פותחת דף חדש. אולי
דף תמיכה (?)
קוראת פה המון, שותה בצמא כל פיסת מידע. בלי חיתולים, עם מיחזור, בלי אוטו, עם אימא בבית...
הכל כל כך מדבר אלי. כאילו הגעתי הביתה.
ואולי בגלל זה אני מגלה אומץ לפתוח דף (ואת הלב). ולשתף באחד המכשולים הגדולים שלי.
אולי אקבל תובנות חדשות. אולי אספוג קצת מהאנרגיות הנפלאות שיש כאן אל תוך עצמי.
הבעיה, כפי שרומז שם הדף. חוסר בטחון עצמי. הוא תמיד היה שם.
מאז שאני זוכרת את עצמי (טוב, אולי קצת אחר כך, ביסודי).
ממושקפת, במסגרות הכי לא מחמיאות שידעו להמציא בשנות השמונים. באיזשהו שלב עם שיער קצר (עד היום לא ברור לי למה). ילדה קצת מופנמת, תולעת ספרים, אוהבת מאוד טלויזיה, קצת טום בוי (מסתובבת בשכונה על קביים מעץ, על אופניים, בשדה, או על העץ, שם תוכלו למצוא אותי).
מגיל שלוש בערך היתה לי רק חברה טובה אחת.
שנים היינו "זוג". בלתי ניתנות להפרדה. לא יכולת למצוא אחת בלי השניה. שנים.
עד שהופרדנו. על ידי אחת אחרת. ננטשתי. נטישה אכזרית וכואבת.
נשארתי לבד, מאוד מבולבלת, לא מבינה מה עשיתי רע. בלי שום הסבר. אכזריות כזו שיש אצל ילדים.
בהתחלה עוד ניסיתי לחפש שם את מה שאין. להסתובב לידן, אולי יזרקו לי עצם. אבל רק דקירות חדות בלב, צחוק מזלזל, והתרחקות. בסוף ויתרתי. חיפשתי לי חברות חדשות. מצאתי. אבל זה אף פעם לא היה אותו דבר.
בתיכון, חוסר הביטחון המשיך לגדול, קצת פחות ממושקפת, שיער קצת יותר ארוך, אבל האף באדמה.
בעיני עצמי עדיין הייתי אותו ברווזון מכוער.
מפחדת לפתוח את הפה, להביע דעה. אולי אטעה. אולי אגיד משהו טיפשי ולעולם יזכרו לי את זה.
יתרחקו ממני. עדיף שאשתוק. ויחשבו שאני חכמה.
תמיד יושבת בסוף הכיתה, כדי לראות את כולם ושלא יוכלו לראות אותי. אף פעם לא מצביעה בשיעור, בשל אותו פחד מטעות. משקשקת מאותה פעם שהמורה תקרא לי ללוח. שאצרך לעמוד מול כולם.
4 שנים של תיכון, אני מאוהבת באותו בחור. אין סיכוי שהוא ידע. בקושי החלפנו כמה משפטים בכל השנים האלו.
עד שיום אחד, בכיתה יא' הוא התקשר אלי. הרגליים שלי ספגטי, אני לא מאמינה. הוא מתקשר אלי ? זו ודאי טעות.
לא יתכן.
אנחנו מדברים. מקשקשים, אני בטוחה שתיכף אני אסתובב ואגלה את הראש על הכרית, שאני במיטה שלי והכל היה חלום.
הוא מזמין אותי לצאת איתו. אני מתחמקת. כל כך מפוחדת, כל כך משותקת מהפחד לאכזב. אותו. את עצמי.
הפחד לטעות. איזו שטות.
אחרי שלוש או ארבע פעמים, הוא התייאש. הפסיק להתקשר.
חזרתי למקומי, במשבצת הרחוקה, מביטה בו בעיניים נוגות ומייחלת ליום שיהיה לי את האומץ.
בצבא הקליפה שלי מתחילה להתבקע, בזכות חברה טובה שעמדה שעות רבות מחוץ לקליפה ודפקה. כל יום קצת.
