אמא מאמצת

פותחת דף משלי. חדשה.
לא בטוחה שאני אתמיד, למרות שאני מאד אוהבת לכתוב.
אני אמא מאמצת. טרייה. האפרוחית נמה בחדר ליד. בת שלושה חודשים וצ'ופצ'יק.
עמדנו נפעמים מעל עריסתה בבית האומנה לפני חודשיים וחצי, שהיתה בת שבועיים. זוכרת שלא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להרים אותה כדי שלא להפריע לשנתה השלווה. המטפלת שקיבלה אותנו הרימה אותה ונתנה לי אותה. פיצפונת וחמימה.

למה אני כותבת? אולי כי שהתחלנו לעשות צעדים משמעותיים בכיוון אימוץ חיפשתי פה כותבים שאימצו ולא היו הרבה. אם בכלל.
יש משהו מאד לא באופן טבעי באימוץ. אני בעצם רוצה לכתוב על ניסיוני. על הכאב ועל האושר.

מזל טוב! מאד מרגש מה שאת כותבת.
תודה שאת משתפת אותנו. באמת רובנו יודעים כל כך מעט על מה שעובר על אמא או הורים מאמצים. חלק נכבד מאיתנו עברו הריון ולידה, ומסוגלים פחות או יותר להבין אחרות במצב כזה, אך באמת יודעים רק מעט מאד מה קורה כאשר נוצרת משפחה בצורה אחרת. לרוב לא מדברים על זה. ולכן - תודה של השיתוף שיעזור לי להבין טוב יותר.

מזל טוב לך, איזה אושר @}
אני מקווה שתתמידי בכתיבה. ואני מסכימה אתך שלכאורה יש משהו מאד לא באופן טיבעי באימוץ
אבל מצד שני יש באימוץ, לדעתי, את הדבר הטבעי ביותר באדם: אהבה לשמה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה אנושית של הורה לילד - ולא משנה בכלל אם הוא ילד אותו או לא.

אקרא בשמחה כל עדכון בדף, ותתחדשי על דף בית אישי

הי ברוכה הבאה
אני דווקא מרגישה שיש משהו מאוד באופן טבעי באימוץ
אני עוד לא בדיוק מסודרת עם המילים שלי על למה או איך אבל אהבה אינסופית שחשים כלפי ילד גם אם הוא מאומץ היא האופן הטבעי בעיני.
האמא של הילדים שאני שומרת עליהם שאלה אוית פעם אם אני יכולה להבין איך מסרו כאלה חמודים וכמעט נפלה מהכסא כשמארתי לה כן שבאופן טבעי הורה רוצה לילדים שלו את החיים הכי טובים שיש והמוסרים ידעו שאת זה הם לא יוכלו לתת להם.
בהצלחה

_מזל טוב לך, איזה אושר

אני רוצה להגיד לך בדיוק את כל המילים של אליס בארץ המראה.

ילד זה דבר נפלא. כל ילד.

בתור מטפלת בילדים קרה לי שנקשרתי כל כך חזק לילד שאהבתי אותו ממש כאילו היה שלי.
בכל אופן מאחלת לך המון מזל טוב !

מזל טוב לך!! @}

מאד מרגש אותי לקרוא מה שכתבת.
מבחינתי, אין דבר טבעי יותר מלאמץ את מי שזקוק לאהבתינו.

מזמינה אותך להכנס לדף טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים.

זה ה"בייבי" שלי, שהצטרפה אליו אמא "מאמצת" נוספת.
עבור כל אחד מהתינוקות שטיפלתי בהם, התפללתי שיזכה בהורים שיביטו בו נפעמים, ויאהבו אותו אהבה שלמה.
מחמם את הלב לשמוע גם את הצד הזה של המטבע.

מזל טוב אממאמצת! רציתי לחזק את ידייך, כאמא שאמצה בת לפני יותר משנה.
נכון, הורות לילד מאומץ לא באה "באופן טבעי" מייד, אבל הזמן שעובר, לפעמים כמה חודשים ולפעמים יותר, הופך את המשפחה למקשה אחת, חזקה יותר, ואת ההורות לטבעית. גם כאשר ילד חדש נולד למשפחה זה מערבב ומנער הכל (כמו הקישוטים האלו שמלאים במים עם חתיכות נייר כמו שלג לבן), ולוקח זמן עד שהכל נרגע ומתיישב במקומו. אבל כשזה מגיע... אין אושר גדול מזה!
בהצלחה

עירית_לוי

מזל טוב וברוכה הבאה!

מזל טוב!
לפני כמה שבועות היתה לי שיחה עם אם שאימצה ילדה מסין (בת שנה ,אחרי בית יתומים)
לא תארתי לעצמי עד אז מה רבים עלולים להיות הקשיים בסיטואציה הזאת.
אשמח לקרוא כאן את חוויותייך.

על הכאב ועל האושר.
אין יותר באופן טבעי מזה.

תרגישי בנח ותספרי הכל.

<אגב, השורה הראשונה בהודעה שלי היא ציטוט ממשהו שכתבת.
ככה עושים פה. מזהים ציטוטים על ידי הכתב הנטוי.. וגם אם הטקסט פתאום נשמע מוכר...>>

תודה על קבלת הפנים. נעים פה.

"שלך?"
הרמתי את המבט והסתכלתי אל האישה הסקרנית שרכנה אל המנשא עם הפשושית. רציתי לצעוק "שלי שלי שלי שלי!!!" ניבהלתי מהטלת הספק.

ילדה שלי, הבת שלי. האמת היא שאני לא חושבת שהיא שלי. היא של עצמה בלבד. שייכת לעצמה. אני שלה לגמרי.

הרבה לפני שהכרתי את בתי. ארוע חברתי עם משפחות (לא רק). ישבתי עם חברה על הדשא ועקבנו בעיניים שמחות אחרי אבא שרודף וצוחק אחרי ביתו השובבה. ילדה מלוכסנת עיניים. צחוק מתגלגל עטוף בחמימות של שמש ירושלמית אביבית.
"של מי היא?" חברתי שאלה את האב. אני התכווצתי. ברור של מי היא. הוא האב, היא הבת.
הוא חייך, מחבק את בתו. "רוב הזמן היא של עצמה" אמר.

אני חושבת שרוב ההורים שאני מכירה חושבים על ילדיהם כשלהם, שייכים להם. אבל ילדים שייכים לעצמם, ואנחנו ההורים תומכים בהם במסע החיים הפרטי שלהם. הם נפשות עצמאיות וחופשיות. אני חושבת שעם ילד מאומץ זה מודגש חזק יותר. גם מכיוון שה"שלי" לא מובן מאליו מכוח הביולוגיה וגם מכיוון שאני מאמינה שאצל ילד מאומץ מאד חשוב לתת ביטוי לייחוד של הילד, לסיפור חייו הפרטי, אי אפשר פשוט להחליט שמכיוון שילד הוא שלי השוני והייחוד ימחקו.

האב הירושלמי הסביר בסבלנות שאמא של האפרוחית נשארה בבית, והאמא הביולוגית שוויתרה, נשארה בוויאטנם. בטח מאז עוד הסביר המון פעמים. סבלנות, זאת מילת מפתח אצל הורים מאמצים. להסביר, בסבלנות אין סופית את הברור כל כך אצל משפחות ביולוגיות. אני התחלתי לגייס שקי סבלנות.

האמת היא שאני לא חושבת שהיא שלי. היא של עצמה בלבד. שייכת לעצמה. אני שלה לגמרי

איזה משפט, עשית לי צמרמורות...נעימות....
איזו אמא מדהימה את !

מזל טוב על שהפכת לאם

גם אני אימצתי את בתי לפני כמה שנים ולפי חווייתי זה מאוד טבעי ובאופן טבעי

מאחלת לך הרבה אושר ושמחה והגשמה עם בתך

איזה יפה את כותבת..

לאור השמש
נכון, הורות לילד מאומץ לא באה "באופן טבעי" מייד, אבל הזמן שעובר, לפעמים כמה חודשים ולפעמים יותר, הופך את המשפחה למקשה אחת, חזקה יותר, ואת ההורות לטבעית. גם כאשר ילד חדש נולד למשפחה זה מערבב ומנער הכל (כמו הקישוטים האלו שמלאים במים עם חתיכות נייר כמו שלג לבן), ולוקח זמן עד שהכל נרגע ומתיישב במקומו
אני מכירה הרבה הורים מאמצים ולכל אחד יש החוויות המיוחדות שלו. כמו שיש נשים שמתחברות מייד עם התינוקות שהן ילדו ויש נשים שלוקח להן זמן, כך גם במקרה של אימוץ: יש אימהות שמתחברות מייד עם התינוקות או הילדים שאימצו, ויש כאלה שלוקח להן זמן. מכל מקום, אין אהבה "נכונה" אחת, אין דרך אחת. כל אחת וחוויותיה.

אבל ילדים שייכים לעצמם, ואנחנו ההורים תומכים בהם במסע החיים הפרטי שלהם. הם נפשות עצמאיות וחופשיות.
מדהים כמה נקודת מבט כזאת שופכת אור על אמת גדולה.

שליחה על ידי ב_דרך* » 01 מאי 2005, 19:31

תתחדשי
על הדף

ועל האפרוחית

עירית_לוי

הכתיבה שלך מאוד מרגשת.
תמשיכי לכתוב

_הכתיבה שלך מאוד מרגשת.
תמשיכי לכתוב_
מצטרפת @}

ברוכה הבאה @}

ברוכה הבאה. תודה על הזוית שאת מאירה.
מחכה לקרוא עוד.

איזו אמא מדהימה את !

(())
הכתיבה שלך מאוד מרגשת. @}

מכירה 3 מאמצות מקרוב.
כל אחת מהן הודתה על האוצר שנפל בחיקה.
אחת אפילו אמרה לי שהיא שמחה שלא הצליחה ללדת כי אז היא לא היתה זוכה בבתה המאומצת.

מבחינה אקולוגית, לאמץ זה אפילו יותר באופן טבעי מללדת

זוכרת שלא ידעתי מה לעשות

כשתגלי - תעדכני אותי!

להסביר, בסבלנות אין סופית את הברור כל כך אצל משפחות ביולוגיות. אני התחלתי לגייס שקי סבלנות.

לסביבה תמיד יהיה מה לומר, ולא משנה באיזה הקשר: אימוץ / חשבון בנק / הילד נחנק במנשא / למה את לא מיניקה / למה את כן מיניקה.
לכן כדאי ללמוד לצפצף באלגנטיות, ולהתייחס אל מה שחשוב באמת...
את האנרגיה כדאי להשקיע פנימה, אל המשפחה שנולדה לכם.

שליחה על ידי יעל_צ* » 02 מאי 2005, 18:09

ברוכה הבאה!
תתחדשי על הדף ועל האפרוחית

אמא של אורי -

מבחינה אקולוגית, לאמץ זה אפילו יותר באופן טבעי מללדת
נחמד, באמת אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

אמרה לי אמא מאמצת שהכאב מתכהה עם הזמן. הכאב על חוסר היכולת להיכנס להריון, לשאת הריון, ללדת.
הכאב לא עובר לי, הוא מתחלף בכאב אחר. כאב על שלא נשאתי את בתי ברחמי, ילדה שלעולם לא היתה יכולה להיות בתי הביולוגית. בסוף גם הכאב הזה יעבור, ואולי יחזור שוב להזכיר לי את בגידת גופי כאשר היא תלד את נכדי.

