוס. מצאתי אותו עם מגב ביד מנסה לסדר אחריו לגמרי ולהסתדר לגמרי לבד....

[יום_טוב*]

אני ממש ממליצה לך לעבור משהוא שחוויתי בעצמי.

פעם מזמן מישהו מאוד הכעיס אותי. זה היה סביב בגידה במערכת יחסים.
הייתי לבד בבית.
וידעתי שאני מוכרחה להוציא את זה החוצה.
היה לנו שק איגרוף. אמיתי.
צעקתי והכיתי בשק בכל הכוח.

זה הרגיש טוב.

אני ממליצה לך לנסות. כדי להרגיש איך זה - לצעוק החוצה את הכעס. לאפשר לעצמך פעם אחת טנטרום, לבד מול עצמך, כדי לבדוק איך זה מרגיש. מה עולה מתוך זה.
העוצמות שגיליתי הן בלתי רגילות.

גם תביעה היא דרך לגלות את העוצמות שבנו.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יוליפ, אני אישה במסע. לא הספקתי לקרוא את הכל, אבל בשבילי מה שכתבת, זה כמו שמישהי תכתוב, לילד שלי התגלה כישרון מופלא במוזיקה, ומישהי תגיד לו שכדאי לה לדאוג שהוא ילמד נגינה, ואז תבוא מישהי ותתחיל לנחם שכישרון במוזיקה זה לא נורא, לא מתים מזה, אבל תצא מנקודת הנחה שמי שהיא מדברת איתה דווקא כן חושבת שזה נורא.

להציג חלק ממני, מהדברים הטובים שיש בי ובאנשים שאני מכירה ואוהבת בתור דבר שלילי, בתור מחלה - לא נראה לך אלים?
אם הייתי מתייחסת לכל הנשים כמו לחולות (וההתייחסות הזאת קיימת, אבל עכשיו ופה נשארו בעיקר שאריות) ואומרת למי שילדה בת שזה לא נורא, זו בטח טעות, כנראה שזה בן והוא סתם התנהג באופן נשי וזה גחמה של ילד וזה יעבור, מה הייתה הנחת היסוד - שלהיות בת זה טוב או רע?

זו דוגמא לא טובה, אבל היא מעבירה חלק מהרעיון.

[יוליפ*]

לצעוק החוצה את הכעס
תודה, אני מניחה שצריך ממש ממש לכעוס כדי שזה יצליח... באמת קשה לי לדמיין את עצמי נותנת דרור...
גם תביעה היא דרך לגלות את העוצמות שבנו.
אינשאללה אני ימצא כוח לעשות את זה. הסביבה האוהבת שלי אומרת לי לרדת מזה, שזה לא יעשה לי טוב בכלל. שאני לא יודעת לריב, ושזה יכניס אותי למתחים שיעלו לי בבריאות. אולי, ואולי להמשיך להרגיש שדפקו אותי יעלה לי יותר בבריאות

אגב, המקום שבו אני באמת "מרשה לעצמי", זה בשירות לקוחות טלפוני.
בעצם, פעם הרשתי לעצמי, בזמןהאחרון קצת פחות ולפני שאני צועקת אני אומרת "אני יודעת שזה לא אשמתך אבל..." וזה כבר מרכך את העצבים לגמרי. בעצם אני כבר לא צועקת על שירות לקוחות. אני חושבת על זה שזה חיילים משוחררים שרוציים להרוויח כמה גרושים וליסוע לטיול שלהם...

[יוליפ*]

תשמעי, אישה במסע , כל הדיון הזה ממש לא רלוונטי לדף. תפתחי דף אחר, אם זה חשוב לך, ותזמיני אותי לדבר על זה שם.

[פלוני_אלמונית*]

זו דוגמא לא טובה, אבל היא מעבירה חלק מהרעיון.
ואני לא הבנתי בכלל בכלל מה את מנסה להגיד...

[יום_טוב*]

אני חושבת שכעס זה דבר "טריקי".
בצד החיובי שלו הוא מוציא מאיתנו כוח, עוצמה, מחייב אותנו להפסיק לחשוב אלא לפעול! (עלה לי הדם לראש, כלומר הדם שנמצא בגפיים עולה לראש, למרכז העצבים במוח, המקום של החשיבה)
יש בזה גילוי של הכוחות החבויים שבי, כמו פיצוץ, וזה מגלה לי משהו על עצמי. על הגבולות שלי והיכולות שלי.

מצד שני - בצד השלילי, הפיצוץ הזה של הפעולה יכול לפגוע במי שנמצא ליד. לפגוע ולהכאיב.