דיברה. כל יום קצת. עד שהתחילו לראות סדק. היא לא התייאשה. סיפרה לי כמה אני יפה. סיפרה לי מה אנשים שפוגשים אותי אומרים עלי. איך הם רואים אותי.
בזכותה גיליתי שאנשים לא רואים בי את הברווזון שאני רואה .
היא התחילה ל"שדך" לי בחורים. כל מי שרק היה נראה לה.
אני מגלה עולם.
אבל עדיין חוסר הביטחון משאיר אותי ספונה בתוך עצמי. לא מצליחה להפתח לגמרי לאחרים.
כל הזמן משמיעה לעצמי בראש את המשפטים שתיכף יצאו לי מהפה.
בודקת. מודדת. שלא אטעה. שלא אפגע במישהו בטעות.
ממציאה משפטים מוזרים, לא בטוחה שאנשים באמת מבינים מה אני רוצה להגיד.
מאז ומתמיד הטרידה אותי המחשבה שכשיהיו לי ילדים, אני עדיין אהיה כזו
חסרת בטחון עצמי.
שהם ילמדו את זה ממני, שהם יחקו אותי, שאני אהיה להם מודל.
אבוי
שהם יהיו חסרי ביטחון כמוני.
עלים נידפים. לא ידעו לעמוד על שלהם, לענות, להחזיר. יהיו מודאגים כרוניים כמוני.
והיום כשאני אימא, אין לי דרך לדעת מה הילדה שלי רואה בי, מה היא קולטת משפת הגוף שלי, מהשיחות שלי עם אחרים. מה היא באמת תדע על אימא שלה. מה היא תלמד ממני על איך להתנהג בעולם הזה.
למשל, בגן, כשאני הולכת לקחת אותה בצהריים. האימהות עומדות ומקשקשות
כולן נראות לי נשים חזקות, מעניינות, מלאות עוצמה רכה ונינוחה
ואני מנסה לחייך, להיות נחמדה, אולי אחת מהן במקרה תתחיל לדבר איתי, אולי היא תרצה להיות חברה שלי.
ממש כמו אותה ילדה דחויה שהייתי.
הן מחליפות מספרי טלפון, חיתולים חד פעמיים, מתכונים, רשמים.
ואני - מפחדת לפתוח את הפה
אני אף פעם לא במרכז השיחה. תמיד מהצד, מאזינה.
לפעמים הן משתפות אותי באמצעות מבטים בלבד, כאילו אומרות אנחנו רואות שאת עומדת פה, אז נזרוק לך מבט שלא תרגישי רע.
אני לא מרגישה חלק. כאילו נדמה לי שהן רואות דרכי. את מה שאני באמת - לא מעניינת, לא בטוחה .
ומי רוצה להתחבר עם מישהו כמוני ? שהוא לא מעניין, שהוא לא בטוח בעצמו, למי יש את הכוח והסבלנות ?
במידה והצלחתי לאסוף את עצמי למשהו מגובש (קורה רק בימים מיוחדים) ואני כבר יוזמת משהו, שיחה, או פגישת משחק.
אם אני מתקשרת. זה לרוב חד כיווני לגמרי.
תמיד אני זו שמתקשרת, שמציעה, שיוזמת.
כמעט אף פעם זה לא בא מהצד השני. תמיד נדמה לי שמי שהתקשרה אליי מנסה לסגור איזה חור. שאני איזו ברירת מחדל שלה כי היא נתקעה בלי שום דבר יותר מעניין לעשות.
ואחרי שאני מתקשרת ומתקשרת ושוב הן לא יכולות... אני מרגישה קצת כמו החברה הקרציה שאף אחד לא רוצה בקירבתה, אבל לאף אחד אין אומץ להגיד לה את האמת,
להעליב אותה....
אז אני מוותרת.
נורא רוצה חברה טובה, שאפשר לשתף אותה בסודות הכי כמוסים של הלב,
כאלה שאי אפשר לספר אפילו לאיש שלי.
רוצה לא לפחד.
איך עושים את זה
איך אני מצליחה לא להעביר לילדה שלי את המטען הזה, את הפחד הטיפשי הזה, מלהיות אני.
