^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הפכים לא משתנים אבל לעיתים יש משיכה פיזית כל כך חזקה שמחפה או ממלאת דברים במקומות אחרים , אולי זה המקרה ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אכן דף מרתק והתהליך הוא מעניין , אבל לא נראה שיש כאן פעילות , עם כל המדיה החדשה והרשתות החדשות נראה שאנשים כאן לא חוזרים לדפים ישנים שלהם ,

יאא, איזה שינוי מהדף הקודם... (כןכן עבר זמן, אבל אני קראתי אותו רק אתמול
אכן סיפור מרתק.
מעניין מה שלומך היום... אם אני לא טועה את מתקרבת לגיל 50? והילדים כולם בגיל ההתבגרות? מעניין איך היחסים עם הגרוש לאורך השנים (האם הצליחה לו המשפחה החדשה) ואם מצאת את אהובך.

מה שבלט לי לאורך שני הדפים זה כמה את וגרושך שונים בטירוף... ברמות שבאמת לא נראה שאפשר לגשר. אתם פשוט אנשים הפוכים!
את צמחונית בריאה שמקפידה על תזונה נכונה, הוא קרניבור זולל ממתקים בלי סוף. את אוהבת ספר וטיולים בטבע והוא אוהב משחקי מחשב וסרטים. הוא מסורתי ואת חילונית אתאיסטית. הוא מזרחי שמאמין שהאישה צריכה לפאר את הגבר ולהיות עפר לרגליו ואת אשכנזייה אקדמאית עם תואר שני בפילוסופיה של המתמטיקה...
את מקפידה על גבולות, חוקים, סדר יום, הוא חי בכאוס מוחלט. את תמיד בעלת מרץ, אפילו עם 3 ילדים + עבודה + לימודים אקדמיים מוצאת זמן לעצמך, פילטיס יוגה הרצאות בתי קפה ומיליון רעיונות יצירתיים איך לשפר את החיים בבית. הוא רק רוצה לישון ולהימרח מול הטלוויזיה\עיתון....
מטורף! מה הדביק אתכם כל ה7 שנים הטובות האלה? (שמת לב שהיו 7 שנים טובות ו7 רעות? לאן יצאתם? על מה דיברתם? איך ביליתם?
אתמהה...

כנראה שהפכים באמת נמשכים, נשמע שהיתה לכם משיכה גופנית חזקה מאד במשך שנים, אבל אחרי שהתפוגגה לא נשאר כלום... הפכים נמשכים, אבל אולי לא משלימים
מקווה שהכל טוב עכשיו, איתו, עם הילדים, ושמצאת בן זוג ברמתך שראוי לך, כי מגיע לך.

וגם פה אני שואלת מה שלומך. מקווה שאת בסדר

אם כבר הקפיצו אותך ל"מה חדש", מקווה שהקיץ עבר עליכם בנעימים ובטוב.

שלום למה ככה,
אני לא יודעת האם את עדיין כאן והאם את קוראת. אתמול קראתי את הדף "אבא סבבא אמא קרציה" לראשונה והוא לא יוצא לי מהראש.
בתור אחת שהיתה שם, החל מההודעה הראשונה שלך כל הזמן רציתי להגיד- "אבל הוא מתעלל בה! זו התעללות! למה לא מפנים אותה לדף על התעללות נפשית ומילולית??"
כל העצות שנתנו לך שם היו נפלאות. כל כך נהדרות ששמרתי אותן בקובץ וורד נפרד, באמת. אבל למי שהיה שם ברור מיד שזה לא עניין של תקשורת, מקרבת, מרחיקה, מקום או כבוד. זו פשוט התעללות. קראתי ויכולתי לדמיין אחד לאחד את הסיטואציה, ובעיקר את הרגשתך. וליבי נחמץ מצער עלייך. למשל הסיפור עם הטופי. לכל מי שחווה משהו דומה לזה הסיטואציה ישר מסבירה את עצמה, זה כל כך בולט שאין שום ספק. קראתי עוד ועוד, קיויתי שאולי אני טועה. ושזה כן עניין של תקשורת, וכבוד לבן הזוג ומציאת פשרות. וככל שהתקדמתי לקראת סוף הדף הבנתי שאכן, זה לא היה העניין.
אני לא יודעת איך את מרגישה לגבי הצעד שעשית, ואיפה את היום. איך את, איך הילדים, אין שיתוף הפעולה שלכם כזוג גרוש. אבל אני, מהזוית שלי, שמחה בשבילך שזה מה שקרה בסופו של דבר.
הייתי בדיוק באותו מקום, עם אדם שלא מכבד, שמתעלל מילולית ורגשית, ששומט את קרקע מתחת לכל שיתוף פעולה או הדברות. שעושה דווקא. שאיתו את תמיד אשמה. זה נורא. התגרשנו אחרי שנה וחצי, עם ילדה בת שנה וקצת והריון בן חודשיים. ולמרות הקושי, אני מודה על כך שיצאתי משם בזמן, כי זה היה מטורף. כמו שהצעת גם במקרה שלך- כנראה בעיה נפשית גבולית שלא מאפשרת יצירת קשר ומשפחה. גם אצלנו היתה אהבה ענקית, בדיוק כמו שאת מתארת, עם כרית אחת ושמיכה אחת וכל הזמן יחד. וגם אצלנו הכל התחיל לקרוס עם לידת בתנו הבכורה.
אצלי, וזה לגמרי שלי, זה העלה שוב את הצער הישן של "איך לא ראיתי", שמגיע מיד עם "איך הרסתי לעצמי את החיים כי הייתי עוורת". אני תוהה אם גם לך יש את התחושה הזו, איך יכול להיות שיצאנו כל כך הרבה זמן, הכרנו כל כך טוב ואהבנו כל כך, ולא ראיתי. ואיך הכל ירד לטמיון בגלל זה. תחושת החמצה נוראה. אולי פחות, כי לך יש לושה ילדים ולי שניים. אולי פחות כי אני התגרשתי בת 27 ואת בת 40 (בהנחה שהגילאים שלכם קרובים), וכל חיי הבוגרים חייתי לבד וכחד הורית.
ואחרון, רציתי לחזק את ידייך ולומר לך- זו לא את. זה לא שלא השתדלת מספיק. זה לא שעשית או לא עשית משהו. זו לא את, ואני שמחה שיצאת מזה.
אשמח לשמוע ממך איפה את כעת, אם את בסביבה.

אחת וחצי בלילה. כבר מהצהריים אני קוראת את הדף הקודם שלך בשקיקה.
רואה כל כך הרבה סממנים שמזכירים לי את נישואיי שלי, אבל אצלי יותר טוב, בינתיים.
רואה בקלות איך אנחנו יכולים להידרדר למקום שבו היית ומזכירה לעצמי:
לנשום. ושאני מלכה. וגם לשחרר ציפיות ולתת כבוד ולהפגין אהבה כלפי האיש שאיתו בחרתי להביא ילדה לעולם.
ורציתי להגיד תודה מכל הלב על השיתוף וגם שאני מקווה שטוב לך, ושאת מסתדרת, ושההקלה היתה גדולה מהקושי אחרי הפרידה.
ביום אחר אבוא לקרוא גם את הדף הזה.
<איך סוגרים כזו הודעה? עם חיבוק?>

מאוד התחברתי למה שכתבת והצטמררתי.... שונאת פרסים, שונאת ארגון "תחרויות"? בתוך ביתי. מספיק תחרות דורסנית ורעה יש שם בחוץ, למה להכניס את זה לתוך הבית....
תלוי למה. אם מדובר על פרסים עבור התנהגות טובה, אין בזה כל רע לדעתי. כמובן במידה.
בכלל, אני חושבת שכל דבר שעושים במידה הוא טוב. גם ממתקים מזיקים במידה זה טוב, כי אם מונעים זאת לגמרי, הילדים עלולים להתנפל על זה בבולמוס כשלא נהיה בסביבה.

מתחילה להיבנות, תשמעי....אני מתפעלת מנפשך הבנויה לתלפיות!!

שלום לכן:)
מתחילה להיבנות היקרה, את מחכימה אותי. מיותר לציין שאני חושבת שאת צודקת בכל מילה שכתבת לאמא לשלושה מתוקים.
ואמא לשלושת המתוקים - הרסת אותי עם הפטישה והחדשה:)
לדעתי - הרבה תלוי בכמות הזמן שהילדים אצל הגרוש. אני מניחה שזו לא משמורת משותפת, ולכן רוב הזמן הם אצלך, וסופגים את ההשפעות הלא חומרניות שאת מקנה להם.
חצי נחמה, מה שנקרא.
מאוד התחברתי למה שכתבת והצטמררתי.... שונאת פרסים, שונאת ארגון "תחרויות"? בתוך ביתי. מספיק תחרות דורסנית ורעה יש שם בחוץ, למה להכניס את זה לתוך הבית....

עכשיו ככה יקרה.
יש לי כמה דברים לומר לך.
א. התגרשת, אולם ילדייך לא התגרשו והאבא ממשיך להיות שלהם כפי שהוא וכמות שהוא.
ב. תלמדי לשחרר.
ג. את בהחלט יכולה לערוך שיחה עם הגרוש ולהסביר לו (לא להתווכח, לא להתנצח, לא לנסות להראות לו מי מחליטה ומי שולטת) שאת מעדיפה בגדים אחרים. את יכולה להודות לו על כך שהוא משקיע בבגדים ושזה לא מובן מאליו (או שכן?) אבל את מעדיפה סגנון עדין יותר.
את גם יכולה לומר לו שלדעתך זה לא חינוכי לתת פרסים על נצחונות במשחקים ושאם הוא רוצה לתת פרסים כדאי שיתן על התנהגות טובה למשל.

קצת פירוט לגבי נקודה א' שהעליתי: כאשר היית נשואה הויכוחים שלך עם הגרוש סבבו על אוכל ועל רביצה מול המסך. עכשיו כשאתם בנפרד יש לזה כמה השלכות לטוב ולמוטב. השלכה אחת טובה - בבית שלך אין רביצה מול המסך ואת יכולה להכין את האוכל הרצוי לך ולילדייך.
השלכה אחרת כתוצאה מהגירושין - את לא יכולה לשלוט במה שהוא עושה בביתו שלו עם ילדיו שלו.
ולכן, לדעתי אין לך כרגע לגיטימציה להתלונן על מה שהוא מאכיל את הילדים. את כן יכולה לשוחח איתו על כך ואולי הוא יקשיב לך.
אומר לך משהו, גם לי יש בעיות די דומות לשלך, אבל גיליתי להפתעתי שכאשר אני משוחחת על כך עם הגרוש הוא דווקא משתף פעולה! למה? כי כבר אין בינינו מריבה, הוא כבר לא מנסה לשלוט בי, יש לו מישהי אחרת, התרחקנו, אין בינינו שיג ושיח - כל זה מוסיף מאוד על הרוגע במערכת היחסים החדשה בינינו - קרי - מערכת יחסים בין הורים גרושים. לכן, אין לו סיבה לעשות לי דווקא. כמובן שגם מצידי הוא רואה נכונות לבוא לקראת ולכן הוא מגיב בהתאם.
אני בטוחה שכאשר תשחררי ותסתכלי על המצב בצורה אחרת, יקל לך יותר ויקל גם לו להפסיק לעשות לך דווקא (ואולי הוא בכלל לא עושה לך דווקא, אלא שכך הוא חושב שצריך להיות).

את כותבת שג' חש צורך להלך בין הפטיש לסדן - וזה לא טוב, אם כי לעיתים בלתי נמנע.
ככל שתחליטי לעשות פחות עניין ממה שקורה אצל הגרוש, הילדים יפנימו שאצלך זה אחרת מצד אחד, ומצד שני, כאשר הילדים יראו שאין לך ביקורת על האבא, הם יעריכו אותך הרבה יותר! כרגע הם חשים שלא בנוח וזה עלול לפגוע בך בעתיד, כי הם גם עלולים לעשות לך דווקא (או ללמוד איך עושים דווקא לאמא ואיך מרגיזים אותה).
כרגע התפקיד שלך זה להיות האמא הכי טובה (ואת עושה את זה מצויין ומדהים, הלוואי עלי הביצועים שלך!) ולתת לאבא להיות פשוט האבא, בלי ביקורת בלי הערות, בלי פרצופים חמוצים.
את הבגדים שהוא קונה לילדים את בכלל לא חייבת להלביש להם. את בהחלט יכולה לעשות מה שאני עושה - כאשר הילדים חוזרים עם הבגדים הלא רצויים הביתה, אני לוקחת אותם, מכבסת (לא חובה, אבל אני אוהבת להיות מסודרת) ושמה לתוך שקית. את השקית אני מעבירה לגרוש כי אלו הבגדים שלו ושיעשה איתם כרצונו, כולל להלביש את הילדים כך כשהם אצלו.

עכשיו ככה, את לא חומרנית והגרוש כן. את לא תשני אותו לעולם! היי את מה שאת בביתך והניחי לכל השאר.