אני נושאת אותה במנשא. הרבה לפני כבר חשבתי שאת ילדי (רציתי משפחה גדולה) אשא במנשא ידעתי והאמנתי שזה חשוב לילד, לביטחונו, לשלוותו. חשוב גם לקשר הראשוני, להתפתחותו (טוב אתכן אני לא צריכה לשכנע).
נוספה סיבה נוספת לרצון שלי (ואולי גם שלה) במנשא. לא חשבתי שארגיש ככה, אבל אני מרגישה שאני מעניקה לעצמי את ההריון שלא היה, ומפצה אותה על ההריון שלה כעוברית. אוהבת להרגיש את החמימות הכבדה על בטני. מניחה יד אוהבת על מתאר גופה הקטן והמכורבל בבד המנשא. מרגישה את הדחיפות.
חברה שאלה אותי "כמה זמן תסחבי אותה ככה?" עניתי "לפחות תשעה חודשים".

אני מרגישה שאני מעניקה לעצמי את ההריון שלא היה

חברה שאלה אותי "כמה זמן תסחבי אותה ככה?" עניתי "לפחות תשעה חודשים".
איזה יופי לקרוא אותך! @}
גם עבורי הנשיאה במנשא היא מין הריון חיצוני כזה. איזה יופי שאת מעניקה לשתיכן את החוויה הזו.

ברוכה הבאה ומזל טוב על הפיכתך לאם!

"לפחות תשעה חודשים". ,

בגידת גופי

מזדהה

אם כי משתדלת להאמין שיש לו סיבות משלו והכל לטובה.
אולי נגלה אותה ואולי לא, אבל היא שם איפשהו...

בת כמה את?
if i may ask...

בת כמה את?

אני עדיין יכולה לנסות. הביציות שלי בטח עדיין נוצרות באיכות סבירה כל חודש. אבל זה מעבר לזה. אני לא בטוחה שאני רוצה. אני בטוח לא רוצה לחזור לטיפולים.
טיפולים זה גיהינום. עומקו של הגיהינום נקבע לפי רגישותה של המטופלת. אני מניחה שלא הגעתי לתחתית של נפשי, אבל לא הייתי רחוקה משם.
כאב לי כל כך פעם לשמוע רופא פוריות בעל שם מדבר על היכולות הרפואיות שיש היום, משבח ומהלל. ועדיין טיפולי פוריות הם הליך רפואי לעיתים כירורגי עם אחוזי הצלחה נמוכים למחזור, ועם נזקים עצומים לגוף ולנפש. לגוף ולנפש שלי.
"אל תדאגי, אנחנו נכניס אותך להריון" שמעתי את המשפט הזה בוורסיות שונות מרופאים שונים. תמיד תהיתי איך הם לא ניזהרים עם הסמניטקה של האמירה.
פעם שאלתי את הרופא, "יופי, אז אני אכנס להריון. מה אחר כך? הרי לפי מצבי לא ברור בכלל אם אני יצליח להחזיק הריון". הוא אמר לי "מה את דואגת, קודם נכניס אותך להריון".
פנינו לרופא להריון בסיכון גבוה. דיבר על היכולת להחזיק הריון במצבי. אחוזים, סיכויים...בסוף השיחה לחץ ידיים ובחיוך סיפר לי על מטופלת במצב דומה שאחרי 10 הפלות בשלבים שונים של הריונתיה לאחר טיפולים הצליחה ללדת ילד בריא. הוא עודד אותי "זה אפשרי". לא ברור לי למה הוא חשב שזה יעודד אותי. ויותר מזה לא ברור לי למה זה נחשב אצלו הישג. הוא לא איבד הריון - ילד עתידי.

מרגישה שבחרתי בחיים שלי, ושבחרתי להעניק חיים טובים לבת שלי.
לא רוצה לסבול, החיים קצרים מדי, ובורכתי באפשרות לבחור שהיא לא מובנת מאליה בחברה שלנו.
בחרתי בחירה מורכבת, אולי קשה, בטוח מבורכת.
יש לפחות שלוש נפשות בעולם שמאושרות מהבחירה שלי. זה המון, לא הרבה אנשים זוכים לבחור בחירות כאלה.

שליחה על ידי א_מא* » 04 מאי 2005, 21:46

אמה מאמצת יקרה! תודה לך על השיתוף הזה. את כותבת דברים כ"כ יפים.
אני מתרגשת לקרא את הדף הזה.
שיהיה לכם המון אושר, בריאות ושמחה.
מישהו אמר לי פעם שבנצרות לאמץ ילד נחשב למצווה יותר גדולה מאשר לבנות כנסיה (אולי אני לא מדוייקת).
בעיניי זה דבר מדהים.
את נראית (נשמעת) לי אמא נהדרת ובתך זכתה במשפחה אוהבת ויפה.

נכון

לא רוצה לסבול, החיים קצרים מדי, ובורכתי באפשרות לבחור שהיא לא מובנת מאליה בחברה שלנו.
ודורשת הרבה אומץ. תבורכי.

ודורשת הרבה אומץ

בעיקר הייתי מיואשת. רציתי להיות אמא בצורה נואשת. זה היה ממש צורך. קצת כמו אדם במדבר שזקוק למים, או חייל שזקוק לשינה אחרי לילה לבן.

מרגיזים אותי (לא ברמה של לבזבז על זה אנרגיה) אותם אלו שהתנגדו או הביעו חוסר נוחות מתי שהייתי מאד צריכה את התמיכה. עכשיו הם עושים פוצי מוצי לאפרוח שלי.
"זה בעייתי"
"למה את צריכה את זה"
"ילדים מאד אכזריים, הוא יסבול בגן"
"תחכי, אולי רק תירגעי ותכנסי להריון" (אמא שלי, פנינולוגית ידועה).

עכשיו הם עושים פוצי מוצי, אבל לי נשאר החמוץ בלב.

אבל הכי עשתה לי טוב התגובה של האמא של האיש. היא מאד שמחה ותמכה. ניראה לי שהיא רצתה להיות סבתא כמעט כמו שאני רציתי להיות אמא.

מאמצת יקרה!
בחירות לא שגרתיות בחיים יש להם מחיר חברתי. תבואי לזה בצורה מפוקחת.
למשל הרצון שלך להשתמש במנשא לאורך זמן יגרור תגובות דומות
"בשביל מה את צריכה את זה"
"זה פינוק יתר, את תצטערי אל זה"
"אח"כ היא לא תרד לך מהידיים"
"המנשא חונק את התינוק/ הורס לתינוק את הגב/ הורס לאמא את הגב/ כל התשובות נכונות"
ועוד כיד הדמיון.
לא כולם פתוחים לקבל את השונה. זה בסדר, זאת בעיה שלהם, לא שלך.
<פיצה כותבת וזה מרגיע כי בסה"כ פיצה מאוד מזדהה עם התחושה וזה באמת עושה חמוץ בלב>

פעם היה לי וויכוח מתסכל עם חבר ללימודים. הוא וזוגתו היו בהריון השני, אני עדיין רק חלמתי על הריון. הוא טען בתוקף שתינוקות לא זוכרים שום דבר משנתם הראשונה. יש רק אוכל-לישון-פיפי-אוכל-לישון-קקי...ושהוא מחכה שהוא כבר יוכל לתקשר עם הבן שלו. ניסיתי למחות "בטח שהם מרגישים וזוכרים" אבל לא היתה לי שום דרך להוכיח. באמת אין לנו זכרונות מודעים מהגיל הזה.

האפרוחית תינוקת מקסימה. רגועה וחייכנית. בדרך כלל שהיא בוכה אנחנו מבינים אותה, בקבוק, עייפות, תשומת לב, או סתם שיעמום מלשבת עם אמא ליד המחשב. אבל לפעמים, בעצם אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שזה קרה, היא פורצת בבכי קורע לב. בכי עצוב, נעלב. חסר אונים, בלי סוף.

שזה קרה חשבתי על האם הביולוגית. הרגשתי שביתי אולי בוכה עליה, אליה. בוכה, נעלבת על הנטישה הקשה. בטח שתינוקות זוכרים.

אני מנסה להרגיע, הולכת איתה על הידיים במסלולים אקראיים בין החדרים בבית. שרה, מדברת, ובעיקר מבטיחה.

הייתי פעם אחת בהריון. לא להרבה זמן, אבל הריון, כזה אמיתי. 6 שבועות וקצת. הוא נגמר מהר ואולי הכי רע שיכולתי לחשוב שיכול להיות מתי שגרגר עוברי יודע שאין לו מה לחפש ברחם הפגוע שלי ומחליט לנסות מקום אחר. זה הצליח לו, אבל לא להרבה זמן.

אבל כשקיבלתי תשובה חיובית זה נראה כל כך קסום. התקשרתי לקבל תשובה לבדיקת הדם. לידי עמד האיש. איך שהאחות ענתה לי ידעתי שזה חיובי. היא צחקה. ברגע שהיא אמרה לי את התוצאה עברה לי בראש מחשבה חדה ומהירה. יש ילד בעולם הזה שכבר לא יהיה שלי.

בשלב ההוא כבר חשבנו ברצינות על אימוץ. כבר הכנתי את עצמי לוויתור על הריון וילד ביולוגי. כבר דמיינתי את הילד המאומץ שלי.

אחר כך זה ניגמר עוד לפני שבכלל הרגשתי בהריון. מלווה בכאב פיזי וחור ענק בלב. הרופא אמר לי שזה דוקא סימן טוב - זה אומר שאני יכולה להיכנס להריון. אני בכלל הרגשתי שעדיף שזה לא היה קורה.
כשגירדתי את התחתית של בור הכאב ניסיתי להאחז באותה מחשבה שרצה לי במוח בזמן שגיליתי שאני בהריון. חודשיים וקצת אחר כך פגשנו אותה.

מזמינה אותך להכנס לדף טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים.

אמא של אורי ראיתי את "הבייבי" שלכם לפני כן, ושמחתי על כך שיש מי שחושב על התינוקות. אני זוכרת שחשבתי אולי להתנדב אבל היה כתוב שמתקבלים רק מתנדבים עם נסיון עם תינוקות. אז עוד לא היה לי. זה תיסכל אותי שאפילו לזה אני לא מתאימה.

עלה לי בראש שאולי יום אחד בעתיד אני אצטרף למתנדבים יחד עם בתי כשתגדל. היא בילתה שבועיים בבית חולים ובבית אומנה לפני שהגיעה אלינו, אני חושבת שטיפלו בה במסירות.

אפשר לשאול קצת שאלות על האימוץ?
איפה אימצתם? בארץ? בחו"ל? כמה זמן חיכיתם? (מרגע שהגשתם בקשה)
את לא חייבת לענות אם לא מתאים לך.
הדף שלך עושה לי בלבלה בבטן ובלב... (כשרק ניסיתי להזכיר את הא' של אימוץ האיש שלי התחיל להחליף צבעים...)
תודה

שליחה על ידי נועה* » 08 מאי 2005, 15:34

אימוץ נראה לי הדבר הטבעי ביותר - מי שרוצה ילד מאמץ את מי שרוצה אמא/אבא.

בהצלחה

אימוץ נראה לי הדבר הטבעי ביותר - מי שרוצה ילד מאמץ את מי שרוצה אמא/אבא.
נכון. וגם להיפך. זה אימוץ הדדי.