פותחת דף חדש. אולי [po]דף תמיכה[/po] (?)
קוראת פה המון, שותה בצמא כל פיסת מידע. בלי חיתולים, עם מיחזור, בלי אוטו, עם אימא בבית...
הכל כל כך מדבר אלי. כאילו הגעתי הביתה.
ואולי בגלל זה אני מגלה אומץ לפתוח דף (ואת הלב). ולשתף באחד המכשולים הגדולים שלי.
אולי אקבל תובנות חדשות. אולי אספוג קצת מהאנרגיות הנפלאות שיש כאן אל תוך עצמי.
הבעיה, כפי שרומז שם הדף. חוסר בטחון עצמי. הוא תמיד היה שם.
מאז שאני זוכרת את עצמי (טוב, אולי קצת אחר כך, ביסודי).
ממושקפת, במסגרות הכי לא מחמיאות שידעו להמציא בשנות השמונים. באיזשהו שלב עם שיער קצר (עד היום לא ברור לי למה). ילדה קצת מופנמת, תולעת ספרים, אוהבת מאוד טלויזיה, קצת טום בוי (מסתובבת בשכונה על קביים מעץ, על אופניים, בשדה, או על העץ, שם תוכלו למצוא אותי).
מגיל שלוש בערך היתה לי רק חברה טובה אחת.
שנים היינו "זוג". בלתי ניתנות להפרדה. לא יכולת למצוא אחת בלי השניה. שנים.
עד שהופרדנו. על ידי אחת אחרת. ננטשתי. נטישה אכזרית וכואבת.
נשארתי לבד, מאוד מבולבלת, לא מבינה מה עשיתי רע. בלי שום הסבר. אכזריות כזו שיש אצל ילדים.
בהתחלה עוד ניסיתי לחפש שם את מה שאין. להסתובב לידן, אולי יזרקו לי עצם. אבל רק דקירות חדות בלב, צחוק מזלזל, והתרחקות. בסוף ויתרתי. חיפשתי לי חברות חדשות. מצאתי. אבל זה אף פעם לא היה אותו דבר.
בתיכון, חוסר הביטחון המשיך לגדול, קצת פחות ממושקפת, שיער קצת יותר ארוך, אבל האף באדמה.
בעיני עצמי עדיין הייתי אותו ברווזון מכוער.
מפחדת לפתוח את הפה, להביע דעה. אולי אטעה. אולי אגיד משהו טיפשי ולעולם יזכרו לי את זה.
יתרחקו ממני. עדיף שאשתוק. ויחשבו שאני חכמה.
תמיד יושבת בסוף הכיתה, כדי לראות את כולם ושלא יוכלו לראות אותי. אף פעם לא מצביעה בשיעור, בשל אותו פחד מטעות. משקשקת מאותה פעם שהמורה תקרא לי ללוח. שאצרך לעמוד מול כולם.
4 שנים של תיכון, אני מאוהבת באותו בחור. אין סיכוי שהוא ידע. בקושי החלפנו כמה משפטים בכל השנים האלו.
עד שיום אחד, בכיתה יא' הוא התקשר אלי. הרגליים שלי ספגטי, אני לא מאמינה. הוא מתקשר אלי ? זו ודאי טעות.
לא יתכן.
אנחנו מדברים. מקשקשים, אני בטוחה שתיכף אני אסתובב ואגלה את הראש על הכרית, שאני במיטה שלי והכל היה חלום.
הוא מזמין אותי לצאת איתו. אני מתחמקת. כל כך מפוחדת, כל כך משותקת מהפחד לאכזב. אותו. את עצמי.
הפחד לטעות. איזו שטות.
אחרי שלוש או ארבע פעמים, הוא התייאש. הפסיק להתקשר.
חזרתי למקומי, במשבצת הרחוקה, מביטה בו בעיניים נוגות ומייחלת ליום שיהיה לי את האומץ.
בצבא הקליפה שלי מתחילה להתבקע, בזכות חברה טובה שעמדה שעות רבות מחוץ לקליפה ודפקה. כל יום קצת.
