אביטל, יש הבדל בין הגישה שלנו לחינוך ביתי (ולא כל מי שמחנך בבית חושב ככה)
לבין הגישה של משרד החינוך לעניין הזה (ואני בכוונה לא משתמשת במילה "הבעיה הזאת") שנקרא חינוך ביתי.
אז ככה:
יש הורים שעושים בבית בי"ס.
גם אם לא כולם מלמדים את החומר שמקביל לזה של משרד החינוך, הרי שחלקם כן.
יש הורים שמאמינים במבחנים ועובדה ש
חיוך ביתי כן שלחה את בתה להבחן פעם אחת.
העובדה שהורים חושבים ככה אינה הופכת אותנו לצודקים יותר או אותם לטועים.
כל הורה זכאי ורשאי לדעותיו ולדרכו (וזו המהות האמיתית של החינוך הביתי)
משרד החינוך מחוייב כלפי המדינה וגם כלפי אזרחיה (הילדים שמשוייכים לנו לפני שהם משוייכים למדינה) לתת חינוך.
משרד החינוך יכול (עקרונית) למצוא עצמו נצרך לתת את הדין על שלא דאג לאזרח הילד שיקבל את הידע שקיבלו אחרים.
יש היום משפט בו תובעים את משרד החינוך מספר ילדים שהתחנכו בחינוך החרדי.
הם קובלים על שלא קיבלו חינוך הולם במחשבים ובמדעים (כמו שקיבלו מקביליהם החילוניים)
הם טוענים כלפי משרד החיונך שלא וודא שיהיו להם הזדמנויות שוות לחילוניים בעולם המודרני.
האם הם צודקים? האם לא?
ניתן לראות את המקבילות של העניין לחינוך הביתי ואת המילכוד בו מוצא עצמו משרד החינוך,
כמו גם את המשוכה שעלינו (המחנכים חינוך ביתי חופי) לעבור בדרך לחינוך חופשי ללא פיקוח ומדידת הישגים.
אני כאימא שמחנכת בבית שואלת את עצמי אינספור שאלות על דרכי.
אמונתי היא שכל הורה בחינוך ביתי בודק את עצמו כל הזמן.
כל הורה צריך לבחון את עצמו בנושא הבחינות ולבחור את תגובתו למשרד החינוך, כשהוא מקבל זימון.