אבל לפעמים, בעצם אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שזה קרה, היא פורצת בבכי קורע לב. בכי עצוב, נעלב. חסר אונים, בלי סוף

בלי לחלוק על המחשבה שהם זוכרים, ואני מאמינה בכך בכל ליבי, אני מבקשת לציין שתינוק שלישי שלי, כמו שניים לפניו, בוכה ככה לפעמים, ואף אחד מהם לא מאומץ

אני קוראת עכשיו את "אינטליגנציה רגשית", וכתוב שם על זכרונות קדומים, שאופסנו עוד כשלא היו לנו מילים, שמשפיעים עלינו בדרך לא מודעת, ושאנחנו לא מבינים אותה, מפני שכשהם אופסנו, לא היו לנו "למילות קוד" לאיחסון שלהם.

אמא של אורי ראיתי את "הבייבי" שלכם לפני כן, ושמחתי על כך שיש מי שחושב על התינוקות. אני זוכרת שחשבתי אולי להתנדב אבל היה כתוב שמתקבלים רק מתנדבים עם נסיון עם תינוקות. אז עוד לא היה לי. זה תיסכל אותי שאפילו לזה אני לא מתאימה.

סליחה שגם הדרישות שלנו הוסיפו עוד משקולת אל המשא הכבד שסחבת. את בוודאי מבינה את הצורך בנסיון.
מובן שבבוא היום, נשמח לצרף אותך לעתודת המתנדבים @}

כשזה קרה חשבתי על האם הביולוגית. הרגשתי שבתי אולי בוכה עליה, אליה. בוכה, נעלבת על הנטישה הקשה. בטח שתינוקות זוכרים.
אין לי ספק שתינוקות זוכרים. אלו לא זכרונות מילוליים, אלא חווייתיים.
התינוק חי בהווה ניצחי. כשטוב לו - הכל טוב, וכשרע לו - הכל רע.
כשלאורך זמן (בוודאי יותר משבועיים) הוא שוכב לבדו ואין מי שדואג למלא את צרכיו, הוא לומד שזהו עולם רע. אותו תינוק עשוי לגדול ולהיות אדם חשדן.
תינוק מסופק, לומד שזהו עולם טוב, ועל כן יתן בו אמון גם בעתיד.
בדרך כלל תינוקות שנמסרים לאימוץ או ננטשים, חווים את הנטישה עוד בהיותם ברחם. אם שאינה מעוניינת בהריון, משדרת זאת לעוברה. היא לא שומרת על עצמה בדומה לאם ה"מקננת". הנפלא הוא, שאז מגיעים אנשים אוהבים כמוך, ומעבירים מסר של אהבה ללא תנאי.

סליחה שגם הדרישות שלנו הוסיפו עוד משקולת אל המשא הכבד שסחבת. את בוודאי מבינה את הצורך בנסיון.
מבינה

אפשר לשאול קצת שאלות על האימוץ?
מיכל, אנחנו קצת שונים, אנחנו לא נמצאים בארץ. בארץ האפרוחית היתה נחשבת אימוץ של תינוקת עם צרכים מיוחדים. מי שמגדיר תינוקות כמוה ככה הוא לפי דעתי קצת גזען וחסר אמונה.

אני חושבת שלא תוכלו לאמץ בארץ תינוק בלי צרכים מיוחדים (אבל בעצם לילד שהוריו וויתרו עליו יש צרכים מיוחדים, בקיצור אני לא אוהבת את הגדרות האלו) כי יש לכם נסיכה שנולדה לכם. בכל מקרה אימוץ כזה לוקח 5-6 שנים. זה המון זמן.
אפשר לאמץ אימוץ בין ארצי, מחו"ל. אני חושבת שהאפרוחים מחכים בבתי ילדים עד גיל חצי שנה-שנה ורק אז אפשר לאמצם. כמה זמן זה לוקח אני לא בטוחה, הכי טוב לשאול בפורומים לאימוץ. אני חושבת שזה קצר משמעותית מאימוץ בארץ.

גם תהליך אימוץ של תינוק עם צרכים מיוחדים בארץ יחסית קצר. תלוי בבעיה. זה נישמע מפחיד "צרכים מיוחדים" אבל בתוך ההכללה "נופלים" גם אפרוחים בלי צרכים מיוחדים אמיתיים או קשים (לפי דעתי). וגם בעצם אנחנו לא באמת מודעים ליכולת ההתמודדות שלנו. ביום ההולדת לאהוב הכנתי עוגה עם כל ה-30 ומשהו נרות כדי שיוכל לבקש בקשה גדולה. הוא ביקש עוד ילדים מקסימים כמו האפרוחית. לשנינו ברור שלא נחכה 5-6 שנים. אנחנו בטח נאמץ אפרוח עם צרכים מיוחדים.

הדף שלך עושה לי בלבלה בבטן ובלב...
קראתי את הדף שלך על נתנאל ובכיתי. עמדתי לפני כמה חודשים ברחוב וצעקתי לשמים למה (מזל שלא היו הרבה אנשים ברחוב כי בטח נראיתי מטורללת לגמרי). גם אני לא קיבלתי תשובה. אני חושבת שאין. לא יכול להיות שיש. אני מאד מפחדת להיכנס להריון ולא להצליח לשאת אותו, ויש סיכוי סביר שזה יקרה לנו אם נתעקש להיכנס להריון.

כשרק ניסיתי להזכיר את הא' של אימוץ האיש שלי התחיל להחליף צבעים
עוברים מה-א' ל-י' לאט לאט, גם בשביל עצמך.
בזמן הטיפולים היה חשוב לי להבהיר שאני זו שמחליטה מתי די כי זה הגוף שלי. זה היה חשוב לי בשביל להרגיש שיש לי שליטה, שזה תלוי בי. הבן זוג קיבל זאת בהבנה גמורה. אבל אני חושבת שאת מלוא המשמעות הוא הבין רק אחרי הפגישה עם הרופא להריון בסיכון גבוה עליה כתבתי. אז זה חילחל. לי הפגישה הזאת היתה מאד משמעותית כי סוף סוף הרגשתי שיש לי אישור לוותר. זה סיכון גדול מדי.
לאמץ היה תהליך ארוך ולעתים כואב כי היינו צריכים לקבל את האובדן של חוסר היכולת להיכנס להריון וללדת. אבל חשוב לי לכתוב לך שלמרות הייאוש הגדול שהרגשתי, האומללות, התיסכול, וחוסר האונים, החלטה על אימוץ נתנה לי המון המון כוח, ובסוף גם המון אושר. ובעצם יש באימוץ גם המון חוסר וויתור לגופי שבגד בי, לא הסכמתי לוותר על להיות אמא.

לברר או אפילו להירשם לאימוץ ברשות למען הילד, או לברר על עמותות אימוץ בין-ארצי הוא צעד טכני קטן ולא מחייב, אין מה להפסיד. זה צעד משמעותי להתחיל את התהליך. אני אשמח לכתוב עוד דרך האימייל אם תרצי.

אמא מאמצת
מאוד מרגש לקרוא אותך ואני רוצה לצטט לך שיר...
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם
באים המה דרככם אך לא מכם
חיים עמכם אך לא שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בתוכם, אך לא נשמתם,
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר,
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם...."
ג'ובראן חליל ג'ובראן

ואני רוצה לצטט לך שיר...
איזה יופי, תודה @}

_כשרק ניסיתי להזכיר את הא' של אימוץ האיש שלי התחיל להחליף צבעים
עוברים מה-א' ל-י' לאט לאט, גם בשביל עצמך._
תודה לך.
אני חייבת לציין שביום שנתנאל נפטר, כשהוא עדיין נתון להשפעת החוויה הקשה של סכנת החיים שבה אני הייתי נתונה, הוא דווקא דיבר על זה בפה מלא, אח"כ הוא נסוג לחלוטין. בנתיים אנחנו עובדים ומתכוננים להריון נוסף (עדיין לא מנסים בפועל כי אסור, אבל מנסים להקדים את הזמן שבו זה יהיה מותר). באמת קשה לוותר על המחשבה ועל הרצון להרות באופן טבעי וללדת. אני עדיין צריכה להתמודד גם עם האובדן של הלידה הטבעית שלי.
הדף שלך הזכיר לי שתמיד באיזשהו מקום רציתי לאמץ ילד גדול (שבוודאי מוגדר כילד עם צרכים מיוחדים), מתוך איזה רצון לתרום או להציל...

את מתארת אותכם כל-כך יפה, והתחושה היא שזו באמת התינוקת שלכם, ואת אמא שלה, לכל דבר ועניין, באופן הכי טבעי שיש. וזה שוב העלה אצלי את תחושת החוסר, ופתאום קלטתי שאולי אימוץ זה לא כ"כ נורא כמו שחושבים, שאפשר לאהוב ילד באופן שלם ומוחלט גם אם הוא לא היה אצלי בבטן 9 חודשים, להיות שלו/ה ושהוא יהיה שלי...

אני מאד מפחדת להיכנס להריון ולא להצליח לשאת אותו, ויש סיכוי סביר שזה יקרה לנו אם נתעקש להיכנס להריון.
אני ממש מבינה אותך. גם אני מאוד מפחדת, והסיכוי הסביר שזה יקרה לי הוא גם מאוד גבוה (כמעט ודאי). אבל עדיין גם מאוד מפחדת לוותר. אתם באמת מאוד אמיצים על שעשיתם את הצעד הזה!

אני חושבת שלא תוכלו לאמץ בארץ תינוק בלי צרכים מיוחדים (...) כי יש לכם נסיכה שנולדה לכם.
אני לא בטוחה שזה נכון, במדינת ישראל זה מאוד לגיטימי לרצות שני ילדים. מעניין לבדוק.

אם הדברים קשים מדי, או לא מתאימים, את מוזמנת למחוק.

לפי חוק האימוץ, הורים לילד\ה יכולים לאמץ בארץ רק ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ויש מקרים רבים המוגדרים כצרכים מיוחדים, למשל ממזר, או מי שנולד מגבר ערבי, או ילד מגיל שנתיים ומעלה. ברור שיש גם מקרים אחרים, הקשורים למצב הגופני, הרפואי והנפשי של הילדים.

מגבלות אלו אינן קיימות באימוץ בחו"ל, וגם לא צריך לחכות שנים על גבי שנים.

שאולי אימוץ זה לא כ"כ נורא כמו שחושבים - מי חושב שאימוץ הוא כל כך נורא?

מכל מקום, מאחלת לך להגשים את רצונך בילד/ה נוספת בדרך זו או אחרת.

אם הדברים קשים מדי, או לא מתאימים, את מוזמנת למחוק.
לא בכלל לא, אני שמחה שאת כותבת

את מתארת אותכם כל-כך יפה, והתחושה היא שזו באמת התינוקת שלכם, ואת אמא שלה, לכל דבר ועניין, באופן הכי טבעי שיש.
תודה, אני באמת מרגישה ככה.