בתשובה לשאלתך, מתחילה - אנו גרושים כשנתיים, הם נשואים כחצי שנה...

נקודה חדשה.

הילדים שלי הם באמת מקסימים! בין השאר הם נדיבים, הם יצירתיים, יודעים להעסיק את עצמם, ועוד ועוד.
מחמאות אינספור הם קוצרים, המתוקים שלי, מקטן ועד גדול.
מנגד, הם שקועים על כורחם בהוויה מאוד מאוד חומרנית.
בבית השני כמובן, מזתומרת.
כמות הצעצועים שיש להם של המותג האופנתי הנוכחי (בייבלד, אנגרי בירדס, גוגוס, בקוגן, יו ניים איט!) היא שערורייתית בכל קנה מידה. יש להם עשרות פריטים (אורגינליים) מכל מותג כזה. קונים עבורם עוד ועוד, כל הזמן.
יש בבית ההוא מנהג תמוה ביותר: בשבתות האישה החדשה מארגנת לפעמים מרתון משחקים ותחרויות. משחקי קופסא וכאלה. זה כמובן מבורך, אלא שמשום מה האירוע הזה תמיד יושב על ציר חומרני: הרעיון הוא לצבור כמה שיותר נקודות, ואז לקבל צעצועים כפרס (או טופי ושאר מרעין בישין).
ללמדכם, ילדים יקרים, כי אין משחק הקלפים יכול לשמש מקור הנאה בפני עצמו; רק אמצעי הוא להשגת הדברים החשובים באמת. יתר על כן, ילדים יקרים; אנחנו כל כך מעריכים את זה שניתקתם עצמכם מהמסך, שמגיע לכם פרס! אל דאגה, תיכף גומרים את הפאזל וכולם יוכלו לנשום לרווחה ולחזור למצב הטבעי.

גם בגדים, אגב, שקונים להם (ופה, האמת, מגיעה הערכה: גם הם קונים לילדים בגדים!), הם בדרך כלל פוסטר של אנגרי בירדס או איזה מותג שרירני, כיאה לבנים. אפילו התחתונים! בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהצעד אותו נקטתי הוריד דרמטית את מימדי התופעה המבחילה. וזאת מבלי שכיוונתי לכך. מה עשיתי? ובכן, באופן טבעי, אתן יודעות, התביישתי להביא את הילד לגן כשהוא עטוף פרסומת צעקנית. הבגדים האלה נותרו בארון, מיותמים, ונדחקו לתחתית הערימה. כשג' שאל אותי פעם להיכן נעלמה החליפה החדשה של אנרגי בירדס, עניתי בחיוך מבויש כי אני מתפדחת להלביש בה את הילד. אם אני לא טועה, זיק של הבנה עבר בעיניו.
מאז נרכשו לילדים בעיקר חולצות פסים ותחתונים חלקים, השבח לאל.

אני מתארת לעצמי שבעניינים כאלה, ג' חש שהוא צריך להלך בין הפטיש לסדן, או אם יורשה לי לבדר את עצמי, בין הפטישה לחדשה...

אגב, מספיק מפגש קצר עם הילד שלה - מופע מהמם של פטפטנות שוויצרית, בכיינות, מפונקות ותינוקיות - בשביל להבין את ההשלכות של הרוח החינוכית שלה. אני בטוחה כי באופן פוטנציאלי הילד הזה היה יכול להיות אחר לגמרי.

אישתו של ג' כנראה שותפה בגידול הילד מקטנות
עכשיו ככה, תזכירי לי כמה זמן אתם גרושים וכמה זמן הם נשואים?
פלונית, עד כמה שזכור לי, לא מדובר בזמן רב.
אבל עזבי, לא בא לי להתווכח.
אם עכשיו ככה מרגישה שזה לא במקום, אז כנראה שזה לא במקום.

מתחילה להיבנות, המודל שאני מכירה כאם, הוא מודל שמזמין את כל המשפחה ליום הולדת אף את הסבים והסבתות. אישתו של ג' כנראה שותפה בגידול הילד מקטנות שכן מדובר ביום הולדת בגן ולא ולא ביום הולדת בבית ספר התיכון או חטיבה...
לגבי המניפולציות שמישהו עשיו להפעיל, הן יכולות להיות כאלו רק שמדובר בזוג שהתגרש אך עדין חש רגשות לגרושו, אם אין רגשות שום הגעה לאירוע או מפגש סתמי לא אמור לשנות לאף אחד מהצדדים ולנוספים לו.

מדוע יש כאן הגזמה? גן לא יותר קרוב או אינטימי מגידול צמוד בביתם, אישתו היא הורה בביתם.
פלונית, איני יודעת מי את ומאיזה מקום את מדברת, אבל ילד שאני מגדלת ועושה לו יום הולדת בגן, שזה לא בשיתוף עם האבא אלא בשיתוף עם הגננת ואז ההורים מוזמנים - לא כל המשפחה, ההורים, קרי - אבא ואמא, אז באמת אין מקום גם לבני זוגם של ההורים להגיע, לא מתאים! אולי אילו הילד היה מבקש, אולי אילו האשה של האבא היתה מגדלת אותו מאז היותו קטן, אולי כן, אבל לא במצב הזה.
שונה הדבר אם ההורים מארגנים ביחד ואז מן הסתם גם בני הזוג משתתפים בארגון, אז זה שונה, אז כן מצופה מהם להשתתף.

אני מאמינה שיש כאן באמת תום לב של בת הזוג של הגרוש, וייתכן מאוד מאוד שהגרוש דוחף אותה לשם בכוונה כדי לעצבן ולהעכיר את מצב רוחה של גרושתו.
לכן, אני במקום עכשיו ככה הייתי ממעטת עד כמה שאפשר בארגונים של ימים משותפים כאלה, זה עושה לה רק נזק.

אגב, חייבת בהזדמנות זו לציין שיש עוד אפשרות שאני בעצמי השתמשתי בה בהצלחה רבה. אפשר לגשת לאשה שלו, ללחוץ את ידה, לומר לה כמה את מופתעת שהגיעה ותודה על שכיבדה אותנו בנוכחותה. יש כאן שני דברים: 1. עכשיו ככה בעצם מראה לה שהיא האמא והיא בעלת השמחה ובת הזוג היא אורחת בלתי צפויה, אולם למרות זאת היא מוזמנת - ואז די ברור שאין כאן שום תחרות משום צד. במיוחד אם תעשה זאת בסמוך לגרוש שלה וכך תוציא לו את העוקץ ממעשהו (אם עשה זאת בכוונה). 2. אם בת הזוג החדשה עשתה זאת בכוונה - גם לה יצא העוקץ, ואם בתום לב - היא תחוש מובכת ואולי תימנע מלהגיע פעם הבאה.
ובכל אופן, פעולה כזאת תרפא את שניכם.

אצלי היה משהו טיפה שונה. י' התחתן מחדש ורצה בכל כוחו להסתיר ממני את אשתו החדשה. כשהיה מגיע לקחת את הילדים מביתי והיא היתה איתו ברכב, הוא היה בכוונה חונה רחוק כדי להסתיר אותה. חולני ממש!
בכל אופן יום אחד נמאס לי מההנהגה הזאת, כי הבנתי שהוא עושה גם עלי וגם עליה מניפולציות וממש לא בא לי על זה (מה גם שחשתי איך הוא מחדיר בי לאט לאט חשש מפניה, חשש לפגוש אותה וכו', הוא פשוט לא רצה שנדבר או נהיה באיזשהו קשר).
אז יום אחד ארבתי להם. פשוט ככה. ואז הוא החנה רחוק והלך. אני בינתיים ניגשתי לרכב. אשתו פתחה את החלון ושתינו לחצנו ידיים וחייכנו אחת לשניה. בינתיים הוא הגיע ולפלצותו הרבה הוא רואה את שתינו משוחחות בנחת ובחיוך.
ואז הוא נרפא והפסיק להסתיר אותה.
לאחד האירועים הוא הגיע יחד איתה וישר ניגשתי אליה, נשקתי לה והודיתי לה על שהגיעה.
כמובן שהוא מתפלץ מזה, אבל באותה מידה לקחתי לו אופציה למניפולציות עלי.
גם אצלי נוטרל הרגש הלא ברור שהיה כאשר הוא התחתן (לא שקינאתי או משהו חלילה, אבל בוודאי איזשהו רגש היה כאן).
בהצלחה לך עכשיו ככה יקרה.

אולם להגיע לגן הילדים זה כבר לא. יש כאן הגזמה מסויימת.
מדוע יש כאן הגזמה? גן לא יותר קרוב או אינטימי מגידול צמוד בביתם, אישתו היא הורה בביתם.

אולי באמת אשתו עושה זאת בתום לב ולא על מנת להכעיס
כעס יכול לקרות רק בזירה בה עכשיו ככה? עדין מחזיקה ברגשות כלפי ג' ומעוניינת לספר לעצמה שהתא המשפחתי שלהם לא השתנה למרות שהוא כן.

_אישתו של ג' מגדלת את ילדיך בכל יום בו הילדים אצל ג', היא מעיין הורה נוסף.
אולי אפשר לראות את היופי בכך שהיא חשה קירבה גדולה לילד._
פלונית, הייתי מסכימה איתך לו היה מדובר בחגיגת יומולדת פרטית שעורכים ההורים. אז כן, מקומה אכן במסיבה, כי בעלה הוא אבי הילד ובהחלט הייתי מצפה ממנה להיות נוכחת. אולם להגיע לגן הילדים זה כבר לא. יש כאן הגזמה מסויימת.
מה שברור הוא שצריך לערוך שיחה עם הגרוש. אולי באמת אשתו עושה זאת בתום לב ולא על מנת להכעיס.

הופתעתי לגלות שגם היא, אישתו של ג' (גרושי), הגיעה. למה היא נדחפת, לכל הרוחות?
עכשיו ככה, מהרגע שאתם גרושים אין מרחב שלך ושלו ביחד כי אתם כבר לא ביחד. אישתו של ג' מגדלת את ילדיך בכל יום בו הילדים אצל ג', היא מעיין הורה נוסף.
אולי אפשר לראות את היופי בכך שהיא חשה קירבה גדולה לילד.
צרות טובות.

מתחילה יקרה, גם בלי הפקות של ליצן או צמד לוליינים אווירונאוטים, מסיבת יומולדת אחת, נוסף על זו שבמיסגרת, נראית לי מספיקה. זה לא שאנחנו מזמינים את המשפחות שלנו (בד"כ), אשר גרות רחוק. מדובר רק על החברים. בכל זאת, יש 3 ילדים, צריך לתקתק את החגיגות, לא להפוך כל יומולדת לפסטיבל מתמשך.

"לא להפוך כל יומולדת לפסטיבל מתמשך" - לא מבינה איך. אם את עושה לו בנפרד והאבא, מה איכפת לך מה האבא עושה? את עושה פעם אחת לא פסטיבל מתמשך, ואם האבא רוצה שיעשה, זה עניינו האישי עם הילד, לא עניינך. אני באמת לא מצליחה להבין את ההגיון.

הופתעתי לגלות שגם היא, אישתו של ג' (גרושי), הגיעה. למה היא נדחפת, לכל הרוחות?
זה באמת מעצבן. נסי לשוחח איתו על כך, זה לא לעניין בכלל.
הילד הטוב עשה זאת במסירות!!! קילח את הקטן (4 וחצי). חפף לאמצעי (6). עזר להם בכל מה שנדרש. איזה ילד לתפארת!
אוהו, מכירה את זה!! הילדים גדלים יקירתי! גדלים! הם כבר לא תינוקות ומתחילים לעזור לנו לאט לאט. נכון שזה כיף??
וכן, יש לך ילד לתפארת וזה בגלל שיש לו אמא לתפארת

תמשיכי לעדכן

הופתעתי לגלות שגם היא, אישתו של ג' (גרושי), הגיעה. למה היא נדחפת, לכל הרוחות?
זהו חוסר רגישות ממדרגה ראשונה. גם שלה וגם של גרושך. האם ניתן לדבר איתו על זה? בלי מלחמה, פשוט להגיד שזה כואב ועצוב מדי ומנכיח את הבעיות ושיום ההולדת בגן נועד להורים בלבד?
אני לא הייתי מוותרת על זה.

הילד הטוב עשה זאת במסירות!!! קילח את הקטן (4 וחצי). חפף לאמצעי (6). עזר להם בכל מה שנדרש. איזה ילד לתפארת!
מתיקות אינסופית. ברור לך שאת יודעת את מלאכת גידול הילדים. נכון?

חזרתי מבלגיה לפני כמה ימים. היה כיף. אחי וגיסתי פינקו אותי...
וזה תמיד מאיר עיניים לבקר בעיר אירופאית נעימה, עם אנשים רגועים ומנומסים, ועם אבחנה שקופת-חלונות בין המרחב הציבורי והמרחב הפרטי...

