על ידי אמא_מאמצת* » 13 יולי 2005, 00:57
דניאל השוויץ היום בגן שהוא מאומץ
גם אני השווצתי בעובדת היותי מאומצת, בתמימות של ילדים פשוט הרגשתי טוב עם המיוחדות והשונות, הייתי גאה בעצמי, אין לי מושג למה, אבל זה היה כל כך אמיתי
אני זוכרת את עצמי בגן משוויצה שאבא שלי עובד בתעשייה האווירית. אל תשאלו אותי למה יש להשוויץ בזה... טוב הייתי צריכה להשוויץ במשהו
נעמי זה אחלה שהוא משוויץ, תני לו פידבק, זה נהדר שהוא משוויץ בייחוד שלו. תשוויצי גם את, לא לכל אחד יש ילד מיוחד כמו שלך.
והרחוב הישראלי כל הזמן דואג להזכיר לי שאני "רק" האמא המאמצת. רע לנשמה. גזענות ישראלית גאה בעצמה במסווה של התעניינות. או שאולי אילו פשוט שרידי כאב על זה שהרחם שלי הוא ניצול כימותרפיה והקרנות ואיננו יכול להחזיק הריון.
שולחת לך חיבוק
. יש באימוץ התמודדות כפולה, גם עם האובדן של היכולת להרות, וגם עם האימוץ של ילד לא ביולוגי. אלו שתי התמודדויות שונות, תני מקום לכל אחת מהן בנפרד. האפרוח שלך לא הגיע כדי לנחם את הכאב שלך על האובדן של היכולת להרות. הוא הגיע כי הוא היה צריך אמא, ולך היה מקום בלב בשבילו. אני עדיין מתאבלת במובן מסויים על חוסר היכולת להרות, ומוצאת את עצמי חושבת על זה המון, וזה שהפכתי לאמא לא מוחק את זה (במיוחד לא מתי שחברה משוויצה לי עם בטן עגולה ומקסימה דרך המצלמה של האינטרנט. זאת בטח לא היתה הכוונה שלה אבל הרגשתי ככה: נה נה נה נה, לי יש ולך אין....)
וההתמודדות עם ארץ הקודש היא התמודדות בפני עצמה...
אני הרגשתי כל הזמן לא "רגילה" בזה שאני לא מצליחה לעשות מה שכל העולם מצליח (ועוד בכיף), רק רציתי להיות רגילה כמו כולם, להיכנס להריון, לקטר על הכובד, להשוואות בדיקות, לקנות בגדי תינוקות חמודים (בשבילינו, לא בתור מתנה לחברה שרק ילדה), ללדת (אולי בבית), להניק (לפחות כמה חודשים), כמו כולם. ואז אחרי מסע ארוך וכואב הופכים לאמא, אבל... מגלים שלא כולם נותנים לך להרגיש סתם אמא. אני יודעת שיהיו בעתיד ימים שאני רק ירצה להרגיש רגילה כמו כולם, סתם אמא לילדה חמודה, ולא אצליח. בגלל התגובות, בגלל התמודדויות שיבואו בהמשך.
אז מה, אז אני מיוחדת, ויש לי ילדה מיוחדת, ובכל מקום נהיה מיוחדות, רוצה לחגוג את המיוחדות.
לפעמים אני עושה סימולציות. "מחממת" את עצמי. מדמיינת תגובות מעצבנות. ואז מנסה לחשוב איך לענות. לפעמים אני משתפת את האהוב. אולי זה יעזור להמשך. אני חושבת שמה שהכי מרגיז אותי בתגובות הוא שהן נאמרות במין עליונות, הרבה פעמים גם מתי שזה מגיע מתוך בורות. אני רוצה להיות מסוגלת לתת לעצמי את ה"עליונות" בחזרה. לא להתעצבן, לא לכעוס, אולי בעצם לא להרגיש כאב נפשי על תגובה לא במקום. לשקף לאדם מולי את חוסר הרגישות ("את יודעת שיש אנשים שעושים ילדים כדי למכור אותם"), את החטטנות ("כמה זה עלה", "למה האמא האמיתית נתנה אותה"), ואת השיפוטיות ("אימוץ של ילד שחור זה מאד בעייתי"). בלי להיפגע. בלי להתגוננן.
אני מניחה שזה מתאים להמון דברים אחרים בחיים, לא רק אימוץ.
היום מישהו שאל אותי "אז יהיו לכם גם ילדים ביולוגיים בסוף?"
עניתי, להפתעתי, די בשלווה "כנראה שלא". לא שיש מה להתעצבן משאלה כזו, זה פשוט נוגע בעצב חשוף סתם ככה באמצע היום במסדרון בעבודה. "אני מצטער בשבילכם". פה כבר התבלבלתי. לא רוצה שהוא יצטער בשבילי. אני אפילו חושדת שאני יותר מאושרת ממנו.