לכן, אני מנסה לאפשר לעצמי להרגיש כעס, אבל לא לתת לו להתבטא (מהר מידי) מול אנשים אחרים, כדי לא לפגוע. אבל כן לתת לעצמי את הליגטימציה להרגיש אותו. כי הוא מספר לי משהו על עצמי. על כך שאני מרגישה עוול וחוסר צדק, ומשהו בי מתקומם מולם. מתוך עוצמת הכעס תיתכן גם הפעולה להפסקת העוול. השינוי.

מה דעתך?

[יום_טוב*]

תביעה - מניסיוני,
ברור שזה לא פיקניק. אין הרמוניה, ואין וגר זאב עם כבש בתביעה. אבל יתכן גילוי. שאני מבטא, את העוול שנעשה לי. ותובע את צדקתי.
וכן, אפשר להרגיש אח"כ יותר מחושלים. ואיך מחשלים ברזל אם לא במכות?

(וגם ממליצה לך ללכת לראות את הסרט מועדון קרב!!

[אורלי_נ*]

אל תקפצו עלי אל תקפצו עלי. קראתי קצת בתחילת הדף והגעתי לתיאור של הלילה אצל סבא ויומולדת וכולי. לי משהו לא מסתדר. טוב שאת כותבת, כי ברור שגם בעינייך זה מעט .... אין לי מילה מדויקת. הילד הזה סופר רגיש. הוא נותן תחושה שהוא ממש מאולף כשבעצם את מספרת שהרבה מזה זו הנעה פנימית. גרמת לי לחשוב. לי קצת קשה להתחבר ל"זה מקסים בעיני". אין ספק שהוא מקסים לא זאת הכוונה. הוא ישן עם קקי אחותי. היה לו קר מהמאוורר. לא יודעת אבל לי זה מפר את השקט הפנימי.

[נוב*]

כשהייתי ילדה צעקו מסביבי המון המון המון. אולי זה הספיק לי?....

מתרשמת מדברייך שיש שם תגובה שלילית על כעס והדרך ביטוי שלה ושמצאת דרך שונה מזו שבה גדלת.
מה הספיק לך שם במקום שבו גדלת?
האם את יכולה לראות בהוצאת כעס משהו חיובי?
האם אפשר לבטא כעס בצורות שונות -כאלו שאינן פוגעות אלה מבטאות את הרגש שקיים בך בכנות ומבלי רצון לפגוע?

[יוליפ*]

וגם ממליצה לך ללכת לראות את הסרט מועדון קרב!! אוי ואבוי, כשהוא הציג בקולנוע בטעות הלכתי אליו וכמעט התעלפתי. לא מסוגלת לראות צל של אלימות בסרטים...

וכן, אפשר להרגיש אח"כ יותר מחושלים. תודה. מנסה לאגור כוחות.

לא יודעת אבל לי זה מפר את השקט הפנימי. גם לי... חמוץ לי מאוד...

בינתיים הדברים קצת השתנו. מסתבר שהיתה סיבה שפתחתי את הדף דווקא בעיתוי הזה.
לעניין של ילד מרצה יש באמת היבטים חיוביים (של התחשבות, של ילד נח, של ילד נעים לסביבה, של ילד מבקש ולא דורש, של ילד צנוע ומסתפק...) והבטים שליליים (שלא מעיז לבקש דברים לעצמו עד כדי הגעה לחוסר נוחות ופגיעה בעצמו). הילד שלי הוא על הציר הזה של הריצוי, על הבטיו החיוביים והשליליים. ואני חושבת שבעיתות משבר, שינוי או לחץ, יבואו לביטוי החלקים השליליים. הוא נסוג לשם, מעלים את עצמו. ובזמנים טובים, שהוא שמח וטוב לו, אז הוא מבליט את החלקים הנעימים שבו, רוצה להיות אהוב, אז הוא עוזר ומתפשר ונעים...
בדיוק כמו שילד אחר בזמני לחץ הופך להיות יותר עקשן ממה שהוא בד"כ, או בדיוק כמו שאני בזמני לחץ חוטפת מיגרנה...
פתחתי את הדף בחופש, כשהילד היה איתי, היה לו טוב איתי ולכן כתבתי על ההבטים החיוביים של הריצוי. אח"כ התחילה השנה, הוא התחיל גן חדש שמשום מה משהו שם איים עליו, אז התבלטו החלקים המאוד לא נעימים והמטרידים.
עכשיו לאט לאט הוא מוצא את מקומו, הילדים מאוד מאוד אוהבים אותו, כולם רוצים לבוא אלינו הביתה, כיף לראות, ואני מרגישה שהקול שלו חוזר לו לגרון, והוא יותר מבקש וצועק, ואפילו רואה ניצנים של מרד. כבר כמה ימים שאני רבה איתו שיסדר את הצעצועים. פתאום אני לא יודעת מה עושים- אמרתי לו לסדר והוא לא מסדר, אז מה עכשיו??
הוא מבקש דברים מהגננת ועומד על שלו אם חוטפים לו. לא מחזיר, לא חוטף חזרה, אבל רוקע ברגליים וצועק (אני מקווה שזה יעשה את הרושם הדרוש כשאני לא בסביבה...)
צריך ללמד אותו להחזיר. אין מה לעשות.

