על ידי תמרוש_רוש » 22 ינואר 2013, 13:19
זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
כי יכולת הנתינה שלה מוגבלת
יקירתי, כל פעם שאת מגיעה לנקודה הזאת אני כולי מתמלאת בערגה בלתי נדלית לעשות איזה קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
כי זה הדבר שגמר גם אותי בערך בתקופה הזאת, הדבר שהכריח אותי לצאת לעבודה: התינוקות והפעוטות שלנו הם מקסימים כשלעצמם, אבל: א. הם נזקקים לנו מאסיבית, וזה מתיש. ב. אי אפשר לדבר אתם. אי אפשר לנהל אתם שיחה. אי אפשר, עדיין, לחלוק אתם תחומי עניין משותפים.... וגם כשאפשר, קצת, פה ושם, הרגעים האלה טובעים ברצף של מאסה של רגעים אחרים שבהם אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
זה מעייף!!! נורא!!!!!!
(ולכן מבחינתי גיל 3 היה תחילת גן העדן, כי במקביל גם הילד נהיה אז יותר יצור שנושא את עצמו ומתחזק את צרכיו הבסיסיים, וגם הוא יכול לתת מעצמו יותר: יותר דעות, סיפורים, רעיונות, המצאות, בדיחות, שיתופים....)
ולמרות שהנוכחות הבסיסית של הקטנטנים האלה בחיינו היא משמעותית ויקרה וחשובה לנו, רצף הפעולות הטכניות-תחזוקתיות שנדרש מאתנו כל יום, כל שעה, הוא משמים, משעמם עד דמעות, שוחק, וכשלעצמו (הופ, המרפאה בעיסוק שבי נכנסת לדיון עם הז'רגון) איננו בבחינת "פעילות משמעותית".
ו"פעילות משמעותית" זה אחד מאבני היסוד של שגרה יומית שמחה. את חייבת למצוא משמעות במה שאת עושה. ברוב מה שאת עושה. ואת כמובן לא היחידה בזה.
זה עניין אנושי בסיסי.
וכאן יש נקודה מעניינת: כבני אדם בוגרים, אנחנו יכולים לקבל ולהכיל את העובדה שיש פעילויות שאינן משמעותיות כשלעצמן, שבחיים לא היינו בוחרים בהן מרצוננו החופשי, אבל הן מובילות אותנו לאיזו מטרה משמעותיית. למשל, קורס משעמם באוניברסיטה, ניגוב אף ותוסיק, תיוק מסמכים...
הנקודה היא, שיכולת ההכלה שלנו מוגבלת, וכשהפעילות עוברת איזה סף מסוים, מבחינת כמה שעות היא תופסת לך ביום וכמה ימים בשבוע, וכמה פעילויות אחרות יש לנו כדי לפצות על השעמומון הזה, אז נמאס לנו, והמטרה נשכחת, והמוטיבציה נעלמת, והתסכול גדל.
וזה המצב שבו את - יחד אתי בעבר ועם עוד הרבה מאוד אמהות, טובות ואוהבות ויקרות - נמצאת עכשיו
((-))(())((-))(())
[u]זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?[/u]
כי יכולת הנתינה שלה מוגבלת :-)
יקירתי, כל פעם שאת מגיעה לנקודה הזאת אני כולי מתמלאת בערגה בלתי נדלית לעשות איזה קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
כי זה הדבר שגמר גם אותי בערך בתקופה הזאת, הדבר שהכריח אותי לצאת לעבודה: התינוקות והפעוטות שלנו הם מקסימים כשלעצמם, אבל: א. הם נזקקים לנו מאסיבית, וזה מתיש. ב. אי אפשר לדבר אתם. אי אפשר לנהל אתם שיחה. אי אפשר, עדיין, לחלוק אתם תחומי עניין משותפים.... וגם כשאפשר, קצת, פה ושם, הרגעים האלה טובעים ברצף של מאסה של רגעים אחרים שבהם אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
[b]זה מעייף!!! נורא!!!!!![/b]
(ולכן מבחינתי גיל 3 היה תחילת גן העדן, כי במקביל גם הילד נהיה אז יותר יצור שנושא את עצמו ומתחזק את צרכיו הבסיסיים, וגם הוא יכול לתת מעצמו יותר: יותר דעות, סיפורים, רעיונות, המצאות, בדיחות, שיתופים....)
ולמרות שהנוכחות הבסיסית של הקטנטנים האלה בחיינו היא משמעותית ויקרה וחשובה לנו, רצף הפעולות הטכניות-תחזוקתיות שנדרש מאתנו כל יום, כל שעה, הוא משמים, משעמם עד דמעות, שוחק, וכשלעצמו (הופ, המרפאה בעיסוק שבי נכנסת לדיון עם הז'רגון) איננו בבחינת "פעילות משמעותית".
ו"פעילות משמעותית" זה אחד מאבני היסוד של שגרה יומית שמחה. את חייבת למצוא משמעות במה שאת עושה. ברוב מה שאת עושה. ואת כמובן לא היחידה בזה.
זה עניין אנושי בסיסי. (())
וכאן יש נקודה מעניינת: כבני אדם בוגרים, אנחנו יכולים לקבל ולהכיל את העובדה שיש פעילויות שאינן משמעותיות כשלעצמן, שבחיים לא היינו בוחרים בהן מרצוננו החופשי, אבל הן מובילות אותנו לאיזו מטרה משמעותיית. למשל, קורס משעמם באוניברסיטה, ניגוב אף ותוסיק, תיוק מסמכים...
הנקודה היא, שיכולת ההכלה שלנו מוגבלת, וכשהפעילות עוברת איזה סף מסוים, מבחינת כמה שעות היא תופסת לך ביום וכמה ימים בשבוע, וכמה פעילויות אחרות יש לנו כדי לפצות על השעמומון הזה, אז נמאס לנו, והמטרה נשכחת, והמוטיבציה נעלמת, והתסכול גדל.
וזה המצב שבו את - יחד אתי בעבר ועם עוד הרבה מאוד אמהות, טובות ואוהבות ויקרות - נמצאת עכשיו (())((-))(())((-))(())