[u]דניאל השוויץ היום בגן שהוא מאומץ[/u]
[u]גם אני השווצתי בעובדת היותי מאומצת, בתמימות של ילדים פשוט הרגשתי טוב עם המיוחדות והשונות, הייתי גאה בעצמי, אין לי מושג למה, אבל זה היה כל כך אמיתי[/u]
אני זוכרת את עצמי בגן משוויצה שאבא שלי עובד בתעשייה האווירית. אל תשאלו אותי למה יש להשוויץ בזה... טוב הייתי צריכה להשוויץ במשהו :-)
נעמי זה אחלה שהוא משוויץ, תני לו פידבק, זה נהדר שהוא משוויץ בייחוד שלו. תשוויצי גם את, לא לכל אחד יש ילד מיוחד כמו שלך.
[hr]
[u]והרחוב הישראלי כל הזמן דואג להזכיר לי שאני "רק" האמא המאמצת. רע לנשמה. גזענות ישראלית גאה בעצמה במסווה של התעניינות. או שאולי אילו פשוט שרידי כאב על זה שהרחם שלי הוא ניצול כימותרפיה והקרנות ואיננו יכול להחזיק הריון.[/u]
שולחת לך חיבוק (()). יש באימוץ התמודדות כפולה, גם עם האובדן של היכולת להרות, וגם עם האימוץ של ילד לא ביולוגי. אלו שתי התמודדויות שונות, תני מקום לכל אחת מהן בנפרד. האפרוח שלך לא הגיע כדי לנחם את הכאב שלך על האובדן של היכולת להרות. הוא הגיע כי הוא היה צריך אמא, ולך היה מקום בלב בשבילו. אני עדיין מתאבלת במובן מסויים על חוסר היכולת להרות, ומוצאת את עצמי חושבת על זה המון, וזה שהפכתי לאמא לא מוחק את זה (במיוחד לא מתי שחברה משוויצה לי עם בטן עגולה ומקסימה דרך המצלמה של האינטרנט. זאת בטח לא היתה הכוונה שלה אבל הרגשתי ככה: נה נה נה נה, לי יש ולך אין....)
וההתמודדות עם ארץ הקודש היא התמודדות בפני עצמה...
אני הרגשתי כל הזמן לא "רגילה" בזה שאני לא מצליחה לעשות מה שכל העולם מצליח (ועוד בכיף), רק רציתי להיות רגילה כמו כולם, להיכנס להריון, לקטר על הכובד, להשוואות בדיקות, לקנות בגדי תינוקות חמודים (בשבילינו, לא בתור מתנה לחברה שרק ילדה), ללדת (אולי בבית), להניק (לפחות כמה חודשים), כמו כולם. ואז אחרי מסע ארוך וכואב הופכים לאמא, אבל... מגלים שלא כולם נותנים לך להרגיש סתם אמא. אני יודעת שיהיו בעתיד ימים שאני רק ירצה להרגיש רגילה כמו כולם, סתם אמא לילדה חמודה, ולא אצליח. בגלל התגובות, בגלל התמודדויות שיבואו בהמשך.
אז מה, אז אני מיוחדת, ויש לי ילדה מיוחדת, ובכל מקום נהיה מיוחדות, רוצה לחגוג את המיוחדות.
לפעמים אני עושה סימולציות. "מחממת" את עצמי. מדמיינת תגובות מעצבנות. ואז מנסה לחשוב איך לענות. לפעמים אני משתפת את האהוב. אולי זה יעזור להמשך. אני חושבת שמה שהכי מרגיז אותי בתגובות הוא שהן נאמרות במין עליונות, הרבה פעמים גם מתי שזה מגיע מתוך בורות. אני רוצה להיות מסוגלת לתת לעצמי את ה"עליונות" בחזרה. לא להתעצבן, לא לכעוס, אולי בעצם לא להרגיש כאב נפשי על תגובה לא במקום. לשקף לאדם מולי את חוסר הרגישות ("את יודעת שיש אנשים שעושים ילדים כדי למכור אותם"), את החטטנות ("כמה זה עלה", "למה האמא האמיתית נתנה אותה"), ואת השיפוטיות ("אימוץ של ילד שחור זה מאד בעייתי"). בלי להיפגע. בלי להתגוננן.
אני מניחה שזה מתאים להמון דברים אחרים בחיים, לא רק אימוץ.
היום מישהו שאל אותי "אז יהיו לכם גם ילדים ביולוגיים בסוף?"
עניתי, להפתעתי, די בשלווה "כנראה שלא". לא שיש מה להתעצבן משאלה כזו, זה פשוט נוגע בעצב חשוף סתם ככה באמצע היום במסדרון בעבודה. "אני מצטער בשבילכם". פה כבר התבלבלתי. לא רוצה שהוא יצטער בשבילי. אני אפילו חושדת שאני יותר מאושרת ממנו.