אמא מאמצת

שליחת תגובה

הספק מבורך
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אמא מאמצת

אמא מאמצת

על ידי דפנה* » 20 נובמבר 2016, 08:47

@}

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 18 נובמבר 2016, 22:37

אני קוראת ומחייכת לעצמי.
מדהים לי לקרוא את הדף שוב אחרי כול כך הרבה שנים... למסע נוסף עוד שובב, ואנחנו נכנסים בצעדי ענק אל גיל ההתבגרות של הבכורה.
הדרך מלאת אתרים בלי ספק, וכמה תמימות יש בין השורות. תמימות והמון אהבה. התמימות נזנחה בדרך, ואהבה רק גדלה.

אמא מאמצת

על ידי שוקלת_אימוץ* » 20 אפריל 2011, 01:26

היי , הסיפור שלכם מרגש. אני שוקלת אימוץ |תינוק| |אפרוח| ורוצה לשמוע קצת, אם אפשר ,
מה התהליך עד לאותו רגע מאושר (במה זה היה כרוך , כמה זמן וכד' …)

אמא מאמצת

על ידי שוכנת_הצוק* » 31 מרץ 2007, 18:45

_וזה שוב העלה אצלי את תחושת החוסר, ופתאום קלטתי שאולי אימוץ זה לא כ"כ נורא כמו שחושבים, שאפשר לאהוב ילד באופן שלם ומוחלט גם אם הוא לא היה אצלי בבטן 9 חודשים, להיות שלו/ה ושהוא יהיה שלי...
נכון, אבל זה תהליך להגיע להבנה הזאת, ובסופו מרגישים שלמים עם ההחלטה. תחושת החוסר היתה הדבר שהיה לי הכי נורא בלא להצליח להיות בהריון. האין הוא ענק, אין סופי, בלתי ניתפס, ומצד שני כל כך מציאותי. פשוט אין._

אולי לגברים קל יותר להפוך לאבות מאמצים, משום שהם והחברה מראש לא מצפים מהם להרות. במובן מסויים הם תמיד "מאמצים" את ילדיהם, מאומצים או ביולוגיים. המהלך הזה נקרא אבהות. אולי ניתן להרחיבו להורות בכלל, וכך לא לצפות לחיבור מיידי ומדהים של אם לילדתה, בין אם מאומצת או ביולוגית.
(מזכיר לי שבסדרת "שבט דב המערות" עדיין לא קישרו בין האב לילדיו, ותמיד קראו להם "ילדי זוגתו", שחולקים איתו את האוכל ואת מרחב המדורה המשפחתית).

אמא מאמצת

על ידי רויטל_ב* » 28 יולי 2006, 07:06

תודה למברכות, ואתן מוזמנות לדף הבית שלי {@

אמא מאמצת

על ידי אומה_לי* » 27 יולי 2006, 19:02

תודה לך רויטל, אמא

אמא מאמצת

על ידי חן* » 27 יולי 2006, 04:21

בס"ד
האמת שקצת דילגתי על כמה כתובים בדף....
מאוד שמחה בשבילך על האימוץ השני, וגם על הראשון! נראה לי שאישה שמחפשת לאהוב, וילד/ה שמחפש/ת להיות אהוב/ה, זה "שידוך" מושלם.
אמהות אינה דבר ביולוגי בהכרח. וגם כאשר האמהות באה מהריון טבעי (היינו לא במנשא.... ;-) ) זה תהליך נרכש, איטי, ושמעתי מהמון שההרגשה האמהית לפעמים באה רק אחרי כמה שבועות, במיוחד בגלל ההלם הראשוני....


מחייה את הדף לשנייה
דווקא רציתי מאוד לשמוע על חוויותייך מהאימוץ השני והשילוב של שתי הבנות - אם הגדולה שאלה משהו, איך קיבלה אותה, ואיך את מרגישה...

מקווה לשמוע עוד חוויות.
האמת היא, שבעלי ואני חושבים באופן כללי על אימוץ, בעיקר מחו"ל, למרות שברוך ד' אני בהריון, והמחשבות שלנו באות מכיוון אחר מהכיוון שלך, אבל מקווה שבקרוב אוכל לחזור לדף זה, להתעמק יותר בחוויותיך, ולמצוא חוויות חדשות, כאן, או בדפבית.
מאחלת לך המון הצלחה ואושר, ובשורות טובות!

אמא מאמצת

על ידי הרגע_הזה* » 24 יולי 2006, 00:29

מזל טוב וברוכים השבים

אמא מאמצת

על ידי רויטל_ב* » 23 יולי 2006, 16:47

מחייה את הדף לשנייה כדי לספר שהרצון
מתחילה להרהר ולחשוב על האפשרות של אימוץ נוסף, להרהר מעשית... התממש
לפני חודשיים וחצי הפכנו הורים בפעם השנייה.
אימצנו את בתנו הקטנה, אחות קטנה לאפרוחית הראשונה.
אושר מזוקק :-)


לכבוד החזרה שלנו לארץ עוד כמה חודשים החלטתי לפתוח דף בית אישי עם שמי.
ויום אחד, שהזמן שלי יחזור להיות קצת יותר שלי, אולי אני ימשיך לכתוב על חוויותיי כאמא מאמצת.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 30 ספטמבר 2005, 00:03

ברכות לאישור הסופי של האימוץ. |L| |בלונים|
הסיפור על הצילום המשפחתי מקסים.
שנה טובה לכל המשפחה.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 28 ספטמבר 2005, 19:46

איזה יופי! :-D

(וסתם שמחה שחזרת לספר |יד1| )

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 28 ספטמבר 2005, 01:01

זהו, אנחנו הורים גם רישמית/חוקית/בירוקרטית. השופט חתם.
הארוע היה קצר. בין היתר התבקשתי לענות על השאלה "האם את אוהבת את בתך?" התרגשתי מאד למרות התשובה הכל כך ברורה עדיין היה בי פחד קטן שמישהו יערער על אמהותי. רק מספיק שאני יגיד כן? אחרי כל כך הרבה ניירת ובדיקות השאלה הפשוטה הזאת הפתיעה אותי בכנות שלה, והרי איך אפשר להוכיח אהבה כל כך גדולה? הכן שלי כל כך קטן כדי לתאר אותה.

סבתא ביקשה שלכבוד הארוע נצטלם אצל צלם "אמיתי". שאלנו אם חייבים, היא ביקשה שנפסיק להתווכח. לכבוד ה"בוק" לבשנו בגדים חגיגיים– פיצי לבשה חולצת פסים ציבעונית ומכנסים בצבע סוכרייה, אני חולצה עם הדפס פירחוני, והאהוב חולצת משבצות בצבע דשא. הצלם, שהיה בכלל צלמת, בטח לא רגיל למשפחות ציבעוניות כמונו.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 14 אוגוסט 2005, 19:49

כל החומר שקשור לאימוץ וכו' עבר מדף פיצפונת ואנטון לדף מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד

אמא מאמצת

על ידי אחיטוהר_לנצח* » 14 אוגוסט 2005, 00:23

אל דאגה יקירתי! את לא היחידה שהלכה לאיבוד בדף של פיצפונת ואנטון. הוקמה כבר עמותה של כל האילו שנאבדו ואני ביניהם.

אמא מאמצת

על ידי הערסית_מהשכונה* » 13 אוגוסט 2005, 23:06

אל דאגה יקירתי! את לא היחידה שהלכה לאיבוד בדף של פיצפונת ואנטון. הוקמה כבר עמותה של כל האילו שנאבדו ואני ביניהם.

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 13 אוגוסט 2005, 08:20

@} תודה. תודה. תודה.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 05 אוגוסט 2005, 00:48

מתחילה להרהר ולחשוב על האפשרות של אימוץ נוסף, להרהר מעשית... לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר, ות'אמת, זה קצת מפחיד אותי. כל כך טוב לנו עכשיו, בשלישייה המשפחתית שלנו, ולפיצקית רק מלאה חצי שנה, זה מוקדם מדי. אבל הפחד שזה לא יקרה שוב, שיעברו שוב שנים עד שנוכל לאמץ, מחלחל.
ביקרנו בסוכנות האימוץ, ובקריצה עורכת הדין אמרה לי ש"נתחיל לעבוד על ילד נוסף". ניבהלתי. החסרתי פעימה. היא יודעת שיש לנו חלון הזדמנויות מאד מצומצם לנסות לחזור על הפלא. אנחנו חוזרים עוד שנה, אם נזדרז נוכל לאמץ שוב. הלוואי וזה היה פשוט כמו שזה נראה.


יש לי בעבודה משרד חדש, עם שותפה חדשה, סטודנטית נחמדה מסין. בהריון בחודש חמישי. נחמד בארוחות הצהריים לדבר על ילדים והורות. רק לפני חצי שנה שיחות כאלה היו מצמצמות את נפשי לגודל ג'וק ומדלקות את ליבי בכאב. כל כך רציתי לדבר על מה אני חושבת שהוא נכון, על הרצון להעניק לילד עולם שלם, על תוכניות לעתיד. עכשיו זה מותר.
סיפרתי שאני רוצה משפחה גדולה. היא שאלה כמה. אני צחקתי ואמרתי ארבעה. שאלתי - כמה את רוצה? היא גם צחקה ואמרה - מספיק אחד.
חשבתי על חוסר ההגיון בין שתינו, אני מחוסרת היכולת שרוצה מעבר למה שהרחם שלה מאפשר, והיא רוצה מעט אולי בגלל מדיניות חברתית שמוכתבת מלמעלה... נשארתי במחשבותי מנסה להבין האם הרצון שלי הוא באמת צורך כמו שאני מרגישה, או אולי השפעה של חברה שמקדשת את הפוריות הנשית.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 04 אוגוסט 2005, 12:57

היום ביקרנו בקופת חולים (אל דאגה, החלטנו להיות אנשים אחראים ולקבל חיסון נגד דלקת ריאות). למעלית נכנסו שני ילדים עם קורקינט. אחד נראה ברור כילד מדרום מזרח אסיה והילדה ישראלית. משיחתם היה ברור שהם אח ואחות. האנשים במעלית התייחסו אליהם בצורה שווה - העירו להם וגם עזרו להם להעמיד את הקורקינט בצד כדי שאנשים לא ייתקלו בו. אף אחד לא שאל אותם האם זה אחיך או אחותך? כפי שאמרתי - החברה מתרגלת לסוגי אימוץ שונים ומקבלת אותם.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 31 יולי 2005, 18:57

סבתא, קראתי שוב ושוב את דבריך אלו
בכל מקרה אינני שותפה לדעתה של אור אל, או שאני שותפה רק באופן חלקי, קבוצות של אנשים וכו' ופתאום נפל האסימון :-)
את כנראה התכוונת למה שכתבתי כאן מציעה לעבוד על הנושא הזה בינך לבין עצמך
בדבריי אלו כלל לא התכוונתי שלא כדאי להשתתף בקבוצות תמיכה שונות! ההדגשה לא היתה על בינך לבין עצמך בניגוד לקבוצת תמיכה. הכוונה היתה שכדאי לה לטפל ברגישות ובפגיעות שלה כלפי האימוץ,ואני מוסיפה ומבהירה: בכל דרך שמתאימה לה! העיקר לטפל בזה.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 31 יולי 2005, 13:17

לנעמי
לא התבלבלתי. ידעתי שבנך הוא ממזרח אסיה אבל לא ידעתי מאיזה מוצא בתה של אמא מאמצת עד שהיא כתבה שהילדה שחורה.
בכל מקרה אינני שותפה לדעתה של אור אל, או שאני שותפה רק באופן חלקי, קבוצות של אנשים עם בעיות דומות המשוחחים ביניהם ,עם או בלי מנחה, תמיד מסייעות וע"י סיוע זה אפשר לעבוד על הנושא עם עצמך ועם בן זוגך.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 31 יולי 2005, 10:16

שמבחינתי זה עצב חשוף
מציעה לעבוד על הנושא הזה בינך לבין עצמך. זכרי שהילדים הם סייסמוגרפים, וכל מה שאת מרגישה וחושבת ילד יכול לקלוט. ככל שאת תהיי שלמה עם נושא האימוץ ושמחה איתו (הרי זו הדרך שבה הפכת לאם!) - כך תעבירי לילד שמחה ושלמות על כך שאימצת אותו. וכמובן גם להיפך, אם את מאוד רגישה ופגיעה לגבי הנושא - זה מה שיעבור לילד.