וזה שוב העלה אצלי את תחושת החוסר, ופתאום קלטתי שאולי אימוץ זה לא כ"כ נורא כמו שחושבים, שאפשר לאהוב ילד באופן שלם ומוחלט גם אם הוא לא היה אצלי בבטן 9 חודשים, להיות שלו/ה ושהוא יהיה שלי...
נכון, אבל זה תהליך להגיע להבנה הזאת, ובסופו מרגישים שלמים עם ההחלטה. תחושת החוסר היתה הדבר שהיה לי הכי נורא בלא להצליח להיות בהריון. האין הוא ענק, אין סופי, בלתי נתפס, ומצד שני כל כך מציאותי. פשוט אין.

קראתי עכשיו את הכל בבת אחת.
כל כך מרגש הסיפור שלך.
תמשיכי לספר לנו @}

תמשיכי לספר לנו
ממשיכה

שאלות על שייכות...
יום הזיכרון, מחר יום העצמאות. אני שייכת, מרגישה שייכת מאד. הבת שלי תרגיש שייכת?

לאמץ גרם לי לתהות על השייכות שלי מכיוון שהשייכות של בתי בבוא היום תהיה משהוא שבטוח יעסיק אותה. איך מרגישים שייכים מתי שאולי לא מאה אחוז שייכים? איך מרגישים שייכים מתי שהשורשים נישארו במקום אחר בעולם? איך מרגישים שייכים מתי שמישהו אחר מטיל ספק בשייכות שלך?

למה אני שייכת? כי נולדתי במשפחה ישראלית וגדלתי בישראל? אפשר להרגיש שייכים למקום/קבוצה רק מתי שהחלק השני מתקיים? כנראה ששייכות מורכבת מהמון דברים.
פעם חבר חזר מהמזרח וסיפר נפלאות. גן עדן. ואני הרגשתי שזה קשור גם לזה שהוא לא היה שייך לשם. שאתה שייך למקום, לקבוצה אז אתה רואה את הדברים הכואבים. קל להיות במקום אחר ולהרגיש גן עדן מתי שלא שייכים.
האם בתי תוכל לכאוב כישראלית ביום הזיכרון מתי שהיא אולי רוצה/צריכה לכאוב על עוולות שנעשו לאבותיה במקום אחר בעולם?

האם תוכל להרגיש בת לדת היהודית כאשר היא נולדת כבת לדת אחרת?
בארצינו הקטנטונת שייכות מוגדרת גם על ידי דתנו. נושא רגיש להרבה הורים מאמצים.

מישהו אמר לי פעם שבנצרות לאמץ ילד נחשב למצווה יותר גדולה מאשר לבנות כנסיה
היהדות, או לפחות שליחיה, מאד חשדנים כלפי ילדים מאומצים. בפורום לאימוץ מדברים על תהליך הגיור כמעט רק ברמזים. מפחדים להעיר את השד מריבצו... הבירוקרטיה, הציפייה, השקרים, ונראה לי שגם ההשפלה לא מדוסכסים בהרחבה. לעיתים יש בכתיבה כאב סמוי. כאב על חוסר קבלת הפנים.
כששאלתי פעם "חייבים לגייר?" הרוחות השתוללו.

חייבים? חייבים גיור כהלכה? חייבים לקיים את חוקי ההלכה כדי להתגייר? חייבים כדי להיות שייכים?
אני רוצה לבחור בדרך שלא תיפגע בשייכות שלה וגם תשאיר לה פתח לבחור בדתה. ליהדות נולדים, היא לא נולדה ליהדות. יש לה אפשרות בחירה.
אני רוצה לבחור בדרך שתתן לי להרגיש שייכת. אני רוצה לבחור בדרך שלא תיגרום לי לשקר בנושא כל כך חשוב. אני רוצה שהבת שלי, פרח טהור, תתקבל בזרועות פתוחות.

שחזרנו עם האפרוחית הביתה תשובות לשאלות שלי עוד לא היו לי.
שיחות טלפון מתסכלות עם משרד הדתות, משרד הפנים....
חבר מהעבודה ששייך לקהילה רפורמית כתב אימייל והציע לקבל את האפרוחית לחיק היהדות בקהילתו. הקיץ האפרוחית תוטבל ליהדות. אבא כבר עושה לנו תירגולים באמבטיה, אבל זה לא בעיה כי אנחנו אוהבים מים.
ואמא, אמא עדיין שואלת שאלות על שייכות, בעיקר על השייכות שלה... השייכות של האפרוחית... נצטרך לחכות עוד כמה שנים לשאול אותה.

ואוו.
האימוץ באמת מעורר שאלות שבמצב אחר התשובות נלקחות כמובנות מאליהן.
נראה לי שמכיוון שהיא אצלך מגיל שבועות ספורים, היא תוכל להרגיש שייכת. אלייך, למדינה.
אני מכירה מאומצים שהתבגרו ולא רצו לפתוח את תיק האימוץ שלהם. הם מרגישים שהוריהם המאמצים הם ההורים שלהם לכל דבר.
אבל ימים יגידו מה תרצה האפרוחית שלך ואיך תרגיש.
התהליך שאת עוברת עם עצמך מדהים ומרתק בעיני.
ביתך זכתה באמא רגישה, אוהבת ונפלאה.

די, אני כבר אמא, אז למה אני ממשיכה לשוטט בפורומים על הריון, לידה, ובעיות פוריות? למה אני ממשיכה לקרוא מדור סיפורי לידה? ויש המון... חצי מהעולם עבר, עובר, או יעבור את החוויה.

השבוע האפרוחית התגלגלה מצחוק, גרגור מתגלגל עם עיניים צוחקות. גם אנחנו התגלגלנו מצחוק איתה. היא ממלמלת-מדברת המון. מלמולים מלאי הבעה, מספרת לי סיפורים. אני נהנת להקשיב, רוצה להבין, מעודדת אותה לספר. בקרוב אני אצטרך לספר לה את סיפורה. כבר התחלנו, אבל יום אחד אני לא רק אספר, היא גם תשאל.

ביקרנו בבית החולים בו נולדה. זאת היתה חוויה מלאת התרגשות. רצינו לצלם ולראות את המקום בו שהתה עם צאתה לעולם. הגענו למחלקת יולדות. קצת זרים ולא במקום. צילמתי את האפרוחית יחד עם אבא שלה ליד החלון עם הזכוכית הגדולה. החלון בו כל המשפחה והחברים באים לראות את הפלא החדש. עמדתי מצידו החיצוני והצמדתי את פני לזגוגית מנסה לתהות אין זה היה, מה היא הרגישה, עטופה בתוך קופסא שקופה.
רגע לפני שיצאנו, רצה אחרינו במסדרון אחות שמנמנה וחייכנית, "אני זוכרת אותה" היא צעקה לנו, והתקרבה בריצה. כל כך שמחתי. מצאתי מישהיא שהכירה את האפרוחית בימיה הראשונים. היא הניחה אותה בידיה המיומנות. שמחה על המפגש. שמחה לדעת שהתינוקת מצאה משפחה. אני שוב צילמתי. מלקטת עוד פרט לסיפור. מוסיפה עוד חיבור, עוד קשר.

זאת גם היתה חווית בית היולדות שלי. הרגשתי שחייבים ללכת לשם גם בשבילי, שאני אוכל לצאת מבית היולדות עם תינוקת בזרועותי.

זאת גם היתה חווית בית היולדות שלי. הרגשתי שחייבים ללכת לשם גם בשבילי, שאני אוכל לצאת מבית היולדות עם תינוקת בזרועותי.

אני כאן עוקבת בשתיקה אחרי מילותייך ומתרגשת עד דמעות כל פעם מחדש.
תודה@}

לאמא מאמצת
את מעלה שאלות מעניינות שאף אחד לא יכול להשיב עליהן בוודאות (לגבי תחושת השייכות של בתך בעתיד): איך אפשר לדעת מראש איך אדם אחר ירגיש או יחשוב בעוד כמה שנים? את יכולה לדעת בוודאות מראש איך את תרגישי בעוד כמה שנים? למשל, האם לפני כמה שנים עלה על דעתך שתאמצי?

אז אני לא יודעת איך בתך תרגיש בנושאים שהעלאת (שייכות לעם ולמדינה וכו'), ולכן אפשר רק לכתוב השערות. היא תגדל ותחונך במשפחה יהודית וישראלית, בהמשך היא תהיה בגן ובבי"ס וכו' ותעבור את מערכת החינוך ותלמד על החגים ועל המנהגים וכו' וכו'. היא תחגוג חגים יהודים, תשמע סיפורים ישראליים ויהודיים, תצפה בערוצי הTV הישראלית, תלמד שירים ישראלים, וכו' וכו' וכו'. כלומר, החינוך והתרבות שלה יהיו ישראלים ויהודים. נראה לי שדי סביר שהיא תרגיש הזדהות עם כל מה שהיא ראתה וחוותה ולמדה כל ימי חייה.

האם תוכל להרגיש בת לדת היהודית כאשר היא נולדה כבת לדת אחרת? - כפי שכתבת ליהדות נולדים. אבל לנצרות נטבלים. אז אם היא לא נטבלה היא לא היתה מעולם נוצריה. ואם היא תגוייר - היא תהיה יהודייה.

ואת לא חייבת לגייר אותה. אבל נראה לי שאם היא תחיה במדינת היהודים כשהיא אינה יהודייה ואינה נחשבת ליהודייה - יהיה לה קשה יותר, יהיה לאחרים יותר קשה לקבל אותה וזה עלול לגרום בדיוק למה שאת חוששת ממנו: בעיות שייכות.

ובקשר ליכולת הבחירה שלה בדת - בגיל בוגר יותר אם היא תרצה בכך היא יכולה להתנצר או להתאסלם או להפוך לבודהיסטית וכו'. תמיד אפשר להמיר דת אם רוצים בכך.

הי אמא מאמצת.
ברוכה הבאה. מקסים לקרוא אותך.

אומרים שאפילו בשביל לנהוג צריך רישיון, אבל בשביל להיות הורים לא צריך רישיון... נכון, אבל לא לגמרי... הורים מאמצים כן צריכים רישיון להורות. קוראים לזה בדיקת מסוגלות הורית.

***

לא נלחצתי מתי שהעובדת הסוציאלית קבעה איתנו פגישה; סך הכל הרגשתי מוכנה להיות אמא, חשבתי, מה כבר יכול לקרות, אני הרי לא איזה מפלצת, אין לי שלדים בארון, אין לה סיבה להגיד שאני לא מתאימה. ובכל זאת התרגשתי מאד לפני. ניקינו את הבית (למרות שאמרו לנו שאף אחד לא יבדוק אבק), הכנו עוגה, קנינו מיץ, תה... בימים שלפני כן הסתובבתי בבית מסתכלת איך חפצים מסודרים, חושבת איך אני אסביר לה שהתמונות של האחיינים שלי תמיד היו על המדפים ולא סידרתי אותם במיוחד בשבילה...

סיכום פגישה ראשונה - דוקא היה מאד נחמד, סוף סוף מישהו קשוב (טוב, בכל זאת עובדת סוציאלית).
מסקנה חשובה - פעם הבאה לא להגיש עוגת פרג... תנחשו למה.
היא נברה לנו קצת בילדות (היא היתה ממש צריכה לסחוט מידע מהבן זוג שבטבעי לא ממש דברן גדול), בדקה את הקשרים המשפחתיים (הצלחתי לא להיכנס לשיחה על הקשר הלא משהו עם אמא שלי) בדקה את הדינמיקה הזוגית שלנו (נזהרתי לא להיכנס לדברים של האהוב). שאלה איפה החדר של הפשושית (דוקא מאד רציתי להגיד שאני בעד לינה משפחתית). בקיצור היה בסדר. לסיום סיפרה שהיא פעם אימצה כלב וגם לה עשו ביקור בית...סיפרתי לכם כבר שאנחנו בארה"ב? בקיצור האמריקאים קצת מטורללים.

הפגישה הבאה תוכננה לאחר שהפשושית הגיעה הביתה. לא הגשנו עוגת פרג אבל היו עוגיות... עכשיו כבר לא יכולנו להסתיר את המיטה המשפחתית שלנו. פשוט לא היתה מיטת תינוק... זאת הרגשה לא נוחה לתת דין וחשבון על איך אנחנו בוחרים לגדל את בתנו, חששתי מהתגובה, אפילו הכנו עריסה ליתר ביטחון במחסן בשביל ההצגה, אבל בסוף החלטנו שאנחנו מגזימים.

סיכום פגישה - היה אחלה, כבר כתבתי שמאד נחמד לדבר עם מישהו קשוב... היא אפילו שאלה אותי על הפחדים שלי. עניתי "שתחליטו שאנחנו הורים לא מספיק טובים" היא צחקה ואמרה שרוב ההורים המאמצים בשלב הזה מפחדים ממשהו אחר. הם מפחדים שהאם הביולוגית תתחרט. (על כך אולי יום אחר...).

***

היום ביקורת אצל רופאת הילדים. האפרוחית מקסימה את כולם. כובשת את הרופאה בחיוך שמח. אנחנו סירבנו לחיסונים בשלב הזה. הסברנו שאנחנו רוצים לחכות קצת, ולתת חיסונים בודדים. היא שאלה "אחרי כל המאמץ של האימוץ לא תחסנו?" רציתי להגיד לה "מה זה קשור?". אבל לא אמרתי. בטופס ביקורת שממשיך אחר כך לסוכנות האימוץ שמפקחת נכתב - "סירבו לחיסונים". שוב פעם אני מפחדת, עכשיו יש להם סיבה אמיתית לזה שאנחנו לא הורים אחראיים.

עוד שלושה חדשים למנאייק, אחר כך אנחנו גם חוקית ההורים של האפרוחה, בכל זאת עד אז אני קצת מפחדת שמישהו יחליט שאני לא אמא טובה.
קצת קשה להסביר את הפחד.

יום אחד שהאפרוחית תתבגר ותגדל ותהפוך לציפור דרור ואולי תחליט שאני מעצבנת אותה ואולי תגיד איזה מין אמא יש לה, אני תמיד אוכל להגיד לה שדווקא בדקו אותי והחליטו שאני יכולה להיות אמא לא רעה בכלל...

נ.ב. אני לרגע לא חושבת שהפיקוח מיותר, הוא מאד מאד חשוב בשביל האפרוחים המאומצים שהתחילו את החיים ברגל שמאל. חשוב לעשות המקסימום שההמשך יהיה מלא בחום ואהבה.

מתעוררת באמצע הלילה... בודקת איפה הקטנה. היא לא לידי. חצי ערה חצי חולמת אני מגששת את המיטה, נכנסת לפאניקה קלה, מנערת את השמיכה...

סיפרה לי אמא מאמצת שהיא חלמה במשך חודש אחרי הצטרפותו של בנה למשפחה, כל לילה שהילד שלה נעלם ממיטתה, מעין חלום שלא הניח לה, מסמל את את חוסר היכולת שלה לקבל שהאושר הוא ממשי, אמיתי. מפחדת שהוא הולך להעלם עם קבלת המחזור/בדיקת הדם/אולטראסאונד.

האבדה נימצאה, נמה בשלווה ליד אביה.

מאחלת לכם שהשלושה חודשים יעברו מהר מהר ושבסופם תקבלו את האישור החוקי המיוחל

שליחה על ידי נועה* » 17 מאי 2005, 19:35

בקרוב אני אצטרך לספר לה את סיפורה. כבר התחלנו, אבל יום אחד אני לא רק אספר, היא גם תשאל.
את יכולה לפרט?
רק אם מתאים לך, כמובן.

אני עוקבת אחרי הדף מתחילתו ופשוט נפעמת.
הרבה פעמים בחיי חשבתי על אימוץ. לא יודעת למה, אין לי סיבה ממשית למחשבה (אין לנו בעיות פוריות). גם היום, כשכבר יש לי 2 ילדים, אני חושבת על אימוץ.
עדיין אני לא חושבת שיש לי את הכוחות הנפשיים לזה.

תהיי חזקה...

את יכולה לפרט?
קשה לי לפרט, למרות שלפעמים אני משתוקקת לשפוך את הכל למקלדת. לספר על הכל, את כל הפרטים, את כל ההתלבטויות, את ההחלטות הלא קלות. אבל אני לא יחידה בתוך האימוץ, יש ילדה קטנה שזכותה לשמוע את הסיפור המלא לפני כולם. הוא הסיפור שלה.
חשבתי היום המון על למה אני כותבת פה, השאלה שלך עוררה את זה

אני מניחה שאני כותבת פה כי זה סוג של שחרור. מעמיסה, פורקת, ומשחררת...לא יודעת למה בתוך מעגל החברים והמשפחה אני לא יכולה לעשות את זה. אולי כי נכוויתי בעבר. אנשים מקשיבים זה דבר נדיר... פה אני יכולה להגיד את הכל בלי שיפסיקו אותי באמצע המשפט... בלי שמישהו יגיד לי "את רגישה מדי", או "אל תגזימי", או יבקש ממני לשכוח את כל הקשיים והכאב כי "כבר יש לך ילדה". כמובן שטכנית זה אפשרי, אבל לפחות אני יכולה לפרוק את מה שבלב בלי שמי שמולי יפסיק אותי כדי להגיד את דעתו (ולא שדעתו לא חשובה לי, רק ששיפוטיות היא תכונה אופיינית של אנשים). וגם אחרי תקופה ארוכה של צפייה באתר הרגשתי שהקהילה פה נעימה.
לא סתם הוספת רק אם מתאים לך, כמובן.

אז הפרטים לא כל כך חשובים ואני בעיקר רוצה לשתף בחוויה, כמו שכתבתי - בכאב ובאושר. אחרי כבר בערך שלושה שבועות אני מרגישה מאד חשופה אבל גם נעים שיש פה קהל תומך.

הביולוגיה, הגנים...

אני חושבת שהרבה זוגות (וגם יחידים ויחידות) שנימצאים בתוך המכבש של טיפולי הפוריות לא מאמצים בגלל ה"ביולוגיה". במהלך השנים של הצפייה חשבתי המון על למה קשה לנו לקבל שהילד לא יהיה "ביולוגית" שלנו. אבל לפני כן אני חייבת לציין שאני הגעתי להחלטה על אימוץ עוד לפני שגיליתי שהרחם שלי לא משהו. כבר בשנות העשרים שלי חשבתי על אימוץ וחשבתי שאני לא מרגישה שילד חייב להיות ביולוגית שלי. ידעתי שאני יוכל לאמץ ילד ללבי מבלי שילדתי אותו. רק לא חשבתי שזאת תהיה בכורתי, חשבתי שזה יהיה בן הזקונים.

כשאני חושבת היום על דלי הדמעות שמילאתי על כך שלילדי לא יהיו את עיניי הים של אהובי עולה לי חיוך על הפנים. כמובן שלמרות שהגעתי עם "מטען" של מחשבה על אימוץ לפני שהתגלו הקשיים, עדיין קבלת המציאות היתה קשה - הילד שלי לא יהיה בן דמותי. לא תהיה לו אצבע עקומה ברגל שמאל שעוברת אצלינו בירושה כבר דורות במשפחה, לא יהיה לו אף קטן כמו של שנינו, לא יהיו לו תלתלים כמו שלי, אולי הוא לא יהיה חכם כמונו (:-)), אף אחד לא יגיד הוא דומה ל... (למרות שחברה טובה, שכנראה לא כל כך ידעה מה להגיד על תמונה ששלחתי, התעקשה שהיא דומה לאמא שלי...). האגו שלנו מאד חזק, במיוחד כשזה מגיע לילדים שלנו, הצאצאים הביולוגים שלנו, ממשיכי השושלת, הרצף המשפחתי.
הורים מאמצים צריכים לוותר על זה. לוותר על איזה תכונה שמוטבעת בנו כבני אדם, על הרצון החייתי (אולי?) להשאיר חותם גנטי משלנו.

היום, ובעצם כבר מהיום השני אחרי שפגשתי את בתי, אני יכולה להגיד, הביולוגיה לא חשובה. לפחות לי. אולי גם יש בזה יתרון. הבת שלי נפש חופשייה. אני מרגישה שעם ילד מאומץ יש פחות סיכוי ליפול לתוך מכבש הציפיות מילדינו. היא לא צריכה להיות כמו... או להיות דומה ל... היא פשוט היא. כמובן שזאת ראייה אופטימית. לילדים מאומצים יש המון בעיות של זהות ושייכות עקב הביולוגיה הזאת שכולנו צריכים ליישר איתה קו. להיות דומים = להיות שייכים.}

אני קוראת אותך ומבינה שכל ההצהרות שלי כל השנים ש-
אם יהיו לי קשיים בהבאת ילד לעולם אני לא אעשה טיפולים, ולא אכאיב לעצמי, ולא אעמיס הורמונים, ולא ולא ולא, וכן- אאמץ,
כל ההצהרות האלה במצב אמת, נמחקות בלחץ נסיונות חוזרים ונשנים "טבעיים", ואח"כ,הפגישות עם הרופאים, שרק מציעים את השלב הראשון - כדורים פשוטים להסדרת מחזור... והתקווה - אולי אולי הפעם, והזמן שעובר...
יכולה לראות את הסיחרור הזה שנכנסים\ות אליו.

ביולוגית ?!
אישית מאמינה בהורמונים שלי שקצת מנהלים את חיי מעת לעת,
לפני שהריתי את בתי נהייתי חרמנית כמו חיה.
אני מאמינה שזה עוד מתחיל ממך וממנו, החשק החייתי הזה להתחבר ושיצא מזה יצור. יש משהו בהריון שלפחות במקרה שלי (אבל לא רק) מרגיע את השיטוט חסר המנוח. יש לי תחושה - וואו, בדיוק כך היה צריך להיות עכשיו.

בכל מקרה אני חוסר ה"בעלות" שאת מתארת ביחסים שלך עם בתך מעורר מחשבות רבות אצלי.

פה אני יכולה להגיד את הכל בלי שיפסיקו אותי באמצע המשפט - כמו שאנה פרנק כתבה "הנייר מכיל את הכל" (לא זוכרת אם במילים האלה, הכוונה שאפשר לכתוב על נייר הכל, שלא כבשיחה עם אנשים).

נוסף לכך, בחסות הכינוי, את יכולה להיות כאן יותר גלויה וחשופה מאשר מול בני משפחה וחברים. כפי שכתבת ובצדק
יש ילדה קטנה שזכותה לשמוע את הסיפור המלא לפני כולם. הוא הסיפור שלה.
ומסכימה איתך שממש לא כדאי שהאנשים שסובבים אותה יידעו את כל פרטי הפרטים הביוגרפיים שלה לפניה. מה שרצוי לדעתי הוא שלאחר שהיא תדע את כל הפרטים ותפנים ותבין אותם - היא עצמה תבחר למי להגיד ומה להגיד, וגם מה לא להגיד.

גם לי הביולוגיה אינה חשובה. להיות אימא אינו מסתכם בגנים משותפים...

להיות דומים = להיות שייכים. - מסכימה ולא מסכימה. מסכימה שיש קשר כלשהו בין דמיון להרגשת שייכות, אבל יש סוגים שונים של דמיון. יש זוגות נשואים שבמהלך השנים מתחילים להיראות כמו אחים או קרובי משפחה. יש גם דמיון שנובע מהעובדה שתינוקות וילדים לומדים בעיקר בדרך של הזדהות וחיקוי, ואז הילדים מדברים עם אינטונציה דומה, עם אוצר מילים דומה, עושים תנועות גוף דומות וכו' וכו'. וחוץ מזה, יש גם דמיון רגשי-נפשי-פסיכולוגי בין הורים לילדיהם, שאינו חייב להיות תוצר גנטי-ביולוגי. מה גם שאני מאמינה שהנשמות בוחרות להן את כל מהלך החיים, אז זה לא מקרי שילד מסוים הגיע לזוג הורים או לאם מסוימים דווקא, ויש קשר ודמיון ברמת הנשמה.

ולא מסכימה שחייב להיות דמיון פיזי כדי להרגיש שייכות. מכירה הורים שאימצו ילדים ששונים מהם מבחינה חזותית (הורים בהירים שאימצו ילדים אתיופיים, הורים כהים שאימצו ילדים בהירים, הורים שאימצו ילדים מויאטנאם וכו') והאתגרים הם יותר עם הסביבה ולא בתוך המשפחה. כשיש אהבה בין הורים לילדים - הצבעים השונים או המראה השונה אינם משחקים כל תפקיד. אגב, מכירה אימא מאוד בהירה שאימצה בת מאוד כהה ופשוט מדהים לראות כמה שהן דומות מהרבה בחינות - בחיתוך הדיבור, בשפת הגוף, במבטים, מבחינת הטמפרמנט וההתנהגות, ועוד ועוד.

לילדים מאומצים יש המון בעיות של זהות ושייכות עקב הביולוגיה הזאת שכולנו צריכים ליישר איתה קו - זו קביעה יותר מדי מכלילה. מציעה לך להכיר ילדים שאומצו בגילאים שונים ולשוחח איתם. מציעה לך לקרוא הודעות שכותבים אנשים (בגילאים שונים) שאומצו בילדותם והמתפרסמים בפורומים שונים. גם נושא זה אישי ושונה מאדם לאדם בהתאם לנסיבות שונות, כגון אישיותו, היחסים עם ההורים ועוד.

ערב טוב ושבוע טוב
מתחילה היום שנה חדשה בחיי בקריאת כל הדף, מתחילתו ועד סופו, שוב ושוב...
נועה, אולי אוכל לצטט את דברייך, _אני עוקבת אחרי הדף מתחילתו ופשוט נפעמת.
הרבה פעמים בחיי חשבתי על אימוץ. לא יודעת למה, אין לי סיבה ממשית למחשבה (אין לנו בעיות פוריות). גם היום, כשכבר יש לי 2 ילדים, אני חושבת על אימוץ. עדיין אני לא חושבת שיש לי את הכוחות הנפשיים לזה._
וגם כשרק ניסיתי להזכיר את הא' של אימוץ האיש שלי התחיל להחליף צבעים
ביומני רשום כבר חודשים מספר הטלפון של הרשות הקובעת בתחום באזורינו.
אז איך מתגברים על הפחדים של הבן זוג וממכרים אותו לאותו הרעיון? של אהבה לא ביולוגית? אהבה שאיננה תלויה בדבר? ואיפה מוצאים את הכוחות לאהוב ללא גבולות?
שולחת לך הודיה רבה על פתיחותך ופעולתך בעולם.
מרווה

ספר שעולה זכרו לפניי שנראה מאוד קשור הוא "עריסת הבמבוק". מומלץ מאוד

תודה לכולכן על השיתוף והתגובות.

יש משהו בהריון שלפחות במקרה שלי (אבל לא רק) מרגיע את השיטוט חסר המנוח
בשנים שלפני, עוד לפני שהכרתי את הבן זוג, הרגשתי שהריון והורות יאפשרו לי לעשות פוס. לרדת מהרכבת המטורפת של החיים, להשקיע את כולי בטבע שלי. נורא רציתי להפסיק להיות מרכז חיי.

אוראל תודה על ההשקעה בתגובה. זה מאד עוזר לקרוא את המחשבות והתובנות שלך, יש לך הרבה יותר "ותק" כאמא מאמצת.

גם לי הביולוגיה אינה חשובה. להיות אימא אינו מסתכם בגנים משותפים...

בשבוע הראשון שלנו ביחד, כשהתחלנו את ההכרות שלנו, אהבתי להסתכל עליה, כל כך שונה ממני, ולהתפעל מאיך הביולוגיה לא חשובה. הרגשתי שאני חייבת ליידע את כל האנשים שזה פשוט לא משנה. הרגשתי שזה כל כך חשוב להעביר את המסר הזה לכל הזוגות שסובלים שנים בטיפולי פוריות. ולא שההתחברות היתה ישר, לקח זמן עד שהרגשתי אמא שלה, אבל השונות הביולוגית לא היוותה מכשול.

מתחילה היום שנה חדשה בחיי
הבנתי נכון? יום הולדת שמח עלי מרווה

אז איך מתגברים על הפחדים של הבן זוג וממכרים אותו לאותו הרעיון? של אהבה לא ביולוגית? אהבה שאיננה תלויה בדבר? ואיפה מוצאים את הכוחות לאהוב ללא גבולות?
כשרק התחלנו עם הטיפולים, אני התעקשתי להירשם בשרות למען הילד (בסוף אימצנו בחו"ל). הבן זוג הסביר את זה לעצמו שזאת תעודת ביטוח למקרה ולא נצליח להכנס להריון. היום זה בטח יצחיק אותו. בדיעבד אני יודעת שאי אפשר להגיד שהייתי מוכנה אז. חלק מההכנה והקבלה מתרחש בזמן שמחכים. שעושים צעד עם משמעות אי אפשר לא לחשוב על המשמעות של הצעד.
קשה להתגבר על הפחד. ובכלל לא מובן מאליו. אין לי עצות. אני חושבת שאני פשוט לא הפסקתי לדבר על זה. זה כל הזמן היה שם. למרות שמאד רציתי, הפחד שלי היה עצום, אבל אני חושבת שאני בחיים לא אוכל לתאר את התחושה איך הוא עזב אותי לפני שלושה וחצי חודשים שעמדתי מול העריסה של האפרוחית בבית האומנה. קצת כמו שנשמה עוזבת גוף. הרגשתי פיזית שהפחד הלך. התרוקנות של הגוף והתמלאות ברגש אחר, חדש ועדיין לא ברור.

בכל לבי אני מאמינה שאנשים מסוגלים לאמץ ילד שלא נולד להם ולאהוב אותו ללא גבולות כפי שכתבת, הם פשוט לא יודעים את זה. או אולי אפשר לכתוב, עדיין לא יודעים.

תודה לך על היותך אימא כל כך נפלאה. אני עדיין מחפשת בעצמי את הכוחות לצעד הבא. לקראת אהבה שאיננה תלויה בדבר...
תודה

עלי מרווה תודה על המחמאה, אני מתחילה להילחץ כי אני לא אמא כזאת נפלאה, אני בעיקר אמא רגילה, כמו כולנו.

אני עדיין מחפשת בעצמי את הכוחות לצעד הבא.
אם תרצי קצת כוחות ממני אני תמיד אשמח לדבר עוד על חווית האימוץ שלנו. לי מאד עזר לקבל את ההחלטה הסופית אחרי שניפגשתי עם זוג אמהות שאימצו ביחד שתי בנות מקסימות. עד היום זכורה לי נפילת החומה האחרונה

וישנם גם ההורים הביולוגים. הם תמיד במשוואה של האימוץ אם רוצים או לא. הם שם נקודה.

רוב הילדים המאומצים לא פותחים את תיק האימוץ שלהם. בדרך כלל בתיק האימוץ אין הרבה ניירת. דפים עם מידע, מידע רפואי, מידע על המשפחה השורשית. בטח תיק קרטון מדולדל שהילד כבר מגיע אליו הוא גם ישן ומאובק, עומד על מדף באיזה מחסן, מחכה כבר 18, 20, 40 שנה וברוב המקרים חיים שלמים בלי להיפתח. תיק מדולדל עם סיפור חיים שלם שמחכה לגילוי.

פעם יצאתי עם בחור מאומץ. בהתחלה לא ידעתי שהוא מאומץ, אחרי כמה פגישות הוא סיפר. סיפר בחופשיות, ככה הרגשתי. הוא סיפר במין ביטחון מי הוא חושב הם הוריו הביולוגיים. הסיפור היה כל כך מפורט וברור שגם אני הרגשתי שהוא לא יכל לטעות.
היום אני יודעת שזאת היתה הפנטזיה שלו, הפנטזיה על ההורים הביולוגיים. הסיפור שהוא המציא לעצמו ללמה נתנו אותו לאימוץ. ההסבר שלו ללמה הוא ניתן לאימוץ היה "קל" מדי, נאיבי, אפילו אופטימי. רוב הילדים המאומצים נמסרים מסיבות הרבה יותר קשות. בדרך כלל מה שנימצא בתיק האימוץ מאד לא נעים לגילוי.

בסוף תפסתי אומץ ושאלתי אותו למה הוא לא פותח את תיק האימוץ. שאני מנסה לנבור בזיכרון אני לא מצליחה לזכור מה הוא ענה. אולי הוא לא ענה. בצדק.
אז הוא היה בן 28, תיק האימוץ שלו כבר חיכה 10 שנים לגילוי. סיפור הוריו הביולוגיים היה כל כך אמיתי בשבילו אז בעצם למה להרוס אותו.

***

ויש ילדים שכן פותחים אותו, את תיק האימוץ. אני מנסה לחשוב מה הם מרגישים. אני ניזכרת בעצמי נוסעת לפגוש את בתי. החוסר-ודאות העצום. רצון להיות אחרי. אני לוקחת את זה ומכפילה את זה במיליון. אני ידעתי שחוסר הוודאות שלי הולך להסתיים באושר גדול. החוסר וודאות שלהם מסתיים בגילוי קשה ועצוב שאולי גם מעלה עוד שאלות בלי תשובות.

לפי כמה חודשים נערה מקסימה בת 18 שיתפה את פורום האימוץ בו קראתי בתהליך פתיחת תיק האימוץ שלה. בהומור שחור היא כתבה "אולי אני אגלה שאני בת זונה", ומה שהיא גילתה לא היה רחוק מזה. אני מאמינה שהיא אמיצה מאד. אני מאמינה שהיא קיבלה גב חזק בשביל הצעד האמיץ שהיא עשתה מהמשפחה שלה.

***
כשהתחלנו לחשוב מעשית על האימוץ אמרה לי חברה "על תדאגי, רוב הילדים המאומצים לא רוצים לפתוח את תיק האימוץ שלהם" היא רצתה לנחם אותי.
ופעם שמעתי מטופלת פוריות מסבירה למה היא לא רוצה לאמץ "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש את האמא האמיתית שלו"

אבל אני באמת לא מפחדת שבתי תרצה לפתוח את תיק האימוץ שלה. אני אעודד אותה לעשות זאת כאשר תרגיש מוכנה. אני יודעת שהיא לא תרצה להחליף אותי, ואם כן אז כנראה שיש לה סיבה טובה

.
ואם היא לא תרצה (כמו רוב הילדים), אני גם אבין.