יום אחרי שחזרתי התקיימה מסיבת היומולדת של האמצעי בגן. הכנתי לו עוגה (עוגת גזר וקוקוס!!! עם קמח לבן וכו', קצפת מלמעלה וקישוטים צנועים, בדיעבד - צנועים מדי).
הופתעתי לגלות שגם היא, אישתו של ג' (גרושי), הגיעה. למה היא נדחפת, לכל הרוחות?
אז היה לי לא כל כך נעים, אבל נסבל.

מתחילה יקרה, גם בלי הפקות של ליצן או צמד לוליינים אווירונאוטים, מסיבת יומולדת אחת, נוסף על זו שבמיסגרת, נראית לי מספיקה. זה לא שאנחנו מזמינים את המשפחות שלנו (בד"כ), אשר גרות רחוק. מדובר רק על החברים. בכל זאת, יש 3 ילדים, צריך לתקתק את החגיגות, לא להפוך כל יומולדת לפסטיבל מתמשך.

אדוקות הדף זוכרות אולי את הפעם ההיא שביליתי עם המתוקים באיזה טיול אינטנסיבי, וכשחזרנו הביתה לעת ערב, נאלצתי לתקתק את המקלחות והאוכל עבור הילדים העייפים בעצמי. העליתי כאן קובלנה על היעדר הורה שני אשר יפעל לצידי בעת העמוסה הזו.
ובכן, שימו לב, ותיקות יקרות. אתמול (שבת) היינו בחוף הים. טבלנו, מי יותר ומי פחות. חזרנו הביתה בערב אחרי נסיעה ארוכה. ביקשתי מגדולי (10) שייקח פיקוד על המקלחות בזמן שאני מכינה ארוחת ערב. הילד הטוב עשה זאת במסירות!!! קילח את הקטן (4 וחצי). חפף לאמצעי (6). עזר להם בכל מה שנדרש. איזה ילד לתפארת!
אני הכנתי בנחת (טוב, לא להגזים...) את ארוחת הערב בעוד שלושת המתוקים מתקלחים בזה אחר זה. הכנתי להם בגדים, והם הגיע לשולחן האוכל לבושים. תענוג.

לעשות שתי מסיבות נפרדות לילד, נוסף על המסיבה בגן, זה כבר מוגזם.
לא ברור לי כל כך - מה מוגזם בזה? מאיזו בחינה מוגזם??
אולי בגלל שאני לא חיה בעולם שלך קשה לי להבין. אצלנו לא עושים עניין מימי הולדת. כלומר, חוגגים בגן חגיגה די יפה, האמהות מוזמנות וזהו.
בבית הספר לא מוזמנים ההורים בכלל, ויש טקס יפה קצר.
בדרך כלל כאשר הילדים בבית הספר, ההורים עושים להם משהו מאוד מאוד צנוע בבית. כמה חברים, קצת משחקים, כיבוד וזהו.
הבנתי שהיום הרבה אנשים עושים ממסיבת יום הולדת חצי חתונה, עם ליצנית ועוד וזה ממש יקר. אז כן, אם את עושה כזה דבר זה באמת נשמע לא לעניין לערוך שתי מסיבות בכזה סדר גודל. אבל עדיין, את יכולה לבחור לעשות מסיבה צנועה ולתת לאבא להשקיע את הליצנית או מה שזה יהיה.
ואם דווקא בא לך להשקיע, אז תשקיעי במתנה גדולה ומרשימה ושאת הליצנית וכו' ישקיע האבא.
כלומר, אתם יכולים לעשות מעין חלוקה כזאת - שניכם עושים מסיבה, אבל רק אחת גדולה (ותחליטו מי משקיע, אולי אפילו שנה כך ושנה אחרת) והשני משקיע במשהו אחר כמו מתנה.
למעשה, תעשי איך שנראה לך, מה שחשוב זה שתדאגי להיות תמיד שמחה וחופשיה, וניכר שכאשר האבא בסביבה זה לא קורה, וזו בעיה שלא שווה בגללה לערוך שיקולים של - כסף או של נוחות ורצון של הילד.
תהני בבלגיה

לי נראה שמה שקשה לך מושך אותך, את רוצה במפגש הזה כפי שהוא אולי לא רק בשל טובת הילד אלא גם לטובתך, הרי ילדים ישמחו לחגוג כמה שיותר ימי הולדת עם כמה שיותר מתנות.
יש משהו מושך בחוויית המורכבות.

עכשיו ככה יקרה!
את עכשיו ככה עם חצי רגל במטוס, איזה כיף כיף כיף לך!
אני נפרדתי מאבי בנותיי כשהן היו קטנות מאוד.
הקטנה בעצם אף פעם לא חגגה יום הולדת עם שנינו יחד.
בעצם נראה לי שהייתה מסיבה אחת בהתחלה שכן.
זה היה יום הולדת של הילדה הגדולה, אולי היא הייתה בת 6.
ההורים שלי הוהמשפחה הקרובה שלי באו, והזמנתי גם את אמא שלו ואת האחים שלו, של האבא, משהו כזה. ואותו.
וזה היה כל כך נורא, והרגשתי כל כך לא טוב ולא בבית עם עצמי (וזה היה בטריטוריה שלי לגמרי, ואני גם בישלתי ואפיתי והכנתי הכל),
שהחלטתי שזה לא יקרה יותר.
ומאז הניתוק הוא מוחלט.
האמת היא שכאשר אני בכלל מעלה על דעתי את העובדה שחייתי איתו שבע, שמונה שנים, זה מביך אותי.
אני מתביישת בזה שאהבתי אדם כל כך לא ראוי לאמון ולאהבה ולכוחות שהכנסתי לקשר איתו.
אבל זה נושא לסיפור אחר כמובן.
ובשורה התחתונה אני חושבת שאני אומרת דבר כזה:
כמו שאומרים שעדיף לילדים לחיות עם אמא שמחה ורגועה ולבד, מאשר עם אמא ואבא כועסים ושונאים ומתוחים יחד.
אני מאמינה בזה מאוד, גם אם הילדים עצמם בטקסט המודע שלהם אומרים אחרת ומעדיפים תמיד שההורים יישארו יחד.
אני חושבת שבאמת באמת זה ככה.
ואם עדיף אמא שמחה ולבד, עדיף גם מסיבות שמחות ונינוחות ולבד.

אחחח, איזה לשוחח איתכן, לשמוע את דיעותיכן.
וברוכה השבה, מתחילה להיבנות יקרה, היית חסרה!

כולנו מסכימות כי צריך למצוא איזון בין רווחת האמא (ההורה), התחשבות ברגשותיה וכו', לבין הנכונות ללכת לקראת הילד ולשמח אותו.
יש מחלוקת לגבי הסיטואציה הזו של היומולדת - האם זה שייך לצד הזה או לצד השני של קו הגבול.
עד השנה הייתי חוגגת לקטן יומולדת בחיק משפחתי, ללא אבא וגם ללא חברים (עיר אחרת). אבל לאחיו הגדולים (וכנראה גם לו, ביומולדת הבא) חשוב לחגוג עם החברים.
לעשות שתי מסיבות נפרדות לילד, נוסף על המסיבה בגן, זה כבר מוגזם.
גם אצל אבא וגם אצל אמא (אני)מתקיים בתאריך ההולדת עצמו (עברי, לועזי...) טקס צנוע ללא ההורה השני.
במסיבה הגדולה זה נראה לי חשוב ששני ההורים יהיו, אמנם לא בכל מחיר - אבל כן, אם מדובר במאמץ סביר. ופה מדובר במאמץ סביר, לדעתי.
בינואר שעבר חגגנו לאמצעי בבית של אבא שלו, וזה היה לי יותר קשה. האישה החדשה הנכיחה היטב את עובדת היותי אורחת שלה, וגם דאגה להתנשק עם ג' מידי פעם.
השנה התעקשתי שהמסיבה תהיה בחוץ, בשטח נייטרלי, למרות רתיעתו של ג' מ"בחוץ". זה אכן היה עדיף בהרבה.

חייבת לרוץ עכשיו. מחר אני טסה לבלגיה! אחי ואישתו היקרים היזמינוני לוויקנד ארוך...

_שמתי לב שהיא (האישה החדשה) בוחנת אותי.
קלטתי גם ששתי אימהות ריכלו עלי. לא שנפגעתי, זה בסך הכל טבעי להבחין בסיטואציה משפחתית משונה שכזאת ולהחליף רשמים עליה, אני ובעלי לשעבר ואישתו החדשה חוגגים לבני יום הולדת. אבל, איך לומר, זה לא תרם להרגשתי הטובה._

זאת לא צורה להעביר יום הולדת. זה קשה מדי. ממש לא נחוץ ולא נכון.
בכלל, לילד היומולדת טוב לראות את אמו שמחה וחזקה.

<עכשיו אני תקועה עם חצי קופסא כריות בארון. מה אעשה איתה?!>

פשוט מאוד: לזרוק לפח. בדיוק כמו שהיית זורקת כל דבר לא נחוץ (שלא לומר זבל) אחר.

מצטרפת לדבריה של מתחילה להיבנות.
הייתי מסתפקת בימי הולדת משותפים בגני הילדים ולא מוסיפה על זה עוד חגיגה נוספת ומשותפת.

אינדי אנית אף על פי שייתכן והצדק עימך, גם לאמא ולאבא יש את החיים שלהם ואני לא חושבת שצריך לוותר על החיים שלהם בשביל הילדים.
הילדים הם סתגלתנים והם יתרגלו. אם יקבלו את ההסבר הנכון, הם יוכלו להפוך את האירועים האלה לחיוביים (פעמיים יום הולדת).
לגבי פרצופי השנאה, מסכימה לגמרי. צריך ללמוד לוותר על הפרצופים האלה כי הילדים רואים וזה כואב להם.
אולי גם תגידי שזה כואב לילדים שההורים ינשאו מחדש, אז שלא יתחתנו שוב? אין מה לעשות, גירושין זה כואב ואין ספק שהילדים סובלים. אם אפשר להימנע מזה, אז צריך לעשות הכל, אבל אם אין שום ברירה, אז עדיף ככה. זה הרע במיעוטו. נראה לי הרבה יותר מזיק להורה לחגוג יום הולדת לילד בנוכחות ההורה השני ולאכול את עצמו מבפנים ולא להינות כלל. תראי איך שעכשיו ככה הרגישה. פשוט יום הולדת נוראי. למה זה מגיע לה? היא צריכה לסבול כי הילד רוצה? אני בטוחה שלילד חשובה אמא חזקה ושמחה מאשר אמא מושפלת ואכולה ביום הולדת עם שני הורים (שלושה).

ברור שיש קוראות ותיקות..

ואגב בתור בת להורים גרושים אני דווקא רוצה להגיד דברים אחרים ממה שאמרתן.
דווקא לדעתי כן חשוב שהורים ימצאו דרך להסתדר למען הילדים שלהם אפילו שלוש פעמים בשנה, כי אלה בדיוק המקומות שבהם לילדים הגירושים הכי מכאיבים.
בחגים בנפרד, בימי ההולדת בנפרד, במחוות ופרצופי השנאה הקטנים שעולים כשההורה השני מוזכר.

אז כן לדעתי כדאי לעשות את המאמץ הזה (כמובן שאם אפשר ולא בכל מחיר), ואפילו לזייף קצת...

שלום לך מתחילה יקרה!! מה עם קצת עדכונים לקוראות ותיקות ונאמנות happy ?
היי ממ שלומי טוב, תודה. האמת אין הרבה מה לעדכן. אני חיה את חיי, מחפשת בן זוג (כרגע ללא הצלחה) מגדלת את ילדיי לתפארת וזהו בערך.
אין ספק שלחיות ללא טרור בבית זה חיים אחרים ומאושרים יותר. אני יותר מחייכת, עליתי במשקל (זה טוב, כי הייתי רזה להחריד ועכשיו סוף סוף אני נראית בריאה) ויש לי את החיים שלי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
אבל את צודקת, אולי אלך לדף שלי לעדכן קצת. אם את אומרת שיש עדיין קוראות ותיקות אעשה מאמץ

למה צריך לעשות יום הולדת עם שני ההורים?

אני מסכימה עם כל מילה ומילה של מתחילה להיבנות (שלום לך מתחילה יקרה!! מה עם קצת עדכונים לקוראות ותיקות ונאמנות ? )

לא הייתי מסכימה בשום אופן לחגוג עם בת הזוג של הגרוש. זה לא נראה לי בריא לאף אחד, גם לא לילדים. יותר מדי מבוכה וכאב לב וצורך להתגבר על רגשות.
אם עוד כמה שנים גם לך יהיה בן זוג וממש כולם יהיו חברים, אז אפשר לשקול את זה. עד אז--הפרדה.

הי, שלום לך יקירתי. אני קוראת על היום הולדת ומאוד קשה לי.
למה צריך לעשות יום הולדת עם שני ההורים? למה את לא יכולה לארגן יום הולדת לילד, עם כמה חברים שלו מהגן, עם ההורים שלך, וזהו?
ושהגרוש יארגן לו בנפרד יום הולדת משלו.
זה מה שאנחנו עושים. אין שום סיבה בעולם לעשות יום הולדת משותפת. זו לא חתונה שאז אין ברירה וגם לא בר מצווה!
את רוצה לומר לי ששלוש פעמים בשנה תארגני איתו יום הולדת??
ואם כך אז גם תארגני איתו חגים ביחד וטיולים ביחד....
התגרשתם ולכל אחד מכם חיים משלו ומשפחה משלו. הילדים איתך ואת מנהלת להם את החיים כרגע. הוא רואה אותם בזמנים שלו.
תעשי הפרדה, את לא חייבת ולא מחוייבת בכלל לארגן איתו כלום ביחד.
גם אם הילד נורא רוצה - זו לא סיבה. הילד חייב להבין שלאמא יש עכשיו חיים משלה ללא כל קשר לאבא, ואם היא מארגנת לו יום הולדת, אז זה בלי האבא. האבא יארגן בעצמו.
ואם את דואגת לכל העניין הזה של הממתקים - אומר לך את האמת, אין לך ברירה. את לא יכולה למנוע לגמרי אוכל לא בריא. במיוחד שהגרוש שלך מקפיד לעצבן אותך עם זה בכל פעם מחדש. זו הדרך שלו להראות לך שלא בכל את יכולה לשלוט.
את מחנכת את ילדייך לתזונה מסויימת, אבל קבלי בסלחנות וגם ללא תגובה את מעללי הגרוש בקשר לאוכל.
הילדים בסופו של דבר יבינו ויפנימו ויעדיפו את האוכל שלך, במיוחד אם לא תעשי מזה עניין (כי אז, גם הם עלולים לאמץ את דרכו הנלוזה של אביהם).
ודווקא אני במקומך, אילו הייתי רואה אותו עם שלל הממתקים, הייתי מגיבה הפוך, הייתי אומרת לו: "יופי! טוב שהבאת ממתקים! מעכשיו תמיד תדאג לכיבוד, זה יוריד ממני המון עול!". אז פעם פעמיים הוא עוד יבדוק אותך, אחר כך יתחיל להגיע בלי. זה בדוק.
הגרוש שלי בהתחלה היה עושה לי דווקא וקונה לילדים כל מיני דברים שעיצבנו אותי. אחר כך תפסתי את עצמי והתחלתי לסמס לו כל שני וחמישי - תקנה להם את זה ואת זה, ואתה כבר יודע היכן אפשר להשיג את זה, אז תקנה כבר אתה וכו'.
היום הוא לא קונה להם שום דבר מעצבן! חחחח עשיתי לו הפוך על הפוך.

תעשי לי טובה, אני באמת לא מבינה את החגיגה המשותפת הזו, אשמח אם תסבירי לי את ההגיון מאחורי זה. תשמרי על עצמך, על השפיות שלך, על החיים שלך. זה עושה לך רע מאוד להיות במחיצתו ולהמשיך להתחרות בו. תתנתקי, תחיי את החיים שלך.

הכל טבעי מאוד. והמבוכה תעבור עם הנסיון. זה לא נעים לעמוד מול האדם שהיה איתך ביחידה אחת ולראותו מבחוץ ליחידה המשפחתית, ולראות שאת עומדת לבד. וההשקעה בירקות (ובתזונה בריאה בכלל), צפצפי, זה הרי כל כך חשוב לך, אז שגם אחרים ידעו. הגרוש ממילא יודע כמה זה חשוב לך, ואישתו גם. מקסימום יקבלו רעיונות. העיקר שהילד קיבל את שני הוריו + חברים + מסיבה שמחה. ולא נורא כמה סוכריות. זה טיפה בים.

מפגש ראשוני כזה לאחר גרושים אף פעם לא פשוט. בפעם הבא יהיה יותר קל.
כולם מסתכלים שיסתכלו.

היום היתה מסיבת יום הולדת 6 לאמצעי. חגגנו בגן משחקים גדול ויפה. היו כ-15 ילדים, 4 אימהות, אמא ואבא של חתן השימחה, ואישתו החדשה של ג' (גרושי).
סיטואציה לא משהו.
הילדים שיחקו עם ובלי הכדור. ג' עשה להם תופסת גובה, תופסת צבעים, וכאלה. אני עשיתי פעילות קטנה עם הכיבוד (כל ילד התבקש להכין באמצעות הכיבוד פרצוף מצחיק בצלחת שלו). עשינו עוגה, נרות, 2-3 שירים. שכחנו להרים את הילד (הבאתי במיוחד כיסא!).
הכנתי לו עוגת קצפת. בינינו, מדובר בעוגת גזר וקוקוס, מחוזקת בקקאו (ביקש עוגת שוקולד), עם קצפת למעלה.
קישטתי בשוקולדים כאלה של קליק.
<רגע, הולכת להעמיס לי עוגה כזו בדיוק ולחזור עם צלחת>
ובכן.
שמתי לב שהיא (האישה החדשה) בוחנת אותי.
קלטתי גם ששתי אימהות ריכלו עלי. לא שנפגעתי, זה בסך הכל טבעי להבחין בסיטואציה משפחתית משונה שכזאת ולהחליף רשמים עליה, אני ובעלי לשעבר ואישתו החדשה חוגגים לבני יום הולדת. אבל, איך לומר, זה לא תרם להרגשתי הטובה.
ישבתי במהלך המסיבה קרוב לחצי שעה וחתכתי מלא ירקות. חתכתי בכל מיני צורות, שיהיה חומר מעניין להכנת הפרצופים (וגם כדי שיהיה מפתה). בטח היתה לפחות אחת שזקפה גבה או שתיים למראה כל ההתעסקות עם הירקות. אחר כך אימהות טרפו את הירקות ואמרו איזה פינוק יש כאן.
ג' ואישתו לא היו אמורים להביא כיבוד, לפי חלוקת העבודה שהוסכמה. למרות זאת הם הביאו טופי ושלל סוכריות צבעוניות.
אני הבאתי כיבוד מזיק-במיעוטו יחסית למקובל מסביב: עוגיות מלוחות, ביגלה, צימוקים, בננות מיובשות <תכלס הן מטוגנות, לא???>, כאלה. שאלתי את האמצעי, מבין הממתקים שהיה רוצה במסיבה, איזה ממתק אחד הוא בוחר. כריות. אז היו גם כריות.
<עכשיו אני תקועה עם חצי קופסא כריות בארון. מה אעשה איתה?!>
הקראתי סיפור. יום הולדת שמח של ד"ר סוס. רוב הילדים לא רצו להקשיב. חתן היומולדת ישב לצידי בדבקות, וקצת התבאס שכמעט אף אחד לא בא להקשיב.
ניסיתי לעשות שעשועון מילים. כל ילד חושב על שם של צמח (שיח, עץ, פרח) ומוסיף לו חרוז. ברוש-אחשוורוש. כמעט שלא שיתפו פעולה, חבורת הבנים הקופצניים. (מגיע קרדיט לגלית גולדנברג אורן, אשר מפזרת ברשת הרבה הצעות יפות לפעילות יצירתית ומחשבתית עם ילדים).
כשהאימהות ואני (וההיא) אכלנו עוגה, שאלה אותי אמא אחת איזו עוגה זאת. עניתי לה בסוד שזו עוגת גזר. רבע דקה אחרי זה כבר הודעתי לכולן שזוהי עוגת גזר. היו דווקא תגובות אוהדות (לעומת זאת ההיא כמעט נחנקה).
חילקנו לכל ילד עציץ לואיזה.
נשארנו עוד קצת והלכנו הביתה.

לאחר כמעט שנתיים בהן התרגלתי לישון ללא שום ילד לצידי, התופעה החמימה והדורסנית הזו חוזרת. אני החזרתי אותה.
הצעתי לפני כשבוע לקטן שאעביר אותו למיטתי כאשר אלך לישון. הוא הסכים בחפץ לב. מאז שנינו נהנים כמעט מידי לילה זה בחברת זו. הוא כל כך מתוק, כיף לשהות במחיצתו כשהוא ישן, אני חופנת את כף ידו הרכה והחמימה בין כפות ידי, שהפכו בשנה האחרונה לגושי קרח. לפעמים אני ממשמשת את כף רגלו הקטנה, או את הטוסיקון העגלגל. בובון כזה.
במהלך השבוע הזה הגדול, ולפעמים גם האמצעי, הצטרפו לחינגה המשפחתית. פה הדברים שונים. אני מוצאת את עצמי נדחפת מצד אחד וגם מהצד השני, מרפקים וברכיים נתקעים בהם, שערות ראשי עוברות הצקות מיוחדות ואני לא מצליחה לחזור לישון.
היום בארוחת הערב הקטן שאל אותי אם אוכל להעבירו גם הלילה למיטתי. חייכתי כמובן. מיד קפץ אחד, ובעקבותיו עוד אחד, ודרשו שגם הם.
או אז הכרזתי על חוק-השינה-עם-אמא. רק אחד.
או אז פרצו השלושה שלי ב"משלושה יוצא אחד", ובשלב הבא "אבן ג'וק". המנצח היה הגדול. לפיכך הוא שוכב עכשיו פה בחדר אתי, נוחר קלות כהרגלו.
מחר תורו של הקטן. הוא זרח כשאמר את זה.

זה בעייתי, כי יש תקופות בהן לא מתאים שאארח ילד במיטתי. השדה משתנה; זה שדה למבוגרים בלבד.
מזה תקופה ארוכה שאני בודדה במיטתי, וכיף לי לארח ילד חמים ומתוק.זה מחמם, גם את הלב, וזה עוזר להפיג את הבדידות.

מאוד נהינת לקרוא אותך כבר המון זמן
אני כותבת הפעם מכיוון שאני/אנחנו נמצאים בשלב "הטיפול הדליל". לא יודעת אם הוא או אני נכריז על הפרידה אבל הקרע גדול, וכרגע השתלשלויות כמו שאת מתארת מהוות נקודת התייחסות טובה, בעיקר לאור ההזדהות שאני חשה עם נסיונותייך לאווירה רגועה ותזונה בריאה (-:
בקיצור, קוראת בהנאה

<"סוף טוב הכל דוב, סיפור כזה מוכרחים לכתוב">

קראתי בשקיקה. יש לי שאלות. אשאל אחר כך.

טוב מאוד לשמוע!
בהחלט ראוי לכתוב.

וכעת, לשיאו של הבילוי הייחודי של שישי-בערב-בלי-הילדים:
כלים.

ה"סיפור" (נראטיב) שלי, כפי שנתפר בתודעתי היום:

בתחילת שנות העשרים שלי היתה לי אהבה גדולה. התחתנו. האהבה המשיכה לבעור.
אחרי שנים התחלנו להביא הילדים. במהלך השנים הבאות התרחקנו במידה גדלה והולכת. החיים של כל אחד מאיתנו התקיימו במקביל לחיים של האחר, כמעט ללא שיתוף או קירבה. היו לנו מעט מאוד שיחות מחוץ למישור הפונקציונאלי, מעט מאוד תחביבים ובילויים משותפים, וגם מעט מאוד אינטימיות - אם בעבר לא יכולנו להפסיק להתחבק, גם אחרי 5 שנים של חיבוק מתמשך, הרי שעכשיו בקושי נגענו זה בזו. היה לנו מושא חדש - ועוד שניים בעקבותיו - לחבק ולמשמש. שכחנו זה את זו.
גם חוסר החשק שלי לס. השפיע, ויצר תגובת שרשרת: כשהייתי נכנסת למיטה בלילה, הייתי נמנעת מלבוא במגע איתו, מתוך חשש שמא זה יתפרש לא נכון.
בשבע השנים הטובות, לעומת זאת, לא היה לילה אחד בו לא התחבקנו בשנתינו.
גם למיטה המשפחתית (ואיתה הסידור המיטתי שההנקה קובעת) היה חלק בהתפוררות הקשר הזוגי שלנו.
היו עוד גורמים שמעורבים בתהליך הזה. עיקרו של דבר, אני והוא לא השכלנו לזהות את הקרע המתרחב בינינו, לייחס לו חשיבות, לא כל שכן לטפל בו. התחלנו לטפל מאוחר מדי ודליל מדי. בנקודה מסוימת, כשהיינו כבר עמוק בתוך הריבים, הוא סירב ללכת לששת המפגשים שהקציב לנו. הוא הודיע -מה שלא האמנתי אי פעם שעשוי אפילו לעלות בראשו - שמתגרשים.
זו היתה תקופה אוימה ונוראה. הוא הלך והתחרפן והשהייה איתו בבית היתה בלתי נסבלת. בהמשך, כשהיינו בתהליך המתמשך-בלי-סוף של כתיבת ההסכם, הוא הפך לחרא גמור באופן מוצהר, על מנת לכופף אותי כמה שיותר בהסכם.
בסוף, בחסד עליון בכיכובו של אבא שלי, בנסיבות בלתי צפויות שעשויות לקדם מחשבות על יד מכוונת, הצלחנו לצאת מהפלונטרים האחרונים בהסכם, ולחתום.
הוא עזב את הבית.
איזו הקלה.
לא מזמן קראתי קצת בבלוג הקודם שלי בבאופן, ונחרדתי להיזכר עד כמה היה מזוויע בבית בשנה-שנתיים האחרונות להיותו כאן.
זה גרם לי להיזכר שהחופש והנינוחות בהם אני חיה את חיי אינם מובנים מאליהם.
בכל אופן, לאחר עזיבתו, היתה לי תקופה קשה, אבל הצלחתי לצלוח אותה בצורה טובה למדי.
היום אני, במובנים רבים, במצב יותר טוב ממה שהייתי לפני שהתחיל הבלגן.
אני יותר מסתדרת עם עצמי, פחות מתקוטטת. יודעת להקיף איזורי תורפה ולהמשיך הלאה. מגלה אמפטיה כלפי עצמי.
אני גם מצחיקה את עצמי, היום למשל (כבר לא זוכרת באיזה הקשר). באופן כללי נוחה יותר לצחוק.
<היום צפיתי ב"המשרד" פרק 5 וצחוקי התגלגל כמה פעמים>
הורדתי במשקל, מידת הבגדים קטנה לי (לא מתוך כוונה; מתעבת את ההתעסקות הזאת במשקל ובמראה). נאלצת להודות כי מאוד הולם אותי הלוק החדש והוא גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי; גם מהצד הזול, מחמיא לי כשסבורים שאני נראית טוב, וגם מהצד של התחושה הפיזית - אני קלה יותר, ספורטיבית יותר, עושה יותר התעמלות (פילאטיס ויוגה) ומרגישה רבת כוח.
אני במצב שאדם נשוי יכול רק לחלום על להיות בו: יכולה לבנות את חיי מחדש ואחרת. לבחור בן זוג חדש, שלא לומר כמה. להכיר אנשים, להתרגש, לחוות, להגדיל את קשת ההתנסויות.המחר לא צפוי להיות יום משעמם ואפרורי, עוד חוליה בשרשרת הרוטינית של החיים; הוא עשוי להיות מסעיר ורב הרפתקאות.
יש לי הרבה זמן פנוי לעצמי, מתוך סידורי הראייה. זה נפלא. אני עושה הרבה דברים בזמן הזה: פעילות פוליטית, בילויים, טיולים, קריאה. לאט מאוד גם מתקדמת עם התיזה (נרשמתי לעוד שנה).
<אני גם מבזבזת טונות זמן, מאידך...>
אולי אצליח לשתול את עצמי במשבצות טובות של פרנסה בשנים הקרובות, מעבר למשבצת הקטנה אותה אני מחזיקה כבר 11 שנים. גם כאן יש פוטנציאל להתרוממות רוח (לו יינתן לי באופן קבוע ומתמשך להרצות על מתמטיקה מזווית פילוסופית...).
האיוורור הקבוע בשהייה עם הילדים גם הוא עושה לי טוב. אני יותר רגועה איתם, יותר סבלנית, נעימה, וגם מתגעגעת ומתאהבת בהם שוב ושוב.

בקיצור, טוב לי!!!

<"סוף טוב הכל דוב, סיפור כזה מוכרחים לכתוב">

תודה!
איזה כיף לקבל תגובות חמות...

_איזה תפריט נהדר!! ואיזו אמהוּת מצטיינת! ואיזו השתקמות!
גם אני מהעוקבות אחרי הדף._

כיף לקרוא אותך

גם לי!!

כיף לקרוא אותך

איזה תפריט נהדר!! ואיזו אמהוּת מצטיינת! ואיזו השתקמות!
גם אני מהעוקבות אחרי הדף.

ובכן, עמוס הוא יומה של אישה המתקתקת בית. גם אם אינה עובדת.
היום לא עבדתי (בעבודת פרנסה) בכלל. האמת, קמתי בסבבא לקראת 10. הילדים היו אצל אבא. קראתי עיתון ביחד עם הקפה הערבי הריחני שלי.
אחר כך נסעתי לקניות. ביצים טריות (של תרנגולות שאינן מוטרפות) מכפר ערבי סמוך; עציצי תבלינים בדרך (ובירור לגבי רכישה של 15 עציצי לואיזה, אותם יחלק האמצעי כשי לילדים שיחגגו איתו יומלדת 6 בשבוע הבא). קניות גדולות במכולת הקרובה לביתי (כמידי יום שני וחמישי, כאשר הם מביאים סחורת שוק מצוינת).
רחיצת הביצים (אמבטיה של מים וסבון ואז קירצוף עם ליפה לכל דורשת. סינון, שטיפה, ייבוש).
הכנת הפירות לטיול.
טיול צהריים. בילוי עם עוד ילדים בגן שעשועים הסמוך לגן של הקטנים, כמידי יום.
הגעה לבית.
ילדים לרחוץ ידיים, לנקות חול מהנעליים, להחליף גרביים (8 קריאות כאלה לפחות). משדלת ועוזרת.
הכנת אוכל. חימום תפ"א שבושלו כבר והפיכתם לפירה. טחינה. חביתה. סלט.
מתוקים מוזמנים לשולחן! (3 קריאות).
אמצעי תפסיק לקום! שב ותאכל יפה.
לשבת ילדים!
אתם יודעים מה, אל תדברו! אתם מדברים ומדברים ולא אוכלים.

לא קראתי להם סיפור היום בצהריים. הייתי עסוקה, לא זוכרת במה.
גדולי מגיע מבי"הס. הוא בוכה! (נדיר). מסתבר שקלפי המג'יק היקרים שלו (שסמוכים למשחק האהוב שלו מבוכים ודרקונים) נפלו מהתיק, הריצ'רץ' התקלקל בתא הקטן.
ניחום.
נגלת פירה טרי לגדולי.
מצטרפת לשלושת המתוקים ליד השולחן. מדברים. אני מראה להם דברים יפים מהעיתון (הערפיח בבייג'ין, קטר רכבת עתיק שהובא מחיפה לעיר הקודש על גבי מוביל טנקים, פיראט אמיתי בן ימינו שהחליט לחדול מהפשע. מאחוריו חנתה ספינה ענקית וחלודה). משוחחים.
מאכילה תוך כדי את הקטן. לבד ייקח לו שנתיים.
ניקיונות.

הפסקת ספר בגינה (התחלתי את "לוליטה" בעקבות ההערצה בה דיבר עליו חיים שפירא בהרצאה ששמעתי לא מזמן).
לוקחת את גדולי לחוג (אמנויות לחימה משולבות. רציני כזה). מבטיחה לקטנים, השקועים במשחק לגו, כי אחזור במהרה, אבל אעצור בדרך לקנות משהו.
לוקחת. עוצרת. אין את האנטי וירוס בחנות המחשבים. בחנות צעצועים סמוכה אני קונה כפפות גזורות לקטנים וגם משקפיים פורימיות מצחיקות.
חוזרת. מחביאה מהקטנים את ההפתעות ובורחת להם. מבקשת שינחשו מה הבאתי להם. הם צוחקים ומסים לחטוף.
פסטיבל כפפות ומשקפיים. הם חולקים ביניהם את המשקפיים בלי רבע גרם התמרמרות.
אני מכינה עוגת דלעת. מזמינה אותם לבוא לעזור לי (רק שלא יראו את הדלעת!). הם מקשקשים מעט את הביצים.
הפסקת גינה.
ארוחת ערב. חבל שלא מעכתי את האבוקדו עם ממחה הפירה. אחרי שהביעו הסתייגות ראשונית המאבוקדו הם טורפים אותו ומבקשים עוד ועוד.
אני מביאה מפה קטנה של העולם שמצאתי היום ופורשת על השולחן. מדברים על ארצות, על איים.
גדולי מגיע (הוא חוזר ברגל) ומצטרף. לבקשתי, מתפעל בעצמו את ה"טוסטייה" שלו.
אה, לפני כן הוא מביא בהתלהבות את הסל עם הספרים אשר החליף בספריה אחרי החוג ומציג אותם לראווה. ארבעה ספרים עבי כרס (אחד מהם קרוב לאלף עמודים!) מונחים על שולחן האוכל זה על גבי זה.
רגע של התפעמות תופס אותי: הרי זו פרסומת לילד עם ברק בעיניים! חכה רגע גדולי, תעשה את זה שוב ואני אצלם אותך!
יש סרטון.

אחר כך המצלמה קופצת לידי שוב כשאני קולטת את שני הקטנים נסמכים זה לזה מעל קערית זכוכית כחולה, אוחזים כל אחד מזלגון עליו משופד פרח ברוקולי. תאווה נסוכה על פניהם. אל תזוזו מתוקים! וחמור מכך, אל תבלעו את הברוקולי! אני רצה להביא את המצלמה.
אההה! העוגה בתנור! רבע שעה יותר מידי.
מוותרת לקטנים על מקלחת היום. התארגנות לפני השינה: רחיצת ידיים, פנים, שיניים. מכינה להם בגדים ומניחה על התנור לכמה דקות. הם מחליפים בגדים. חוזרים לחדר אמבטיה לטיפולים: טיפול כינים (מכת מצרים!) - מריחת שמן רוזמרין מהול במים על הראש. מריחת שמן זית עם לבנדר על גירוי בעור שיש לשניהם.
נכנסים למיטות.
קן לציפור.
לילה טוב חביבים שלי.
אמא! היום אנחנו אפרוחים!
לילה טוב אפרוחים שלי.

חזרה למטבח. גדולי הודף את ניסיונותי לשוחח איתו בעודו אוכל כשמבטו מרותק למילים שבספר. הוא נענה לעצתי לגמור קודם את הספר שהוא קורא עכשיו ("מלך הגנבים", נדמה לי, איטלקי) לפני שהוא מתחיל לטרוף את הספרים הטריים שהביא.
בכל זאת משוחחים קצת, על אפו ועל חמתו.
סידורים, ניקיונות, כלים (מכל היום). כיבוד קל של הרצפה באיזור שולחן האוכל.
מקלחת של גדולי. הולך לישון אחרי תשע וחצי. זה מאוחר מדי. מתחבקים, לילה טוב מתוק.

בזמן אמת: לקיחת הקטן בעודו 7/8 ישן, להשתין. האם אספיק לאחר הורדת המכנסיים להטות את הזרבוב הקטן, אשר נוטה כמעט כלפי התקרה, אל פנים השירותים? [ובכן הצלחתי היום כמעט ללא פיספוס].

אלה הם חיי.
חיי שפע חומרי וכן שלושה אוצרות שאין להם מחיר.
התברכתי בילדים מופלאים.
הקטנים שיחקו היום שעות על שעות, בנפרד או האחד עם השני, בעניין ובהתחשבות. תענוג!!!
היום למשל הם בין השאר שיחקו בבייבלד, בלגו (בעיקר בבובות ופחות בבנייה), צבעו בספר דינוזאורים. המשקפיים ההיתוליים הולידו אצלם עולם של חיזרים, הם שיחקו בזה ואף הכניסו אותי כדמות במשחק בעודי טורחת במטבח. שכחתי איזה שם הם הדביקו לי הוא היה מצחיק. האמצעי צייר וגזר בהתלהבות עוד דמויות.

שאלתי את עצמי רטורית היום: כמה זמן ועבודה קיבינימט צריך להשקיע במפעל הזה, שנקרא המטבח. זה לא שאני מבשלת מיני דברים מורכבים או משהו כזה. כמובן, עם זאת, אני לא עובדת בשיטת הפריזר-מיקרו-צלחת, חלילה. ואני מנסה לייעל את העבודה (מבשלת ליומים או שלושה, מכינה בצהריים סלט גדול שאולי יספיק גם לערב, למרות בריחת הויטמינים).
אם הייתי משקיעה רק מחצית מהזמן שהשקעתי בהכנת האוכל, הייתי יכולה לבלות עם הקטנים על השטיח בסלון, למשל. היה חמים ונעים לשלושתנו.
פעם גננת (מנוסה, שאני סומכת על שיקול דעתה) אמרה לי שאני משקיעה יותר מדי בטיפול הפיזי ופחות מדי בדברים אחרים. אני עוד מתחבטת בזה.

רוצה לפרוש כל מיני מחשבות שחלפו בראשי היום, ולספר על היום (השגרתי למדי, בעצם), אבל לפני כן, ובקשר הדוק, יומן גסטרונומי.

בטיול הצהריים:
פירות.

ארוחת צהריים:
גדול - פירה (עם חמאה ומלח וגם גזר! בסיר התבשלה גם שן שום), ביצה קשה.
אמצעי - פירה, הכדור של הביצה.
קטן - "סלט עגבניות" (עגבניה טעימה מהמכולת המופלאה שלי, עם טחינה) בשילוב ריבועי חביתה וקרוטונים (ח.מ. כמובן).

• כולם סלט וגם סלק (מבושל, עם מלח ולימון).

ארוחת ערב:
גדול - טוסטים (לחם טוב!) עם לבנה, שמן זית וזרעוני חמניה כתושים.
אמצעי וקטן - טוסט עם אבוקדו (מעוך עם לימון וטיפה מלח) וזרעונים, ברוקולי (מבושל, עם שמן זית ולימון).