וחשוב גם שהילד ירגיש שזה אפשרי ובטוח לשוחח איתך על הנושא, אחרת הוא ישאר בבדידותו ויחשוב את המחשבות שלו מבלי שיוכל לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומי שלא מקבל תשובות לשאלותיו - נוטה בדרך כלל להשלימן מהדימיון. והאמת עדיפה על פני השלמות כאלה.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 30 יולי 2005, 20:13

לסבתא לשמונה, הילד שלי הוא ממזרח אסיה. אולי לכן התבלבלת. הרעיון שלך לדבר עם עוד הורים מאמצים נראה גם לי טוב. :-)
בניגוד ל אמא מאמצת, אני מעולם לא ניסיתי לדבר יותר מדי על האימוץ. בשנים האחרונות השתדלתי להתחבר עם אנשים שידעו שמבחינתי זה עצב חשוף ולא כ"כ התייחסו לזה. אחלה שאת מסוגלת לדבר על זה יותר בחופשיות.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 30 יולי 2005, 12:20

לאמא מאמצת
חשבתי שהילדה שלך היא מדרום מזרח אסיה. אם היא שחורה הרי יהיו לך הרבה פחות אנשים שיתפלאו בישראל מפני שיש הרבה ילדים אתיופים מאומצים. היא אמנם לא אתיופית אבל היא תתמזג באותה הצורה וגם תוכלי להשתתף בקבוצות הדיון של הורים מאמצים לילדים אתיופים.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 29 יולי 2005, 12:59

ל אמא מאמצת
כל הכבוד! אמרתי שלא צריך לשים לב לטפשים והנה פגשת אישה חכמה שגם עזרה לך להשלים תהליך בלי שתהיה לה כוונה לכך, היא פשוט הבינה שאם יש תינוקת במנשא זו בת, ולא חשוב מה הצבע או אם היא מאומצת או אולי היא דומה לאביה (גם זאת אפשרות אם אין דמיון לאם)- העיקר זו בת וכאם לעתיד רצתה ללמוד מאם שכבר רכשה נסיון כלשהו.
יש להניח שעוד תפגשי טפשים וסתם סקרנים אבל פשוט נפנפי אותם או התעלמי מהם - את כבר מספיק חזקה.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יולי 2005, 05:59

הוא אכן הרגיש מאויים מבחינה כספית...
ת'אמת, לא חושבת שזה איום כלכלי. לא טופלתי באופן פרטי.
אני חושבת שהרצון שלי התפרש בשבילו כחוסר אמונה ביכולת של הרפואה לעזור לנו להיכנס להריון. האמת, זה נכון. אם הייתי בטוחה שהטיפול יגרום לי להיכנס להריון וללדת אולי לא הייתי פונה לאימוץ (לפחות לא באותו שלב). רק הוא לקח את זה יותר מדי באופן אישי :-)

אתמול פגשתי בקואופ השכונתי (קאופרטיב אמיתי, לא הסופר...) אישה בהריון. הייתי עם הפיצפונת במנשא, קנינו תפוזים וגרנולה. האישה התלהבה מהמנשא ומאיך שהאפרוחית מרגישה נינוחה בתוכו, והתחילה לשאול על נסיוני עם המנשא. אני ישר המלצתי בחום, סיפרתי כמה זה טוב לנו וכמה זה נוח (החלטתי שפעם הבאה שמישהו או מישהי שואל בהתעניינות על שימוש במנשא אציע להם לבוא לנסות את המנשאים שלנו עם האפרוח הפרטי שלהם).

היום כשחזרתי מהאוניברסיטה על האופניים חשבתי שוב על השיחה הנחמדה וניסיתי להבין למה היא עשתה לי טוב, סתם שיחה עם אמא לעתיד. פתאם נפל לי האסימון. בשום שלב בשיחה האימוץ לא הוזכר. פשוט שיחה של סתם אמא עם עוד סתם אמא לעתיד. אני חושבת שכמעט כל שיחה שהיתה קשורה באיזשהוא אופן להורות מאז שפגשנו את המישמישית תמיד נגעה באימוץ. או שאנשים שאלו או שאני הרגשתי צורך לתת את המידע, להסביר את העובדה שיושבת אצלי במנשא תינוקת שחורה. בהתחלה ממש כמעט כל פעם ישר אמרתי עם המון אהבה "היא אומצה". לאט לאט הצורך אבד אבל עדיין כאשר נוצרו שיחות הן נגעו כמעט תמיד גם באימוץ. אתמול פשוט זה לא היה שם, האימוץ. הייתי סתם אמא עם הבת שלה. כנראה שזה היה צריך להגיע גם מתוכי.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 27 יולי 2005, 12:49

אז אל תחששו - תהיו בטוחים בעצמכם אז גם הסביבה תקבל אתכם ואם יש כמה טפשים אל תשימו לב אליהם. בכל עניין יש תמיד טפשים שיעירו הערות טפשיות.

מסכימה מאוד! ורוצה להוסיף, שחשוב מאוד שתסבירו לבת שלכם על האימוץ וגם על המראה שלה - כמה שהיא יפה וכמה שאתם אוהבים אותה וכו'. וגם שתסבירו לה על כך שהמראה החיצוני שלה שונה מזה של רוב הילדים. וכדאי מאוד להכין אותה לתגובות של אנשים בוגרים וגם של ילדים, ולתרגל איתה תשובות להערות שונות.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 27 יולי 2005, 11:52

לאמא מאמצת
אני מלאה בעצות מפני שיש לי יותר נסיון חיים ונדמה לי שכתבתי כבר שבמשפחתנו יש כמה מקרים של אימוץ, חלקם יחד עם ילדים ביולוגיים שנולדו אח"כ וחלקם רק עם ילדים מאומצים. כמעט כולם כבר בעצמם הורים לילדים ובמקרה אחד היה סבא שהתנגד לאימוץ והזוג פשוט הודיע לו שלא יבוא אליהם עד שיהיה מוכן לאהוב את הילדה המאומצת.
טוב שאתם חוזרים. עניין הגיור הוא באמת בעייתי - אני חילונית גמורה, בשבילי אין הבדל בין אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים, נוצרים, מוסלמים ושאר דתות - כולן המצאות של אנשים המפחדים מהספק וזקוקים לאמונה, אבל למען נוחיותה של הקטנה מתפשרים, כפי שכמעט כל החילונים עושים ברית מילה לבניהם. (אם הם חכמים הם עושים אצל רופא ולא אצל מוהל).
הילדים האתיופים המאומצים שאני מכירה אומצו בתור תינוקות ובינתיים כמה מהם הגיעו כבר לגן ולביה"ס ולאחר כמה רגעי השתוממות של הילדים כאשר ראו אותם עם ההורים הכל הסתדר. הילדים בימינו כבר מכירים את נושא האימוץ. הצוות החינוכי כבר ידע מראש שהילדים יגיעו וטיפלו יפה בעניין. אני מכירה גם כמה מאומצים מדרום מזרח אסיה שכבר שרתו בצבא - ואם הוא לא מאומץ אלא אחד ההורים מדרום מזרח אסיה והשני ישראלי - ג"כ יהיה קצת שונה במראה, ויש הרבה כאלה אצלנו עכשיו, אז מה?
אז אל תחששו - תהיו בטוחים בעצמכם אז גם הסביבה תקבל אתכם ואם יש כמה טפשים אל תשימו לב אליהם. בכל עניין יש תמיד טפשים שיעירו הערות טפשיות.
הגנים חשובים? אז איך נולדים ילדים אוטיסטים או מפגרים וכו' לזוג בריא לחלוטין? אף אחד לא יודע מה מסתתר בתוך מאגר הגנים שלו.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 25 יולי 2005, 11:34

אבל היו הרבה (ועדיין, אנשים ברחוב) לא הבינו מדוע בחרנו בבחירה הזו, ולא המשכנו בהפריה חוץ גופית. לא כולם הבינו את הכאב על ההחלטה הזו של הוויתור על ההריון והפנייה אל אימוץ.
לשמחתי, לא נתקלתי בתגובות כאלה לא מצד קרובים, חברים וכו' ולא מצד זרים. ולשמחתי גם לא הרגשתי ולא מרגישה שום כאב על הפנייה לאימוץ. בעיניי יש כמה דרכים להפוך להורים, והאימוץ הוא פשוט עוד דרך להפוך להורים ולמשפחה, דרך הרבה יותר טבעית ובריאה וקצרה מאשר כל הטיפולים האלה.

לא מיצינו את כל האפשרויות לפני הפנייה לאימוץ אולי כי לא חשבנו שהגנים חשובים, אולי כי אני מאד מפחדת מהשפעות ההורמונים לטווח הרחוק, אולי כי פשוט לא היתה לי סבלנות כנ"ל

ואף אחד מתוך מערכת הבריאות לא מנסה ברגישות להציע את האפשרות האחרת.
סליחה על הציניות. אבל למה שמישהו ממערכת הבריאות ינסר את הענף שעליו הוא יושב? זה בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם שאנשים יפנו לאימוץ. וזה גם מסביר את התגובה של הרופא ההוא. מה שמדהים בתגובה שלו (בדיעבד) הוא שאני חושבת שהוא הרגיש מאויים מהאפשרות שתוך כדי אני גם יהיה בתור לאימוץ הוא אכן הרגיש מאויים מבחינה כספית...

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 24 יולי 2005, 23:42

אבל היו הרבה (ועדיין, אנשים ברחוב) לא הבינו מדוע בחרנו בבחירה הזו, ולא המשכנו בהפריה חוץ גופית. לא כולם הבינו את הכאב על ההחלטה הזו של הויתור על ההריון והפנייה אל אימוץ.

אני באמת מרגישה מהלך הרוח הכללי בארץ בנושא טיפולי הפוריות שצריך לעשות הכל כדי להצליח להיכנס להריון ורק אז לפנות לאפשרויות האחרות. כל אחת ואחד והבחירות שלו אני לא חושבת שיש דרך אחת טובה יותר מהשנייה. אני מאמינה שאם הייתי יכולה להיות בטוחה שבסוף אני אוכל ללדת אולי לא הייתי פה היום, אבל לא יכולתי. יכולתי רק לקוות. תמיד הכעיס אותי שניחמו אותי באמירות כמו "בסוף זה יעבוד", אז זהו שזה לא בטוח, אולי כן ואולי לא. אף אחד לא יכול להיות בטוח מה יקרה. אז באיזשהו אופן החלטתי לקחת חלק פעיל יותר בעתיד שלי, שלנו.

בשיא תמימותי סיפרתי לרופא שטיפל בנו (עוד שהיינו בארץ) שאנחנו רוצים להירשם לאימוץ כי התור ארוך. בשלב ההוא הוא הציע את האפשרות של הפריית מבחנה למרות שממש לא מיצינו את האפשרויות האחרות ועוד הרבה דברים קרו אחר כך. התגובה שלו לרצון שלנו היתה מדהימה. הוא אמר לי די בזלזול שבשביל אימוץ בארץ צריך להירשם ברשות למען הילד בכיתה ח' בשביל לקבל ילד אתיופי בן 30.
מה שמדהים בתגובה שלו (בדיעבד) הוא שאני חושבת שהוא הרגיש מאויים מהאפשרות שתוך כדי אני גם יהיה בתור לאימוץ. יש לו עשרות מטופלות, אולי מאות, רובן מצליחות להיכנס להריון והוא הרגיש מאויים ממטופלת אחת שהחליטה שגם אימוץ זאת אפשרות עד כדי אמירה לא נעימה כמו זו...
אנחנו לא דוגמא. לא מיצינו את כל האפשרויות לפני הפנייה לאימוץ אולי כי לא חשבנו שהגנים חשובים, אולי כי אני מאד מפחדת מהשפעות ההורמונים לטווח הרחוק, אולי כי פשוט לא היתה לי סבלנות, אבל יש לא מעט זוגות שמכלים שנים מהחיים בטיפולים ואף אחד מתוך מערכת הבריאות לא מנסה ברגישות להציע את האפשרות האחרת.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 23 יולי 2005, 18:18

והתרבות האנושית, באופן גורף, לא תמיד יכולה לקבל\להבין אימוץ...
יווו, עם זה ממש קשה לי, אני לא חושבת שזה נכון באופן גורף. אנחנו גם נתקלנו בהמון התרגשות ושמחה
מסכימה מאוד.

הייתה שמחה שאנחנו משפחה. אבל היו הרבה (ועדיין, אנשים ברחוב) לא הבינו מדוע בחרנו בבחירה הזו, ולא המשכנו בהפריה חוץ גופית. לא כולם הבינו את הכאב על ההחלטה הזו של הוויתור על ההריון והפנייה אל אימוץ. לזה התכוונתי.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 22 יולי 2005, 15:07

הדרך שבה אני עונה היא חלק מדרך ההתמודדות של הפיצפונת שלי בעתיד. היא לומדת ממני איך לענות, איך להגיב. לענות בציניות היא דרך, לפעמים אפילו מוצלחת, אבל יש בה גם מן התוקפנות
נכון, היא לומדת ממך איך להגיב. וכדאי שהיא תלמד כמה דרכי תגובה:
יש מצבים ואנשים ומשפטים שהם אומרים - שאפשר להגיב בהתעלמות
ויש מצבים וכו' שאפשר להגיב בחיוך
ויש מצבים וכו' שאפשר להגיב בבדיחות הדעת, בהומור
ויש מצבים וכו' שאפשר להגיב במשפט קצר ואסרטיבי
ויש מצבים וכו' שאפשר להגיב בציניות
ויש מצבים וכו' שממש לא בושה להגיב באגרסיביות...

וציניות היא אחת מהדרכים להגיב על נדנודים ולמציקנים.

היא תוכל... להגיד (לדוגמא למוכרת הנעליים)
היא תוכל להשיב
"זה לא העסק שלך"
"סליחה, באתי לקנות נעליים ולא לדון בחיי הפרטיים"
"את רוצה למכור לי נעליים או לשוחח על עניינים אישיים?"
וכו' וכו' וכו'

_והתרבות האנושית, באופן גורף, לא תמיד יכולה לקבל\להבין אימוץ...
יווו, עם זה ממש קשה לי, אני לא חושבת שזה נכון באופן גורף. אנחנו גם נתקלנו בהמון התרגשות ושמחה_
מסכימה מאוד.