שליחה על ידי חניתה* » 25 מאי 2005, 06:36

"ילדים מאד אכזריים, הוא יסבול בגן"
לאמא מאמצת ומשפחתה מזל טוב, אושר ובריאות!
אני גננת, יש לי בכיתה שני ילדים מאומצים. בני 4. אחד יודע שהוא מאומץ, השני לא. שניהם לא דומים למשפחות שלהם. אחד לא יהודי, השני כן. שניהם בוכים, צוחקים, רבים, משלימים, שרים בקבלת שבת... כמו כולם. יש להם ילדות טובה בעיניי. בריאה ובטוחה - שירבו משפחות כאלה- אמן!

בקשר ל"תיק האימוץ" - המצב שתיארת נכון באימוץ בארץ דרך השירות למען הילד וכנראה בעוד מדינות כשמאמצים בתוך אותה המדינה באימוץ סגור. באימוץ מסוג זה יש תיק אימוץ שכולל מעט פרטים על המולידים (בלי פרטים מזהים, משום שאם רוצים לפגוש אותם צריך לקבל קודם את הסכמתם, וטוב שכך, הרי גם להם יש זכות לפרטיות), ורק מי שאומץ יכול לבקש לפתוח את התיק. ומדובר בפרוצדורה לא קצרה: צריך לבקש מעובדת סוציאלית בשירות למען הילד ולהסביר מדוע רוצים לפתוח את התיק וכו'. ויש מקרים שבהם מסרבים או מעכבים את פתיחת התיק.

לעומת זאת, כשמאמצים בחו"ל המצב שונה: בחלק מהמקרים ההורים מקבלים מידע חשוב על המולידים, על נסיבות המסירה לאימוץ וכו'. כלומר, הם למעשה מקבלים את "תיק האימוץ", ואז הם יכולים למסור את הפרטים לילדיהם בכל זמן שנראה להם ובכל גיל, בלי צורך לעבור פרוצדורות שונות עם רשויות האימוץ.

|| ||

ויש ילדים שכן פותחים אותו, את תיק האימוץ. אני מנסה לחשוב מה הם מרגישים.
ברור שכל האנשים שאומצו ושפותחים בבגרותם את תיק האימוץ מרגישים אחרת - כל אחד לפי אישיותו ולפי מה שמתגלה בתיק האימוץ. אבל אם מעניין אותך איך כמה מהם מרגישים - את יכולה לקרוא ספרים שנכתבו בנושא וגם הודעות בפורומים השונים של האימוץ שבהם יש לפעמים הודעות של אנשים שפתחו את תיק האימוץ ומשתפים ברגשותיהם. ויש גם סרטים על הנושא.

|| ||

ופעם שמעתי מטופלת פוריות מסבירה למה היא לא רוצה לאמץ "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש את האמא האמיתית שלו"

א. קודם כל, באמת אימוץ אינו מתאים לכל אדם. אני מעולם לא ניסיתי לשכנע אף אחד לאמץ: מי שזה מתאים לו ושזה גורלו - יאמץ, ומי שזה לא מתאים לו - עדיף בשבילו ובשביל הילד או הילדה שלא יעשה זאת. עד כאן כתבתי בצורה נייטרלית, אבל בכל זאת אומר בצורה מעט רגשית יותר שלדעתי לאמץ זו זכות גדולה, וכנראה שלא כל אחד זכאי לאמץ...

פעם קראתי בפורום מסוים הודעה שכתבה אישה שנמצאת כבר שנים מאוד רבות בטיפולי פוריות קשים ביותר ועברה דברים מאוד קשים. היא הגיבה על מישהו ששאל אותה מדוע היא לא מאמצת. היא כתבה שהיא מוכנה להמשיך עוד הרבה שנים ועוד הרבה טיפולים משום שהיא מוכנה להיות אם לילדים ביולוגיים בלבד, ואם יתברר לה לבסוף שזה בלתי אפשרי היא מעדיפה לחיות בלי ילדים בכלל. חשבתי לעצמי שזו זכותה המלאה לבחור לעצמה את הדרך המתאימה לה ושאף אחד לא צריך לנסות לשכנע אותה בבחירה כל כך חשובה בחיים.

ב. "האמא האמיתית שלו" - אני חושבת שהאימא האמיתית היא זו שאוהבת ומטפלת ומחנכת ומגדלת את הילדים. להרות וללדת את הילדים אינו מספיק. זו רק ההתחלה. צריך גם לטפל בהם לאורך שנים רבות, ברציפות, תוך התמסרות ונתינה מתמדת.

ג. "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש..." קודם כל, כפי שכתבת, אכן רק חלק קטן מהאנשים שאומצו מבקשים לפגוש את הנשים שילדו אותם. אולם אין בכוונתם לחפש להם אמא נוספת או לעזוב את הוריהם וכו'. כשפוגשים בגיל בוגר אישה זרה - קצת קשה לגשר על כל הרגעים והשנים שעברו והיא לא יכולה פתאום להיות אימא. בדרך כלל מסתפקים בפגישה אחת שבה מנסים לקבל תשובות על שאלות שונות (למשל, למה היא מסרה את הילד לאימוץ וכו') ולעתים היא הופכת למעין ידידת משפחה וכו'.

מכל מקום, ברור שלאנשים שאומצו יש זכות לפגוש את הנשים שילדו אותם, אם הם רוצים בכך. וברור שכדאי מאוד שהוריהם יתמכו בהם ויעזרו להם ככל יכולתם כדי לממש את רצונם ולסייע להם לקראת המפגש הטעון מבחינה רגשית ואחריו. וברור לי, שממש כמוך, גם אני אעזור לבתי בנושא זה אם היא תרצה בכך.

לדעתי לאמץ זו זכות גדולה, וכנראה שלא כל אחד זכאי לאמץ...
כמה חשבתי על המשפט הזה וכמה אני מבינה, שזו זכות עצומה. מילים נכונות בחרת. מילים כואבות וגם מילים מושכות.
מי יתן ואזכה גם

תודה רבה.
ומאחלת לך שתזכי!

האימוץ שלנו מוגדר כאימוץ חצי פתוח. הטווח בין אימוץ פתוח לאימוץ סגור ענק, אנחנו נימצאים בקצה שקרוב לסגור. התבקשנו לישלוח תמונות ומכתב פעם פעמיים בשנה. כבר חודשיים אני מנסה להתחיל לכתוב. מה לכתוב לאישה שילדה את ביתי? יש איזה סטירה בסיסית בחיבור ביני לבינה. יש בי רצון עז להגיד לה תודה, להודות לה שוויתרה על ביתי, יש בי כעס גדול על שוויתרה עליה, הזניחה קשות.
מה אכתוב לה? על הילדה המושלמת שהיא הביאה לעולם? על גילגולי הצחוק? על המבט העירני? על האושר הגדול? לספר לה על מה היא ויתרה? על מה אין לה? מה היא מפסידה? אני לא רוצה להכאיב. אני לא רוצה להראות לה את האושר הגדול שלי כי הוא ההיפוך של הטרגדיה שלה.

כתבתי את המכתב, בעיקר מספרת על אושרה של האפרוחית. לפני ארבעה וחצי חודשים היא אמרה לי "אם היא מאושרת אני יהיה מאושרת" ואני הבטחתי אז לעשות הכל שתהיה מאושרת. הבטחה לכל החיים.

אומרים לי איזה מזל יש לה שאימצנו אותה. אני תמיד תוהה מאיפה הם יודעים.

אולי אם היתה נשארת עם האישה שילדה אותה, בסביבה בה נולדה, היתה הופכת ללוחמת זכויות גדולה, אולי היתה הופכת לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך, אולי החוסר היה מדרבן אותה להגיע גבוה, ליצור, לחקור, לא לנוח לרגע. אולי היתה הופכת לרקדנית גמישה ותמירה (היא הולכת להיות הרבה יותר גבוהה ממני, למרות שזה לא חוכמה

) שרוקדת בגאווה, אולי היתה תלמידה מוכשרת שמצליחה להצטיין למרות הקושי.
תמיד היתה לי הערכה לאנשים שהשתדלו יותר כדי להצליח, להשיג, להתקדם, אנשים שהתאמצו להגיע לאן שהגיעו עם זה הר או גבעה. לעיתים קושי ממצה מאנשים את הטוב. אני מרגישה שקושי הפך אותי לאדם טוב יותר, שלם יותר.

אני יודעת שהסיכויים שבתי היתה פורחת בסביבה בה נולדה היו קלושים, ועדיין אני מרגישה שמחובתי לשמור על ענווה כלפי אותה סביבה, קהילה, משפחה שממנה הגיעה.

ומזל זה דבר חמקמק, בעיקר כי אנחנו לא יודעים מה היה קורה בלעדיו.

פתחתי דף כללי בנושא האימוץ
אימוץ באופן טבעי

אמא מאמצת, קודם קבלי

.
אולי אם היתה נישארת עם האישה שילדה אותה, בסביבה בה נולדה, היתה הופכת ללוחמת זכויות גדולה, אולי היתה הופכת לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך, אולי החוסר היה מדרבן אותה להגיע גבוה, ליצור, לחקור, לא לנוח לרגע. אולי היתה הופכת לרקדנית גמישה ותמירה

אני קוראת אותך כאן ו...מתענגת...איזו רגישות...דברייך מעלים בי הדים רחוקים ישר מתוך הבטן...
כמאומצת בוגרת.. (שפתחה תיק אימוץ... שפגשה את הביולוגית... וכבר הרבה זמן אמא בעצמה...) אני רוצה לחזק את ידייך, את אמא שלה. נקודה.
אולי כשתגדל... איתך... תהפוך ללוחמת זכויות גדולה, אולי לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך... כן, תינוקות זוכרים.
והחסך ישנו, תמיד, אבל לאו דווקא חסך אם. גם ביולוגיים "סובלים" מחסכים, אז מה?
אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד... ואיך קטנתך תצמח לה.
בזמנו הקפדתי להסביר להורי... שכל תסכול שלי שנובע מנושא האימוץ, לא קשור אליהם או בהם. כי יש איזשהו חלק בי, חלקיק... חלקיקון שהם אינם חלק ממנו.
אולי זה קשה להבין (גם להסביר קשה...), אבל יש לי תחושה שזה הקל עליהם איכשהו.
בכל מקרה, תיהנו, תתענגו, תתפנקו ולעולם... שלא יעלה בדעתך שמישהו יוותר עלייך.(-:

שמחה שמצאתי, את כמו דרישת שלום מהעתיד

אני שמחה שמצאת את הדף

אני מניחה שאני לא יוכל לעולם להעניק לה את החלקיק החסר למרות שניסינו מאד לקבל כמה שיותר מידע על משפחת המקור שלה. למרות שיש לנו המון פרטים עדיין הם קמצוץ מסיפור חייה לפני שנולדה.

אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד...ואיך קטנתך תצמח לה. וזה כנראה חלק מהקסם לגדל ילד...כל ילד.

