על ידי תמרוש_רוש » 03 אפריל 2011, 00:06
הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר
_ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות._
אוי, אלו, איפה הייתי עד עכשיו??
קראתי את התיאור למעלה, ואני אשכרה עומדת פעורת פה.
בשביל להרים מבצע כזה...... דרוש קשב.
המון.
אני חושבת שאנחנו בעצם לא יודעים הרבה על קשב. לא באמת. אני מנסה לנסח לעצמי מה זה בעצם קשב ומה אנחנו מצפים ממנו ומה אנחנו צריכים ממנו.
אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה קצה דף שראיתי בבאופן, נדמה לי
אמא עם הפרעת קשב, ובו היא תיארה איך קשה לה, בגלל קשב מוגבל, לעשות דברים שהיא
רוצה לעשות. לא קראתי קצה קצהו של הבלוג, אבל היה לי הרושם שהקושי שלה מתפרס ומתבטא כמעט בכל תחומי החיים.
זה הרשים אותי. מבחינתי זו ההוכחה הניצחת שיש דבר כזה קושי בקשב וריכוז, ושלא
הכל תסמונת בית ספרית.
יש קושי-קשב (בכוונה נמנעת מהמליה הפרעה) מסוג קצת אחר, למשל ידיד שלי יכול להתרכז ולהפיק תוצר מעולה בדברים מסוימים שהוא מעורב בהם (למשל, פירוק מחשבים, עזרה לאדם אחר בכתיבת קורות חיים), אבל מתקשה, עקב קשב מוגבל, לעשות דברים אחרים שהוא
מעוניין בהם. למשל, להיות קשוב לבנאדם אחר בלי לקטוע אותו עם נושא משלו, לסדר כל מיני דברים הטעונים סידור, להתמיד במטלות מסוימות, שהוא היה רוצה להתמיד בהן.
תמונה מעורבת.
ויש את התסמונת הבית-ספרית, של בנאדם שמראה קשב בת@$% בכל הנוגע למטלות מאוסות, וקשב סביר עד מצוין בכל הנוגע למטלות רצויות. כאן - יסלחו לי כל המומחים, הבעיה היא לא בילד.
(זו האמונה שלי)
וכמובן יש את אותם אנשי פלא שייקחו כל מטלה שנותנים להם (כמעט) ויפגינו קשב משביע רצון בעיני הסביבה גם אם זה לא מעניין את התחת שלהם בעצם. יש כאלה, נו....
(ואולי יש גם את אנשי לא-כזה-פלא, שכל כך קשובים למטלות וציפיות מבחוץ, שמאבדים את הצפון שלהם לגמרי, ורק בסוף תואר שלישי מרימים פתאום את הראש ושואלים את עצמם, מה, זה מה שאני באמת רוצה לעשות? אבל חשבתי....)
זו היתה דרכי לתאר פה באופן סכמטי איזה סוג של רצף.
איפה הגיבור שלך על הרצף הזה?
סיפרנו [לפסיכולוגית] על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
ההתפעלות חסרה לך?? להבחין בהבדלים בקשב וריכוז בין עיסוקים כאלה לעיסוקים אחרים, נראה לי אלמנטרי בהבנה איפה בדיוק הקושי, ואם זה ב"קשב" כללי או בבעיה של אי התאמה בין הבנאדם למשימה.
שלא לדבר על כל האספקטים האחרים של הסיפור הזה.
<כתבו על זה ב
האם זו הפרעת קשב וריכוז)
אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה.
אוי.... מן הסתם כי זה היה תוצר החשיבה של מישהנו אחר.
אני מכירה את זה היטב מעצמי. כל כך הרבה פעמים ביסודי, (ואחר כך כמה פעמים גם בצבא), היה כזה פער בין תהליכי החשיבה שלי לאלה של מי שהמציאו את השאלות המנחות, שהיו כל כך שקופות וברורות להם.
התמונות האלה, שבהן כמבוגרת את רואה את הסיפור שהמבוגרים תפרו כדי להוביל את הילדים לתובנה שאם הילדה בוכה אז זה בטח שבגלל שהדובי נפל לשלולית. ברור, לא?
שקוף, לא?
זועק לשמים? כן, אבל רק בעיניים של מבוגר.
ילד רואה דברים אחרים, אם בכלל.
לפעמים הדובי לא נראה בכלל כמו דובי. לא כמו אף אחד משלושת הדובים שיש בבית. או שהילד לא רואה את הדובי ממטר, כי בקצה השני של התמונה יש קצה-זנב של רכבת, ורכבות הן כמובן הנושא המרכזי של כל דבר באשר הוא (מה זה דובי? אה, הדברים הצמריים האלה שאנשים אחרים אומרים עליהם "אוי, חמוד"? תעשו לי טובה. לא שווים מבט, אלה). או שהילדה בוכה כי נפלה לה הסוכריה, אבל סוכריה מסוג וצורה שהילד לא ראה בחיים (ולא חייבים להיות קיצוני "באופן" בשביל שדבר כזה יקרה) (ד"א, במסגרת הקראת "הקטר הכחול שיכול", הילד הפרטי שלי בטוח שהסוכריות על מקל זה בלונים)....
חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת, שפה אחרת בכלל.
וזה בלי קשר לקשב-ריכוז. רק מהמפגש בין ילד למבוגר.