דיברה. כל יום קצת. עד שהתחילו לראות סדק. היא לא התייאשה. סיפרה לי כמה אני יפה. סיפרה לי מה אנשים שפוגשים אותי אומרים עלי. איך הם רואים אותי.
בזכותה גיליתי שאנשים לא רואים בי את הברווזון שאני רואה .
היא התחילה ל"שדך" לי בחורים. כל מי שרק היה נראה לה.
אני מגלה עולם.
אבל עדיין חוסר הביטחון משאיר אותי ספונה בתוך עצמי. לא מצליחה להפתח לגמרי לאחרים.
כל הזמן משמיעה לעצמי בראש את המשפטים שתיכף יצאו לי מהפה.
בודקת. מודדת. שלא אטעה. שלא אפגע במישהו בטעות.
ממציאה משפטים מוזרים, לא בטוחה שאנשים באמת מבינים מה אני רוצה להגיד.
מאז ומתמיד הטרידה אותי המחשבה שכשיהיו לי ילדים, אני עדיין אהיה כזו
חסרת בטחון עצמי.
שהם ילמדו את זה ממני, שהם יחקו אותי, שאני אהיה להם מודל.
אבוי
שהם יהיו חסרי ביטחון כמוני.
עלים נידפים. לא ידעו לעמוד על שלהם, לענות, להחזיר. יהיו מודאגים כרוניים כמוני.
והיום כשאני אימא, אין לי דרך לדעת מה הילדה שלי רואה בי, מה היא קולטת משפת הגוף שלי, מהשיחות שלי עם אחרים. מה היא באמת תדע על אימא שלה. מה היא תלמד ממני על איך להתנהג בעולם הזה.
למשל, בגן, כשאני הולכת לקחת אותה בצהריים. האימהות עומדות ומקשקשות
כולן נראות לי נשים חזקות, מעניינות, מלאות עוצמה רכה ונינוחה
ואני מנסה לחייך, להיות נחמדה, אולי אחת מהן במקרה תתחיל לדבר איתי, אולי היא תרצה להיות חברה שלי.
ממש כמו אותה ילדה דחויה שהייתי.
הן מחליפות מספרי טלפון, חיתולים חד פעמיים, מתכונים, רשמים.
ואני - מפחדת לפתוח את הפה
אני אף פעם לא במרכז השיחה. תמיד מהצד, מאזינה.
לפעמים הן משתפות אותי באמצעות מבטים בלבד, כאילו אומרות אנחנו רואות שאת עומדת פה, אז נזרוק לך מבט שלא תרגישי רע.
אני לא מרגישה חלק. כאילו נדמה לי שהן רואות דרכי. את מה שאני באמת - לא מעניינת, לא בטוחה .
ומי רוצה להתחבר עם מישהו כמוני ? שהוא לא מעניין, שהוא לא בטוח בעצמו, למי יש את הכוח והסבלנות ?
במידה והצלחתי לאסוף את עצמי למשהו מגובש (קורה רק בימים מיוחדים) ואני כבר יוזמת משהו, שיחה, או פגישת משחק.
אם אני מתקשרת. זה לרוב חד כיווני לגמרי.
תמיד אני זו שמתקשרת, שמציעה, שיוזמת.
כמעט אף פעם זה לא בא מהצד השני. תמיד נדמה לי שמי שהתקשרה אליי מנסה לסגור איזה חור. שאני איזו ברירת מחדל שלה כי היא נתקעה בלי שום דבר יותר מעניין לעשות.
ואחרי שאני מתקשרת ומתקשרת ושוב הן לא יכולות... אני מרגישה קצת כמו החברה הקרציה שאף אחד לא רוצה בקירבתה, אבל לאף אחד אין אומץ להגיד לה את האמת,
להעליב אותה....
אז אני מוותרת.
נורא רוצה חברה טובה, שאפשר לשתף אותה בסודות הכי כמוסים של הלב,
כאלה שאי אפשר לספר אפילו לאיש שלי.
רוצה לא לפחד.
איך עושים את זה
איך אני מצליחה לא להעביר לילדה שלי את המטען הזה, את הפחד הטיפשי הזה, מלהיות אני.