דרישת שלום מהעתיד
איזו הגדרה נעימה...תודה.

בזמנו הקפדתי להסביר להורי... שכל תסכול שלי שנובע מנושא האימוץ, לא קשור אליהם או בהם. כי יש איזשהו חלק בי, חלקיק... חלקיקון שהם אינם חלק ממנו.
וטוב לך ולהורייך שהיתה ביניכם תקשורת טובה כל כך שיכולת לשתף אותם בחוויותייך, ברגשותייך ובמחשבותייך וגם בתסכולים שלך. נראה לי שמאוד מאוד חשוב שההורים יתנו לילדיהם את התחושה שאפשר לומר להם הכל, אפשר לספר להם הכל, אפשר לשתף אותם בהכל (בהכל= בכל מה שהילדים רוצים כמובן). אחרת נראה לי שזו בדידות גדולה מאוד עבור הילדים (וגם עבור ההורים).

חשבתי הרבה על מה שכתבת כאן ואני חושבת שגם אנשים שלא אומצו יכולים לומר כך להוריהם. הרי אנחנו לא רק בנים או בנות להורינו, אנחנו אנשים בפני עצמנו. ולכן ברור שיש בתוכנו משהו שהוא שלנו, שאינו קשור או שייך או נובע (לא מוצאת את הפועל המתאים) מהורינו. ואולי זה נכון עוד יותר לאנשים שאומצו (בכל גיל): יש לכם פיסת חיים או חלק בתחילת חייכם שהוא שלכם, שבו ההורים שלכם עדיין לא היו שותפים בצורה ממשית (אולי בצורה רוחנית ורגשית כן, הרי באותה תקופה ההורים כמהו והתגעגעו לכם ועשו מאמצים כדי להתאחד אתכם). מכל מקום, טוב שאפשר לדבר גם על התקופה הזאת בצורה חופשית וזורמת ומכילה ומאפשרת. ולדעתי, זו כמובן האחריות של ההורים (בוודאי בגילאים הרכים וגם בגילאים מאוחרים יותר) לאפשר וליצור תקשורת כזו.

וטוב לך ולהורייך שהיתה ביניכם תקשורת טובה כל כך - אז זהו, שלא. התקשורת ה"טובה" באה רק מאוחר יותר, כשבגרתי.. כשכבר הייתי אמא בעצמי, עד אז כל הנושא של האימוץ היה מאד ברור לכולם כעובדה ללא שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..), מאז, מדי פעם יש שיחות נפש בנושא, וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי וכו'. כן, עכשיו זה מקסים, אבל מערכת היחסים בינינו עברה הרבה זעזועים, עליות ומורדות, עכשיו, תודה לאל רגוע.
ולגבי "פיסת החיים" הזו - יש תקופות שהיא פשוט תופסת המון מקום בחיים, וכדאי לכבד את זה. (וכדי לאזן - יש תקופות שהיא לא תופסת מקום כלל.)

עד אז כל הנושא של האימוץ היה מאד ברור לכולם כעובדה ללא שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..), מאז, מדי פעם יש שיחות נפש בנושא, וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי וכו'
האם הרגשת בילדותך ובנעורייך שלא ניתן לשוחח עם הוריך על שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..)_? למשל, האם לא הרגשת חופשייה לשוחח איתם על כעסים, חרדות, חששות וכו'? והאם זו אחת מהסיבות או הסיבה המרכזית לכך ש _מערכת היחסים בינינו עברה הרבה זעזועים, עליות ומורדות ?

וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי - מוכנה לפרט?

(וסליחה מראש אם כתבתי בצורה חטטנית מדי. זה כל כך מעניין מה שאת כותבת! אז בבקשה בואי נעשה עסק: מה שלא נראה לך מתאים או רצוי לכתוב עליו - פשוט אל תכתבי עליו. את אפילו לא צריכה להסביר או לומר במפורש שאת לא מעוניינת להשיב וכו'. פשוט אל תתייחסי לשאלה מסוימת וזהו).

ולגבי "פיסת החיים" הזו - יש תקופות שהיא פשוט תופסת המון מקום בחיים, וכדאי לכבד את זה - כן, זו בהחלט נראית לי עצה חשובה ביותר!

חופשייה לשוחח איתם על כעסים, חרדות, חששות וכו'?
אחת מהסיבות או הסיבה המרכזית ..וכו'
ובכן, רק לשם ההגינות, ילדותי היתה נפלאה... הייתי ילדה מיוחדת/מבריקה/חכמה/גיבורה/שובבה, הורי פשוט העריצו אותי, "הצליח" להם.. לא סבלתי משום חרדות או תסכולים הכל היה לי קל ונעים, ענין האימוץ היה משהו שממש השווצתי בו, התקשורת עם הורי היתה אז.. אפשר לומר רגילה.. לך תקלקל אושר כזה...
מאוחר יותר, התקשורת היתה בלתי אפשרית, בלי שום קשר לאימוץ, פרצתי כל גבול, אבל ממש כל גבול, ולא היה מי שיעמיד אותי במקומי.. וכנראה שבזכות הבסיס (הילדות) החזק, לא עלה בדעתי אפילו שה"השתוללויות" שלי קשורות להיותי מאומצת... זה מאד מורכב...ודי מייגע להכנס לפרטים אבל באיזשהו שלב פשוט עזבתי את הבית (אף אחד לא ביקש שאחזור) לא ניתקתי קשר, אבל כנראה שהיה לי צורך עז בעצמאות, עצמיות.. לא יודעת, בכל אופן, נושא האימוץ התחיל לבעור בי בגיל 15 - למי לעזאזל אני דומה? למה מסרו אותי? וכל השאלות המוכרות... פעם שאלתי את אמא שלי אם היא יודעת משהו על ...זו שילדה אותי, היא אמרה שלא ושנדמה לה שהאבא נהרג במלחמה או משהו כזה... (כמה רומנטי..) ובזה הסתיימה התקשורת בנושא, כי מה אשאל אם אין תשובות?
לימים, רק בעת שהייתי הרה עם בני הצעיר, התחלתי את תהליך "פתיחת תיק האימוץ" וכו', לא שיתפתי את הורי בתהליך אבל יום אחרי שפגשתי את הביולוגית נסעתי אל הורי וסיפרתי להם.
אמא שלי נורא התרגשה ושאלה למה לא סיפרתי, "הייתי באה איתך, להחזיק לך את היד".. (להחזיק לך את היד... זה משפט/שאלה שאומר לעזור/לתמוך וכו'). אבא שלי אמר שהוא מסיר בפני את הכובע על שעשיתי את זה לבד (למרות שבעלי "החזיק לי את היד" לאורך כל התהליך..), אותו עניין אם אני מתכננת לשמור על קשר איתה...
מוכנה לפרט?
אז כשנפתח הנושא, ביוזמתי, ובאחת הפעמים "הטחתי" בהורי על ש"לא היו שם כדי לעצור אותי" (בגיל ההתבגרות הפרוע..) אבא שלי הודה שחשש לאבד אותי...
כלומר, הנושא של האימוץ בער בהם, בכיוון של איך להתייחס לג'ננות שלי, הם הניחו ש"זה" מה שגורם לי להתרחק מהם....זה הפיספוס, לו היו טורחים לשאול ולהקשיב לתשובה, לו הייתי מתפנה לשתף אותם... אולי התקשורת היתה מתקיימת.
לזכותם ייאמר שמעולם, מעולם הם לא ויתרו עלי, ותמיד היו כמו קיר איתן ויציב עבורי, נכון שלא פעם התרסקתי עליו (על הקיר הזה...) אבל הם תמיד היו שם ללא תנאים.
אז לסיכום, נושא האימוץ כנראה היה גם הוא שזור בסיבות האין-תקשורת, אבל בפירוש לא כנושא עיקרי.
אור אל, איך קשור נושא האימוץ בך?

לא עלה בדעתי אפילו שה"השתוללויות" שלי קשורות להיותי מאומצת והן היו קשורות לכך שהיו לך שאלות שאף אחד לא ידע את התשובה להן?

התחלתי את תהליך "פתיחת תיק האימוץ" וכו', לא שיתפתי את הורי בתהליך - באמת חבל. למה בעצם לא שיתפת אותם?
ואשמח אם תספרי עוד על פתיחת תיק האימוץ (אם את רוצה בכך) או על כל נושא שמתחשק לך.

אור אל, איך קשור נושא האימוץ בך?
כפי שכתבתי באחת מהודעותיי בדף זה, נושא האימוץ קשור אליי מהצד ההורי: הפכתי לאם בדרך האימוץ

נושא האימוץ התחיל לבעור בי בגיל 15 - למי לעזאזל אני דומה? למה מסרו אותי? וכל השאלות המוכרות...

לדמיין את האפרוחית הולכת מוזר לי (היא עכשיו מגלה שנחמד להתהפך, למרות שהרבה יותר פשוט לבקש מאמא או אבא שיהפכו) , אז גיל העשרה ניראה לי כל כך רחוק...
כשהייתי ילדה (ואולי גם לפעמים עכשיו) תהיתי המון איך יצא שאני דוקא כאן... היה לנו כילדים דרך לחתום בספרי זכרונות "טלי ...., שיכון א', שכונת חיים, חיפה, ישראל, כדור הארץ, מערכת השמש, שביל החלב..." אני לקחתי את זה ברצינות וביליתי לא מעט זמן במחשבות על המשמעות של איך יצא שנולדתי דוקא פה ודוקא לזוג ההורים שלי.
אני מניחה שאת ילדה שאומצה התהיות האלו מקבלות משמעות מאד מאד רצינית, כי באמת יכול היה להיות אחרת. הרבה אנשים מגיעים בדרכם בחיים לנקודות בזמן בהם הדרך מקבלת תפנית או שצריך לבחור בין אפשרויות להמשך הדרך. אצל אנשים שאומצו התפנית התרחשה כל כך מוקדם ובלי שהיתה להם אפשרות לבחור. קו החיים שלהם התפצל כל כך מוקדם, הכל יכול היה להיות כל כך שונה, ולא רק לו היו נישארים עם האמא הביולוגית, גם אילו משפחה אחרת היתה מאמצת. באיזשהו אופן יש אין-סוף אפשרויות אחרות...

קראתי שצריך לתת לילדים שאומצו להתאבל על הטרגדיה שלהם. כתבה את זה אישה שבעצמה אומצה בגיל הינקות. וזה כל כך נכון לפי דעתי, הרי אם אדם מאבד חבר או בן משפחה קרוב יש לו לגיטימציה להתאבל עליו, אז על אחת כמה וכמה אדם שאיבד את מולידיו. כל האהבה והחום בעולם לא יכולים לכסות את האובדן, ואולי בגלל זה כל כך חשוב להתאבל עליו, לכאוב אותו כדי לחיות חיים שלמים ומלאים עם הידיעה. זה בטח מוזר להורים לחשוב שהילד שלהם צריך להתאבל על מישהו שפגע בו כל כך, או להתאבל על מישהו שהוא לא מכיר, או על מישהו שהוא כמעט לא ממשי. זה בטח גם מאד מאיים. איו לי כמובן מושג או נסיון, אבל אני מניחה שההתאבלות יכולה לקבל פנים שונות, ואני מניחה שיש גם ילדים שלא יתאבלו או יתאבלו להם לבד בלב.

כמובן רק מחשבות, שלי.