[u]הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר[/u]
_ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות._
אוי, אלו, איפה הייתי עד עכשיו??
קראתי את התיאור למעלה, ואני אשכרה עומדת פעורת פה.
בשביל להרים מבצע כזה...... דרוש קשב.
המון.
אני חושבת שאנחנו בעצם לא יודעים הרבה על קשב. לא באמת. אני מנסה לנסח לעצמי מה זה בעצם קשב ומה אנחנו מצפים ממנו ומה אנחנו צריכים ממנו.
אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה קצה דף שראיתי בבאופן, נדמה לי [po]אמא עם הפרעת קשב[/po], ובו היא תיארה איך קשה לה, בגלל קשב מוגבל, לעשות דברים שהיא [b]רוצה[/b] לעשות. לא קראתי קצה קצהו של הבלוג, אבל היה לי הרושם שהקושי שלה מתפרס ומתבטא כמעט בכל תחומי החיים.
זה הרשים אותי. מבחינתי זו ההוכחה הניצחת שיש דבר כזה קושי בקשב וריכוז, ושלא [b]הכל[/b] תסמונת בית ספרית.
יש קושי-קשב (בכוונה נמנעת מהמליה הפרעה) מסוג קצת אחר, למשל ידיד שלי יכול להתרכז ולהפיק תוצר מעולה בדברים מסוימים שהוא מעורב בהם (למשל, פירוק מחשבים, עזרה לאדם אחר בכתיבת קורות חיים), אבל מתקשה, עקב קשב מוגבל, לעשות דברים אחרים שהוא [b]מעוניין[/b] בהם. למשל, להיות קשוב לבנאדם אחר בלי לקטוע אותו עם נושא משלו, לסדר כל מיני דברים הטעונים סידור, להתמיד במטלות מסוימות, שהוא היה רוצה להתמיד בהן.
תמונה מעורבת.
ויש את התסמונת הבית-ספרית, של בנאדם שמראה קשב בת@$% בכל הנוגע למטלות מאוסות, וקשב סביר עד מצוין בכל הנוגע למטלות רצויות. כאן - יסלחו לי כל המומחים, הבעיה היא לא בילד.
(זו האמונה שלי)
וכמובן יש את אותם אנשי פלא שייקחו כל מטלה שנותנים להם (כמעט) ויפגינו קשב משביע רצון בעיני הסביבה גם אם זה לא מעניין את התחת שלהם בעצם. יש כאלה, נו....
(ואולי יש גם את אנשי לא-כזה-פלא, שכל כך קשובים למטלות וציפיות מבחוץ, שמאבדים את הצפון שלהם לגמרי, ורק בסוף תואר שלישי מרימים פתאום את הראש ושואלים את עצמם, מה, זה מה שאני באמת רוצה לעשות? אבל חשבתי....)
זו היתה דרכי לתאר פה באופן סכמטי איזה סוג של רצף.
איפה הגיבור שלך על הרצף הזה?
[u]סיפרנו [לפסיכולוגית] על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.[/u]
ההתפעלות חסרה לך?? להבחין בהבדלים בקשב וריכוז בין עיסוקים כאלה לעיסוקים אחרים, נראה לי אלמנטרי בהבנה איפה בדיוק הקושי, ואם זה ב"קשב" כללי או בבעיה של אי התאמה בין הבנאדם למשימה.
שלא לדבר על כל האספקטים האחרים של הסיפור הזה.
<כתבו על זה ב [po]האם זו הפרעת קשב וריכוז[/po])
[hr]
[u]אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה.[/u]
אוי.... מן הסתם כי זה היה תוצר החשיבה של מישהנו אחר.
אני מכירה את זה היטב מעצמי. כל כך הרבה פעמים ביסודי, (ואחר כך כמה פעמים גם בצבא), היה כזה פער בין תהליכי החשיבה שלי לאלה של מי שהמציאו את השאלות המנחות, שהיו כל כך שקופות וברורות להם.
התמונות האלה, שבהן כמבוגרת את רואה את הסיפור שהמבוגרים תפרו כדי להוביל את הילדים לתובנה שאם הילדה בוכה אז זה בטח שבגלל שהדובי נפל לשלולית. ברור, לא?
שקוף, לא?
זועק לשמים? כן, אבל רק בעיניים של מבוגר.
ילד רואה דברים אחרים, אם בכלל.
לפעמים הדובי לא נראה בכלל כמו דובי. לא כמו אף אחד משלושת הדובים שיש בבית. או שהילד לא רואה את הדובי ממטר, כי בקצה השני של התמונה יש קצה-זנב של רכבת, ורכבות הן כמובן הנושא המרכזי של כל דבר באשר הוא (מה זה דובי? אה, הדברים הצמריים האלה שאנשים אחרים אומרים עליהם "אוי, חמוד"? תעשו לי טובה. לא שווים מבט, אלה). או שהילדה בוכה כי נפלה לה הסוכריה, אבל סוכריה מסוג וצורה שהילד לא ראה בחיים (ולא חייבים להיות קיצוני "באופן" בשביל שדבר כזה יקרה) (ד"א, במסגרת הקראת "הקטר הכחול שיכול", הילד הפרטי שלי בטוח שהסוכריות על מקל זה בלונים)....
חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת, שפה אחרת בכלל.
וזה בלי קשר לקשב-ריכוז. רק מהמפגש בין ילד למבוגר.