[יוליפ*]

מה הספיק לך שם במקום שבו גדלת? זה לא היה מקום נעים לגדול בו: כל הזמן צעקות והאשמות הדדיות, וכעס, ועלבונות. זה עדיין ככה, אבל הם נורא משתדלים כשאנחנו באים לבקר. לא נעים לחיות ככה.

האם את יכולה לראות בהוצאת כעס משהו חיובי? כן ברור, אבל כמובן שצריך למצוא איזון, קשה לי עם אנשים "חמומי מח", ואני מרחיקה כאלה מחיי. לא הייתי יכולה לעבוד תחת בוס כזה, או להיות נשואה לכזה וודאי שלא היתי בוחרת חברים כאלה. כן, הוצאת כעס יכולה ליהיות חיובית, והשארת הכעס בבטן היא ודאי שלילית ולא בריאה.

האם אפשר לבטא כעס בצורות שונות -כאלו שאינן פוגעות אלה מבטאות את הרגש שקיים בך בכנות ומבלי רצון לפגוע?
בדר שאני עושה זאת עכשיו- למשל עם בעלי, תמיד אגיד בצורה רכה ונעימה שמה שהוא עשה/אמר לא מקובל עליי, ושבבקשה לא יעשה זאת שוב. גם עם הילד, רב הזמן זו ההתנהלות.

[נוב*]

נו- אז מה הבעיה? יש כזו?
לי נראה שלא- אבל מה את אומרת?

[יוליפ*]

אני אומרת שיש בעיה... שאני לא מסוגלת להתמודד ולהתעמת עם אנשים אחרים חוץ מהילד שלי ובעלי, לא מסוגלת להתעמת עם אף אחד שהתקשורת שלו היא לא בדיוק כמו אצלנו בבית, זה אלף, ובית, שהילד שלי מאוד מתקשה גם להתמודד עם העולם. ואני מתה מפחד שיהפוך לשק אגרוף כשיגדל.


(ואני מאוד מאוד מאוד מודה לך נוב, ולכל מי שהשתתף בדף על הדיאלוג)

[אורלי_נ*]

נראה לי שאני מכירה את התחושה הזו. משהו מטריד אז אנחנו בסוף באות ומשתפות ולרגע מפלס הלחץ יורד והכל נראה יותר פרופורציונאלי. לעיתים אפילו די רגיל בעצם. ואז אחרי האופוריה של שחרור הלחץ אנחנו מרגישות שה"בעיה" עדיין שם בעצם, ושלא המצאנו לעצמנו דבר. ומה עושים מכאן? כי אנחנו לא בטוחות מה בכלל מטריד אותנו הרי. השאלה מה ניתן לשליטה ושינוי מבחוץ ומה לא כל כך. וגם האם ראוי או בכלל רצוי לשנות.
מלא שאלות גם פנימיות ונראה לי גם גילויים על עצמנו.
התיאורים שלך תפסו אותי. תספרי עוד אם בא לך אני קוראת.
אה, ושנה טובה

[אפרת_נ*]

הילדה שלי בת השלוש וחצי בכלל לא 'שקטה וחייכנית'. ממש ממש לא. אממה, היה בה צד 'מרצה' כזה שהטריד אותי, ממש כמו שאת מתארת, היא לא הייתה מבקשת לעצמה דברים שהיא יודעת או חושבת שאנחנו לא נאהב. כלום. יכולה לשחק בצעצועים בחנות אבל לא תבקש לקנות. חבר יכול לאכול גלידה והיא בעיניים כלות תאכל תפוח. וזה באמת הציק לי, והייתי לעתים קרובות מציעה לה בעצמי. ואז, בערך לפני שבוע, היא סוף סוף התחילה לבקש. ודי מהר לדרוש. ולצעוק.
אז מצד אחד זה משמח, אבל מצד שני אני די מתגעגעת לשנות הריצוי.. (-: