על ידי ילדת_טבע* » 30 ינואר 2009, 08:11
כבר זמן מה שאני חוכחת בדעתי אם לפתוח דף בנושא ואפשר בהחלט לקרוא לזה דף זמני ואחר כך להשמיד או אם יבואו תובנות חדשות ומעניינות למישהו לצרף לאנשהו...
ביתי בת שלוש וחצי ולא מפסיקה לבכות. היא מתחילה את הבוקר בבכי ויללות, עוברת ליללות ובכי ומקנחת בצווחות. יש תקופות טובות יותר ותקופות קשות יותר, בטובות יותר היא רק בוכה פחות. כל דבר גורם לה לבכות. "אמא, תעבירי לי את המלח" נאמר עם דמעות בעיניים ועל סף בכי קורע לב. כאילו לא נותנים לה אם לא תבכה.
אם אנחנו בתוך הבית היא בוכה, כשאנחנו מחוץ לו (אפילו בגינה של הבית) היא בסדר.
ניסיתי הכל, הכלה, חיבוקים, דיבורים, בירורים, התעלמות (אולי ככה היא צריכה, אולי יש לה משהו לפרוק) בכל וריאציה אפשרית אבל זה ממש לא עוזר. הכי גרוע זה שאח שלה בוכה בגללה. היא מתחילה והוא שומע וממשיך. הבקרים פה נשמעים כמו התעללות בילדים והעצבים שלי מרוטים.
כבר עברה בי מחשבה שאולי לא טוב לה איתי. אולי אני מאכזבת אותה כאם. לא מספקת את הסחורה. אולי להיות איתי בבית זה התעללות מבחינתה ולכן בוכה כל הזמן.
היא לא זזה ממני מילימטר, לא משחקת לבד, אם אני הולכת לשרותים היא פוצחת צווחות היסטריות, ממש כמו תינוק קטן שטרם הפנים שאמא הולכת וגם חוזרת. שוב גם זה בא בגלים, יכולה להיות תקופה מעט יותר רגועה אבל אז זה יכה שוב בענק. מיותר לציין שלא השארתי אותה לבד כבר שנתיים וגם אז זה היה לשעה וחצי ועם אבא שלה? וכמה אפשר להאשים את הגן שהיתה בו חצי שנה מגיל 7 חודשים שהרי מאז לא זזתי ממנה כמעט?
בבקרים אחיה מתעורר עם זריחה, כשהיא שומעת אותו מתעורר מתעוררת גם, עייפה מאוד אבל מפחדת שתפספס משהו ומתחילה לבכות שהיא רוצה שאני אשאר איתה במיטה, מה שכמובן בלתי אפשרי, וכך למרות שהיא מתה מעייפות היא קמה ובוכה. צהריים היא לא ישנה כי היא רוצה להשאר עירה איתי ובערב הולכת לישון אחרי אחיה כדי להיות איתי עוד קצת. היא עייפה ולדעתי זה גורם די משמעותי לבכי, אבל לא מוכנה לחזור לישון בבוקר אם אני לא איתה במיטה.
עוד אחת מסצנות הבכי ה"חביבות" עליה משכבר הימים היא סצנת הארוחות, מתישבת ליד השולחן ומתחילה לבכות. מבקשת שאכין לה במיוחד מאכלים חביבים עליה ומתחילה לבכות כי "יש לבן בביצה הרכה!" או "יש נקודה שחורה באבוקדו" או אלוהים יודע. הסרה של הגורם העויין לא פותרת את הבעיה כי נוכחותו האנרגטית עדיין קיימת או משהו כזה והבכי נמשך. זה גורר תמיד בכי מאחיה הקטן וכל ארוחת מסתיימת בבכי של שניהם ותחושה איומה ואיבוד תאבון שלי (נו, אולי היא דואגת לי לדיאטה...). בסופו של דבר אחרי שהיא בוכה על הארוחת היא אוכלת אולי ביס וחצי ומודיעה שהיא בכלל שבעה.
היא יכולה להיות עסוקה בענייניה וליבב תוך כדי ב"קרעכצן" פולני תמידי ולא מרוצה.
הכי טוב היה אם היתה לי עזרה איתה ועם אחיה אבל אין לי ואין מצב שתהיה אז אין אופציה כזו כלל כפיתרון.
כשהיתה בת שנתיים היתה עצמאית מאוד. מעולם לא ידעה להעסיק את עצמה ולשחק לבד אבל ידעה לאכול לבד, להתלבש לבד, להפעיל לבד מכשירים בבית (וידאו, מערכת) ואיפשהו באיזור הלידה של אחיה שכחה איך עושים את זה. אני יודעת שזה עניין של אח קטן והכל אבל באמת שקיוויתי שאחרי כך וכך זמן היא תשוב לעצמה, תמצא את העניין כי העצמאות שלה היתה חשובה לה מאוד אבל התבדתי. קשה לטפל בשני תינוקות... (היא מבקשת שאאכיל אותה פתאום, כשהיתה תינוקת לא הסכימה שיאכילו אותה! את אחיה מעולם לא האכלתי!).
סף התיסכול שלה מאוד נמוך, אם למשל היא מחליטה להתלבש לבד אבל המכנסיים קצת מאתגרות אותה היא מיד תתחיל לבכות בכי תמרורים ולא תמשיך לנסות כלל לאיזה חודש לפחות.
אוף איזה תמונה עגומה! אני אחרי שלושה לילות ללא שינה יתרה, אחיה חולה, אבא בחו"ל ואני מתחילה לאבד את שפיות דעתי...
כבר זמן מה שאני חוכחת בדעתי אם לפתוח דף בנושא ואפשר בהחלט לקרוא לזה דף זמני ואחר כך להשמיד או אם יבואו תובנות חדשות ומעניינות למישהו לצרף לאנשהו...
ביתי בת שלוש וחצי ולא מפסיקה לבכות. היא מתחילה את הבוקר בבכי ויללות, עוברת ליללות ובכי ומקנחת בצווחות. יש תקופות טובות יותר ותקופות קשות יותר, בטובות יותר היא רק בוכה פחות. כל דבר גורם לה לבכות. "אמא, תעבירי לי את המלח" נאמר עם דמעות בעיניים ועל סף בכי קורע לב. כאילו לא נותנים לה אם לא תבכה.
אם אנחנו בתוך הבית היא בוכה, כשאנחנו מחוץ לו (אפילו בגינה של הבית) היא בסדר.
ניסיתי הכל, הכלה, חיבוקים, דיבורים, בירורים, התעלמות (אולי ככה היא צריכה, אולי יש לה משהו לפרוק) בכל וריאציה אפשרית אבל זה ממש לא עוזר. הכי גרוע זה שאח שלה בוכה בגללה. היא מתחילה והוא שומע וממשיך. הבקרים פה נשמעים כמו התעללות בילדים והעצבים שלי מרוטים.
כבר עברה בי מחשבה שאולי לא טוב לה איתי. אולי אני מאכזבת אותה כאם. לא מספקת את הסחורה. אולי להיות איתי בבית זה התעללות מבחינתה ולכן בוכה כל הזמן.
היא לא זזה ממני מילימטר, לא משחקת לבד, אם אני הולכת לשרותים היא פוצחת צווחות היסטריות, ממש כמו תינוק קטן שטרם הפנים שאמא הולכת וגם חוזרת. שוב גם זה בא בגלים, יכולה להיות תקופה מעט יותר רגועה אבל אז זה יכה שוב בענק. מיותר לציין שלא השארתי אותה לבד כבר שנתיים וגם אז זה היה לשעה וחצי ועם אבא שלה? וכמה אפשר להאשים את הגן שהיתה בו חצי שנה מגיל 7 חודשים שהרי מאז לא זזתי ממנה כמעט?
בבקרים אחיה מתעורר עם זריחה, כשהיא שומעת אותו מתעורר מתעוררת גם, עייפה מאוד אבל מפחדת שתפספס משהו ומתחילה לבכות שהיא רוצה שאני אשאר איתה במיטה, מה שכמובן בלתי אפשרי, וכך למרות שהיא מתה מעייפות היא קמה ובוכה. צהריים היא לא ישנה כי היא רוצה להשאר עירה איתי ובערב הולכת לישון אחרי אחיה כדי להיות איתי עוד קצת. היא עייפה ולדעתי זה גורם די משמעותי לבכי, אבל לא מוכנה לחזור לישון בבוקר אם אני לא איתה במיטה.
עוד אחת מסצנות הבכי ה"חביבות" עליה משכבר הימים היא סצנת הארוחות, מתישבת ליד השולחן ומתחילה לבכות. מבקשת שאכין לה במיוחד מאכלים חביבים עליה ומתחילה לבכות כי "יש לבן בביצה הרכה!" או "יש נקודה שחורה באבוקדו" או אלוהים יודע. הסרה של הגורם העויין לא פותרת את הבעיה כי נוכחותו האנרגטית עדיין קיימת או משהו כזה והבכי נמשך. זה גורר תמיד בכי מאחיה הקטן וכל ארוחת מסתיימת בבכי של שניהם ותחושה איומה ואיבוד תאבון שלי (נו, אולי היא דואגת לי לדיאטה...). בסופו של דבר אחרי שהיא בוכה על הארוחת היא אוכלת אולי ביס וחצי ומודיעה שהיא בכלל שבעה.
היא יכולה להיות עסוקה בענייניה וליבב תוך כדי ב"קרעכצן" פולני תמידי ולא מרוצה.
הכי טוב היה אם היתה לי עזרה איתה ועם אחיה אבל אין לי ואין מצב שתהיה אז אין אופציה כזו כלל כפיתרון.
כשהיתה בת שנתיים היתה עצמאית מאוד. מעולם לא ידעה להעסיק את עצמה ולשחק לבד אבל ידעה לאכול לבד, להתלבש לבד, להפעיל לבד מכשירים בבית (וידאו, מערכת) ואיפשהו באיזור הלידה של אחיה שכחה איך עושים את זה. אני יודעת שזה עניין של אח קטן והכל אבל באמת שקיוויתי שאחרי כך וכך זמן היא תשוב לעצמה, תמצא את העניין כי העצמאות שלה היתה חשובה לה מאוד אבל התבדתי. קשה לטפל בשני תינוקות... (היא מבקשת שאאכיל אותה פתאום, כשהיתה תינוקת לא הסכימה שיאכילו אותה! את אחיה מעולם לא האכלתי!).
סף התיסכול שלה מאוד נמוך, אם למשל היא מחליטה להתלבש לבד אבל המכנסיים קצת מאתגרות אותה היא מיד תתחיל לבכות בכי תמרורים ולא תמשיך לנסות כלל לאיזה חודש לפחות.
אוף איזה תמונה עגומה! אני אחרי שלושה לילות ללא שינה יתרה, אחיה חולה, אבא בחו"ל ואני מתחילה לאבד את שפיות דעתי...