• כולם סלט.

יפה, לא?

<אופס, התבלבל לי הניק מקודם>
בשבת ישנו אצל הורי. שלושת המתוקים במיטה זוגית אחת, ואני במיטה זוגית שניה (ספות נפתחות). באמצע הלילה העברתי את הקטן אלי. היה כל כך נעים לישון לידו. מזמן לא ישנתי ליד מתוק. זה חסר לי.
מצד שני, זה היה מאמץ לגמול אותם מהמנהג החמים הזה. ואם אני מזמינה מתוק אחד להצטרף אלי, אני אמצא את עצמי עם שניים או שלושה (הם אוהבים להיות קרובים בשנתם, בייחוד הקטן והגדול).
אגב, כפות הידיים שלי הפכו לאחרונה להיות גושי קרח. גם בלילה. זה נפלאות הגיל (41), כנראה.

הולך חזק אצלנו לאחרונה:
בנסיעות, עת הגדול הוא הדי ג'יי - אריאל זילבר.
בבית, להשתוללות - הדייר סטייטס, גזוז.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת בצמא כל מילה!!
איזה יופי: האוכל, המשחקים, האווירה

שכחתי רגעי חסד לצלילי גיטרה חשמלית:
בהיותי במטבח, התלתל (האמצעי) לחץ פליי. נהייתה מוסיקה. דיירסטרייטס. ניקיתי בחטף ידיים וטסתי לסלון. פצתחי בריקוד עם מוטיב חזק של פריטה על גיטרה. הקטנים הצטרפו. רקדנו שלושתנו, התפרענו ועשינו שטויות. תענוג.

כיף גדול לקרוא

ולגסטרונומית:
הקטנים אכלו טוסט (מלחם טוב) עם סלט אבוקדו, וירקות.
סלט אבוקדו: אבוקדו בשל מעוך (השתמשתי בממחה של הפירה), מיץ מלימון שלם, פשתן טחון, (מלח).
קינוח: נשיקות (מרנג ביתי).

היום חשבתי לעצמי מספר פעמים כי לו היו מצלמים עכשיו את המתוקים זה היה יכול לשמש אחלא פרסומת לילדים. או להורות. או לחיים.

למשל:
בשהייה הקבועה בגן המשחקים בצהריים אחרי הגן, הקטנים שלפו מהתיקים בייבלדס (הצעצועים המסתובבים האלה שמשגרים אותם עם איזה אמצעי מתוחכם). ערכו קרב בינהם (של מי מסתובב יותר זמן). שני הבנים האחרים משיגרת הצהריים הזו, גם הם בגן של הקטנים, הסתכלו בכליון עיניים. אמרתי לקטנים לתת להם גם. אז כל אחד מהנשמות הטהורות האלה הגיש לאחד הילדים האחרים בייבלד ומשגר בשימחה, וקרב חדש החל. תענוג!

באותו גן משחקים, ישבתי לי על ספסל וקילפתי קלמטינות (זוהי שעת הפירות). הזמנתי אותם לבוא לקטוף פלח בין משחק להשתובבות. הם באו בקריאות תאווה, חטפו את הפלח וזללו.
(קונטרה יפה לחלק מהאמהות שם, אשר מחלקות לילדיהן שלל ממתקים זרחניים, שיהנו ויחלקו לחבריהם@#%@!#%#@!@!@!!).

אני והאמצעי משקיפים בדרך הביתה אל גבעה סמוכה בינות לברושים. אני מראה לו איך בצד אחד שלה היא שבורה לגמרי ואף סלולה אספלט, ואפשר גם להבחין בשלדי בתים אשר הולכים ומתהווים. אני אומרת לו שבעוד שנה מי שיסתכל אל הגבעה לא יראה ממש גבעה. בטח לא כזאת יפה, עגלגלה ולבושה ירוק שמח. הוא מסתכל בי במבט משתאה.

בבית, הקטנים, שנמרחו בעייפות על הספה, מצליחים להתעורר כשאני מוציאה להם משחקים נבחרים. תוך דקותיים הם שקועים במשחק לוהט, עם פליימוביל, צינורות (חלקים שמרכיבים אותם אחד על השני) ורהיטים של הסלון. הם משחקים בכיף עד שעת האוכל.

בארוחת הצהריים (אחרי הצהריים!) נוצרת שיחה על התרגומים השונים של בילבי לעברית (יש לנו שלושה, היום הקראתי מהאדום). אני גם נואמת על הנון קונפרמיזם של בילבי, אשר יש לה תיבה מלאה מטבעות זהב, והיא קונה כרטיס לקרקס במטבע כזה, ומתייחסת בביטול לאינספור המטבעות הקטנים והמשעממים, הנהוגים באותה עת, שהיא מקבלת כעודף. אין לה עניין בהם. הכסף אינו בעל ערך בעיניה.

זמן קצר לפני החוג של הגדול אניית השלושה עולה על שירטון. קרב חביב על השטיח הופך לריב קולני ואלים. שני הגדולים מתכתשים חזור והתכתש. כשגדולי הולך לחוג, הוא הולך בכעס. מרגיש שנעשה לו עוול. הוא מסמס לי הודעות נאצה על אחיו (האמצעי). הוא אפילו מתקשר לבית 3 פעמים ומנתק, יודע היטב שזה מעצבן אותי לעזוב משהו באמצע ולרוץ לטלפון. אני עורכת עם עצמי שיחה ומודיעה לעצמי שהילד צריך חום, אהבה, שיחה. כשהוא חוזר, עדיין זועם, אני מקבלת אותו באהבה ובחיוך. מפוגגת את נאצותיו עם הומור. מלווה אותו לאמבטיה. מצחיקה אותו ומרככת אותו. מדברת איתו גם על מה שקרה. מודיעה לו בקצרה שהוא הצליח לעצבן אותי עם הטלפונים, ושהוא לא עושה את זה שוב. חיבוקים ואפילו זמירות מגניבות ביחד (אריאל זילבר!!!). הכל חוזר להיות רגוע. צל"ש: אני בכלל לא התכעסתי.

וההשכבה המתוקה של הקטנים: קן לציפור כשהם במיטות, כרגיל. לילה טוב חתלתולים שלי (לקלוק באויר כאילו אני מלקקת אותם).

דברים שאני שואפת (תיאורטית, כרגע) לכונן במשפחתנו מרובעת הצלעות:
פיתוח השדה המוסיקלי. לשיר ביחד. לעודד את המתוקים להתנסות בכלי נגינה. לנגן בעצמי בגיטרה (יודעת קצת).
להכין כל חודש חלות. אחת עבור אותה שבת, והשניה לפריזר לשבועיים. (עשינו את זה לאחרונה. נורא כיף אבל - לא להאמין - הרבה עבודה ולכלוך!).
לעשות יוגה ביחד. לפרוש שמיכה הודית בסלון ולעשות כל מיני תנוחות, במינונים משתנים של רצינות ושל שעשוע. אחת לשבוע. קבוע.
לעשות רק עם הגדול טיול אופניים. (מסובך לוגיסטית, וגם אין לי אופניים...).
לחזק קשר עם משפחות שהן לרוחנו ומתאים להם לבלות ביחד, גם כמה ימים. (יש משפחות פוטנציאליות, רוצה להרחיב אפשרויות).

איזה כיף לקרוא אותך ככה.
גם תובנות וגם גסטרונומית

ולפינה הגסטרונומית.
איזה כיף! היום נהנו אצלי מתבשיל טופו עם ירקות!
זה הולך ככה: מטגנים טבעות בצל. מוסיפים ירקות, למשל: מקלות גזר, סהרוני סלרי, מקלות קישוא, מקלות פלפלים בצבעים שונים.
מכסים ומאדים במיץ של עצמם. בהמשך מוסיפים רוטב סויה.
עם כיבוי האש מוסיפים סילאן ומערבבים.
לבסוף מוסיפים קוביות טופו, אשר המתין כשעתיים ברוטב של סויה, סילאן וטיפה כורכום. הוספתי לו גם קמצוץ זרעוני כוסברה טחונים (ביתית). אפשר לגוון.
נותנים לטופו השזוף מהרוטב לשהות בסיר עם הירקות ולהתיידד איתם. לא חייבים לבשל!
מגישים מעל אורז (אצלי: בשמתי מלא אורגני). אפשר לפזר חתיכות קשיו.
שני הקטנים אכלו יפה, כל ילד והירקות שלו. את הטופו הם אכלו רק בביס אחד עם כתום או צבעוני אחר, אחרת זה "לא טעים".

הגדול, לעומת זאת, אכל פסטה (מלאה; שמן זית ומלח. שכחתי להוסיף זיתים) וביצה.
סלט לכל דורש, כמובן.

היום התקיימה פגישתי האחרונה עם בעלת מקצוע שנהגתי לפגוש לשיחה אחת לשבוע-שבועיים.
התחלנו להיפגש זמן קצר אחרי שג' (גרושי) עזב את הבית.
כמה תובנות שאני לוקחת ממסכת השיחות:

ההפנמה כי הצעד (של הפרידה) הוא סופי. הזמן שחלף, והנישואים החדשים של ג' חידדו זאת כמובן. בהתחלה עוד הייתי מפנטזת שהוא יחזור אלי ונממש את החלום שלי של משפחה מאושרת. שנחזור לאהוב ונפרוש את שמיכת האהבה המתרחבת על שלושת פירות אהבתינו המתוקים. חדלתי.

להקרין יציבות וביטחון כלפי הילדים. את התהיות והקונפליקטים להשאיר מחוץ להם. הם מקבלים, ככל האפשר, אמא יציבה, אפילו חזקה. יצירת תחושה של שלמות במצב החדש. לצד זאת, כמובן שישנה לגיטימציה - לי ולהם - לדבר על הנושא, לשאול, לכאוב. לעזור להם לעכל ולהבין את המצב החדש. לא להתייחס אליו כאל מצב פתולוגי (היתה לי נטיה כזאת).

להפסיק להתייסר ולהלקות את עצמי על מה שהיה. תחת זאת, לנסות לנתח ולהסיק מסקנות בצורה מושכלת. אי אפשר לחזור אחורה בזמן. אפשר להבין דברים (דפוסי התנהגות למשל) שיעזרו לי להתנהל טוב יותר עם אנשים. נוסף על כך, במקום לצייר אותו (ג') לעצמי בגוונים וורודים, ולשקוע בדימיונות על מערכת יחסים טובה ובריאה שהיתה עשויה להיות לנו, להזכיר לעצמי כמה רע היה לנו בשנתיים האחרונות לנישואים. ואיזה חרא גדול הוא היה בתקופה הזאת.

לפנות מקום לגבר חדש בחיי. לשאת מבטי אל העתיד, לא אל העבר. אם אני ממשיכה להתעסק בג' ובמה שהיה, איך ישתלב גבר חדש.

להיות חזקה עם עקרונותי ה"באופנים", אם זוהי בחירתי. כלומר לעמוד מאחורי הבחירות שלי, לא לריב איתן. הרבה שיחות נסובו על הממתקים שמציפים את ילדי במרחב הציבורי, על אינספור המסכים שמקיפים אותם, וכו' וכו', אתם יודעים. אז אצלי בבית אני קובעת, ואני מבזבזת הרבה פחות אנרגיה על תיסכול מהעולם שם בחוץ. מציעה באסיפת ההורים בגן את הצעותי ביחס לארוחת הבוקר בקול רם וצלול, לא בעיניים מושפלות. נענית באפס אהדה - לעזאזל איתם. עכשיו לדפדף. לא לשקוע בעצבים ובכעס. כך גם ביחס למה שעובר על מתוקי היקרים בבית של ג', עתיר הממתקים והמסכים - אין לי שליטה על זה, וזה חסר טעם להתעסק בזה. אני עושה כמיטב יכולתי כשהם תחת כנפי, כולל חינוך והסברה.

_צריך לייצר זמן איכות איתם, סליחה על המושג.
כל כך קל להישאב למטלות היומיומיות ולעניינים הטכניים.
הנישות האלה במהלך היום, שבהן הילד מקבל נטו חום מאמא והנאה עימה, הן יקרות מפז. הן גם מתגמלות בהמשך, בטווח הקצר ובטווח הארוך.
נוכחתי בזה הרבה פעמים, שכשהילד נמצא ברעב לחום האימהי, הוא נוטה להיות נפיץ. ולהיפך: כשהוא בשובע מהבחינה הזאת, הוא יציב ונינוח._
כל כך נכון!!!!

לפינתנו הגסטרונומית:
מה אכלו היום הקטנים בבית?
ובכן, הקטן (4) אכל בצהריים דיסת ש.שועל (ללא חלב) עם קינמון, אגוזים טחונים, צימוקים, תמרים, ענבים, בננה, טיפה סוכר.
בערב המתוקון אכל את ההמצאה החדשה שלנו: סלט עגבניות (אשר בורך ברוטב טחינה <מלאה!!!>), עם חתיכות של לבן של ביצה (התחייבתי שבפעם הבאה חוזרים לריבועי חביתה), וכל זה מעל אורז (מלא). yes.
הקטן הבינוני (כמעט 6) אכל בצהריים פירה (מעורבב עם גזר, בתוספת חמאה ומלח). את הכדור הצהוב של הביצה (ההיא כמובן) הוא בחר למעוך ולערבב עם הפירה, בתנאי שיורשה לו להוסיף קטשופ. וכן ירקות. בערב הוא אכל מג'דרה (עם אורז מלא וללא בצל חלילה) עם סלט.

[הגדול? הוא היה אצל חבר].

_צריך לייצר זמן איכות איתם, סליחה על המושג.
כל כך קל להישאב למטלות היומיומיות ולעניינים הטכניים._
כל כך כל כך מזדהה. כל כך כל כך נכון.
אני מנסה לפעמים לעשות לי חוק - חוזרים הביתה, אוכלים צהריים ואחר כך אני עוזבת הכל
(בשלב הזה מאד קל להישאב לכלים-כביסה-טיטוא וכו').
יושבת איתם חצי שעה-שעה, עושה איתם מה שהם רוצים, מדברים, משחקים, רואים סרט.
זה עושה הבדל כל כך גדול.
אחר כך הם לא רוצים בנוכחותי יותר ופונים בכיף לעיסוקים שלהם.
אבל לא תמיד זה מצליח לי

צריך לייצר זמן איכות איתם, סליחה על המושג.
כל כך קל להישאב למטלות היומיומיות ולעניינים הטכניים.
הנישות האלה במהלך היום, שבהן הילד מקבל נטו חום מאמא והנאה עימה, הן יקרות מפז. הן גם מתגמלות בהמשך, בטווח הקצר ובטווח הארוך.
נוכחתי בזה הרבה פעמים, שכשהילד נמצא ברעב לחום האימהי, הוא נוטה להיות נפיץ. ולהיפך: כשהוא בשובע מהבחינה הזאת, הוא יציב ונינוח.

נישות-אמא.

איך שדברים לפעמים מתחילים טוב ובבת אחת תופסים תפנית ומתעקמים לגמרי.
הרצון הטוב מתחלף בתסכול עמוק.

הזמנתי את האמצעי היום לצייר אתי. זה נדיר למדי, אני בדרך כלל לא שולחת ידי במלאכות אמנותיות.
לקחנו ספר חמוד כזה שמלמד איך לצייר מגוון דמויות באמצעות כף היד. שרטטתי את קו המתאר של כף ידו המקופלת, והנה הולך ונוצר תוכי. הוא התחיל לצבוע. עשה טעות. ביקש למחוק. הזכרתי לו שאי אפשר למחוק טושים. הוא טען שכן. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לטיפקס.
כן.
אין לנו.
לאישה החדשה של אבא יש, תבקשי ממנה.
אי אפשר, זה לא מתאים.
אני רוצה!!!
גם אם היה לנו טיפקס, זה לא היה טוב, אי אפשר לצבוע מעליו.
כן אפשר!!!
כך זה המשיך, הבכי והצעקות שלו הלכו והתעצמו. שמרתי על קוליות ופשוט עזבתי את החדר. הוא עבר להשתוללות.
בהמשך, כששני אחיו, אשר שיחקו בכדור בסלון, ניפצו את הנורה (המפותלת, החסכונית) לאלף רסיסים, צעקתי עליהם עד לב השמיים. הוספתי צרחות לכיוון האמצעי כשהוא התחיל מחדש עם היללות של "רוצה טיפקס" בעודי מנקה את הסלון. "תינוק בן 6! מספיק כבר!".

איכסה.

וואו, כל הכבוד לך!

תכתבי ספר.
יש לך כישרון כתיבה מדהים.
יהיה מה זה כיף לקרוא ספר שלך.

האח, הידד!
הופה היי!
אתמול בלילה קרה אירוע חגיגי במיוחד.
התחלתי לכתוב את התזה.
הושבתי את עצמי מול המחשב, דימיינתי אקדח לרקה, וציוויתי: תתחילי לכתוב. לא חשוב מה. העיקר שתתניעי כבר.
הפקתי שני עמודים.
המנחה שלי אהבה מה שכתבתי (שמסתמן כהתחלה של המבוא).
ישששששש!

לפני דקות מספר, הילד אשר חובש מחר מחדש את ספסלי כיתה ה' נזכר כי בעצם הוא היה אמור לקרוא ספר בחופשה ולכתוב עליו עבודה.

התפוצצתי עליו, ברור.

איך כבר אחרי חצות, קיבינימט.
לגמור את הפרק בטקסט שאני קוראת לתיזה?
אוף.
מקלחת ולישון.
שואפת ללכת לפילאטיס ב-8 וחצי בבוקר. אין רחמים.
הזמנתי לבוקר חבר של התלתל. ישחקו להם בכיף, מקווה שישתפו את הקטן. הפלפון ינכח בפילאטיס למקרה חירום.

המתוקים היו בחג אצל אבא, וחזרו לזרועותי בסביבות 8 בערב.
שמחתי והתרגשתי לקראת בואם.
הם הגיעו, כרגיל, הלומי מסכים וסוכר. הרבה הרבה אנרגיה. התנפלו בחדווה על הצעצועים שחיכו להם, בעיקר על ה"צינורות" (חלקי צינורות פלסטיק במספר צורות שמרכיבים אותם ויוצרים מבנים שונים ומשונים. שלושתם מתים על זה. מומלץ ביותר).
ביררתי אם הם רעבים. הם לא זכרו אם אכלו ארוחת ערב. לבסוף אכלו בננות.
כמו תמיד, הייתי צריכה לדחוק בהם לבוא להתארגן לשינה, אבל לשמור על עצמי לבל התעצבן, שלא לפגוע בשמחת החזרה הביתה.
ברבע לתשע הקטנים היו במיטות.
גדולי (10) התביית על הספר שלו. הוא מתקתק ספרים עבי כרס כמו בוטנים. בעיקר פנטזיות, רומח הדרקון וכאלה. אירגנתי לו, לבקשתו, ארוחת ערב (פיתות-טוסט מחיטה מלאה מרוחות בחמאה; ביצה קשה; עגבניה עם מלח ושמנזית; תה לואיזה לכבוד הסתיו). הוא טרף מבלי להתיק מבטו מהמילים המודפסות. ביקשתי ממנו להניח את הספר ולהתייחס קצת לאמא. פטפטנו. ניסיתי להימנע מלשאול איך היה אצל אבא, אבל לא הצלחתי. לפחות לא לחצתי.
(כשהמתוקים חוזרים מאבא הם בד"כ מתרגשים לספר לי על כל מיני תוכניות שראו ומשחקי מחשב שגילו. באיזה שהוא שלב תגובתי הפושרת <במקרה הטוב...> משככת את התלהבותם).
אחר כך הוא חזר לקרוא. אירגנתי גם לי טוסט, קשה לעמוד בפיתוי, והבאתי את הספר שלי. התיישבתי לצידו, קוראים וזוללים בצוותא. מלטפת את זרועו בין ביס לביס.
גדולי, אתה יודע שסבא אהרון הוא דמות אמיתית? הוא לא רק ידידו של הטרקטור שנעלב, או זה שמחלץ את העננים. הוא באמת הסבא של המחבר, מאיר שלו. זה סופר שכותב גם לילדים וגם למבוגרים.
שיתפתי אותו במה שזה עתה קראתי: הפלא ופלא, יש מן המשותף ללק של הציפורניים (ממנו גדולי סולד ואף מתחלחל!) ולמסטיק (אותו גדולי מוקיר!). שניהם היו, עבור גיבורי הסיפור בתחילת המאה שעברה, סממנים אמריקאיים (ארצות הברית), השם ירחם. אותם חלוצים ראו בארה"ב אם כל חטא, שיא הדקדנטיות, פסגת הריקנות האנושית (למרות שבאורח פלא דווקא שם הומצאו מיני הברקות כמו הקומביין החקלאי).

"סבא אהרון לא הסתפק במערכה הגד המניקור. הוא יצא למלחמת קודש גם נגד המסטיק, עוד מנהג אמריקאי קלוקל, 'לעיסה לבטלה' כלשונו, בן למשפחת המנהגים והמוצרים הפסולים שכללה גם עוד דברי מתיקה, עניבת עניבות, נסיעה בטקסי ושאר 'דברי מותרות' - כך כינו הוא וחבריו את כל התפנוקים האמריקאיים, הבורגניים, ובעצם, כל עינוג ופינוק שחרגו מכוס תה ומ'זנב דג מלוח' ".
("הדבר היה ככה", עמ' 34, והייתי שמחה לענג כאן את הציבור עוד, לו היו עיתותי בידי).

עלי לזכור:
לפסוע עם הילדים יד ביד בנבכי שדה האוכל.
להתבונן ביחד איתם בפיתויים המרובים שצועקים סביבנו.
להתגרות, להתבעס, להרגיש חופשי לדבר על זה.
לפלס דרך עבורם ואיתם, בתוך הג'ונגל השתלטן הזה.
זה אני והם, לא אני מולם.

העוצמה שלך משתקפת בינות המילים, אשרי הילדים שזכו לאם כמוך, ובר מזל בן הזוג שימצא אותך בעתו.

כל הכבוד לך!!! שנה טובה.

הלוואי ויכולתי להתקשר אליך כדי לשמוע בעצמי את ההרצאה! נשמע מרתק לגמרי.
גיל 10 הוא גיל של תמורות גדולות ויש ילדים - ונשמע שבכורך הוא כזה - שממש רואים בהם את הנער שאו-טו-טו הוא יהיה. לשיפור וייעול, תוהה האם תוכלי לקחת לפטופ ולהפעיל סקייפ תוך כדי הרצאה, כדי שיוכל גם לראות אותך ולחסוך דקות.

לגבי התפלץ-הרב-שימושי - הוא הגיע עם דיסק התקנה? כי צריך לחבר את הכבלים (אחד לחשמל, ואחד למחשב, ואחד לשקע הטלפון), להפעיל, להכניס את הדיסק ולעשות מה שהוא אומר לך (כולל לקפוץ על רגל אחת לכיוון מזרח תוך קירקורי תרנגולת).

אינקובטורית וקוראת, מלכות שכמותכן, שיחקתן אותה!
התקנתי, זה פשוט וזה עובד.
<אולי אתן יכולות לעזור לי להתקין גם את המכשיר הענק שנח למרגלותי כסלע שאין לו הופכין, סורק-מצלם-פקס כזה, אשר מחליף את המדפסת הישנה והטובה@$#????????>

מזה כמה חודשים שאני נותנת הרצאות בחנות ספרים קסומה, אשר יש לה קומה שניה עם סלון ובו מתקיימים מדי יום אירועי תרבות.
זה בהתנדבות. לפעמים אני לוקחת איזה ספר יד שניה, מתכבדת בבקבוק בירה.
אני ממש נהנית. סוף סוף הזדמנות לדבר על מה שבאמת מעניין אותי. ויש לזה קהל - שזה בכלל לא מובן מאליו. מעטים הם האנשים שמתעניינים בתחום הזה. מתמטיקה בהתבוננות פילוסופית. לא רק, אני משלבת גם מתמטיקה פרופר, גבוהה, שונה לגמרי ממה שאנשים מכירים בבי"הס.
ובכן, לפני כחודש שינה - איך לקרוא לו? האקס שלי (יש למילה הזו צליל קליל מדי, תל אביבי כזה) - את ימי אבא (מה' לד'). פחות או יותר הנחית את זה עלי, ונפנף בסעיף שכוח מההסכם, שבו נקבעו ימי אבא במקרה שאין הסכמה. אז נתקעתי עם ההרצאות. הן בימי ה' (אחת לשבועיים), והילדים עכשיו אתי בימים אלה.
לקחת בייביסיטר זה מוגזם. ניסיתי להשאיר את הילדים לבד. הגדול (10) נשאר ער, במיטה, עם שני אחיו הישנים לצידו. הוא היה מחובר אלי באמצעות הטלפון הנייד. היום הוא שמע את כל ההרצאה, וליווה אותי לפני ואחרי בנסיעה ובהליכה.
אני שמחה שזה עובד, שהוא מסכים לסידור הזה (שמא אשאל אותו על כך במפורש, בעצם?...).
פחדתי שההרצאות ייקטעו.
הולכת לכתוב במחברת את הנושאים עליהם דיברנו היום, צריך לשחזר. זרמנו בחופשיות, לא עשינו מה שתכננתי.
ואז כיור מלא. מקלחת. לישון.

עכשיו ככה,
היכנסי לקישור הזה http://www.firefox.co.il/
והורידי את הדפדפן (היכן שכתוב "הורד חינם" על מין מלבן ירוק גדול בצד ימין). וזהו, הוא נותן לך הוראות בהמשך. זה קל בצורה בלתי רגילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה יקרות.
שנה טובה, שמחה ומתוקה לכולנו!
...ולכל העולם.

עכשיו ככה יקרה, כל כך טוב לקרוא אותך. את פשוט גיבורה, איך שאת מתמודדת באומץ עם חתונת האקס. כל הכבוד!!!