ומאוד מעניין מה שאתן כותבות {@

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 21 יולי 2005, 21:19

אל תתביישו, תענו להם "גם להיות הבן שלך זה בטח לא קל" (למוכרת הנעליים) ותמשיכו עם דמיונכן הפרוע!
הי מיצי פיצי, אני לא חושבת שזה קשור לבושה. לפעמים נישארים בלי מילים מחוסר הרגישות ולפעמים מרגישים שפשוט אין מה להגיד. והכי חשוב, הדרך שבה אני עונה היא חלק מדרך ההתמודדות של הפיצפונת שלי בעתיד. היא לומדת ממני איך לענות, איך להגיב. לענות בציניות היא דרך, לפעמים אפילו מוצלחת, אבל יש בה גם מן התוקפנות. כאשר האפרוחית שלי תגדל ותהיה לידי כשאני אענה חשוב לי שהיא תפנים שלמרות הייחוד והקושי שאנשים מייחסים לאימוץ יש באימוץ שלה גם המון אהבה וקבלה, ושהיא לא צריכה לתת הסברים אם היא לא רוצה. היא תוכל לחייך ולהגיד (לדוגמא למוכרת הנעליים) נכון לפעמים זה קשה להיות ילדה שאומצה ולפעמים לא.

והתרבות האנושית, באופן גורף, לא תמיד יכולה לקבל\להבין אימוץ (באופן כללי, ואימוץ בין גזעי בפרט).
יווו, עם זה ממש קשה לי, אני לא חושבת שזה נכון באופן גורף. אנחנו גם ניתקלנו בהמון התרגשות ושמחה למראה הקטנה שלנו שכל כך שונה מאיתנו. לפעמים זה מתיש כי מעייף להגיב לאנשים ברחוב, אבל בלב בפנים זה עושה טוב. העולם מורכב מהמון אנשים ואני יודעת שאני ישתדל לבחור להיות בחברת אלו שיקבלו אותנו. באמת נראה לי שבארץ קשה יותר להיות שונה (לא רק בהקשר של אימוץ), זה בהחלט עניין תרבותי, אנשים מרגישים חופשי יותר להגיד את דעתם גם אם היא לא תורמת או פוגעת. קשה לשנות את זה, רוצה להאמין שאפשר להתמודד עם זה.


_אני רוצה להיות מסוגלת לתת לעצמי את ה"עליונות" בחזרה. לא להתעצבן, לא לכעוס
לא תמיד יכולה להרשות את זה לעצמי._ זה יכולה להיות החלטה שלך, עם כל הקושי תרשי לעצמך. והכי חשוב המלאך שלך כבר מרשה לעצמו לענות בביטחון
"אבל מאומץ זה מיוחד". אין עליו :-) ילד נבון ומיוחד, אני מקווה שהקטנטונת שלי גם תוכל להתייחס לאימוץ שלה ככה.

סבתא לשמונה, את מלאה עצות כרימון :-)

הפיצפונת כבר גויירה בקהילה הרפורמית בעיר בה אנחנו גרים. לא רצינו לגיור אורתודוכסי כי אנחנו לא יהודים אורתודוכסים. אנחנו גם לא יהודים רפורמים אבל תפיסת היהדות בקהילתם יותר דומה לאורך חיינו.
האפרוחית כן תהיה אזרחית ישראל. אנחנו מתגעגעים מאד ומלכתחילה הגענו לפה לתקופה קצובה. בקיץ הבא נשתכשך בחוף הים יחד עם כל עם ישראל :-) (אני מאד מתגעגעת לים).

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 18 יולי 2005, 01:25

לנעמי
מאוד הצטערתי לקרוא על הנסיון הגרוע שלך, האם זו הסיבה שאתם עוברים לספרד או מפני שזו ארצו של בן זוגך?
אני מכירה בארץ קבוצה של כ-20 זוגות שאימצו ילדים אתיופים והם נפגשים ודנים בבעיותיהם.
ייתכן שזה גם רעיון טוב לזוגות שאימצו ילדים מדרום מזרח אסיה ובס"ה, כפי שכבר אמרתי - לא צריך לשים לב לטיפשים. מעירים גם על ילדים שמנים או רזים או כל מיני הבדלים כאילו כל האנשים נאפו בתבנית אחת... כבר אמרו חז"ל - כל האנשים נבראו בצלם ואף על פי כן אין איש דומה לרעהו. (הציטוט אינו בדיוק בלשון חז"ל אבל זהו תוכנו).

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 17 יולי 2005, 20:50

ולילד יש חברים, הוא מעורה בסביבתו, וגם אני ובן-זוגי. ובכל זאת, אין קבלה טוטאלית של השוני במראה. מדי פעם עולה הערה (מחברים, מכרים, ממגע אקראי עם אנשים) שמגרה את העצב החשוף של השוני במראה והאימוץ.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 17 יולי 2005, 20:47

אם המאומצים מגזע אחר או צבע אחר (אצלנו אתיופים), הסביבה תתרגל מהר מאוד
אחרי שלוש שנים בארץ עם ילד מאומץ ממזרח אסיה, אני דווקא חושבת שההפך הוא הנכון. הסביבה ממש לא התרגלה לשוני במראה. סבתא לשמונה, אולי נתקלת במקרה חיובי יותר. אני, לצערי, לא.

אמא מאמצת

על ידי סבתא_לשמונה* » 17 יולי 2005, 20:40

לאמא מאמצת
כל הכבוד. אין שום דבר לא טבעי באימוץ. אני מכירה משפחות שיש להם ילדים ביולוגיים וילדים מאומצים. (לא אומנה אלא אימוץ מלא). הכל בסדר ולא צריך לשים לב לכל הטיפשים. אם המאומצים מגזע אחר או צבע אחר (אצלנו אתיופים), הסביבה תתרגל מהר מאוד. יש היום בישראל גם ילדים מאומצים מדרום מזרח אסיה, חלק מהם כבר בוגרים והם משולבים יפה בין חבריהם.
מה שחשוב - גם אם המאומצים מאותו גזע ו/או צבע הם צריכים לדעת שהם מאומצים ולקבל את המידע מהוריהם. אי אפשר לשמור בסוד ואם הם מגלים בדרך אחרת לא יסלחו על השקר.
אם את רוצה לגייר את ביתך - אין בעייה אפילו בגיור אורתודוקסי - מותר לגייר ילדים ולילדים מותר בהגיעם לבגרות לחזור לדת ההורים הביולוגיים אם הם רוצים בכך. עם האורתודוקסים יכולה להיות בעייה מפני שירצו לדעת אם אתם מנהלים אורח חיים דתי, אבל לפי מה שידוע לי בישראל לא עושים בעיות מיותרות בעניין זה.
הבת שלך לא תהיה ישראלית לא מפני שהיא מאומצת אלא מפני שאתם חיים בארה"ב ורוב ילדי הישראלים בארה"ב רואים את עצמם כיהודים אמריקאים שאוהדים את ישראל אבל לא כישראלים. בכל אופן כדאי שמהתחלה תדברו איתה עברית - אנגלית היא תדע ממילא. כך נוהגים רוב הישראלים בחו"ל ושומרים כך על הקשר של הילדים לישראל.
אם אפשר, כדאי לאמץ לפחות עוד ילד אחד, לא טוב להיות ילד יחיד - ביולוגי או מאומץ.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 17 יולי 2005, 17:18

מה שהישראלים מרשים לעצמם להגיד לכן זה לא ייאמן
אני לא בטוחה שזה רק בישראל. גם בחו"ל נתקלתי בתגובות לא בדיוק נחמדות. גם ל-אמא מאמצת יש סיפורים דומים. לא נראה לי שאמירות כאלה הן תלויות-ארץ, אלא תלויות תרבות. והתרבות האנושית, באופן גורף, לא תמיד יכולה לקבל\להבין אימוץ (באופן כללי, ואימוץ בין-גזעי בפרט). בטח בגלל שרוב מוחלט של בני האדם יכולים להוליד ילדים. לא נובע מרוע לב, אלא מחוסר הבנה, מחוסר יכולת ו\או רצון להזדהות, מבורות.

אמא מאמצת

על ידי מיצי_פיצי* » 16 יולי 2005, 23:24

התגובות של האנשים באמת מדהימות, מה שהישראלים מרשים לעצמם להגיד לכן זה לא ייאמן! מה כל כך מסובך להגיב ב"מזל טוב" למשמע בשורת האימוץ או לומר "איזה ילד יפה" על מאומץ גדול יותר.
אל תתביישו, תענו להם "גם להיות הבן שלך זה בטח לא קל" (למוכרת הנעליים) ותמשיכו עם דמיונכן הפרוע!

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 14 יולי 2005, 22:36

אני ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת ללדת משנות העשרה שלי. הידיעה לכשעצמה לא תמיד הכאיבה. היו שנים שזה נתן לי יותר חופש מיני: "ויתרתי" לעצמי הרבה על הגלולות ועל טיפול רפואי (לפחות זה מה שחשבתי אז. היום אני די מזועזעת שחשבתי ככה). מה שכן מכאיב, עכשיו פחות, זה לא יהיה ילד שלי. אבל זה התחיל בערך עם הזמן שרציתי להיות אמא (לא תמיד, ממש לא). והיה קשה מאוד לומר לבן הזוג "כזאת אנוכי, ואם זה צריך להתמודד".
יש עצב חשוף בחוסר היכולת להרות, שהתפתח לו עם הזמן.
והאפרוח לא הגיע אלי כדי לנחם אותי (או את בן הזוג) על חוסר היכולת להרות. הוא הגיע מפני שאנחנו רוצים להיות משפחה עם ילדים, רצינו את האפרוח כאדם. כתינוק וכילד שאנחנו נטפל בו, ונשתדל לעשות את זה כמה יותר טוב. עם הרבה אהבה, שהתפתחה לאט ובשקט ועדיין גדלה כל יום.

אני חושבת שדניאל די גאה בעצמו, באופן כללי, וממש אין לי בעייה שהוא משוויץ (כל עוד מה שהוא אומר זה נכון). החשש שלי היה מהתגובה שלו לאימוץ, כמה הוא מבין מזה. כנראה שהוא הבין את הרוב, וחושב שזה מיוחד. ופתאום חשבתי שיכול להיות שהבעייה היא בי, שאני אדם שמאוד לא אוהב לדבר וחוששת מהתגובות למילים שלי יותר ממה שנכון.

אני רוצה להיות מסוגלת לתת לעצמי את ה"עליונות" בחזרה. לא להתעצבן, לא לכעוס
לא תמיד יכולה להרשות את זה לעצמי. בדיוק היום הלכתי עם דניאל לקנות סנדלים, והמוכרת בחנות, עד שלא שמעה את המילה אימוץ לא יכלה להאמין שדניאל הוא הבן שלי. ואז הגיע משפט המחץ "יהיה לו בתור מאומץ מאוד קשה בחיים" (?????). לפני שהספקתי להגיב הקטן מציץ "אבל מאומץ זה מיוחד".
שיבורך.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 13 יולי 2005, 00:57

דניאל השוויץ היום בגן שהוא מאומץ

גם אני השווצתי בעובדת היותי מאומצת, בתמימות של ילדים פשוט הרגשתי טוב עם המיוחדות והשונות, הייתי גאה בעצמי, אין לי מושג למה, אבל זה היה כל כך אמיתי

אני זוכרת את עצמי בגן משוויצה שאבא שלי עובד בתעשייה האווירית. אל תשאלו אותי למה יש להשוויץ בזה... טוב הייתי צריכה להשוויץ במשהו :-)
נעמי זה אחלה שהוא משוויץ, תני לו פידבק, זה נהדר שהוא משוויץ בייחוד שלו. תשוויצי גם את, לא לכל אחד יש ילד מיוחד כמו שלך.


והרחוב הישראלי כל הזמן דואג להזכיר לי שאני "רק" האמא המאמצת. רע לנשמה. גזענות ישראלית גאה בעצמה במסווה של התעניינות. או שאולי אילו פשוט שרידי כאב על זה שהרחם שלי הוא ניצול כימותרפיה והקרנות ואיננו יכול להחזיק הריון.

שולחת לך חיבוק (()). יש באימוץ התמודדות כפולה, גם עם האובדן של היכולת להרות, וגם עם האימוץ של ילד לא ביולוגי. אלו שתי התמודדויות שונות, תני מקום לכל אחת מהן בנפרד. האפרוח שלך לא הגיע כדי לנחם את הכאב שלך על האובדן של היכולת להרות. הוא הגיע כי הוא היה צריך אמא, ולך היה מקום בלב בשבילו. אני עדיין מתאבלת במובן מסויים על חוסר היכולת להרות, ומוצאת את עצמי חושבת על זה המון, וזה שהפכתי לאמא לא מוחק את זה (במיוחד לא מתי שחברה משוויצה לי עם בטן עגולה ומקסימה דרך המצלמה של האינטרנט. זאת בטח לא היתה הכוונה שלה אבל הרגשתי ככה: נה נה נה נה, לי יש ולך אין....)
וההתמודדות עם ארץ הקודש היא התמודדות בפני עצמה...

אני הרגשתי כל הזמן לא "רגילה" בזה שאני לא מצליחה לעשות מה שכל העולם מצליח (ועוד בכיף), רק רציתי להיות רגילה כמו כולם, להיכנס להריון, לקטר על הכובד, להשוואות בדיקות, לקנות בגדי תינוקות חמודים (בשבילינו, לא בתור מתנה לחברה שרק ילדה), ללדת (אולי בבית), להניק (לפחות כמה חודשים), כמו כולם. ואז אחרי מסע ארוך וכואב הופכים לאמא, אבל... מגלים שלא כולם נותנים לך להרגיש סתם אמא. אני יודעת שיהיו בעתיד ימים שאני רק ירצה להרגיש רגילה כמו כולם, סתם אמא לילדה חמודה, ולא אצליח. בגלל התגובות, בגלל התמודדויות שיבואו בהמשך.
אז מה, אז אני מיוחדת, ויש לי ילדה מיוחדת, ובכל מקום נהיה מיוחדות, רוצה לחגוג את המיוחדות.