מחכות לעוד עדכונים ופירוט על הילדים.

וגם ממליצה להשתמש בפיירפוקס--זה הדפדפן הכי טוב עכשיו. נורא קל להוריד אותו ולהשתמש בו.

קוראת סמויה ומעריצה גלויה, שמחה לקרוא אותך ותוהה באיזה דפדפן את משתמשת כשקופצים לך סימני השאלה? הבאופן שלי לא סובל אקספלורר אבל מרגיש נהדר בפיירפוקס.

טוב לקרוא אותך כעת.
שנה טובה, בכל המישורים, גם בזוגיות נכונה לך!

ממשאחת מש טוב לקרוא אותך, העוצמה שלך משתקפת בינות המילים, אשרי הילדים שזכו לאם כמוך, ובר מזל בן הזוג שימצא אותך בעתו.
שנה טובה !

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן יקרות, הנה אני כאן...
לא מצליחה להיכנס לדף הזה (ולהרבה דפים אחרים בבאופן), משום מה קופצים סימני שאלה. כעת יש לי הזדמנות להכנס לכאן סוף סוף. אני אצל הורי, והם לקחו זה עתה את המתוקים לבילוי ספורטיבי.

בקיץ אבא של המתוקים התחתן (עם מי שעבדה לצידו במשך שנים, בתחילת -אמצע הקשר בינינו). היתה חתונה גדולה ומפוארת. מאות תמונות גודשות את דף הפייסבוק של האישה החדשה. שלושת מתוקי, פלוס הילד היחיד שלה, הולבשו יפה יפה, וניצבו לצד החתן והכלה בעת הכניסה המלכותית ובמהלך החופה. משפחה מוכנה שכזאת, שמורכבת משני טלאים. משונה כל כך. הילדים נלקחו הביתה לישון די מוקדם, והזוג הטרי המשיך לחגוג בגדול עם קהל רב ושמח.

היה קצת מזוכיסטי מצדי, לעיין בתמונות האלה. חלק ניכר מהקהל היה גם בחתונה שלי ושלו, לפני 15 שנים. לפרקים היה נדמה כאילו החתונה חזרה על עצמה, בנוכחות כל האנשים, רק הכלה נעקרה משם והוחלפה בכלה חדשה (נשית וכריזמטית, יש לציין).
הילדים היו די מבולבלים. מצד אחד הם הושפעו מההתרגשות הגדולה של החתן והכלה והתרגשו בעצמם. זה גם היה עבורם מפגש עם בני הדודים הרבים שלהם, מה שתמיד משמח. מצד שני קיננה בהם אי נוחות לא ברורה. הגדול (10) אמר באותו יום אחה"צ, כאשר היה מתח בבית סביב הניסיון שלי לעמוד בזמנים ולהשכיב את הקטנים (כפי שהתבקשתי, על מנת שיהיו ערניים בחתונה), וכל אחד בתורו - אפילו אני - הזיל דמעות כתוצאה מהמתח, ובכן הגדול אמר שכנראה אלוהים רצה שכולנו נבכה ביום הזה. ואז הוא הוסיף - כולנו חוץ מאבא.

יש עוד דברים שהייתי רוצה לכתוב ביחס לחתונה, אבל לא מרגיש נוח כאן, מטעמים מובנים.

לא קל למצוא בנזוג, קיבינימט. נקודת הפתיחה שלי, גרושה בת 40 עם 3 מתוקים, לא מאוד אטרקטיבית, מן הסתם. ויש מגוון אילוצים, כגון הימים החופשיים (מהילדים) שלי ושלו, אשר צריכים לכל הפחות לא להתנגש חזיתית, או המרחק הגאוגרפי - אף אחד לא רוצה לבלות שעות בכבישים בכל פעם שרוצים להפגש. אחרי שבדיקת הפרטים הטכניים האלה ואחרים עוברת בהצלחה, רק אז יש טעם להתחיל לגשש. מעטים הגברים שלא מרתיעים אותי, שלא לומר דוחים בעיני. ומעטים עוד יותר אלה שמעוררים בי רצון להכיר ולהתקרב. וצריך כמובן שזה יהיה הדדי.

בסיטואציות חברתיות, הרבה פעמים אני מרגישה שנשים שבאות עם בן הזוג שלהן רואות בי איום (אהמממ, אני נראית בשנה האחרונה טוב, בניגוד לשנים שקדמו לה...) <וזה לא שאני שדופה, אגב, אני עסיסית לגמרי!>. ובכן, לעיתים קרובות נשלחים אלי מבטים חשדניים או אפילו שוטמים מצד נשים שחוששות כי אני מתכוונת לפלרטט עם בני הזוג שלהן. זה נורא מביך אותי ומעצבן, מה הן רוצות ממני, אין לי שום כוונה כזאת. מצד שני, לפעמים גברים תפוסים תוקעים בי מבטים ומנסים לפלרטט ולו רק עם העיניים (אולי הם אוהבים לפנטז...), וזה עוד יותר מטריד אותי. שיעזבו אותי בשקט!

לפעמים אני הולכת לאיזה בר/מסעדה. יושבת לבדי, עם ספר או עיתון (מוסף הארץ). סבבא לי לבד, לא משעמם לי, והרבה פעמים סיטואציות חברתיות מעיקות עלי ואני מרגישה יותר נוח ללא מחויבויות לאנשים שיושבים לידי. עם זאת, יש בי אי נוחות כשאני מרגישה לפעמים כאילו בוערת על מצחי תוית - "מחפשת גבר". לא מתאים לי להיות בפוזיציה הזאת. עם הזמן אני מצליחה להיות פחות ופחות במבוכה ויותר ויותר ליהנות. בסך הכל, יש לי וואחאד פריבילגיה. לא מזמן הייתי במקום כזה, ישבתי על הבר ואכלתי לי סלט (עם פטה וקשיו <מטוגן, לכל הרוחות>). פתרתי קאקורו (בן דוד מפותח של סודוקו. זנחתי את הסודוקו לטובתו!). זוגות שישבו סביבי התבוננו בי, בד"כ מתוך הלך הרוח הנשי והגברי שתיארתי מקודם. אני בעיקר התעלמתי מהמבטים, הנשיים כמו גם הגבריים. הצחיק אותי מאוד כשקלטתי פתאום שלא מעט מהאנשים במקום אומרים לעצמם, מה זה, מה היא עושה שם בכזו להיטות? יואו, איך הייתי מת עכשיו גם כן לאיזה תשבץ, במקום לשבת בשתיקה לצד בן/בת זוגי...

בכל אופן, אני מלמדת את עצמי להרגיש בעמדה של כוח, ולא בעמדת חולשה. אני חפשיה, ויכולה לבחור לעצמי גבר, וזה מסעיר ומסקרן, במקום: כמה עצוב להיות לבד, והאם אזדקן לבד, ומי ירצה אותי...

המתוקים שלי עודם מקסימים. יש פה ושם בעיות, כמובן. נקרא לזה אתגרים. אבל אני חושבת שאני משדרת להם יציבות וחוזק, ומעניקה להם הרבה אהבה.

יש לי משימה כמעט בלתי אפשרית: להגיש את התזה עד סוף דצמבר. אם לא אעשה זאת, לימודי התואר השני שלי ילכו פייפן. זאת החובה האחרונה שנותרה. זה קשה לי מאוד. כולי תקווה כי אעמוד בזה.

חיבוקים לוותיקות הדף (וקודמו) ולנשים היקרות שמזדהות...

מקווה שאוכל להיכנס שוב בקרוב.

מה שלומך?

גם אני פה וקוראת. אהבתי את התיאור של מוצאי שבת. נשמע שלו כזה

איך החיים?

איך היה בפסח?

אחחח, יקרות שלי...

המתוקים הגיעו היום אחרי שמונה בערב, לאחר שבת אצל אבא. זה בעייתי, הם תמיד מגיעים אחרי שעת השינה של הקטנים (שבע), ועכשיו עם השעון קיץ זה יתאחר עוד.
קיבלתי אותם בשימחה גדולה ואמיתית, מתוקים כאלה. הגדול לא הפסיק לדבר, בעודי מחבקת את הקטנים ומלבישה להם מעיל בו בזמן (אספתי אותם מהאוטו של אבא שלהם, לבקשתו, בד"כ הוא מכניס אותם הביתה). חיבקתי את הגדול, אשר תמיד נרתע מהחיבוק ובכלל ממגע פיזי, בהיותו גברבר ששונה נשיקות, ובו בזמן הוא כמה למגע פיזי ולחום ואהבה גופניים. נאלצתי לעצור את שטף הדיבור שלו כשנכנסנו לדירה, ככשאלתי מי רוצה לאכול או לשתות. שניים ביקשו תה, לשלישי הצעתי מים. ישבו סביב שולחן האוכל ושתו. ביררתי אם הם התקלחו (לא), החליפו בגדים (לא), והלכתי להכין שלושה סטים של בגדים בחדר הילדים. שונאת את המשימה הזאת. זירזתי אותם, יאללה מתוקים כבר מאוחר, מי שגומר לשתות מוריד את הכוס ובא לחדר האמבטיה. ראשון הגיע הקטן, עם הבטן הדובונית והמתוקה שלו ועם דובון ביד. רוחצים ידיים, פנים, שיניים. אחר כך מתלבשים. גמרנו הפרוצדורה עם כולם בתשע, לילה טוב מתוקים שלי. שמתם לב שהיום סידרתי לשלושתכם את המיטה (יעני התפחתי הכריות, פרשתי השמיכה וקיפלתי בפינה בהזמנה להיכנס ולהתעטף).
אתם יודעים שהשבוע נלך להופעה של קרקס?
האמצעי חובב הטבע מרים את הראש ממיטתו אשר למעלה, נכון את תמיד אומרת לנו שיהיו לנו חלומות מתוקים? אז את יודעת על מה אני הולך לחלום? על טיול עם הרבה פרחים, ופרפרים, ועוד חרקים... הקטן מכריז: אמא יש לי חלומות רעות! אני מציעה, לו ולגדול אשר מעיר כי הוא לא בעניין של חלומות מתוקים, לחלום על שייט שאנחנו עושים עם סירת פדלים וברווזים וכהנה.
בסוף אני יוצאת מהחדר. חוזרת למטבח, להמשיך להכין עוגיות שוקולד צ'יפס.
אחרי זמן כשאני מציצה אני מגלה כי הגדול עבר למיטה של הקטן ושניהם עוד ערים. אני מבקשת ממנו לחזור למיטתו. הוא חוזר אבל מבקש בכל זאת, למה לא אמא, הקטן מסכים. אני מסרבת, צריך מרחב. סובל עדיין מפחדים, הגדול שלי, ובכל לילה הוא מתייסר מחדש עם הכניסה למיטה.
עכשיו שלושתם ישנים. מחר בבוקר צריך לקום מוקדם, לגדול יש קיטנה של "מבוכים ודרקונים" במתנ"ס. לקטן יש גן כרגיל, ואת האמצעי אני מצרפת יומית לקיטנה שמתקיימת לצד הגן של הקטן.
ולי יש פילאטיס. ולבדוק עבודות.
מחר אספר לאמצעי על כל מיני פרחים ומרחבי אדמה שמחים שראיתי היום כשעשיתי הליכה.

ברור לי כי גם אם אתחתן שוב, זה יהיה לא מתאים שהילדים שלי יקראו לבעלי "אבא", בטח כל עוד אביהם האמיתי חי ומתפקד.
המשפט הזה מבהיר כמה הבקשה הזויה, ודווקא כי הוא לא נכון.
אבא יש רק אחד. אפילו אם הוא מת, לא מתפקד, נעלם וגו'.



זאת סחיטה רגשית, כפייה על הילדים מבנה של יחסים ומעמד של הגרושה, זאת מניפולציה.
מניפולציה אכזרית. הייתי עומדת על שתי הרגליים האחוריות ומבהירה שלא יקום ולא יהיה. וגם מבהירה לו מה הוא עושה

זה נשמע לי כמו משהו שצריך לבוא טבעית מהילדים ולא בעקבות הנחייה או אפילו הצעה מהאבא/אישתו לעתיד. כל הסיפור נשמע קצת מוזר וכמו משהו שנובע מלחץ ועשוי להעלם כלעומת שבא.
בכל אופן אני סומכת על המתוקים שלך שיקראו לה איך שנוח וטבעי להם.

באופן מוחלט, לא הייתי מסכימה לזה. זאת סחיטה רגשית, כפייה על הילדים מבנה של יחסים ומעמד של הגרושה, זאת מניפולציה.

מוסיפה גם שבעיניי זה ניסיון לכפות מציאות רצויה במקום לתת לה לצמוח באופן טבעי ואורגני.
אם בחלוף הזמן הם ירגישו שהיא כמו אמא בשבילם - אולי יהיה על מה לדבר.
ככה זה פשוט מאולץ ומגוחך.
כאמא ממש לא הייתי מסכימה לזה, בטח לא אחרי זמן כל כך קצר.