לפעמים אני עושה סימולציות. "מחממת" את עצמי. מדמיינת תגובות מעצבנות. ואז מנסה לחשוב איך לענות. לפעמים אני משתפת את האהוב. אולי זה יעזור להמשך. אני חושבת שמה שהכי מרגיז אותי בתגובות הוא שהן נאמרות במין עליונות, הרבה פעמים גם מתי שזה מגיע מתוך בורות. אני רוצה להיות מסוגלת לתת לעצמי את ה"עליונות" בחזרה. לא להתעצבן, לא לכעוס, אולי בעצם לא להרגיש כאב נפשי על תגובה לא במקום. לשקף לאדם מולי את חוסר הרגישות ("את יודעת שיש אנשים שעושים ילדים כדי למכור אותם"), את החטטנות ("כמה זה עלה", "למה האמא האמיתית נתנה אותה"), ואת השיפוטיות ("אימוץ של ילד שחור זה מאד בעייתי"). בלי להיפגע. בלי להתגוננן.
אני מניחה שזה מתאים להמון דברים אחרים בחיים, לא רק אימוץ.

היום מישהו שאל אותי "אז יהיו לכם גם ילדים ביולוגיים בסוף?"
עניתי, להפתעתי, די בשלווה "כנראה שלא". לא שיש מה להתעצבן משאלה כזו, זה פשוט נוגע בעצב חשוף סתם ככה באמצע היום במסדרון בעבודה. "אני מצטער בשבילכם". פה כבר התבלבלתי. לא רוצה שהוא יצטער בשבילי. אני אפילו חושדת שאני יותר מאושרת ממנו.

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 11 יולי 2005, 22:41

השוויץ היום בגן שהוא מאומץ
מזכיר לי אותי, גם אני השווצתי בעובדת היותי מאומצת, בתמימות של ילדים פשוט הרגשתי טוב עם המיוחדות והשונות, הייתי גאה בעצמי, אין לי מושג למה, אבל זה היה כל כך אמיתי. נפלא...
כלומר, אני מבינה שבנך יודע גם יודע שהוא מאומץ, וכנראה מרגיש עם זה טוב ובטוח. יופי (())

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 11 יולי 2005, 21:58

אמא מאמצת - מקווה שהחלמת לחלוטין. תרגישי טוב! (())

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 11 יולי 2005, 21:56

אין לי אפשרות לדבר עם דניאל (הבן שלי) עם פעם על האימוץ יחד עם האהוב, מהסיבה הפרקטית שאנחנו במעבר לספרד, והאהוב היום בבוקר נסע לספרד סופית (בינתיים). והאמת, אין לי כ"כ כוחות נפש לדבר איתו על זה. האימוץ היה קשה לי מאוד נפשית.
אחת החברות הכי טובות שלי אימצה גם היא ילד מויאטנם, רק שאצלה הפיצפון הוא בערך בגיל של הבת שלך. לא יכולתי כל כך להתייעץ איתה על איך לספר לדניאל על האימוץ. ובכלל, רציתי לעשות את זה ממרחק, בלי שיפוט של חברים או אנשים שני רואה ביומיום.
בינתיים הילד קיבל את זה בשקט, ולא העלה את הנושא - לא בפני. היום בצהריים קיבלתי טלפון מהגננת, שסיפרה בחשש (לא מוצדק, לדעתי) שדניאל השוויץ היום בגן שהוא מאומץ, להרבה זמן. אז היום, רק בשביל להרגיע פינה מסויימת בלב, לפני שהוא הלך לישון דאגתי להזכיר לו שאני ואבא אוהבים אותו מאוד-מאוד... תמיד... טען שהוא יודע.
דניאל הולך לגן שיש בו עוד שני ילדים מהמזרח הרחוק. כך שהוא איננו היחיד בעל העיניים המלוכסנות שם. אבל העיניים המלוכסנות שלו מאוד-מאוד-מאוד-מאוד בולטות על רקע עיני התכלת שלי או העינים החומות הגדולות של הבן-זוג. ועל זה נבעו השאלות של חבריו (נראה לי).
אני ידעתי מראש שזה הולך להיות אימוץ בן-גזעי. לי ולאהובי לא היו עם זה בעיות; גם בספרד קיבלו את זה יחסית בשקט. מידי פעם הערה או שאלה, אך שום דבר שלא יכולנו להתמודד איתו.
אבל בארץ הקודש...
מאחלת לך שלא תדעי צרות כאלה. הורי ואחי ידעו, וגם ראו את דניאל בספרד. אבל חברים ישנים (שידעו על האימוץ מויאטנם!!!) ברגע שראו את דניאל החלו להגיב ולא תמיד בצורה נחמדה. והרחוב הישראלי כל הזמן דואג להזכיר לי שאני "רק" האמא המאמצת. רע לנשמה. גזענות ישראלית גאה בעצמה במסווה של התעניינות.
או שאולי אילו פשוט שרידי כאב על זה שהרחם שלי הוא ניצול כימותרפיה והקרנות ואיננו יכול להחזיק הריון.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 11 יולי 2005, 17:25

רק חבל שזה קרה ב-1:30 בלילה, בלי בן הזוג
נכון, אבל אפשר תמיד לחזור לדבר על זה שוב ושוב ושוב בלי לחץ באווירה יותר מתאימה ומקבלת (()) על תוותרי על זה, זה חשוב. מה עם פגישות עם הורים מאמצים אחרים להם ילד שאומץ גם הוא בוויאטנם? אנחנו ניפגשנו עם משפחה שאימצה ילדות שוקולד והיה מאד כיף ונעים לדבר איתן על האימוץ בכלל ועל השוני בפרט. חיבוק לקטנצ'יק.

עוד מחשבות על השונות...

חברה שאלה אותי אולי תאמצו תינוק "חצי שחור", שאחד ההורים הביולוגיים לבן. ואני תהיתי מה המשמעות של דבריה... תוהה על ההיררכיה הגיזעית שלפיה אנשים מסווגים אנשים אחרים, לוקחים לעצמם את החרות לדרג, לסווג. ילד חצי שחור טוב יותר מילד שחור לגמרי. איפה ממוקם הילד הלבן... אני יודעת שהעולם מאד גזעני, אבל היה מדהים לגלות איך גזענות באה לידי ביטוי בחוטים הדקים של חיינו, איך אנשים חושבים, פתוחים, וליברליים, חברינו הטובים ביותר, לא מודעים לרעל העדין שזורם אצלם, איך הם לא מודעים לאמיתות שלהם ולבעייתיות שלהן.

אמי אמרה לי "טוב אז היא לא תהייה אינשטיין, היא תהיה קונדוליסה רייס". ואני הנחתי את שפורפרת טלפון אחרי השיחה מוטרדת. אולי היא לא תרצה להיות אף אחד מהם. אבל מה שהכי הטריד אותי היה שאמא שלי מניחה שאינשטיין לא יכול להיות שחור, או יותר נכון לכתוב ששחור לא יוכל להיות "איינשטיין".



כשהתחלנו לבדוק על אימוץ ידענו שזאת אחת האפשרויות - לאמץ "אימוץ בינ-גזעי". שונאת הגדרות. ההגדרה הזאת עושה לי לא טוב. אבל זאת עובדה, אנחנו לא בנות אותו הגזע לפי ההגדרות המקובלות. איפשהוא הרחק בזמן, הגנים שלנו משתייכים לאותה אמא עתיקה, אבל עבר מאז המון המון זמן ובינתיים בני אדם נפרדו לגזעים.
אחת ההחלטות היתה – לא בוחרים. לא בוחרים ילד. לי זה נראה לא נכון, אולי אפילו לא מוסרי לבחור, למרות שגם בלידת ילד ביולוגי יש בחירה, הרי בחרנו את בן הזוג, חצי מהגנים (החצי השני הוא שלנו, לכן ברור שהוא טוב :-P). אבל גם בחוסר בחירה יש בחירה, אפילו יותר ברורה, בלי שהתכוונו. שמחתי שמתי שהטלפון הגיע, ונישאלה השאלה אם יש לנו בעיה עם אימוץ בינ-גיזעי יכלנו ישר לענות. ולא שבשבוע אחרי, תוך כדי ההכנות המשפטיות והבירוקרטיות, הלחץ והבלאגן, לא היינו צריכים לרדת למרתפי נפשנו, ולהוציא לאור את כל הטאבויים, המיתוסים, הדעות הקדומות, והפחדים מהשונה שאני מאמינה מוטבעים בכל אדם ואדם, לשים אותם "על השולחן" להתמודד איתם, ולהרוג אותם אחד אחד. אליה הגענו שלמים ונקיים בהחלטה.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 09 יולי 2005, 08:41

המרצע יצא מהשק בכל מקרה ... אתמול חזרתי מביקור בספרד. באמצע הלילה (בדיוק כשרציתי כבר לנוח מהטיסה המגעילה) הפשוש התעורר והתעקש על אוכל. טוב, האבא כבר ישן כ"כ חזק עד שרק אני נותרתי בשטח. הילד אכל, נראה בסדר, רק שהוא שכח את כלי האוכל על השולחן (אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי, המדיח אצלנו תמיד מעט פתוח והילד יודע לשים בתוכו את הכלים שלו). מתוך עצבים נתנתי לו משהו שנשמע כמעט כמו פקודה בצבא (ברר... לא ממש התכוונתי לזה). אז בן החמש אומר:
"אני לא צריך!"
"למה?"
"אני מאומץ!" (או כמו שהוא אמר soy adoptado).
טוב, האסימון נפל, וסיפרתי לו מה זה להיות מאומץ, כי הוא לא ידע מה בדיוק זה (שמחה שמצאתי, צדקת). רק חבל שזה קרה ב-1:30 בלילה, בלי בן הזוג.
ורק עכשיו הצלחת נכנסה למדיח...

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 08 יולי 2005, 17:01

גם אני מאחלת רפואה שלמה במהרה (())

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 08 יולי 2005, 10:27

_הוא פשוט מעולם לא שאל מה זה בדיוק להיות מאומץ, ולא טרחנו להסביר לו
אני מאמינה שלא צריך לחכות לשאלות, צריך לתת להם מקום לצמוח, לדבר אימוץ, הרי זה לא שהוא לא שם לב... למה לי להכניס את עצמי אל זה? כי זה חשוב, ניכנסתם לזה ברגע שהאימוץ נולד._
בדיוק |Y|
מה גם שכדי לשאול שאלות צריך ידע קודם שיש נושא מסוים שלא יודעים עליו מספיק. וזה נכון בכל הגילאים, ובוודאי שזה נכון לגבי ילדים קטנים.

נוסף לכך, כשילד קטן אינו שואל שאלות אין זה אומר בהכרח שהנושא אינו מעניין אותו: זה יכול לומר שהוא אינו יודע מספיק על הנושא, שהוא אינו מודע מספיק לנושא ו/או שהוא לא יודע איך לנסח את השאלות שלו כלומר אינו יודע עדיין איך לבטא רגשות מורכבים באופן מילולי ברור.

ולדעתי זה התפקיד של ההורים להסביר לילדים נושאים שונים, וביניהם את ההיבטים השונים של האימוץ. כלומר, ההורים, בשל הגיל והידע שלהם, הם אלו שצריכים להיות היוזמים של שיחות כאלה. ידוע שכשילדים מקבלים מידע מועט על נושא מסוים הם משלימים את החסר בדמיון, ולפעמים מה שהם מדמיינים הוא גרוע בהרבה מהאמת.

אני לא רציתי להפנות את תשומת ליבו אל השוני. למה לי להכניס את עצמי אל זה?
ועוד הערה בקשר למשפט זה: הרי השוני הוויזואלי בולט, ואם ההורים לא יתייחסו אליו ויסבירו אותו - אנשים אחרים וילדים אחרים יתייחסו בוודאי לשוני זה. ועדיף שההסברים יבואו קודם מההורים ואז הילד יצא לעולם עם ידע; וידע הוא כוח. ולדעתי חשוב לא רק להסביר לילד אלא גם לצייד אותו בתשובות מוכנות מראש, שבהן הוא יוכל להשתמש כשאנשים וילדים ישאלו אותו או יעירו לו על השוני החיצוני. ובהודעה קודמת אכן כתבת ש השאלות שלו נבעו מהערות שהוא קיבל מחבריו

נעמי, מקווה שלא פגעתי בכך בדבריי. זו רק דעתי האישית. אם היא לא נראית לך - אז לא נורא. ברור שאת תעשי לפי הבנתך ושיקול דעתך {@

אמא מאמצת - מאחלת לך החלמה מהירה ושלמה {@

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 08 יולי 2005, 07:34

הי, קצת לא הייתי פה...
ביליתי קצת בבית חולים, לסדר את הבלאגן של ההריון שנפל לפני יותר מחצי שנה, לסדר את הצנרת... ככה זה כשמאמצים, בעיות פוריות הופכות לסתם בעיות בריאות. האמת זה מוריד מהלחץ כי כבר לא צריך לחזור לקו הזינוק, צריך רק להבריא...
הפעם טיפל בי רופא שהוא לא רופא פוריות, רופא שמתמחה בבעיות נשיות קשות יותר (אני מהמקרים הקלים)... היה נחמד להיות מטופלת אצל רופא שלא חושב שהוא אלוהים :-)

בגאווה - הייתי קולטת את הרמת הגבה
זה בדיוק זה; אני מאד רוצה שבתי יום אחד תהיה גאה במיוחדות שלה. אני כבר גאה בה, אני קצת כמו טווס נפוח כשהיא יושבת במנשא בזמן שעושים קניות בסופר. אני נהנית מהחיוכים. אבל אני יודעת שעוד יגיעו הרבה הרמות גבה... ואצלינו אף אחד לא יגיד היא באמת קצת דומה לאשתך למרות שלפני כמה זמן האהוב יחד עם הפשושה פגש מישהי שהכירה אותנו כזוג. היא כנראה התבלבלה מהתוספת השוקולדית, ואמרה שהיא לא ידעה שהיינו בהריון :-)

הוא פשוט מעולם לא שאל מה זה בדיוק להיות מאומץ, ולא טרחנו להסביר לו
אני מאמינה שלא צריך לחכות לשאלות, צריך לתת להם מקום לצמוח, לדבר אימוץ, הרי זה לא שהוא לא שם לב... למה לי להכניס את עצמי אל זה?_ כי זה חשוב, ניכנסתם לזה ברגע שהאימוץ נולד. _אולי הוא לא מעוניין? כמו כל ילד בעולם הוא ירצה או רוצה לדעת מי הוא ומאין הוא בא.

בדיוק היום שמעתי מידיד שלא ראתי הרבה זמן שהילד דומה לאבא שלי ...
גם אני נתקלתי בזה, וגם בעצמי ביום הראשון שפגשנו את הפשושה, משהו דחק בי למצוא דמיון למרות שהיה לי ברור לגמרי שהוא לא קיים. אני מניחה שזה צורך בסיסי לנסות למצוא דמיון כאשר ילד נולד, זה אחד הדברים שצריך להשיל מהמחשבה.
זה מזכיר לי דבר שפעם קראתי שכמעט תמיד החמות, אמו של האב הטרי, טוענת לדמיון אליו. הסבירו זאת ברצון שלה להיות בטוחה שהילד אכן מזרעו של בנה...

ואם כבר מדברים על דמיון, כל ה"התנהלות" שלי כאדם ו..טוב, מודה, גם כאמא דומה מאד לזו שספגתי מאמא - אין לברוח מזה.
וזה כבר ממש לא שייך לגנים... יש דברים חזקים יותר מהביולוגיה (()), הרי באיזשהוא אופן אנחנו לומדות, לטוב ולרע, להיות אמהות גם דרך האמהות שלנו.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 02 יולי 2005, 18:39

השאלה הראשונה מופנית אל שמחה שמצאתי: האם את זוכרת איך נודע לך שאת מאומצת?
הבן שלי כבר שמע שהוא מאומץ כמה פעמים (לא היה ניסיון להחביא מידע), הוא פשוט מעולם לא שאל מה זה בדיוק להיות מאומץ, ולא טרחנו להסביר לו. כששואלים למי הוא דומה, התשובה הנפוצה (ממני, מבן זוגי, מהילד) היא שהוא דומה לעצמו - אין אפשרות שהוא דומה למישהו במשפחה. (בדיוק היום שמעתי מידיד שלא ראתי הרבה זמן שהילד דומה לאבא שלי ... לא ייתכן, אבל עובדה.)
אמא מאמצת - אני איתך בעניין האימוץ הנוסף. מבינה מה את מרגישה. הנה אני, 4.5 שנים אחרי שקיבלתי את הבן שלי, ורק עכשיו אני מדברת בכיוון של עוד ילד...
אני לא רציתי להפנות את תשומת ליבו אל השוני. למה לי להכניס את עצמי אל זה? אולי הוא לא מעוניין? אם הוא כן מעוניין - והוא גילה התעניינות - אז הוא קיבל הסבר על השאלות שהעסיקו אתו. ונראה לי שיש לו ביטחון עצמי לא רע.
מקווה שהפיצית שלך ממשיכה להביא רק נחת.

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 29 יוני 2005, 23:02

מה שמזכיר לי...
כשהייתי מטיילת יד ביד עם אבא, (הוא שחרחר ואני מה-זה בהירה..), ואבא היה פוגש מכרים ומציג אותי (ילדונת בת 4.5) בגאווה - הייתי קולטת את הרמת הגבה ואז ישר היו אומרים.. "היא באמת קצת דומה לאשתך".. ואח"כ היינו מתפוצצים מצחוק.
עד היום כשאחי למשל מציג אותי כאחותו ונורא מתפלאים... אפילו לא מאמינים, אני או הוא שואלים בשיא הרצינות "מה, אנחנו לא דומים?" (יש לציין שאני בכורה, אחרי, אחותי - גם היא מאומצת, לא ביולוגית שלי, ואחריה עוד שני אחים ואחות, ביולוגיים של הוריי, אחד מהם שחרחר כמו אבא..)
ואם כבר מדברים על דמיון, כל ה"התנהלות" שלי כאדם ו..טוב, מודה, גם כאמא דומה מאד לזו שספגתי מאמא - אין לברוח מזה.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יוני 2005, 21:05

עוד דבר (אני בעבודה אז כותבת במקוטע),
לפי דעתי, האפרוחית שלך תתחיל לשים לב לשוני ביניכם כשיעירו לה על כך...
אני מקווה שזה יקרה הרבה לפני, אני מאמינה שאנחנו נדבר הרבה על הייחוד שלנו ושלה לפני שהערות ייפגעו. ההערות ושאלות כבר יש המון אבל בינתיים אנחנו עונים, והיא עדיין לא הצטרפה :-)
יש בי מין אופטמיות שנוכל לתת לה את כל הביטחון להרגיש שהייחוד שלה הוא דבר טוב, ומתי שכן ייפגעו נוכל להחזיר לה אותו, אבל מודה שההתמודדות האמיתית עדיין בחיתולים. לפעמים לא בא לי לחזור לארץ בגלל זה. אני מודה שאני קצת מפחדת מהרחוב הישראלי...

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יוני 2005, 19:46

עד היום הורי, אחי וחברי הותיקים לא מבינים איך בחרתי בבן זוג לא יהודי
תגידי להם שקוראים לזה אהבה, למרות שאני מתארת לעצמי שאמרת כבר מלא פעמים (())


בעניין האימוץ הנוסף - אני רואה שגם אתם חושבים בכיוון
כן. אני עדיין לא ויתרתי על הרצון למשפחה גדולה... אבל מודה שבינתיים מאד שמחה ומאושרת עם האפרוחית האחת והיחידה. יש ימים שאני מרגישה שהמשפחה הקטנה שלנו היא התגלמות האושר בשבילי באופן הכי מזוקק שיש. לא צריך יותר כלום :-)
אבל כאשר הגדלת משפחה לא מגיעה בקלות, נכנסים להילוך של תכנון הרבה זמן מראש...

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 29 יוני 2005, 16:33

בעניין האימוץ הנוסף - אני רואה שגם אתם חושבים בכיוון ... לא עצה או שיפוט אלא אמירה אישית בלבד: אני מצטערת שההפרש בין ילדי יהיה גדול מחמש שנים, ז"א - אולי הם לא ישחקו ביחד את משחקי הילדות (אני לא שוללת את האפשרות של חברות טובה)... אם וכאשר יהיה עוד אחד\אחת.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 29 יוני 2005, 16:24

בינתיים אנחנו בארץ. בתחילת ספטמבר נפרדים מכול החברים והמשפחה שלי וחוזרים לספרד אחרי כמעט שלוש שנים (בגלל הרבה סיבות, שחלקן לא שייכות למדור הזה...)
הילדון אומץ כשעדיין גרנו בספרד (אז חשבתי שהתהליך יהיה יותר קצר ופשוט מארץ אירופית... היום אני בכלל לא בטוחה שזה נכון... היו המון עניינים בירוקרטיים). בכולופן, העניין של הגיור נגע בזמנו לבן זוגי - עד היום הורי, אחי וחברי הותיקים לא מבינים איך בחרתי בבן זוג לא יהודי. ודרך מחשבה זו עברה גם אל הילד שלי. התעקשות אובססיבית משהו בשנה הראשונה לחייו אצנו שהקטן יעבור גיור כלשהו וברית מילה (ותוך התעלמות מהעובדה שלא היה רב במקום שגרנו בו או באיזור קרוב, ושכמעט בלתי אפשרי לעשות ברית בספרד מפני שהאורולוגים שם ברובם המכריע חושבים שזה פרימיטיבי ורק מוסלמים עושים...).
לפי דעתי, האפרוחית שלך תתחיל לשים לב לשוני ביניכם כשיעירו לה על כך... מדברת מניסיון אישי. אחרת היא תשים לב להבדלים רק בשנות העשרה (הלוואי). אי אפשר למנוע הערות מהרחוב או מילדים קטנים (אם וכאשר תהיה בגן). אך ניתן ורצוי לפי דעתי לצמצם ככל הניתן את ההערות מצד בני משפחה וחברים.
אם להיות כנה, גם לי השוני הפיזי הפריע. אפילו מאוד, בהתחלה. אבל בתוך זמן קצר התאהבתי בו. הוא הפך מתינוק זר עם עיניים מלוכסנות לילד שלי. אבל בשביל זה הייתי צריכה ללמוד את המשמעות של כל בכי, של כל תנועה קטנה.
לבן זוגי זה היה יותר קל - להבין את הילד כתינוק, אם כי גם החיבור בין שני הגברים במשפחה לא היה מיידי...

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יוני 2005, 15:49

וקצת על השוני שלנו או אולי יותר נכון לכתוב הייחוד :-)

מול המראה. אני עומדת והיא בידיי ואנחנו בוחנות את ההשתקפות. היא מסתכלת לתוך עיניי, העיניים בהשתקפות, אני מחייכת אבל היא לא מתרצה, עדיין בוחנת. אני מנסה לקרב את ידה למראה, לחבר בינה שבין השתקפותה. אני תוהה מתי היא תקשר בין ההשתקפות במראה לבינינו העומדות מולה. מתי היא תבחין לראשונה בשוני הגדול בינינו.

יומיים אחרי שהכרנו, האמבטיה הראשונה, ביחד. ערומות וצמודות מתרגלות לעירום והקרירות ורגישות שמלוות אליו. עור לעור, בטן לבטן. אני מסתכלת עלינו במראה צמודות ביחד. כל כך שונות. עורה הכהה מודגש על החיוורות שלי. החיוורות שלי אולי בוהקת לראשונה בחיי.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יוני 2005, 15:45

נעמי @}
הפשוש לא עבר גיור או ברית מילה
אחד הדברים שהטרידו אותי לפני האימוץ והפגישה עם הפשושית היתה מה יקרה אם זה יהיה פשוש ולא פשושית... אני מאד מאד נרתעת מטקס ברית המילה, וככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מרגישה שזה לא נכון לעשות אותו. אבל כמובן שאם רוצים לגייר (אפילו רפורמי) זה נדרש. האמת היא שקשה לי לדמיין מה יהיה עם האפרוח הבא (מתחילה להעיז לחשוב על אימוץ נוסף). הבן זוג מבין את ההתנגדות אבל גם מאד מחשיב את השייכות לעם היהודי...

מכירה (וירטואלית) רק משפחה מאמצת אחת שהעיזה ללכת נגד הזרם ולא גיירה את בנם מסיבה זו, אבל הם לא חיים בארץ. אתם חיים בארץ?
בכל מקרה, נראה לי שאתם משפחה מאד מיוחדת ורב גונית :-)

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 29 יוני 2005, 14:05

סליחה על המילה "שייכת" . . . התכוונתי לעניינים הפורמליים. בזמנו אילו היו הדברים שהכי התישו, הפחידו והרתיעו בתהליך האימוץ שלי.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 29 יוני 2005, 00:55

הפיצית אחלה, ומוסרת תודה על ההתעניינות. קצת חם לה אז סידרנו מאוורר שעושה נעים ועוזר להירדם...
היום היא הפתיעה אותנו עם סיפור שלם על הטיול לאגם של הברווזים שעשתה עם אבא... (אני רק מנחשת :-))

היא כבר שייכת ... בעיקר לעצמה ;-) והבירוקרטייה תסתיים אני מקווה בחודשיים הקרובים... ואז ארגיש הקלה עצומה, למרות שכנראה באמת אין לנו מה לדאוג. היה עוד הליך משפטי בו ההורים הביולוגיים חתמו שוב, והצהירו שהאימוץ נעשה לבקשתם. אנחנו לא היינו נוכחים אבל עודכנו. מאז אני קצת פחות מוטרדת.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 28 יוני 2005, 21:35

הערה בנ.ב.
מה שלום הפיצית? היא כבר שייכת ל-אמא מאמצת לתמיד?

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 28 יוני 2005, 21:32

wow, תודה לכולן על התגובות המהירות, לא ציפיתי לזה.
הפשוש עומד לחגוג בימים אלה את יום הולדתו החמישי. השאלות שלו נבעו מהערות שהוא קיבל מחבריו (שכחתי לציין במכתב הקודם). הילד שונה בעוד נושאים, שהם יותר "בערו" לי בזמנו - כמו שאישי איננו יהודי (ספרדי-קתולי כשר למהדרין) ומהעובדה שהפשוש לא עבר גיור או ברית מילה, ולכן לא סיפקנו לפשוש עדיין מידע על האימוץ.
היום אחר הצהריים אני ואישי היקר סיפרנו לבני שמקום הולדתו זה ויאטנם, ולכן הוא דומה לאנשים ויאטנמיים. השתמשנו בעצה של אור אל והראנו לו תמונות של ויאטנם, של אנשים ויאטנמיים. הפשוש שאל כמה רחוקה מכאן ויאטנם, וחיפשנו את ויאטנם וישראל באטלס. וזהו.
זהו בינתיים. הפשוש לא שאל דבר על האם אנחנו ההורים הביולוגיים שלו, לא גילה התעניינות בנושא. אני ואישי שוחחנו אתמול בלילה והחלטנו ללכת עם השאלות שלו ולתת להן תשובות אמת. במילים אחרות - רק אם הוא ישאל על האימוץ, נאמר לו שכן, הוא מאומץ (ייתכן שהנושא יעלה בקרוב, מתחילים דיבורים על אימוץ נוסף . . . )

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 28 יוני 2005, 19:06

שיהיה לך בהצלחה :-)

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 28 יוני 2005, 17:25

אור אל,
נכון, זאת בתנאי שיודעים לזהות ולהגדיר... לא תמיד לילדים יש כלים לעשות זאת, לא תמיד הם חשים לגיטימציה לעשות זאת ולא משנה כמה משתדלים לתת להם הכלה, הבנה ופתיחות... הוא שאמרתי זה מאד אינדיווידואלי.
עוד נכון, שאמא היא בדיוק האדם לספר לו הכל... אני מיישמת את זה באהבה עם ילדיי, זו שמחה גדולה.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 28 יוני 2005, 12:32

ול שמחה שמצאתי
תודה על השיתוף {@

ואגב, לדעתי אמא היא בדיוק האדם לספר לו הכל, לשתף בתחושות לגבי המולידה, לספר שאני מתגעגעת ואין לי מושג למי? שאני חשה אבודה, תלושה, בודדה ועוד. אחרת זו בדידות איומה וגדולה.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 28 יוני 2005, 12:03

לא חיכיתי לתשובה וחיפשתי עד שמצאתי, והנה הלינק
http://kaplanfamily.net/book.htm

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 28 יוני 2005, 10:56

המתחיל לשאול שאלות למי הוא דומה. אני לא יודעת מה בדיוק לספר - מצד אחד אני רוצה להגיד את האמת, ומצד שני רוצה לתת לו את ההרגשה שאנחנו המשפחה האמיתית שלו . . . איך ניתן לשלב?
השאלה מה כבר סיפרת לו על האימוץ, מה הוא הבין, בן כמה הוא וכו'. אם הוא כבר יודע הרבה על האימוץ, על כך שנולד בויאטנאם וכו' התשובה שלך יכולה להתבסס על המידע הקודם שסיפקת לו, ואז את יכולה להשיב לו משהו כזה: אתה יודע שנולדת בויאטנאם. אתה נולדת לאנשים ויאטנאמים ואתה נראה כמו ויאטנאמי. אתה דומה לאישה שילדה אותך ולגבר שהוליד אותך. אני אימא שלך ואוהבת אותך וכו' וכו'. ואת יכולה להראות לו תמונות (אפשר למצוא באינטרנט) של אנשים מויאטנאם, ואז הוא יראה שהוא דומה להם. וכמובן, תוך כדי כך שאת מראה לו את התמונות כדאי לציין כמה שהם יפים, איזה שיער יפה יש להם, עיניים יפות, וכו' וכו' וכמובן שהוא מקסים ויפהפה ואהוב וכו' וכו'. והכל עם נשיקות וליטופים כמובן.

אם הוא לא יודע הרבה על האימוץ ועל ויאטנאם, צריך להוסיף הרבה פרטים והמון הסברים כדי להגיע לתשובה לשאלה למי הוא דומה.

את יכולה לספר לו על כך שנולד בויאטנאם ולספר לו איזו ארץ יפה היא ויאטנאם, להראות לו תמונות מויאנטאם (אפשר למצוא גם באינטרנט) ותמונות שצילמתם משם (אם יש). את יכולה לספר לו על האנשים הויאטנאמים ולהראות לו תמונות.

את יכולה לספר (או להסביר שוב) שהאישה שילדה אותו לא יכלה לגדל אותו, לא יכלה להיות אימא שלו, ולכן אתם אימצתם אותו. אתם המשפחה שלו. את אמא שלו. ואת יכולה להסביר לו (או להסביר שוב) שיש כמה דרכים להפוך לאם: אחת מהן, השכיחה ביותר, היא בדרך של הולדה והריון ואח"כ גידול וטיפול. ודרך אחרת היא בדרך של אימוץ. ולהסביר מה זה אימוץ.

שיהיה בהצלחה וספרי לנו מה קרה בהמשך.

אגב, פעם ראיתי אתר שהקים זוג הורים יהודים אמריקאים שאימצו ילדה מויאטנאם, וזהו ספר האימוץ שלה (הכנת לו ספר אימוץ?) שבו מסופר כל סיפור האימוץ בתוספת תמונות יפיפיות מויאטנאם. אם את רוצה, אחפש את הלינק ואעתיק אותו לכאן.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 27 יוני 2005, 19:52

הי נעמי, לי ממש ממש אין עדיין נסיון. הפיצקית בת 5 חודשים. גם היא מאד מאד שונה מאיתנו.
אבל אני חושבת שבתוך גוף שאלתך מונחת התשובה...מצד אחד אני רוצה להגיד את האמת, ומצד שני רוצה לתת לו את ההרגשה שאנחנו המשפחה האמיתית שלו
כמו שכתבת... צריך לשלב.. אין שום סתירה בין שני הדברים... הדבר השני ברור, אבל אסור לפסוח על הדבר הראשון. חשוב לספר הכל, כמובן ברגישות, זה סיפור חייו וזכותו לדעת הכל.

בן כמה האפרוח אם אפשר לשאול?

יש גם המון מידע ודעות בפורומים של תפוז ו-ויינט... כדאי להיכנס, בדרך כלל נחמד שם. וגם יש פה עוד שתי אמהות מאמצות (לפחות) אור אל (אימוץ באופן טבעי) ו-מיה גל, שתיהן אם אני לא טועה אמהות לילדים גדולים יותר.

אמא מאמצת

על ידי נעמי* » 27 יוני 2005, 19:00

אני לא בטוחה שזה המקום הנכון, וסליחה מראש על ההתפרצות לדיון . . .
גם אני אמא מאמצת, אבל לילד קצת יותר גדול, שלא דומה למשפחה באופן בולט (אומץ בויאטנאם), המתחיל לשאול שאלות למי הוא דומה. אני לא יודעת מה בדיוק לספר - מצד אחד אני רוצה להגיד את האמת, ומצד שני רוצה לתת לו את ההרגשה שאנחנו המשפחה האמיתית שלו . . . איך ניתן לשלב?

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 27 יוני 2005, 18:23

אמא מאמצת - כל מילה בסלע..

ולאור אל -
שהיו לך שאלות שאף אחד לא ידע את התשובה להן? קשה לומר בצורה חד משמעית.. גם היום ממרחק של זמן.
ובכלל כל הנושא של שיתוף ההורים ב"תהיות" או ב"אבל"...בילדות איכשהו זה עובר בטבעיות, בעיקר היום עם כל הלגיטימציה והגישה היותר פתוחה. בגיל הנעורים כשכבר הבנתי דבר או שניים (בכל אופן חשבתי שאני מבינה..) זה היה נראה לי מיותר, לא נכון, וגם קצת מאיים (עלי..), מה, אני אשאל את אמא שלי על... אמא שלי? מה, אני אספר לה שאני מתגעגעת ואין לי מושג למי? שאני חשה אבודה, תלושה, בודדה... איך הורי שעטפו אותי (רוב הזמן) באהבה ובקבלה מוחלטת אמורים להבין תחושות כאלה שלי?...
וגם, יכול להיות שדווקא האהבה אין קץ הזאת שלהם היא היא שהעירה את החסר הזה והעצימה אותו?, כי לא הם היו אמורים להיות שם בשבילי...? כאלה מחשבות מנעו ממני את התקשורת בנושא. תמיד היה בי איזה מקום נסתר מהם, וגם ממני. ואין לי מושג מה ואיך נכון לעשות, זה כל כך אינדיוידואלי.

תספרי עוד על פתיחת תיק- אני יכולה לאמר בהמשך לשאר, שפתיחת התיק והפגישה עצמה, הביאו לי שקט פנימי, ה"פאזל" הושלם.. סקרנותי שבעה, נפשי שקטה. אני יודעת למי אני דומה, מה ה"מוצא" שלי, ובעיקר אני יודעת למה לעזזל, צריך היה למסור אותי. הנושא הזה סגור. מדהים מה שפרטים טכניים מיד ראשונה יכולים לעשות.
מה שכן, ההשלכות הרגשיות של הסגירה מקבלות צבעים שונים מידי פעם, זהו תהליך שאני כבר מרשה לעצמי להשתכשך בו, והוא לא בוער, כמו אי הידיעה.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 27 יוני 2005, 15:32

ותודה על השיתוף...

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 27 יוני 2005, 15:32

נושא האימוץ התחיל לבעור בי בגיל 15 - למי לעזאזל אני דומה? למה מסרו אותי? וכל השאלות המוכרות...

לדמיין את האפרוחית הולכת מוזר לי (היא עכשיו מגלה שנחמד להתהפך, למרות שהרבה יותר פשוט לבקש מאמא או אבא שיהפכו) , אז גיל העשרה ניראה לי כל כך רחוק...
כשהייתי ילדה (ואולי גם לפעמים עכשיו) תהיתי המון איך יצא שאני דוקא כאן... היה לנו כילדים דרך לחתום בספרי זכרונות "טלי ...., שיכון א', שכונת חיים, חיפה, ישראל, כדור הארץ, מערכת השמש, שביל החלב..." אני לקחתי את זה ברצינות וביליתי לא מעט זמן במחשבות על המשמעות של איך יצא שנולדתי דוקא פה ודוקא לזוג ההורים שלי.
אני מניחה שאת ילדה שאומצה התהיות האלו מקבלות משמעות מאד מאד רצינית, כי באמת יכול היה להיות אחרת. הרבה אנשים מגיעים בדרכם בחיים לנקודות בזמן בהם הדרך מקבלת תפנית או שצריך לבחור בין אפשרויות להמשך הדרך. אצל אנשים שאומצו התפנית התרחשה כל כך מוקדם ובלי שהיתה להם אפשרות לבחור. קו החיים שלהם התפצל כל כך מוקדם, הכל יכול היה להיות כל כך שונה, ולא רק לו היו נישארים עם האמא הביולוגית, גם אילו משפחה אחרת היתה מאמצת. באיזשהו אופן יש אין-סוף אפשרויות אחרות...

קראתי שצריך לתת לילדים שאומצו להתאבל על הטרגדיה שלהם. כתבה את זה אישה שבעצמה אומצה בגיל הינקות. וזה כל כך נכון לפי דעתי, הרי אם אדם מאבד חבר או בן משפחה קרוב יש לו לגיטימציה להתאבל עליו, אז על אחת כמה וכמה אדם שאיבד את מולידיו. כל האהבה והחום בעולם לא יכולים לכסות את האובדן, ואולי בגלל זה כל כך חשוב להתאבל עליו, לכאוב אותו כדי לחיות חיים שלמים ומלאים עם הידיעה. זה בטח מוזר להורים לחשוב שהילד שלהם צריך להתאבל על מישהו שפגע בו כל כך, או להתאבל על מישהו שהוא לא מכיר, או על מישהו שהוא כמעט לא ממשי. זה בטח גם מאד מאיים. איו לי כמובן מושג או נסיון, אבל אני מניחה שההתאבלות יכולה לקבל פנים שונות, ואני מניחה שיש גם ילדים שלא יתאבלו או יתאבלו להם לבד בלב.

כמובן רק מחשבות, שלי.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 27 יוני 2005, 13:54

לא עלה בדעתי אפילו שה"השתוללויות" שלי קשורות להיותי מאומצת והן היו קשורות לכך שהיו לך שאלות שאף אחד לא ידע את התשובה להן?

התחלתי את תהליך "פתיחת תיק האימוץ" וכו', לא שיתפתי את הורי בתהליך - באמת חבל. למה בעצם לא שיתפת אותם?
ואשמח אם תספרי עוד על פתיחת תיק האימוץ (אם את רוצה בכך) או על כל נושא שמתחשק לך.

אור אל, איך קשור נושא האימוץ בך?
כפי שכתבתי באחת מהודעותיי בדף זה, נושא האימוץ קשור אליי מהצד ההורי: הפכתי לאם בדרך האימוץ |L|

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 26 יוני 2005, 21:38

חופשייה לשוחח איתם על כעסים, חרדות, חששות וכו'?
אחת מהסיבות או הסיבה המרכזית ..וכו'
ובכן, רק לשם ההגינות, ילדותי היתה נפלאה... הייתי ילדה מיוחדת/מבריקה/חכמה/גיבורה/שובבה, הורי פשוט העריצו אותי, "הצליח" להם.. לא סבלתי משום חרדות או תסכולים הכל היה לי קל ונעים, ענין האימוץ היה משהו שממש השווצתי בו, התקשורת עם הורי היתה אז.. אפשר לומר רגילה.. לך תקלקל אושר כזה...
מאוחר יותר, התקשורת היתה בלתי אפשרית, בלי שום קשר לאימוץ, פרצתי כל גבול, אבל ממש כל גבול, ולא היה מי שיעמיד אותי במקומי.. וכנראה שבזכות הבסיס (הילדות) החזק, לא עלה בדעתי אפילו שה"השתוללויות" שלי קשורות להיותי מאומצת... זה מאד מורכב...ודי מייגע להכנס לפרטים אבל באיזשהו שלב פשוט עזבתי את הבית (אף אחד לא ביקש שאחזור) לא ניתקתי קשר, אבל כנראה שהיה לי צורך עז בעצמאות, עצמיות.. לא יודעת, בכל אופן, נושא האימוץ התחיל לבעור בי בגיל 15 - למי לעזאזל אני דומה? למה מסרו אותי? וכל השאלות המוכרות... פעם שאלתי את אמא שלי אם היא יודעת משהו על ...זו שילדה אותי, היא אמרה שלא ושנדמה לה שהאבא נהרג במלחמה או משהו כזה... (כמה רומנטי..) ובזה הסתיימה התקשורת בנושא, כי מה אשאל אם אין תשובות?
לימים, רק בעת שהייתי הרה עם בני הצעיר, התחלתי את תהליך "פתיחת תיק האימוץ" וכו', לא שיתפתי את הורי בתהליך אבל יום אחרי שפגשתי את הביולוגית נסעתי אל הורי וסיפרתי להם.
אמא שלי נורא התרגשה ושאלה למה לא סיפרתי, "הייתי באה איתך, להחזיק לך את היד".. (להחזיק לך את היד... זה משפט/שאלה שאומר לעזור/לתמוך וכו'). אבא שלי אמר שהוא מסיר בפני את הכובע על שעשיתי את זה לבד (למרות שבעלי "החזיק לי את היד" לאורך כל התהליך..), אותו עניין אם אני מתכננת לשמור על קשר איתה...
מוכנה לפרט?
אז כשנפתח הנושא, ביוזמתי, ובאחת הפעמים "הטחתי" בהורי על ש"לא היו שם כדי לעצור אותי" (בגיל ההתבגרות הפרוע..) אבא שלי הודה שחשש לאבד אותי...
כלומר, הנושא של האימוץ בער בהם, בכיוון של איך להתייחס לג'ננות שלי, הם הניחו ש"זה" מה שגורם לי להתרחק מהם....זה הפיספוס, לו היו טורחים לשאול ולהקשיב לתשובה, לו הייתי מתפנה לשתף אותם... אולי התקשורת היתה מתקיימת.
לזכותם ייאמר שמעולם, מעולם הם לא ויתרו עלי, ותמיד היו כמו קיר איתן ויציב עבורי, נכון שלא פעם התרסקתי עליו (על הקיר הזה...) אבל הם תמיד היו שם ללא תנאים.
אז לסיכום, נושא האימוץ כנראה היה גם הוא שזור בסיבות האין-תקשורת, אבל בפירוש לא כנושא עיקרי.
אור אל, איך קשור נושא האימוץ בך?

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 26 יוני 2005, 12:20

עד אז כל הנושא של האימוץ היה מאד ברור לכולם כעובדה ללא שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..), מאז, מדי פעם יש שיחות נפש בנושא, וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי וכו'
האם הרגשת בילדותך ובנעורייך שלא ניתן לשוחח עם הוריך על שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..)_? למשל, האם לא הרגשת חופשייה לשוחח איתם על כעסים, חרדות, חששות וכו'? והאם זו אחת מהסיבות או הסיבה המרכזית לכך ש _מערכת היחסים בינינו עברה הרבה זעזועים, עליות ומורדות ?

וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי - מוכנה לפרט?

(וסליחה מראש אם כתבתי בצורה חטטנית מדי. זה כל כך מעניין מה שאת כותבת! אז בבקשה בואי נעשה עסק: מה שלא נראה לך מתאים או רצוי לכתוב עליו - פשוט אל תכתבי עליו. את אפילו לא צריכה להסביר או לומר במפורש שאת לא מעוניינת להשיב וכו'. פשוט אל תתייחסי לשאלה מסוימת וזהו).

ולגבי "פיסת החיים" הזו - יש תקופות שהיא פשוט תופסת המון מקום בחיים, וכדאי לכבד את זה - כן, זו בהחלט נראית לי עצה חשובה ביותר!

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 25 יוני 2005, 22:31

וטוב לך ולהורייך שהיתה ביניכם תקשורת טובה כל כך - אז זהו, שלא. התקשורת ה"טובה" באה רק מאוחר יותר, כשבגרתי.. כשכבר הייתי אמא בעצמי, עד אז כל הנושא של האימוץ היה מאד ברור לכולם כעובדה ללא שום השלכות (חוץ מאושר גדול להורי..), מאז, מדי פעם יש שיחות נפש בנושא, וגם הם משתפים אותי (בדיעבד - איזה פיספוס!) בתחושות שליוו אותם במהלך ילדותי/נעוריי וכו'. כן, עכשיו זה מקסים, אבל מערכת היחסים בינינו עברה הרבה זעזועים, עליות ומורדות, עכשיו, תודה לאל רגוע.
ולגבי "פיסת החיים" הזו - יש תקופות שהיא פשוט תופסת המון מקום בחיים, וכדאי לכבד את זה. (וכדי לאזן - יש תקופות שהיא לא תופסת מקום כלל.)

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 25 יוני 2005, 15:57

בזמנו הקפדתי להסביר להורי... שכל תסכול שלי שנובע מנושא האימוץ, לא קשור אליהם או בהם. כי יש איזשהו חלק בי, חלקיק... חלקיקון שהם אינם חלק ממנו.
וטוב לך ולהורייך שהיתה ביניכם תקשורת טובה כל כך שיכולת לשתף אותם בחוויותייך, ברגשותייך ובמחשבותייך וגם בתסכולים שלך. נראה לי שמאוד מאוד חשוב שההורים יתנו לילדיהם את התחושה שאפשר לומר להם הכל, אפשר לספר להם הכל, אפשר לשתף אותם בהכל (בהכל= בכל מה שהילדים רוצים כמובן). אחרת נראה לי שזו בדידות גדולה מאוד עבור הילדים (וגם עבור ההורים).

חשבתי הרבה על מה שכתבת כאן ואני חושבת שגם אנשים שלא אומצו יכולים לומר כך להוריהם. הרי אנחנו לא רק בנים או בנות להורינו, אנחנו אנשים בפני עצמנו. ולכן ברור שיש בתוכנו משהו שהוא שלנו, שאינו קשור או שייך או נובע (לא מוצאת את הפועל המתאים) מהורינו. ואולי זה נכון עוד יותר לאנשים שאומצו (בכל גיל): יש לכם פיסת חיים או חלק בתחילת חייכם שהוא שלכם, שבו ההורים שלכם עדיין לא היו שותפים בצורה ממשית (אולי בצורה רוחנית ורגשית כן, הרי באותה תקופה ההורים כמהו והתגעגעו לכם ועשו מאמצים כדי להתאחד אתכם). מכל מקום, טוב שאפשר לדבר גם על התקופה הזאת בצורה חופשית וזורמת ומכילה ומאפשרת. ולדעתי, זו כמובן האחריות של ההורים (בוודאי בגילאים הרכים וגם בגילאים מאוחרים יותר) לאפשר וליצור תקשורת כזו.

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 24 יוני 2005, 18:52

דרישת שלום מהעתיד
איזו הגדרה נעימה...תודה. (())

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 24 יוני 2005, 16:39

שמחה שמצאתי, את כמו דרישת שלום מהעתיד :-)
אני שמחה שמצאת את הדף (())

אני מניחה שאני לא יוכל לעולם להעניק לה את החלקיק החסר למרות שניסינו מאד לקבל כמה שיותר מידע על משפחת המקור שלה. למרות שיש לנו המון פרטים עדיין הם קמצוץ מסיפור חייה לפני שנולדה.

אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד...ואיך קטנתך תצמח לה. וזה כנראה חלק מהקסם לגדל ילד...כל ילד.

אמא מאמצת

על ידי שמחה_שמצאתי* » 22 יוני 2005, 22:32

אמא מאמצת, קודם קבלי (()).
אולי אם היתה נישארת עם האישה שילדה אותה, בסביבה בה נולדה, היתה הופכת ללוחמת זכויות גדולה, אולי היתה הופכת לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך, אולי החוסר היה מדרבן אותה להגיע גבוה, ליצור, לחקור, לא לנוח לרגע. אולי היתה הופכת לרקדנית גמישה ותמירה

אני קוראת אותך כאן ו...מתענגת...איזו רגישות...דברייך מעלים בי הדים רחוקים ישר מתוך הבטן...
כמאומצת בוגרת.. (שפתחה תיק אימוץ... שפגשה את הביולוגית... וכבר הרבה זמן אמא בעצמה...) אני רוצה לחזק את ידייך, את אמא שלה. נקודה.
אולי כשתגדל... איתך... תהפוך ללוחמת זכויות גדולה, אולי לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך... כן, תינוקות זוכרים.
והחסך ישנו, תמיד, אבל לאו דווקא חסך אם. גם ביולוגיים "סובלים" מחסכים, אז מה?
אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד... ואיך קטנתך תצמח לה.
בזמנו הקפדתי להסביר להורי... שכל תסכול שלי שנובע מנושא האימוץ, לא קשור אליהם או בהם. כי יש איזשהו חלק בי, חלקיק... חלקיקון שהם אינם חלק ממנו.
אולי זה קשה להבין (גם להסביר קשה...), אבל יש לי תחושה שזה הקל עליהם איכשהו.
בכל מקרה, תיהנו, תתענגו, תתפנקו ולעולם... שלא יעלה בדעתך שמישהו יוותר עלייך.(-:

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 17 יוני 2005, 11:36

פתחתי דף כללי בנושא האימוץ
אימוץ באופן טבעי

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 17 יוני 2005, 05:54

אומרים לי איזה מזל יש לה שאימצנו אותה. אני תמיד תוהה מאיפה הם יודעים.

אולי אם היתה נשארת עם האישה שילדה אותה, בסביבה בה נולדה, היתה הופכת ללוחמת זכויות גדולה, אולי היתה הופכת לאומנית מוכשרת ורגישה שיוצרת מתוך החסך, אולי החוסר היה מדרבן אותה להגיע גבוה, ליצור, לחקור, לא לנוח לרגע. אולי היתה הופכת לרקדנית גמישה ותמירה (היא הולכת להיות הרבה יותר גבוהה ממני, למרות שזה לא חוכמה :-)) שרוקדת בגאווה, אולי היתה תלמידה מוכשרת שמצליחה להצטיין למרות הקושי.
תמיד היתה לי הערכה לאנשים שהשתדלו יותר כדי להצליח, להשיג, להתקדם, אנשים שהתאמצו להגיע לאן שהגיעו עם זה הר או גבעה. לעיתים קושי ממצה מאנשים את הטוב. אני מרגישה שקושי הפך אותי לאדם טוב יותר, שלם יותר.


אני יודעת שהסיכויים שבתי היתה פורחת בסביבה בה נולדה היו קלושים, ועדיין אני מרגישה שמחובתי לשמור על ענווה כלפי אותה סביבה, קהילה, משפחה שממנה הגיעה.

ומזל זה דבר חמקמק, בעיקר כי אנחנו לא יודעים מה היה קורה בלעדיו.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 17 יוני 2005, 05:21

האימוץ שלנו מוגדר כאימוץ חצי פתוח. הטווח בין אימוץ פתוח לאימוץ סגור ענק, אנחנו נימצאים בקצה שקרוב לסגור. התבקשנו לישלוח תמונות ומכתב פעם פעמיים בשנה. כבר חודשיים אני מנסה להתחיל לכתוב. מה לכתוב לאישה שילדה את ביתי? יש איזה סטירה בסיסית בחיבור ביני לבינה. יש בי רצון עז להגיד לה תודה, להודות לה שוויתרה על ביתי, יש בי כעס גדול על שוויתרה עליה, הזניחה קשות.
מה אכתוב לה? על הילדה המושלמת שהיא הביאה לעולם? על גילגולי הצחוק? על המבט העירני? על האושר הגדול? לספר לה על מה היא ויתרה? על מה אין לה? מה היא מפסידה? אני לא רוצה להכאיב. אני לא רוצה להראות לה את האושר הגדול שלי כי הוא ההיפוך של הטרגדיה שלה.

כתבתי את המכתב, בעיקר מספרת על אושרה של האפרוחית. לפני ארבעה וחצי חודשים היא אמרה לי "אם היא מאושרת אני יהיה מאושרת" ואני הבטחתי אז לעשות הכל שתהיה מאושרת. הבטחה לכל החיים.

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 26 מאי 2005, 18:44

תודה רבה.
ומאחלת לך שתזכי!

אמא מאמצת

על ידי עלי_מרווה* » 25 מאי 2005, 21:06

לדעתי לאמץ זו זכות גדולה, וכנראה שלא כל אחד זכאי לאמץ...
כמה חשבתי על המשפט הזה וכמה אני מבינה, שזו זכות עצומה. מילים נכונות בחרת. מילים כואבות וגם מילים מושכות.
מי יתן ואזכה גם

אמא מאמצת

על ידי אור_אל* » 25 מאי 2005, 14:17

בקשר ל"תיק האימוץ" - המצב שתיארת נכון באימוץ בארץ דרך השירות למען הילד וכנראה בעוד מדינות כשמאמצים בתוך אותה המדינה באימוץ סגור. באימוץ מסוג זה יש תיק אימוץ שכולל מעט פרטים על המולידים (בלי פרטים מזהים, משום שאם רוצים לפגוש אותם צריך לקבל קודם את הסכמתם, וטוב שכך, הרי גם להם יש זכות לפרטיות), ורק מי שאומץ יכול לבקש לפתוח את התיק. ומדובר בפרוצדורה לא קצרה: צריך לבקש מעובדת סוציאלית בשירות למען הילד ולהסביר מדוע רוצים לפתוח את התיק וכו'. ויש מקרים שבהם מסרבים או מעכבים את פתיחת התיק.

לעומת זאת, כשמאמצים בחו"ל המצב שונה: בחלק מהמקרים ההורים מקבלים מידע חשוב על המולידים, על נסיבות המסירה לאימוץ וכו'. כלומר, הם למעשה מקבלים את "תיק האימוץ", ואז הם יכולים למסור את הפרטים לילדיהם בכל זמן שנראה להם ובכל גיל, בלי צורך לעבור פרוצדורות שונות עם רשויות האימוץ.

|| || |*|

ויש ילדים שכן פותחים אותו, את תיק האימוץ. אני מנסה לחשוב מה הם מרגישים.
ברור שכל האנשים שאומצו ושפותחים בבגרותם את תיק האימוץ מרגישים אחרת - כל אחד לפי אישיותו ולפי מה שמתגלה בתיק האימוץ. אבל אם מעניין אותך איך כמה מהם מרגישים - את יכולה לקרוא ספרים שנכתבו בנושא וגם הודעות בפורומים השונים של האימוץ שבהם יש לפעמים הודעות של אנשים שפתחו את תיק האימוץ ומשתפים ברגשותיהם. ויש גם סרטים על הנושא.

|| || |*|

ופעם שמעתי מטופלת פוריות מסבירה למה היא לא רוצה לאמץ "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש את האמא האמיתית שלו"

א. קודם כל, באמת אימוץ אינו מתאים לכל אדם. אני מעולם לא ניסיתי לשכנע אף אחד לאמץ: מי שזה מתאים לו ושזה גורלו - יאמץ, ומי שזה לא מתאים לו - עדיף בשבילו ובשביל הילד או הילדה שלא יעשה זאת. עד כאן כתבתי בצורה נייטרלית, אבל בכל זאת אומר בצורה מעט רגשית יותר שלדעתי לאמץ זו זכות גדולה, וכנראה שלא כל אחד זכאי לאמץ...

פעם קראתי בפורום מסוים הודעה שכתבה אישה שנמצאת כבר שנים מאוד רבות בטיפולי פוריות קשים ביותר ועברה דברים מאוד קשים. היא הגיבה על מישהו ששאל אותה מדוע היא לא מאמצת. היא כתבה שהיא מוכנה להמשיך עוד הרבה שנים ועוד הרבה טיפולים משום שהיא מוכנה להיות אם לילדים ביולוגיים בלבד, ואם יתברר לה לבסוף שזה בלתי אפשרי היא מעדיפה לחיות בלי ילדים בכלל. חשבתי לעצמי שזו זכותה המלאה לבחור לעצמה את הדרך המתאימה לה ושאף אחד לא צריך לנסות לשכנע אותה בבחירה כל כך חשובה בחיים.

ב. "האמא האמיתית שלו" - אני חושבת שהאימא האמיתית היא זו שאוהבת ומטפלת ומחנכת ומגדלת את הילדים. להרות וללדת את הילדים אינו מספיק. זו רק ההתחלה. צריך גם לטפל בהם לאורך שנים רבות, ברציפות, תוך התמסרות ונתינה מתמדת.

ג. "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש..." קודם כל, כפי שכתבת, אכן רק חלק קטן מהאנשים שאומצו מבקשים לפגוש את הנשים שילדו אותם. אולם אין בכוונתם לחפש להם אמא נוספת או לעזוב את הוריהם וכו'. כשפוגשים בגיל בוגר אישה זרה - קצת קשה לגשר על כל הרגעים והשנים שעברו והיא לא יכולה פתאום להיות אימא. בדרך כלל מסתפקים בפגישה אחת שבה מנסים לקבל תשובות על שאלות שונות (למשל, למה היא מסרה את הילד לאימוץ וכו') ולעתים היא הופכת למעין ידידת משפחה וכו'.

מכל מקום, ברור שלאנשים שאומצו יש זכות לפגוש את הנשים שילדו אותם, אם הם רוצים בכך. וברור שכדאי מאוד שהוריהם יתמכו בהם ויעזרו להם ככל יכולתם כדי לממש את רצונם ולסייע להם לקראת המפגש הטעון מבחינה רגשית ואחריו. וברור לי, שממש כמוך, גם אני אעזור לבתי בנושא זה אם היא תרצה בכך.

אמא מאמצת

על ידי חניתה* » 25 מאי 2005, 06:36

"ילדים מאד אכזריים, הוא יסבול בגן"
לאמא מאמצת ומשפחתה מזל טוב, אושר ובריאות!
אני גננת, יש לי בכיתה שני ילדים מאומצים. בני 4. אחד יודע שהוא מאומץ, השני לא. שניהם לא דומים למשפחות שלהם. אחד לא יהודי, השני כן. שניהם בוכים, צוחקים, רבים, משלימים, שרים בקבלת שבת... כמו כולם. יש להם ילדות טובה בעיניי. בריאה ובטוחה - שירבו משפחות כאלה- אמן!

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 25 מאי 2005, 02:26

וישנם גם ההורים הביולוגים. הם תמיד במשוואה של האימוץ אם רוצים או לא. הם שם נקודה.

רוב הילדים המאומצים לא פותחים את תיק האימוץ שלהם. בדרך כלל בתיק האימוץ אין הרבה ניירת. דפים עם מידע, מידע רפואי, מידע על המשפחה השורשית. בטח תיק קרטון מדולדל שהילד כבר מגיע אליו הוא גם ישן ומאובק, עומד על מדף באיזה מחסן, מחכה כבר 18, 20, 40 שנה וברוב המקרים חיים שלמים בלי להיפתח. תיק מדולדל עם סיפור חיים שלם שמחכה לגילוי.

פעם יצאתי עם בחור מאומץ. בהתחלה לא ידעתי שהוא מאומץ, אחרי כמה פגישות הוא סיפר. סיפר בחופשיות, ככה הרגשתי. הוא סיפר במין ביטחון מי הוא חושב הם הוריו הביולוגיים. הסיפור היה כל כך מפורט וברור שגם אני הרגשתי שהוא לא יכל לטעות.
היום אני יודעת שזאת היתה הפנטזיה שלו, הפנטזיה על ההורים הביולוגיים. הסיפור שהוא המציא לעצמו ללמה נתנו אותו לאימוץ. ההסבר שלו ללמה הוא ניתן לאימוץ היה "קל" מדי, נאיבי, אפילו אופטימי. רוב הילדים המאומצים נמסרים מסיבות הרבה יותר קשות. בדרך כלל מה שנימצא בתיק האימוץ מאד לא נעים לגילוי.

בסוף תפסתי אומץ ושאלתי אותו למה הוא לא פותח את תיק האימוץ. שאני מנסה לנבור בזיכרון אני לא מצליחה לזכור מה הוא ענה. אולי הוא לא ענה. בצדק.
אז הוא היה בן 28, תיק האימוץ שלו כבר חיכה 10 שנים לגילוי. סיפור הוריו הביולוגיים היה כל כך אמיתי בשבילו אז בעצם למה להרוס אותו.

***

ויש ילדים שכן פותחים אותו, את תיק האימוץ. אני מנסה לחשוב מה הם מרגישים. אני ניזכרת בעצמי נוסעת לפגוש את בתי. החוסר-ודאות העצום. רצון להיות אחרי. אני לוקחת את זה ומכפילה את זה במיליון. אני ידעתי שחוסר הוודאות שלי הולך להסתיים באושר גדול. החוסר וודאות שלהם מסתיים בגילוי קשה ועצוב שאולי גם מעלה עוד שאלות בלי תשובות.

לפי כמה חודשים נערה מקסימה בת 18 שיתפה את פורום האימוץ בו קראתי בתהליך פתיחת תיק האימוץ שלה. בהומור שחור היא כתבה "אולי אני אגלה שאני בת זונה", ומה שהיא גילתה לא היה רחוק מזה. אני מאמינה שהיא אמיצה מאד. אני מאמינה שהיא קיבלה גב חזק בשביל הצעד האמיץ שהיא עשתה מהמשפחה שלה.

***
כשהתחלנו לחשוב מעשית על האימוץ אמרה לי חברה "על תדאגי, רוב הילדים המאומצים לא רוצים לפתוח את תיק האימוץ שלהם" היא רצתה לנחם אותי.
ופעם שמעתי מטופלת פוריות מסבירה למה היא לא רוצה לאמץ "מה אני צריכה שהילד שלי ילך בגיל 18 לחפש את האמא האמיתית שלו"

אבל אני באמת לא מפחדת שבתי תרצה לפתוח את תיק האימוץ שלה. אני אעודד אותה לעשות זאת כאשר תרגיש מוכנה. אני יודעת שהיא לא תרצה להחליף אותי, ואם כן אז כנראה שיש לה סיבה טובה :-).
ואם היא לא תרצה (כמו רוב הילדים), אני גם אבין.

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 25 מאי 2005, 01:19

עלי מרווה תודה על המחמאה, אני מתחילה להילחץ כי אני לא אמא כזאת נפלאה, אני בעיקר אמא רגילה, כמו כולנו.


אני עדיין מחפשת בעצמי את הכוחות לצעד הבא.
אם תרצי קצת כוחות ממני אני תמיד אשמח לדבר עוד על חווית האימוץ שלנו. לי מאד עזר לקבל את ההחלטה הסופית אחרי שניפגשתי עם זוג אמהות שאימצו ביחד שתי בנות מקסימות. עד היום זכורה לי נפילת החומה האחרונה :-)

אמא מאמצת

על ידי עלי_מרווה* » 23 מאי 2005, 00:24

תודה לך על היותך אימא כל כך נפלאה. אני עדיין מחפשת בעצמי את הכוחות לצעד הבא. לקראת אהבה שאיננה תלויה בדבר...
תודה

אמא מאמצת

על ידי אמא_מאמצת* » 22 מאי 2005, 02:12

תודה לכולכן על השיתוף והתגובות.
יש משהו בהריון שלפחות במקרה שלי (אבל לא רק) מרגיע את השיטוט חסר המנוח
בשנים שלפני, עוד לפני שהכרתי את הבן זוג, הרגשתי שהריון והורות יאפשרו לי לעשות פוס. לרדת מהרכבת המטורפת של החיים, להשקיע את כולי בטבע שלי. נורא רציתי להפסיק להיות מרכז חיי.

אוראל תודה על ההשקעה בתגובה. זה מאד עוזר לקרוא את המחשבות והתובנות שלך, יש לך הרבה יותר "ותק" כאמא מאמצת.

גם לי הביולוגיה אינה חשובה. להיות אימא אינו מסתכם בגנים משותפים...

בשבוע הראשון שלנו ביחד, כשהתחלנו את ההכרות שלנו, אהבתי להסתכל עליה, כל כך שונה ממני, ולהתפעל מאיך הביולוגיה לא חשובה. הרגשתי שאני חייבת ליידע את כל האנשים שזה פשוט לא משנה. הרגשתי שזה כל כך חשוב להעביר את המסר הזה לכל הזוגות שסובלים שנים בטיפולי פוריות. ולא שההתחברות היתה ישר, לקח זמן עד שהרגשתי אמא שלה, אבל השונות הביולוגית לא היוותה מכשול.

מתחילה היום שנה חדשה בחיי
הבנתי נכון? יום הולדת שמח עלי מרווה

אז איך מתגברים על הפחדים של הבן זוג וממכרים אותו לאותו הרעיון? של אהבה לא ביולוגית? אהבה שאיננה תלויה בדבר? ואיפה מוצאים את הכוחות לאהוב ללא גבולות?
כשרק התחלנו עם הטיפולים, אני התעקשתי להירשם בשרות למען הילד (בסוף אימצנו בחו"ל). הבן זוג הסביר את זה לעצמו שזאת תעודת ביטוח למקרה ולא נצליח להכנס להריון. היום זה בטח יצחיק אותו. בדיעבד אני יודעת שאי אפשר להגיד שהייתי מוכנה אז. חלק מההכנה והקבלה מתרחש בזמן שמחכים. שעושים צעד עם משמעות אי אפשר לא לחשוב על המשמעות של הצעד.
קשה להתגבר על הפחד. ובכלל לא מובן מאליו. אין לי עצות. אני חושבת שאני פשוט לא הפסקתי לדבר על זה. זה כל הזמן היה שם. למרות שמאד רציתי, הפחד שלי היה עצום, אבל אני חושבת שאני בחיים לא אוכל לתאר את התחושה איך הוא עזב אותי לפני שלושה וחצי חודשים שעמדתי מול העריסה של האפרוחית בבית האומנה. קצת כמו שנשמה עוזבת גוף. הרגשתי פיזית שהפחד הלך. התרוקנות של הגוף והתמלאות ברגש אחר, חדש ועדיין לא ברור.

בכל לבי אני מאמינה שאנשים מסוגלים לאמץ ילד שלא נולד להם ולאהוב אותו ללא גבולות כפי שכתבת, הם פשוט לא יודעים את זה. או אולי אפשר לכתוב, עדיין לא יודעים.

אמא מאמצת

על ידי פלונה_אלמונה* » 21 מאי 2005, 23:21

ספר שעולה זכרו לפניי שנראה מאוד קשור הוא "עריסת הבמבוק". מומלץ מאוד

חזרה למעלה